מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת פסחים · פרק כל שעה
הלכה א
זאת אומרת שמותר להאכילן לבהמת הפקר עיין בבלי ברש"י דף ה' ע"ב ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתב רש"י דאל"ה יאכילנו לכלבים ויש לעיין מניין ראה רש"י ז"ל דלרבנן דר"י מותר להאכילה לבבהמת הפקר ובירושלמי מבואר דיש עכ"פ פלוגתא בזה ואפשר דרש"י נקיט לכל מ"ד יאכילנו לכלבים למאן דמתיר לבהמת הפקר או יטלנו לים ע"י פרור למאן דאוסר לבהמת הפקר:
ודע דיש לעיין למ"ד דמותר לאכילה לבהמת הפקר א"כ לפי זה יש לחוש להערמה לכאורה שיפקיר בהמתו ויאכילנה חמצו ואח"כ יזכה בה ועיין לקמן בפ' במפקיר חמצו בי"ג יעו"ש ודע דלשון המשנה לכאורה מורה דאסור להאכילה לבהמת אחרים מדקאמר הלשון מאכיל לבהמה לחיה ולעוף ולא קאמר לבהמתו כיון דלבהמת אחרים בכל פעם שרי אלא ודאי דס"ל דאפילו לבהמת אחרים אסור ואם כן לפי זה למאן דדייק דמותר להאכילה לבהמת הפקר מדקתני או מטיל לים קשי' אדדייק מסיפא לידוק מרישא איפכא. אמנם הנראה היא דהנה נראה מלשון הברייתא דיליף מקרא דלא יאכל חמץ היום ולכאורה אמאי הוצרך הברייתא מלת היום כיון דלא יליף רק מקרא דלא יאכל חמץ דאסור להאכילה לבהמת הפקר אלא ודאי דס"ל לברייתא דדוקא בתוך הפסח דאיכא איסור כרת הוא דהחמירה תורה ואסרה להאכילה לבהמת הפקר ומשום הכי כתיב לא יאכל וסמך ליה היום אתם יוצאין אבל משש שעות ולמעלה מותר עכ"פ להאכילה לבהמת הפקר והשתא לפי זה י"ל ואיידא אמרה דא דקאמר הירושלמי קאי אדלעיל דהיינו הברייתא זאת אמרה להן כן דמשש שעות ולמעלה מותר עכ"פ להאכילה לבהמת הפקר ודוק והוא מדיליף ליה מסמיכות היום אל לא יאכל משמע דקודם מותר להאכילה לבהמת הפקר ודע דקשה לי עכ"פ מזה על הרמב"ם פ' א' מה' חו"מ דכתב דאוכל כ"ש חייב מדכתיב לא יאכל א"כ לפי זה איך למד הירושלמי כאן לאסור להאכיל לבהמת הפקר הרי צריך לאסור אכילת כ"ש וביותר קשה לי לפי מה דאיתא לקמן ע"ב ובירושלמי פ' ג' דערלה לא יאכל חמץ לחייב את המאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל ואם כן לפי זה איצטריך לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל ואיך יליף הירושלמי מינה לאסור להאכיל לבהמת הפקר ונראה לפענ"ד לומר דברייתא הלז יליף לה מויו יתירה מדכתיב ולא יאכל חמץ ואתי' הויו יתירה לרבות כלבים של הפקר או לרבות המאכיל כאוכל ומיושב בזה מה שקשה לכאורה דהוי ליה לגמרא לומר בפסחים א"ב בין חזקי' לר"א כלבי' של הפקר ולפמ"ש ניחא אלא דלזה יש לתרץ דברייתא הדא ס"ל כר' יצחק בירושלמי התם דס"ל דלחייב מאכיל כאוכל א"צ דנלמוד מק"ו דשרצים הקל דעשה בו מאכיל כאוכל ולפיכך אוקי לאסור להאכיל לבהמת הפקר ודוק. והנה ולפי זה יש לומר דבהא פליגי הנהו אמוראי בירושלמי פה דמאן דס"ל דמותר להאכילה לבהמת הפקר מוקי קרא דלא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וכ"ת דזה נלמד מק"ו דשרצים א"ל דס"ל אין מזהירין מן הדין וא"כ ליכא פסוק לאסור להאכיל לבהמה של הפקר אמנם האינך ס"ל כרשב"י דס"ל במסכת סנהדרין דף ע"ד ע"א גבי עובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו דעונשין מ"ה ואם כן לא צריך קרא לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל כיון דנלמוד מק"ו דשרצים הקל וכ"ת אין מזהירין מ"ה כיון דאיהו סובר כרשב"י ודוק. אמנם באמת שוב ראיתי במס' מכות דף י"ד דקאמר בהדי' דאפילו למאן דס"ל עונשין מ"ה אין מזהירין מ"ה אמנם נראה לומר עפמ"ש דהיכא דאיכא עשה מזהירין מ"ה א"כ כאן בזה המאכיל דאיכא עכ"פ עשה דמשעה שהגבי' להאכיל לחבירו קנאה ומחויב בעשה דתשביתו וא"כ תו שפיר מזהירין מ"ה. שוב ראיתי בספר שלום ירושלים דרצה לומר דמאן דס"ל דבא לאסור להאכיל לבהמת הפקר ס"ל כר' אבוה ואיתר ליה לא יאכל לאסור להאכיל לבהמות הפקר ונעלם ממנו דברי הירושלמי לקמן ע"ב דמוקי לעשות מאכיל כאוכל שוב מצאתי בספר תאמי צביה סי' כ"ח שהביא דברי הש"י הלז בשם תשובת פ"י חלק או"ח סי' י"ב וע"ש מ"ש:
והא כתיב ולחם וקלי וכרמל א"ל שני' היא שקבע הכתוב זמן ולא רצה הירושלמי לתרץ בגמרא דידן מדכתיב קצירכם שלכם יהיה דס"ל כקושית התוס' דהרי איצטריך קצירכם ולא קציר מצוה ופשוט ודע דלפי דברי הירושלמי לא קשה ג"כ מנזיר כיון דגם לנזיר יש רק קביעת זמן ומשום הכי אמרינן דמערבין לנזיר ביין ודוק. ואע"ג דלנזיר עולם ולנזירות שמשון ליכא קביעות זמן י"מ כיון דקרא קאי גם אכל נזירות אפילו אסתם נזירות דהוא ל' יום א"כ ע"כ לא יאכל דקאמר קאי רק אאכילה ודוק:
והא כתיב ולחם וקלי וכו' עיין בק"ע דפי' ותנן קוצר לשחת וכו' והוא כדאיתא בבבלי דף כ"ג ועיין בחתם סופר ח' או"ח סי' קכ"ח דהביא קושיא דהול"ל ממתני' דבסדר מועד דתנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואי דאסור בהנאה איך נטלו שכר הא הוי רוצה בקיומו דומי' דשוכר פועל לעשות עמו ביי"נ וי"ל דבאמת הירושלמי דלא הביא הא דקוצר לשחת משום דסמך באמת על הב' משניות אלו אמנם לפענ"ד בלא"ה לק"מ כמ"ש התוס' שם בד"ה קוצר לשחת דמהא דקוצר לשחת לא פריך דחדש דאסר רחמנא הוא דוקא כשנגמרה התבואה ולא פריך אלא ממאכיל לבהמה וא"כ י"ל דהא דנטלו מתרומת הלשכה היה רק עבור שמירה מבהמה כמ"ש התוספות ביבמות דף קכ"ב ד"ה של עזקה דאל"כ היה מן המשומר ולא היה מן המותר לישראל יעוי"ש וא"כ י"ל דלא נטלו שכרן כ"א עד שלא נגמרה התבואה ומשנגמרה לא היו נוטלין שכר ולא תקשה א"כ קנו אותה בהבטה בהפקר כמ"ש התוס' יו"ט בשקלים דלא קונה הבטה כ"א במעשה כל דהו ואחר שנגמרה נשמרו ממעשה כל דהו דוק שם:
וכבוד אחי הרב הגאון מו"ה אברהם ראזינבוים סג"ל נ"י הקשה אהא דמשני הגמרא קצירכם שלכם יהיה דלמא דוקא משעת קצירה הוא שלכם וא"כ דלמא דוקא משעת קצירה עד עצם היום הזה או עד הביאכם בזמן דאיכא עומר הוא דמותר בהנאה ונ"ל ליישב דזה אין לומר דלא תאכלו עד עצם היום הוא נחלק דעד קצירה הוא אסור בהנאה ומקצירה ואילך מותר בהנאה ורק באכילה אסורה דזה אינו במשמע אלא עד הביאכם הכל בשוה זה יש לומר לשיטת הבבלי אבל בירושלמי באמת מחמת קושיא הנ"ל לא רצה לתרץ כתי' הבבלי ודוק:
העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח וכו' עיין בש"ק ויש לתמו' עוד אמאי נקיט דוקא מחמץ שעבר עליו הפסח כיון דס"ל דלא יאכל רק איסור אכילה משמע אמנם מה שהקשה בש"ק נ"ל לתרץ דאף דס"ל להאי לישנא לא יאכל לא משמע רק איסור אכילה מ"מ אפ"ה אסור שור הנסקל וחמץ בפסח בהנאה כדיליף בבבלי דף כ"ד ע"א מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואוקמינהו באם אין ענין אוקמינהו לכל איסורין דהיינו חמץ בפסח ושור הנסקל אלא דלפי זה דכיון דהוי רק באם אין ענין אוקמינהו דוקא למה שהוא דרך הנאתו אבל לא לרבות אפילו במה שאינו דרך הנאתו אבל אי הוי ילפינן לה מלא יאכל והוי אמרינן דמשמע א' אסור אכילה וא' איסור הנאה א"כ הוי אסרינן אפי' שלא כדרך הצאתו דכיון דילפינן מלשון לא יאכל משמע שלא תבוא לידי הנאת אכילה כמ"ש רש"י א"כ אם אתה מתיר להניח ע"ג מכות הרי תוכל לבוא לידי הנאת אכילה שלוקח בדמים דבר מאכל ודוק:
שני' היא שקבע הכתוב זמן ויש לעיין לפ"ז לר"ש דס"ל חמץ לאחר זמנו בלא כלום א"כ כיון דמותר לאחר זמנו א"כ יהיה בתוך זמנו מותר בהנאה ויש לחלק דשאני התם דניהו דאם עבר והניחה עד לאחר זמנו מותר מ"מ לא סתירה התורה לכתחלה רק אמרה תשביתו ולא יראה ולא ימצא משא"כ גבי חדש התירה התורה להניחה רק קבעה זמן עד זמן הקרבת העומר ופשוט. שוב ראיתי בספר שלום ירושלים וראיתי דהביא קושי' זו בשם הצל"ח ואין ספר זה בידי וראיתי דרצה לתרץ דשאני כאן כיון דכתיב לא יאכל דמורה שלא יבוא לידי אכילה ומבואר איסור הנאה בהדי' ולפענ"ד דזה דרשה דחזקי' דמחלק בהכא בין לא תאכל ללא יאכל אבל לר"א דס"ל גם לא יאכל ולא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע לא דריש כן ואם כן לפי זה שפיר הקשה כמו דמשני הירושלמי על ר"א מלחם קלי וכרמל לא תאכלו דאפ"ה לא משום איסור הנאה מדקבע זמן א"כ בחמץ נמי נימא כן:
אמנם באמת זה ליתא דהרי בירושלמי דרש בהדי' לקמן אליבא דר"א לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל א"כ לפ"ז הרי אנו רואין גם לר"א דרשינן ליה וא"כ שפיר עולה תרוצו הנ"ל דלר"ש אתי' לא יאכל גבי חמץ לאסור בהנאה שלא תאמר הואיל ויש לו היתר אח"כ אלא דלפי זה אין לנו למוד לר"ש לחייב את המאכל כאוכל אמנם באמת כבר בארתי לעיל דר"ש יכול לסבור כר"י דס"ל דילפינן מק"ו דשרצים ואי דאין מזהירין כיון דאיהו ס"ל עונשין מ"ה:
אמנם באמת י"ל דהצל"ח הקשה יפה דהרי חזינן לר"א דס"ל דלא יאכל לא תאכל משמע א' איסור אכילה וא' איסור הנאה ואפ"ה גבי חדש תנן דקוצר לשחת ומאכיל לבהמתו משום דשיערו חכמים דכיון שקבע הכתוב זמן בודאי לא אסרה תורה רק אכילה א"כ לפ"ז לר"ש דס"ל דחמץ מותר לאחר זמנו גם אנחנו לא היה לן לאסור בהנאה תוך זמנו אף דכתיב לא יאכל מהראוי לומר דאתי' לרבות מאכיל כאוכל או דבר אחר אבל לא לאסור בהנאה כיון דקבע הכתוב זמן. אמנם לפמ"ש לק"מ ודוק:
גם מה שרצה שם לומר דטעם הרמב"ם דנקיט דרשה דלא יאכל הוא מחמת סברה הנ"ל דאע"ג דקיימ"ל כר"א דא' איסור אכילה וא' איסור הנאה מ"מ כאן הי' סברה להתיר בהנאה ג"כ ליתא כיון דגמרא דידן לא סברה זה הסברה מדוע יחוש לירושלמי במקום שגמרא דידן פליג.
אמנם היותר נראה לפענ"ד מיושב דברי הרמב"ם ע"פ מה דכתב המ"ל ריש ה' מעילה דאע"ג דר"א ס"ל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה מ"מ עכ"פ אין לוקין על איסור הנאה יעו"ש דהוי כחצי שיעור אלא דאפשר דגבי חמץ לוקין מדאפקינן בלשון לא יאכל ואתי' לר"א לא יאכל לחייב מלקות על הנאה:
ודע דראיתי בספר שלום ירושלים שם דמביא קושי' ספר א' אתוס' ב"ק דף ע"ב דכתבו דתקרובת ע"ז אינו אסור מדאורייתא רק מדרבנן והקשה א"כ איך פריך בבבלי ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז ומאי פריך הלא תקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה אמנם נראה בעיני לומר דלכאורה בלא"ה קשה גם מתחלה שם דפריך ואימא כמים הנסכים על גבי המזבח א"כ תקשה אמאי כתבה רחמנא כלל כמים כיון דבלא"ה לא תאכל משמע בין איסור אכילה ובין איסור הנאה אמנם נראה ע"פ מ"ש המ"ל הנ"ל דאף דאיסור הנאה ג"כ במשמע מ"מ אין לוקין עליו דהוי רק כחצי שיעור משא"כ גבי מעילת קדשים דלוקין גם על הנאה יעו"ש במ"ל ואם כן לפ"ז יש לישב דשפיר פריך דלמא כמים היינו כמים הנסכים על המזבח ואתי' כמים להורות דאפילו על הנאת הדם ילקו כמו דלוקין על הנאת מים הנסכים דהוי קודש ודוק:
ודע דהתוס' בקדושין בסוגיא דהמקדש בערלה הקשו דלחשוב ג"כ במקדש בע"ז ותירצו דבע"ז אפילו קידש בדמיהן נמי אינה מקודשת דתופסת הדמים ויש לעיין לשיטת התוס' בב"ק דתקרובת אסור בהנאה רק מדרבנן וא"כ בודאי אינו תופסת דמים א"כ לחשוב במקדש בתקרובת ע"ז וצ"ל דתני ושייר ושייר ג"כ חמץ בפסח ועיין ברשב"א שם ועיין בקונטרס לכללא דתני ושייר:
אמנם מה שהקשה הגמרא אח"כ ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז ע"ז הדרה קושיתי ראשונה דא"כ אמאי כתבה התורה כלל כמים ע"כ נראה דקושית הגמרא נימא דבזה אתי' לגלוי דמים שנשפכין לפני ע"ז אסורין בהנאה ומנ"ל דהתורה אתי' פה להורות היתר הנאה מה שאין במשמעות הלאו דלא תאכל משמע ג"כ איסור הנאה והוי הענין כמו דקאמר הגמרא לקמן בנערה המאורסה הרי זה בא ללמד ונמצא למד וא"כ דלמא אתי' ללמד דמים הנשפכין לע"ז אסורין בהנאה ודוק ומיושב לפ"ז קושית הספר הנ"ל וגם הדקדוק ולשיטת הרמב"ם דס"ל דתקרובת ע"ז הוי בכ"ש דכתיב לא ידבק שפיר מקשה הגמרא ואימא כמים הנשפכין ואתי' ההיקש להורות דאפילו בכ"ש אסור ודוק
ומ"ש בספר ש"י דמדלא מקשה הירושלמי קושית בבלי ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז הוא משום דס"ל דתקרובת ע"ז אינה אסור בהנאה מדאורייתא זה ליתא דאכתי קשה עכ"פ אמאי לא פריך קושית הגמרא ואימא כמים הנסכין על גבי המזבח אלא ודאי דירושלמי לא חש לקושי' זו מכח קושיתי הנ"ל דא"כ כמים דכתב רחמנא ל"ל כקושיתי הנ"ל ודוק:
דף ז' ר' ירמיה בעי פטר חמור שהמית וכו' עיין בסנהדרין דף פ"א ע"א מי שנתחייב ב' מיתות נדון בחמורה ועיין ברמב"ם פ' י"ד מה' סנהדרין ואין זה דומה לכאן דשאני התם דהטעם משום דאטו אתגורי איתגר כדאיתא בסוגין שם משא"כ כאן דא"ל הואיל והמ"ע הוא בעריפ' א"כ אפי' בהרג הנפש נמי צריך לקיומי בי' דוקא המ"ע וערפתו:
ודע דיש לעיין לפי מה דאמר הגמרא שם במי שנתחייב בב' מיתות דנדון בחמורה דאיירי בנגמר דינו לעבירה קלה וה"א גברא קטילא הוא קמ"ל והכל קשה מדוע לא נימא כיון דכבר נגמר דינו א"כ באמת הוי גברא קטילא אמנם הנראה בעיני הוא הואיל וקיימ"ל דאי אמר א' יש ללמד עליו זכות מחזירין אותו א"כ כל זמן שלא עבדו ליה דינא עדיין לאו נגמר דינו הוא ולאו גברא קטילא נקרא דשמא יבוא א' וילמד עליו זכות והשתא לפ"ז מתורץ קושית התוס' שם במאי דהקשו דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה ולפי הנ"ל ניחא כיון דאי אתא א' וילמד עליו זכות מחזירין ליה ודו"ק. ואולי יש לכוון זה בכונת הגמרא מ"ד גברא קטילא והוי עדות שא"א יכול להזימה קמ"ל:
והשתא לפ"ז יש לעיין דגבי פטר חמור דהוי מ"ע בעריפה א"כ הוי כחמור קטילא וא"כ ליכא סק לה וליכא למימר דאי בעלים פודים אותו זה ליתא דבעלים ודאי לא יפדוהו כי דהוי חייב סקילה. גם יש לדמות למ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב דהואיל ואי בעי פריק הואיל ויש איסור ממון לא אמרינן הואיל וה"ה כאן:
ודע דמה מאד תמוהים בענין הנ"ל דברי הכ"מ בפ' יוד מה' נזקי ממון ה' ד' דכתב דבערת הרע מקרבך לא שייך אלא באדם וזה נגד גמרא מפורסמת בחולין פ' שלוח הקן דקאמר בעוף שהרג את הנפש דצריך להביאו לב"ד ולקיומי ביה ובערת הרע מקרבך:
נימר אם נעשה נותר עיין בק"ע ומזה ג"כ ראי' דס"ל לירושלמי דמותר להקריב תודה בע"פ ועיין מ"ש לעיל:
הלכה ב
אבל במקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם עיין בש"ק שדחה דברי תוספות יו"ט ואין דבריו נכונים דשפיר קאמר הירושלמי דאי במקום שנהגו הרי מותר באכילה ואיך קתני סתמא מותר בהנאה כיון דבפת של פלטר מותר אפילו באכילה ומדוע ינקוט התנא דוקא הדין בפת של בעל הבית ופשוט:
ועיין בש"ע יו"ד דדעת הכלבו הוא להתיר בפת של בעה"ב במקום שאין פלטר עכו"ם מצוי ע"ש בס"ג ח':
בש"ק ד"ה לא ישכיר מה שהקשה א"כ מאי פריך למ"ד מותר לק"מ כיון דס"ל מותר בהנאה א"כ אפילו יושב ומשמר מותר וק"ל. אמנם באמת החילוק שכתב הש"ק כתב ג"כ בח"י יעו"ש:
על מצות ביעור חמץ בגמרא דידן הגירסא על ביעור חמץ ולא על מצות ואפשר לומר דלפי גרסת הירושלמי דמשרכין על מצות ביעור חמץ א"כ כלול בעל מצות גם הבדיקה והבטול אף דמברכין על מצות בפתח מ"מ מצינו דכתיב מצות ה' ברא וקאי על כל המצות ועיין מ"ש המ"א בה' תפילין סי' כ"ה גם אפשר לומר דס"ל לירושלמי כת"ק דמס' סוכה דמברכין על ב' מצות כא' ודוק:
אם הי' שבת או יו"ט רב אמר כופה עליו כלי ובתוס' בבבלי כתבו דאע"ג דאין כלי ניטל וכו' מ"מ כאן שרי דלמא אתא למיכל מיניה ויש להבין לפ"ז מ"ש דאסרו דחיפת קנה והתירו טלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל ואפשר לחלק אמנם לפי תירץ הראשון של תוס' בלא"ה ניחא:
ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה עיין בשלום ירושלים שרצה לדחות דברי הפ"ח והדיחוי הראשון חוזר ונראה דגם בדבריו הרגיש הפ"ח אלא דחשש דהרי אפילו בנוקשה רצו התוס' לומר דלא פלוג ואסור לשהותו ואף דהטור פליג מ"מ בנדון דידיה דאף דהוי חצי שיעור מ"מ הוי דבר חשיב ואפשר דחייב לבער אפי' מדאורייתא יש לאסור:
עוד ראיתי דעמד שם על דברי התוס' במסכת פסחים דף כ"ז ד"ה מעילה דהניחו בצ"ע ובסוכה דף י"ג ד"ה אשה כתבו דבוררת לאו דוקא וכן הוא באמת משמע הלשון ירושלמי דקאמר רק יכולה לברור וכו' יעו"ש במח"כ לא הרגיש שהי' לפני התוס' הגירסא בירושלמי ג"כ זה הברייתא דמס' סוכה וכך היה כתיב תני אשה היתה בוררת חטין לאור של בית השואבה תני יכולה אשה לבור חטים לאור המערכה וע"ז מקשה ולא היו מועלת ושייך שפיר הלשון לא היו דאי לא הי' כ"א הגרסא כמו שכתוב לפנינו היה יותר מכוון הלשון ולא היתה מועלת אלא ודאי דהקושי' על הב' ברייתות וזה מבואר מלשון התוס' דכך היתה הגרסא לפניהם דהרי כתבו בירושלמי הקשו האיך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה וכו' וקשי' שמן ופתילה מאן דכר שמיה הרי בירושלמי לא הזכיר רק לאור המערכה אלא ודאי כמ"ש והשתא לפ"ז התירץ התוס' הוא דחוק במה דכתבו דבוררת לאו דוקא דאדרבה מבואר דדוקא דהרי בברייתא הראשון נקיט אשה בוררת ובברייתא שני נקיט יכולה לברור ופשוט:
והנה מה שהבין דהא איסורא איכא היינו רק איסורא דרבנן ג"כ ליתא רק בלשון ראשון לא הי' מדייק הא איסורא איכא ומשני דרק מעלה בעלמא וע"ז שפיר כתב רש"י שם יעו"ש אבל באיכא דאמרי היה מדייק דדוקא מעילה הוא דליכא אבל עכ"פ הוי איסור דאורייתא אלא שאינו חייב קרבן מעילה וע"ז שפיר הקשו התוס' דע"כ מבואר דאפי' איסור דאורייתא ליכא מדמתרץ בירושלמי אהא דאשה היתה בוררת דקול ומראה אין בו משום מעילה וקשה הא עכ"פ הוי איסור דאורייתא אלא ודאי דאפילו איסור דאורייתא ליכא וע"ז דחקו התוס' א"ע בסוכה ותירצו דהכונה הוא שהיתה יכולה לבור וא"כ לפי זה כיון דקיימ"ל כלישנא בתרא מבואר דאיכא עכ"פ איסורא דאורייתא במראה ונפלו דברי השלום ירושלים:
ע"ב אית תנאי תלא לך אי אתה רואה את לגבוה אית תנאי תני אפי' לגבוה וכו' ויש לעיין לפמ"ש התוס' בסוגיא דהואיל דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל דהא דאמרינן אבל אתה רואה איירי שבא ליד גזבר דלא שייך הואיל ואי בעי מיתשל עליה יעו"ש ולפ"ז הו"ל לירושלמי לתרץ כפשוטו הא כשבא ליד גזבר והא כשעדיין לא בא ליד גזבר וצ"ע א"נ הכל איירי בלא בא ליד גזבר רק הא כר"א הא כר"י הא כר' אליעזר דס"ל דאמרינן הואיל משו"ה אסור אפי' לגבוה דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עליה והא כר"י דלית ליה הואיל וי"ל אבל קושי' ראשונה צ"ע:
תפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש ויש לעיין אמאי הוצרך לומר כר"ש כיון דיכול לומר דשאני כאן דכתיב לא ימצא כדמשני בבבלי דף ה' ע"ב אמנם נראה ע"פ מה דהביא באשרי שם ב' דעות דיש אומרים דדוקא היכא דחייב בגניבה ואבידה כדאמר כיון דאלו מגנב או מיתבד ובה"ג ס"ל אפי' שומר חנם נמי יעו"ש ונראה לפענ"ד לומר דזה תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן אי אמרינן דבר הגורם לממון כממון דמי או לא דאי אמרינן לאו כממון דמי א"כ חדוש הוא שחדשה תורה א"כ יש לומר דוקא היכא דחייב באחריות גניבה ואבידה הוא דחדשה משא"כ היכא דאינו חייב כ"א בפשיעה לא אבל אי אמרינן כממון דמי א"כ אפי' בלאו לא ימצא נמי מסברה מחייב כיון דגורם הוי כממון ובודאי אפי' היכא דאינו חייב רק בפשיעה נמי חייב כיון דעכ"פ הוי גורם לממון ודוק. ועיין בטו"ז סי' ת"מ ובחדושי הארכתי:
והנה במסכת חולין דף קל"ט ע"א ס"ל לר"ל דבמקדיש לבדק הבית אפי' אמר הרי עלי ונגנב או נאבד אינו חייב באחריות זולת אם נשרף ע"ש בסוגיא וא"כ לפ"ז יש לומר דהירושלמי פה ס"ל כר"ל בחולין דאפי' אמר הרי עלי בקדשי בדק הבית נמי אינו חייב באחריות זולת אם נשרף וא"כ לא הי' יכול לתרץ בקדשים שחייב באחריות ומשום דכתיב לא ימצא זה ליתא דאי אמרינן לאו כממון דמי רק מכח לא ימצא א"כ צריך להיות דוקא בחייב אפי' בגניבה ואבידה משא"כ כאן דהוי כיון דהוי קדשי ב"ה אפי' אמר עלי אינו חייב זולת אם נשרף לפיכך הוצרך לאוקמי' כר"ש דס"ל כממון דמי ודוק.
אינו כן אלא ר"י חשש להערמה וכו' והא דקאמר אינו כן יש לפרש לפי פי' הש"ק משום דנפל בבבלי דף מ"ג ע"ב בנדרים ומסיק רבא דכ"ע ס"ל דהוי הפקר אף שלא בא עדיין ליד זוכה אמנם זה אינו דהרי ר' יוחנן גופא מפרש התם טעמא דר"י כן וא"כ אליבא דר"י ור"ל בודאי ניחא האי פשט אמנם יש לעיין מדוע מוקי הירושלמי ר"י ור"ל לפ"ז בתנאי הו"ל לפרש דפליגי אליבא דר"י גופא ובאפקרי' נגד שלשה ור"ל ס"ל דהיכא דאפקרי' נגד ג' מודה ר"י וכאיבעית אימא בנדרים דף מ"ה ע"א:
מה נפק מן בניהון נפלה עליו מפולת וכו' ויש לעיין מדוע לא קאמר נפקותא בשכיב מרע שהפקיר חמצו דמשום הערמה לא שייך לומר דודאי אין דרכו של שכ"מ להערים ואדם עשוי לתקן דרכיו קודם מותו וא"כ כיון דלא שייך הערמה אבל אי משום זכי' לית כאן זכי' וצ"ע גם בלא"ה יש לומר כגון דבזבז כל נכסיו ולא שייר לעצמו כלום וא"כ בודאי הפקיר דאי לא הפקיר א"כ שייר לעצמו ואינו יכול לחזור גם יש לפשוט מזה מה שרצה לומר בחק יעקב סי' תמ"ז ס"ק כ"א דיש להסתפק כיון דחמץ אחר זמנו אינו אסור אלא משום קנס אי קנסו בנו אחריו אם בטלו דהא קיימ"ל דדוקא בעבר אדאורייתא הוא דקנסו בנו אחריו ולא בעבר אדרבנן וא"כ היכא שבטלו ומת יהיה החמץ עכ"פ מותר לבנו בהנאה דלא קנסו בנו אחריו ולפענ"ד נראה להביא דאפי' בבטלו נמי אסור לבנו אחר הפסח דאל"כ הו"ל לירושלמי לומר נפקא מיניה במת אי אמרינן משום הערמה א"כ מותר לבנו אבל אי אמרינן משום זכי' לית כאן זכי' וא"כ לא הוי הפקר ואסור מדאורייתא וקנסו בנו אחריו אלא ודאי דמשום הערמה אפי' לבנו קנסו ופשוט:
עיין בק"ע ד"ה קל הוא בשחרור דהא מתחייב הוא במצות וצ"ע דאדרבה בבבלי בגיטין קאמר דשורת הדין דאינו חייב במצות כלום ולשונו צ"ע. גם מה שמפרש על חיילי' דר"י מדאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר צ"ע מדוע אינו מפרש כדקאמר בבבלי בגיטין רבו שני משחרר קרי' ליה יעו"ש דף מ"א ואפשר דרצה לפרש משום דגם אי נימא דקאי ארבו ראשון קשה שני רבו קרית ליה ומשום הכי פי' ענין אחר דאס"ד רבו שני למאי כותב הרי הוא הפסיד לעצמו אלא דזה הפי' צ"ע דהרי עכ"פ צריך לכתוב על העודף שהפסידו וכן פירש"י שם בסוגי'. ויש לפרש ע"פ מה דמסיק בבבלי דר' יוחנן ס"ל דבר תורה היזק שאינו ניכר לא שמי' הזיק וא"כ לפ"ז ר' יוחנן לשיטתו לא היה יכול לומר דשחררו רבו שני דא"כ ע"כ פליגי בהיזק שאינו ניכר וס"ל לרשב"ג דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וא"כ דקשה אדר' יוחנן דאיהו ס"ל לא שמי' היזק וקיימ"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו וע"ש בגיטין בתוס' ד"ה בהיזק ומשו"ה אמר דשחררו היינו רבו ראשון וא"כ פליגי במזיק שיעבודו של חבירו:
והשתא הק' הירושלמי חיילי' דר"י מן הדא מדאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ואי דשחרר היינו רבו שני קשי' כנ"ל ודוק. ומתורץ בזה הא דקאמר חיילי' דר"י וכו' הרי כבר יש לו ראי' לר"י מברייתא ישראל שהלוה לנכרי אמנם לפי הנ"ל יש כונה אחרת בירושלמי ודוק ובסוגי' דהיזק שאינו ניכר הארכתי בענין אחר:
דף ח' אלו המשעבד וכו' עיין בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד הכונה כפשוטו דמקשה דלא להוי שחרור כיון דעשאו אפותקי לזה מתרץ דלא מצאנו עבד משחרר וחזר ומשעבד:
כמה דר"מ קונס בדברים לכאורה יש לעיין אי כוונת הירושלמי הוא כדאמר בבבלי דפליגי במזיק שיעבודו של חבירו א"כ אמאי הוצרך להביא ר"מ דריבית ונראה דס"ל לירושלמי דכ"ע ס"ל דמזיק שיעבוד פטור רק עיקר הטעם הוא דמחייב רשב"ג הואיל ועבד איסור דשחרר העבד ועבר על לאו דלעולם בהם תעבודו ושפיר הוי דמיון לשטר שיש בו ריבית דעבד איסורא ומשום כן קנסו ודוק ולפ"ז בשחררו למצוה דרבים כדאמר בברכות אפשר דאף רשב"ג אינו מחייב המשחרר ויש לעיין וקצרתי.
הלכה ג
עשה כ"י והשתחוה לו עיי"ש בש"ק ובאמת תירוצו הראשון מ"ש בעכו"ם איכא חייב מיתה צע"ג טובא היכן אשכחן כן דחיוב מיתה איכא באוכל דבר שעבדה ומשום דיש חיוב מיתה בעובד לא שייך לומר דהוי חמור נגד טבל אמנם שוב עיינתי וראיתי כי דבריו נכונים עפמ"ש הרב בפ' יום הכפורים אהא דאסור להתרפאות בעצי אשירה אע"ג דלא הוי כ"א לאו ושאר דברים אפי' חמורי' ממנו אינם עומדים בפני פקוח נפש רק משום לתא דע"ז אסור להתרפאות אפי' בפקוח נפש ודברי הש"ק נכונים גם מה שתירץ משו"ה הוי חמור הואיל ומטמא אכתי קשה מ"מ מדוע נימא דעבור כן חשיב קל על חמור ניהו דיש קצת חומר באיסור עכו"ם דמטמא כמו כן יש ג"כ צד חמור בטבל דהוי מיתה בידי שמים וא"כ להוי כחמור על חמור וכקל על קל ומאי חומרה דזה יותר מזה ויותר הי' לו לומר דבעכו"ם לוקה בכ"ש והנאה כמ"ש הרמב"ם ויש ב' לא ידבק ולא תביא משא"כ בטבל דהוי דוקא בכזית ודוק ויש לעיין ברמב"ם דכתב באוכל כל שהוא מתקרובת עכו"ם לוקה ויש לעיין מדוע לא כתב אפי' נהנה וצ"ע:
והאוכל תרומת חמץ בפסח למי הוא משלם וקאמר וכפלוגתא וכו' נראה לפרש דה"ק דכאן אפי' ר"י מודה לר"ל דמשלם לעצמו דעד כאן לא קאמר התם דמשלם לשבט הואיל ועכ"פ גזל דבר מתחלה אע"ג דאח"כ יורשו מ"מ מתחלה גזל משא"כ דמתחלה הי' אסורי הנאה וא"כ אפי' ר"י מודה דמשלם לעצמו ודוק לזה אמר ר"מ מסתברא להיפך יודה רשב"ל לר"י בחמץ [והוא ע"פ גרסת הש"ק] שהיא משלם לשבט דבשלמא התם שפיר אמר רשב"ל דמשלם לעצמו כיון דלבסוף נתברר דלא גזל דהרי יורשו משא"כ כאן עכ"פ גזל ואי דלית ביה שוי' משום דאסור בהנאה זה ליתא דהרי עכ"פ הוי מנשרפין ואפרן מותר כדאיתא בסוף מס' תמורה וא"כ עכ"פ גזל מידי לזה השיב ליה דגם הוא סובר כן ומביא ראי' מתרומה טמאה דג"כ לית ביה רק אפרן כנ"ל ומיושבים בזה איזה קושית וקצרתי:
ע"ב א"ל תמן אינו ראוי להשלים ברם הכא ראוי הוא להשלים כלומר דחזי' לאצטרופי ועיין ברמב"ם ה' גזילה פ' א' ועיין בפ' א' מה' גניבה ה' ב' דכתב אסור לגנוב כ"ש דין תורה וכתב ה"ה ודין שוה פחות מפרוטה כדין חצי שיעור באיסורין וטעמא משום דחזי' עכ"פ לאצטרופי (ועיין בה' ריבית להגאון מו"ה יונתן דנתן טעם מזה לשיטת הטור דס"ל דליכא חיסור ריבית בחצי פרוטה משום דכתיב לא תשימון דמשעת שימה הוא דחייב ובשעת שימה ליכא פרוטה שלימה ולא שייך דחזי' לאצטרופי דאין מחשבין משטרא לשטרא) אמנם נראה דה"ה כתב כן מדעתו דטעמא מטעם חצי שיעור ובאמת הוא דברי הירושלמי דפה דכתב הטעם משום דראוי להשלים דהיינו דחזי' לאצטרופי ונעלם ממנו אלא דיש לעיין דלפי מה דמבואר משו"ע בה' גניבה משמע דבפחות משוה פרוטה עכ"פ אינו מחויב להחזיר ואמאי הרי גלתה לנו התורה בהקדש דעכ"פ מחויב להחזיר פחות מפרוטה וצ"ל דשאני הכא בהקדש דרבתה תורה מאת ואתי' לרבות דעכ"פ חייב לשלם משא"כ בגונב או גוזל דפטור מתשלומין בפחות משוה פרוטה אלא דיש לעיין דהרי מוקמינן ליה האי את ואשר לריבוי אחר ריבוי ואתי' למעט ואפשר לומר דפליגי אי דרשינן אתין והיא פלוגתא בנזיר דף ס"ה ומר דריש אתין והוי ריבוי אחר ריבוי ואתי' למעט וא"כ אפי' תשלומין פטור ואינך לח דריש אתין וא"כ ליכא כ"א ריבוי א' דאשר דריש ואתי' לרבות תשלומין ודוק. אלא דאין לשון הירושלמי משמע כן דמשמע דמאן דדריש ליה בריבוי אחר ריבוי אתי' רק למעט מקרבן ועיין בק"ע ואפשר לישב מדקאמר לתשלומין לקרבן משמע דאתרווייהו קאי ועכ"פ נראה לפענ"ד מזה סתירה לדברי הכריתי הנ"ל דהבין דטעמא דחזי' לאצטרופי הוא משום דיכול לאכל אח"כ עוד חצי שיעור ויהיה שיעור שלם א"כ בריבית לא שייך זה אמנם לפי דברי הירושלמי הנ"ל מבואר דאין הכונה כן דהרי קאמר דרבתה תורה בנהנה בפחות משוה פרוטה מהקדש דחייב לשלם הקרן דהרי חזי' להשלים והכונה הואיל וראוי להשלים לפרוטה נחשב עכ"פ ממון ג"כ עתה א"כ לפ"ז גם בנשך דאע"ג דלא הוי רק כ"א חצי פרוטה מ"מ הרי מתחלה הי' ראוי להשלים לפרוטה ומשום כן חייב ודוק והרי בשבת במוציא חצי גרוגרת ואח"כ שנית חצי גרוגרת נמי אינו חייב ואפ"ה אמרינן בשבת דף ע"ד והרי קיימ"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ודע דהמ"ל בה' מעילה ס' פ' ז' ציין עיין בחדושי רשב"א גיטין י"ב ולכאורה רמז במאי דכתב שם דאף על גב דמדבריהם עכ"פ אסור ונראה דס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן וזה אינו דשם קאי הגמרא אליבא דרב וא"כ רב יכול לסבור כר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה לזה הוצרך להקשות דעכ"פ מדרבנן אסור ודוק ועיין במ"ל בה' שבת פ' ח' במגיה שם:
ברם הכא וכו' ויש לעיין הרי עכ"פ אפרן מותר א"כ ראוי להשלים ויש לישב:
אין תפתרינה לב' דברים עיין בירושלמי פ' קמא דמגילה במשנה אין בין יהכ"פ לשבת:
הלכה ד
על עיקר בדיקתה הן חולקין ויש לדקדק אכתי קשה דיבדקנה ונראה דהיא מתחמצת כהכסיפו פניו ויש פלוגתא דר"מ ור"י אי הכסיפו פניו הוי חמץ ועיין לקמן והיינו דפליגי דר"י ב"ג ס"ל דהכסיפו פני' הוי חמץ ורבנן סברו דלא הוי חמץ ודוק. גם י"ל ע"פ מה דתמה בצל"ח שם הא דהביא בבבלי ההיקש דלא תאכל עליו חמץ למעט אורז ומדוע לא הביא היקש הקדום בפ' בא כל מחמצת ל"ת בכל משבתיכם תאכלו מצות ותירץ דמכל מחמצת מרבה לקמן נתחמץ ע"י דבר אחר וא"כ י"ל דגם אורז ע"י דבר אחר נתחמץ וא"כ מהאי היקש ה"א דיוצאין בו לפיכך צריך ההיקש לא תאכל עליו חמץ דמשמע דוקא חמץ גמור עיין שם היטב וא"כ י"ל דריב"נ ס"ל לעיקר ההיקש דפ' בא וא"כ לפ"ז ס"ל שפיר דיוצאין באורז כיון דע"י דבר אחר בא לידי חמוץ אמנם רבנן דבהיקש בתרא כתיב חמץ משמע דוקא ביכול להתחמץ מחמת עצמו וא"כ באורז אין יוצאין והשתא תרווייהו ס"ל דבדרו ומצאו שאינו מחמיץ מ"ע רק על ידי דבר אחר:
אמר רבי בון בר כהנא תפתר שקרבה חטאתו בשלה ע' בש"ק מה שהקשה על רש"י דכתב ודלא כר"ש ובמח"כ לא הבנתי קושיתו דע"כ ר"ל דאמר זאת אמרת רקיקי נזיר נאכלין בנוב ובגבעון ע"כ דס"ל דהתנא ס"ל כר' יהודא כמ"ש הירושלמי דאי הכונה כמו דמסיק הירושלמי כר"ש א"כ ע"כ צ"ל דאיירי שקרבה חטאתו בשילה ומשום דנזרק א' מן הדמים א"כ לא שייך לומר רקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון כיון דבאמת אינם נאכלין רק כאן איירי שהקריב חטאתו בשילה ונזרק א' מן הדמים והירושלמי דמתרץ לא אתיא אלא כר"ש לא קאי אדברי רשב"ל אלא דהוא תירץ בפני עצמו כנ"ל:
דף ט' למצוה איתאמרה עיין בש"ק דהביא קושית המ"א דאי אמרינן דוקא בלית בה מים כלל הוי מצה עשירה א"כ תיפוק ליה דמי פירות לבד אין מחמיצין וא"כ בלא"ה אין יוצאין בו ול"ל לחם עני ויש לפקפק ע"ז דעכ"פ בא לידי חמץ אלא דמשקין גורמין ואינו דומה לאורז ודוחן דאינהו גופייהו אינם באין לידי חמוץ. אמנם עיין בירושלמי לקמן דקאמר יכול יוצא ידי חובתו ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות יצאה זו שאינה צריכה שמור א"כ לפ"ז ה"ה בזה ג"כ אי נימא דמצה עשירה הוי בלא מים כלל דוקא א"כ תיפוק ליה דאינה צריכה שימור ודוק שוב ראיתי במלחמות פ' כ"ש שכ' מדברי' אלו יעו"ש ובחדושי לסוגי' הארכתי:
אמנם לכאורה יש ראי' דאפילו אם המין בא לידי חמוץ מ"מ כיון דעתה אינו בא לידי חמוץ שייך ג"כ ההיקש דאין יוצאין בו משום דלכאורה קשה מאי מביא ראי' בבבלי מהא דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלושי לי בחלבא דלמא בקמחא דאבשוני היה לשים דאינו בא לידי חמוץ כלל וצ"ל דגמרא ס"ל דא"כ לא הוי צריך לומר יומא קמא לא תלושי בחלבא תיפוק ליה דבלא חלבא נמי אסור כיון דקמחא דאבשוני אינו בא לידי חמוץ אינו יוצא בו וכל זה הוא דוקא אי אמרינן דאפי' אם המין בא לידי חמוץ נמי שייך ההיקש א"כ לפ"ז שפיר מקשה המ"א ודוק:
ריב"ל כזית שאדם יוצא וכו' שלא יהיה בו משקה וכו' בסוגיא זו הארכתי בבבלי דף ל"ה והואיל ויש בו כמה ביאורים בירושלמי העתקתים בסדר הבבלי:
גמרא הנהו אין אורז ודוחן לא י"ל תיכף ה"ל לגמרא להקשות אמתני' הנהו אין אורז ודוחן לא וי"ל דהיינו יכולין לפרש דאורז ודוחן בכלל כוסמין וש"ש אבל השתא דמפיש שבולת גולבי ש"ש ש"ת א"כ אוו"ד לא הוי בכלל שפיר תמה ופשוט שוב עיינתי בצל"ח ומצאתי פירושו באופן אחר יעו"ש:
לא תאכל עליו חמץ וכו' דברים הבאים לידי חמון עיין בצל"ח דתמה מדוע לא הביא הגמרא היקש הקדום בפ' בא כל מחמצת ל"ת בכל מושבותיכם תאכלו מצות ותירץ דאפשר ע"י דבר אחר גם אורז ודוחן בא לידי חמוץ ובהיות דמכל מחמצת מרבינן לקמן נתחמץ ע"י דבר אחר וא"כ מצד האי היקשא ה"א דיוצאין בו ידי מצה כיון שבא לידי חמוץ ע"י דבר אחר לפיכך מביא ההיקש דלא תאכל עליו חמץ דמשמע דבר הבא לידי חמץ מחמת עצמו יוצא בו ידי מצה ע"כ יעו"ש:
ועפ"ז יהיה מקום ליישב קושית מהרש"א דתמה לר"ש דדריש לעיל דף כ"ח מהאי היקשא דחמץ אינו אסור כ"א כל שבעה א"כ מניין לו דאין יוצאין בדבר שאינו בא לידי חמוץ ולפי הנ"ל י"ל דר"ש ס"ל דאורז ודוחן אפילו ע"י דבר אחר נמי אינו בא לידי חמוץ וא"כ יליף ליה מהיקשא דכל מחמצת ודוק:
לפ"ז יש בזה ג' מחלוקת לפי הנ"ל דלר"ש אינו בא לידי והשתא חמוץ אפי' ע"י דבר אחר ולתנא דפליג אריב"ל אינו בא לידי חמוץ מ"ע ולריב"ל אפי' חמץ גמור הוי וחייבי' על חמוצו כרת:
והנה משנתינו מוקי לקמן דלא כר"ש מדקתני דיוצאין בחלות התודה אע"ג דאינו נאכל בכל מושבות ומתרץ ר"ל זאת אומרת חלות התודה ורק"נ נאכלין בנוב וגבעון ופירש"י ודלא כר"ש יעו"ש וכיון דאתי' המשנה אליבא דר"ש בן לקיש דלא כר"ש שפיר הוצרך רשב"ל לשיטתו להביא ההיקש דלא תאכל עליו חמץ ודוק:
ועפ"ז יש ליישב שיטת הירושלמי פ' כ"ש ה' ד' רשב"ל בשם ר"י נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם שנא' בפסח דבר הבא לידי חמץ ומצה אף לחם שנא' בחלה דבר הבא לידי חמץ ומצה בדקו ומצאו שאינו בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינים בלבד ושאר כל המינים אינם באים לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון ריב"נ אומר קרמית חייבת בחלה שהיה באה לידי חמץ ומצה ורבנן אמרו אינו באה לידי חמץ ומצה ומקשה ויבדקנה ומשנה על עיקר בדיקתה הן חולקין ר' יוחנן אמר בדקו ומצאו שהיא באה חמץ ומצה ורבנן אמרו בדקו ולא מצאו שהיא באה חמץ ומצה ע"ש הירושלמי וקשה לי כיון דבעיקר בדיקתה חלקו א"כ מה בכך ובדקנה עתה ונראה אם באה חמץ ומצה או לא ולפי הנ"ל י"ל דכ"ע מודו שבדקו ומצאו שהיא באה חמץ ע"י דבר אחר וריב"ל ס"ל דבנתחמץ ע"י דבר אחר הוי חמץ גמור כמו בנתחמץ ע"י עצמו וחייבי' עליו כרת משא"כ רבנן דפליגי עליה ס"ל דאמרינן בהיקש דוקא דבר הבא לידי חמוץ מ"ע בזה יוצאין בו משא"כ אורז ודוחן וקרמית דאינו בא לידי חמוץ מ"ע ודוק:
באופן אחר יש ליישב קושי' הנ"ל לר"ש דבר שאינו בא לידי חמוץ מנ"ל דאין יוצאין בו ונראה משום דלכאורה לפי הנראה מלשון הירושלמי הנ"ל דקאמר דצריך להיות דבר הבא לידי חמץ ומצה יצאו אורז ודוחן שאינם באים לידי חמץ ומצה לשון זה מורה דשאר מינים גם לידי מצה אינם באים ודוק והיה נראה דעת הירושלמי דס"ל דשבעת ימים תאכל עליו מצות דכתיב משמע דצריך להיות מצה הראוי' וכדריש לקמן בחלות התודה דאינה ראויה לשבעה וכמו כן י"ל דס"ל ג"כ באורז ודוחן דאינו מצה הראוי לז' דאחר שנאפה ושוהת איזה ימים ג"כ מסרחת ואינו ראוי לשבעה וזה הוא דאמר דאינם באים לידי חמץ ומצה והשתא לפ"ז גם זולת ההיקש יש למעט דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות דצריך להיות הראוי' למצה ז' וא"כ ר"ש יליף משמעות דשבעת ימים תאכל עליו מצות ובירושלמי פה הוא אליבא דר"ש ודוק:
ועוד בה שלשיה ושבה והיתה לבאר דל"ק לר"ש משום דר"ג אמר במתני' דפ' ערבי פסחים דמצה שאנו אוכלים הוא לזכר שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם הקב"ה והשתא לפ"ז י"ל דה"ט דממעטין מלחם עני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש משום דכיון דאינו בא לידי חמץ א"כ ליכא היכר דצריך להיות מצה הבא לידי חמוץ לרמז כנ"ל דכמו שבצק שלהם הי' ראוי להחמיץ אלא שלא הספיק להחמיץ כך אנו אוכלי' מצה שהיתה ראוי לבא לידי חמוץ לרמז כנ"ל משא"כ בנלוש ביין ושו"ד שאינו בא לידי חמוץ ליכא היכר כנ"ל אלא דכל זה הוא דרשינן טעמא דקרא וא"כ דרשינן טעמא דקרא טעם דמצה וטעם דממעט מצה עשירה אבל אי לא דרשינן טעמא דקרא אינו ממועט אורז ודוחן וא"כ ר"ש לשיטתו דדריש טעמא דקרא לא צריכין להיקש דנשמע מלחם עני משא"כ ר"ל מתרץ אמתני' דאיהו לא תני' לקמן דלא כר"ש הוצרך להביא ההיקש ודוק:
גמרא מתני' דלא כריב"ל דריב"נ אומר אורז מין דגן וכו' דתני' י"ל דברייתא שני' הו"ל לגמרא להביא תיכף דאמר אורז מין דגן וחייבים עליו כרת ויוצא בו בפסח וראיתי שהרגיש בו בצל"ח ובחמת הגמרא התחיל בברייתא זו ונראה דגמרא רצה להביא ראיה דמתני' הוא לאפוקי מריב"ל מתרווייהו בין באורז ובין בדוחן ואי הוי מייתי הגמרא רק ברייתא דקתני ריב"ל אומר אורז מין דגן וחייבים עליו כרת ויוצאין בו בפסח לא הוי מצי לאפוקי רק מאורז לזה מייתי הגמרא דהרי ריב"ל אומר אורז מין דגן וחייבים עליו כרת ובברייתא קתני דריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרובי' להחמיץ וע"ז בעי אי קדים ומחמיץ קאמר או רק קרוב להחמיץ ולא חמץ גמור ופשטינא דע"כ קדים ומחמיץ מדאמר באורז דחייבים עליו כרת א"כ נשמע ממילא דע"כ בדוחן נמי קאמר דממהר להחמיץ חמץ גמור וחייב כרת אתרווייהו וא"כ שפיר נשמע מנה דמשנה הוי לאפוקי מריב"נ בתרויייהו הן באורז הן בדוחן וזה פשוט ובצל"ח פי' בכאן בדרך רחוק ומ"ש הוא האמת:
ועוד י"ל דהרי יש לנו כלל דדרך הגמרא לומר תני ושייר ואע"ג דהיכא דתני אלו לא שייך תני ושייר מ"מ עיין בתוס' זבחים דף פ"ז ד"ה הלן דהיכא דהו"ל כ"ש שייך לומר דתני ושייר אע"ג דתני אלו עיי"ש א"כ כאן י"ל לריב"נ דס"ל דממהר להחמיץ הו"ל כ"ש מהני דבא לידי חמוץ טפי והשתא לפ"ז דודאי אי אמרינן לריב"נ דבתרווייהו אוו"ד יוצאין בפסח י"ל דתני ושייר וליכא להקשות מאי שייר דהאי שייר כיון דשייר ג"כ דוחן אבל אי אמרינן לריב"נ אין יוצאין בדוחן רק באורז א"כ ע"כ מתני' לאפוקי מריב"ל דליכא למימר תני ושייר תקשה מאי שייר דהאי שייר והשתא לפ"ז י"ל דהכי מייתי הגמרא דע"כ לאפוקי מריב"ל והוא מדאמר ריב"נ אורז מין דגן וחייבים על חמוצו כרת ולא הזכיר דוחן ובברייתא תני ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ ומדלא קאמר הלשון שקרובי' להחמיץ כיון דקאי אתרווייהו אאורז ודוחן ע"כ בעי אי קאי רק אדוחן ולומר שקרוב להחמיץ אבל חמץ גמור נא הוי או אתרווייהו קאי והכונה דקדים ומחמיץ ופשטו ליה מדאמר ריב"נ אורז מין דגן ומניח דוחן משמע דס"ל דדוחן אינו נעשה חמץ גמור ואין יוצאין בו וא"כ לפ"ז מוכח דדוחן לריב"נ אין יוצאין בו וא"כ ליכא למימר דתנא דמתני' דס"ל כריב"נ ותני ושייר דא"כ תקשה מאי שייר דהאי שייר וע"כ לאפוקי מריב"ל ודוק היטב בזה:
גמרא ה"ט דר"ל משום דהו"ל מי פירות ומי פירות אין מחמיצין עיין בתוס' שהאריכו ותמו אשיטת רש"י ז"ל דכ' מי פירות לבד הוי נוקשה א"כ תקשה מחצבא דאבשונא דקאמר רבא מי פירות הו"ל ואין מחמיצין משמע דשרי לגמרי ותמו עוד מדפריך הגמרא במנחות אריה"ג מנחת נסכים מי פירות הוי וא"מ מאי פריך הא חמץ נוקשה הוי ועוד הקשו מותיקא יעו"ש היטב ונלפענ"ד משום דהתוס' במנחות דף נ"ד ד"ה תפוח שרסקו הביא דברי הירושלמי דאמר מה פליגין במחמץ במימיו דס"ל לרבנן אסור ור"י מתיר אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר יעו"ש והנה לכאורה יש לעיין לפי דברי הירושלמי א"כ מאי פריך הגמ' שם כמאן אזלא הא דתנן תפוח שרסקו לימא רחב"ג היא לשני דאתי' אפי' כת"ק והתם איירי במחמץ במימיו אבל רבנן איירי במחמץ בגופו של תפוח כדקתני אין מחמיצין בתפוח ם משמע תפוח ממש וצ"ל דס"ל לגמרא דידן דאי איירי במחמץ בתפוח ממש א"כ לא יפלוג רחב"ל ולומר דמחמיצין בו ופשוט ודוק ושוב מצאתי כן בספר שלום ירושלים על הירושלמי שם אלא דלשונו מגומגם:
ודע דלכאורה צ"ע טובא מנ"ל לירושלמי הא לומר דאיירי דוקא במחמץ במימיו ולכאורה תפות שרסקו ונתנו בתוך העיסה משמע התפוח ממש ונראה דלכאורה יש עוד לדקדק בלשון המשנה דהו"ל למתני לשון קצרה המחמץ עיסה בתפוח הרי זה אסורה ומדוע נקיט שרסקו ונתנו לתוך העיסה ונלפענ"ד ע"פ מ"ש הש"ך ביו"ד סי' י"א ס"ק ע"א דרסקו היינו עד שנעשה מים עיין שם גבי מקוה דשלג והשתא לפ"ז י"ל דהיינו דקאמרה המשנה תפוח שרסקו דהיינו שהיה מרסק התפוח כ"כ עד שנעשה מים דכן הוא משמע לשון רסקו ונתנו בתוך העיסה הרי זה אסורה והשתא לפ"ז י"ל דודאי במחמץ בתפוח גופא שרי וכן המחמץ במי פירות שפלטו מן הפירות ג"כ אין מחמיצין ומותר לגמרי אבל במחמץ בכה"ג שרסק הפרי לגמרי והפכה למים בהא פליגי תנא דמתניתין ור' יוסי ודוק:
והשתא לפי זה יש לכוין דהיינו דנקיט ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש והמה משקין דרסק הפרי גופא דמרסקין הענבים והזתים לגמרי וכן דבש ובזה שפיר הוי חמץ נוקשה משא"כ גבי חצבא דאבשונא דהוי רק משקין בעלמא הנוטפים מן הפרי הנהו ודאי אין מחמיצין ודוק וזה ברור והשתא לפ"ז י"ל דהא דמשחא ומילחא איירי רק במשחא הנוטף מן הפרי וזה הוי רק מי פירות לבד כמו מים דשבלי' דלא יצא מכח הריסוק ולפיכך שפיר שרי ודוק:
ולא נשאר לתרץ כ"א הא דמקשה שם במנחות מנחת נסכים מי פירות הוי והרי שם הוי שמן דמנחות דיוצא על ע"י רסוק לזה יש לומר דלכאורה יש לדקדק דקאמר ר"ל שם אומר היה ריה"ג מנחת נסכים מגבלה במים דמשמע ריה"ג לשיטתו ונראה דהתוס' מקשה בסוגי' אריה"ג דדריש לחם עוני מה שנאכל באנינות והרי גבי לולב לכ"ע דרשינן כפת והיה נראה לפענ"ד דריה"ג ס"ל כר' יוסי בירושלמי דמתיר אפילו במחמץ במימיו משום דס"ל דאפי' נוקשה לא וכמ"ש הש"ק שם ודלא כר"ש בתרומות יעו"ש וא"כ לא צריך לחם עני למעט מצה עשירה כיון דלא בא לידי חמוץ כלל ודוק:
והשתא לפ"ז התם דפריך אריה"ג שפיר פריך דהו"ל מי פירות ואין מחמיצין כיון דאיהו לשיטתו ס"ל כר' יוסי בירושלמי לפיכך השיב ר"ל דריה"ג לשיטתו אומר היה דמנחת נסכים מגבלה במים משא"כ ר"ל לשיטתו דס"ל דמי פירות שבאים מרסוק הפרי הוי נוקשה אין צריכין לתירץ זה רק לריה"ג לשיטתו ודוק ומתורצים כל קושית התוס' ודוק:
והשתא לפ"ז י"ל דכל הנהו אמוראי בירושלמי ס"פ כל שעה ס"ל כרבא גבי חצבא דאבשונא דמי פירות אין מחמיצין משום דלא בא ע"י ריסוק דפרי עצמו והוי רק מי' ומוהל בעלמא משא"כ בעובדא דהוי שערי בגו יין ושמן שפיר הוי חמץ כדברי הירושלמי הנ"ל בד"א במחמץ במימיו ודוק:
ודע דנראה לפענ"ד לומר דאפי' לשיטת דס"ל דמי פירות עם מים מחמיצין וזה החימוץ ממהר להחמיץ מ"מ י"ל דזה דוקא היכא דבאים המי פירות והמים סמוכים קרובים בתוך העיסה אבל אם באו המי פירות לבד בתוך הקמח יום או ימים טרם באו המים י"ל דכבר איקלש טעם וחימוץ המי פירות ותו אינו ממהר להחמיץ וראי' לזה מדאמר מר זוטרא לא לימחא אינש קידרא דאבשונא דלמא לא בשיל שפיר משמע הא ללוש עיסה שרי וקשה דלמא יצאו מים בעודן נקלים על האש ובלעו זה מזה אלא דלא נאסרו משום דמי פירות אין מחמיצין אבל שוב עתה שבא עליהם בלישה המים הו"ל מי פירות ומים דממהר להחמיץ וכמו דיש לחוש בבישול דלמא לא בשיל שפיר כך יש לחוש ג"כ לענין אפי' אלא ע"כ צ"ל כיון דכבר נתייבש א"כ תו אח"כ לא חשיב מי פירות עם מים דמי פירות שבלעו השבלים כבר חלף הלך לו וא"כ לפ"ז י"ל ה"ה בבאו על החטין קצת טפי יין או שמן לחוד כיון דאח"כ נתיבשו שרי לעשות מחטין הללו קמח לשיטת התוס' דס"ל מי פירות לחוד אין מחמיצין ודוק
והשתא לפ"ז נ"ל לפענ"ד לדון קצת קולה באותן קנעבליך הנמצאי' בתוך חיטי' ובטחינת החטין נטחנים עמהם ויש בזה פלפול לאסור המצות מחטין הללו משום דאח"כ כשנותן מים בקמח הו"ל מי פירות עם מים דממהר להחמיץ ולפי הנ"ל י"ל דהרי החטין הללו נטחנים כמה ימים קודם הלישה וא"כ אף אם היו מעט מקנעבליך הללו מ"מ בודאי המה מעט מזער ובטל בתתקס וכ"ש דבטל כח הפרי הלז ונתייבש בקמח קודם בא המים עליהם ועוד יש להוכיח דאפי' לר"ג דאמר ישרף מיד נמי שרי קיטוף משום דהו"ל דבר מועט מי פירות והוא משום דלכאורה לפי הנראה מלשון הרי"ף נראה דהא דקאמר אע"פ שאין לשין מקטפין בו אתאן לת"ק פי' חכמים אליבא דת"ק דאמרו תאפה מיד דכתב ור"ג ורבנן אסרו בין בלישה בין בקיטוף א"כ נראה מבואר דעתו דס"ל דהא דאמר אע"פ שאין לשין מקטפין היינו חכמים אליבא דת"ק ומסתבר כן לכאורה משום דמנ"ל לומר לר"ג דמחמיר ואמר דישרף מיד משום דממהר להחמיץ דמתיר לקטף דלמא דוקא לרבנן דמקילין ואומרים יאפה מיד משום דיכולים לשמרו לדידהו שרי קיטוף אלא דצ"ע לפ"ז צ"ל דרבנן דאמרו את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין היינו ר"ג וחכמים הללו המה בעלי פלוגתא דחכמי' הנ"ל ולא משמע כן ע"ד הפשוט ועוד מדוע קאמר הגמ' אתאן לת"ק והו"ל לפרש חכמים אליבא דת"ק ע"כ נראה לומר דהכונה להפך דאתאן לת"ק היינו ר"ג דהוא הת"ק ראשון והוא משום דמהרש"א מקשה לקמן אהא דמתרץ רב שמואל בר יצחק רביעית הוא ומתחלקת לכמה חלות א"כ הו"ל מי פירות עם מים דממהר להחמיץ ותירץ דשאני כיון דלא הוי כ"א מעט מי פירות שרי והנה לכאורה קושית מהרש"א לפי מה שאיהו מקשה אותה לק"מ דאיהו מקשה אותה דאיך יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון דממהר להחמיץ וזה לק"מ כיון דברייתא אתי' כר"ע ור"ע אמר לשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש דס"ל דיכול לשמור וכן המשנה יכול לסבור כחכמים דס"ל דיכול לשמור מחמוץ אלא קשי' קושית מהרש"א אר"ג דאמר ישרף מיד משום דא"א לשמור מחמוץ א"כ תקשה חלות התודה דבאות מצות היכי משכחת ליה וזה צ"ע לזה צריכין לתרץ כיון דלא הוי כ"א מעט שמן ולא הוי מי פירות עם מים דממהר להחמיץ דהאי מעט לא חשיב ודוק:
והשתא לפ"ז יובן הברייתא היטב דאמר אין לשין העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אמר ישרף מיד וקשה לפי זה חלות התודה האיך משכחת דצריכין להיות מצה והא הוי מי פירות עם מים וצריך לומר דמי פירות הוי רק מעט לזה אמרה הברייתא אע"פ שאין לשין אבל מקטפין משום דקטוף הוי רק דבר מועט וא"כ שפיר קאמר הגמ' אתאן לת"ק אבל לחכמים דאומרים יאפה מיד משום דיכול לשמור מחמוץ ואפ"ה אמרו דאין לשין א"כ לפ"ז י"ל דה"ה דאין מקטפין ודוק:
והשתא לפ"ז מבואר בסוגי' דלר"ג דאמר ישרף מיד משום דאין יכול לשמרה ואפ"ה הואיל וקיטוף הוי דבר מועט מותר ואפשר לומר דאתאן לת"ק קאי אתרווייהו בין אר"ג בין אחכמים ודוק:
והשתא לפ"ז יש ליישב ע"ד דרוש הא דאמר ר"ג במשנה דע"פ, מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק ביקם של אבותינו להחמיץ ולכאורה צ"ע מדוע לא מפרש הטעם להודיע דהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא אמנם לפי הנ"ל ניחא דר"ג לשיטתו דאמר ישרף מיד וא"כ ע"כ שרי לקטף ביין ושמן ודבש וא"כ לפ"ז לא נראה המצה כלחמא עניא דהרי מותר לקטפה בכל מיני מתיקה לפיכך קאמר הטעם על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ וגם מצה כזה בא לידה חמוץ ודוק]:
ועפ"ז יש ליישב הא דפריך הכי אהאי ושוין דאין לשין את העיסה בפושרין ולכאורה הו"ל להקשות זה הקושי' במסכת מנחות אמתני' דף נ"ה כל המנחות נלושות בפושרין. אמנם ע"פ הנ"ל ניחא משום דהנה המהרש"א תירץ עוד תירץ דל"ק אחלות התודה דהוי מי פירות עם מים משום דכהני' זריזין הם ויכולים לשמור. והשתא לפ"ז י"ל דאמתני' דמנחות התם לא היה יכול להקשות דידע דאיכא לתרץ שאני כהנים דזריזין הם אבל כאן מקשה שפיר מדאמר אתאן לת"ק משמע אפי' כר"ג וקשה מנ"ל הא דלמא לר"ג דאמר ישרף מיד גם קטוף אסור וצ"ל דאל"כ תקשה האיך משכחת חלות התודה מצות וע"כ משום דשמן מועט הוי וא"כ לפ"ז קטוף שרי דהוי ג"כ מועט וקשה דלמא שאני בחלות התודה דהיה ע"י זריזין וע"כ דלא ס"ל לגמרא זה החילוק א"כ שפיר מקשה אשוין דאין לשין את העיסה מהא דמנחות לזה מתרץ ליה אפ"ה אם אמרו בזריזין וכ"ת א"כ מנ"ל לומר דברייתא דקאמר אע"פ שאין לשון מקטפין אתי' אפי' לר"ג דלמא שאני חלות התודה דהוי בזריזין זה ארנו דחלות התודה לא היה נלושות בפנים וכמו שתמה באמת בספר קרבן נתנאל אתירץ ראשון דמהרש"א ודוק:
היוצא מהנ"ל דס"ל דאע"פ שאין לשין מקטפין אתי' אפי' כר"ג א"כ לפ"ז ע"כ משום דקטוף הוי דבר מועט מכ"ש באלו הקנעבליך דהוי מעט דמעט דשרי לפמ"ש כנ"ל:
ודע דבלא"ה יש מקום לתרץ ולומר דלא קשה לר"ג דאמר ישרף מיד האיך משכחת בחלות התודה מצות די"ל דר"ג סבר דרשה דקרא לא תאפה חמץ אלא שיאור ולשיאור דר"מ וכ"ת שיאור דר"מ הוי חמץ גמור י"ל דהתוס' כתבו במנחות דטעמא משום דיש איזה ריבוי ואולי ר"ג לית ליה האי ריבוי ודוק:
ודע דבספר שער המלך מביא קושי' בשם הגאון מו"ה יונתן זצ"ל דהקשה מאי פריך הגמ' אחלות התודה ורקיקי הנזיר ותיפוק ליה דהו"ל מצה עשירה הא הרמב"ם כ' בפ' י"ג מה' מעשה הקרבנות דמשיחות הרקיקין היה אחר אפיה וא"כ זה לא הוי מצה עשירה עיין שם ותירץ דצריך לומר דקושית הגמ' היתה רק אחלות התודה שהי' בלולה בשמן עכ"ד והנה לכאורה מצאתי לדבריו און מלשון הירושלמי פה דאמר ריב"ל אומר כזית מצה שאדם יוצא בו ידי חובתו צריך שלא יהיה בו משקין ובעי הירושלמי לומר לעכובא ומקשה והא תנינן חלות התודה אית לך לומר חלות התודה דלית בה משקין ע"כ וצ"ע, הניח הירושלמי קושית מרקיקי נזיר ומקשה דוקא מחלות אמנם לפי הנ"ל ניחא דמרקיקין ליכא להקשות כיון דהי' משיחתן אחר אפיתן ודוק:
ועפ"ז יש ליישב קושית הלח"מ דתמה על המזרחי דר"ל דאם בלל הרקיקין ומשח החלות פסולות והקשה דלפ"ז הו"ל לחשוב במתניתין דפ"ק דחולין כשר ברקיקין פסול בחלות ותמה עליו הלח"מ מנ"ל הא דלמא אם משח החלות ג"כ כשירות עיין בפ' י"ג מה' מה"ק ולפי הנ"ל מבואר דאי משח בחלות כשר תקשה מאי פריך הגמ' מחלות ותיפוק ליה דהו"ל מצה עשירה לשני דאיירי במשח החלות וא"כ לא הוי עשירה אלא ודאי דבכה"ג פסולות ודוק:
אמנם לפענ"ד נראה עוד דרך לתרץ קושית הגאון מו"ה יונתן זצ"ל והוא משום דאיתא בספרי הובא בילקוט פ' ראה ר"ש אומר לחם עוני לחם שמזכיר את העינוי עיין שם וקשה לי לפ"ז אמאי הוצרך הגמ' כאן לתרץ דר"ע דריש עוני כדשמואל לחם שעונין עליו דברים הרבה הו"ל לתרץ דאיהו דריש כר"ש תלמידו עוני שמזכיר את העינוי וצ"ל דזה הרי נלמד ממסורה דעני כתיב:
אלא דאי קשי' הא קשי' דלמא אי ממסורה דעני כתיב ה"א דאי אפאה לחם עני די ואע"פ שאחר אפי' משחה ביין ושמן ודבש תו יוצא בו לפיכך כתיב עוני דצריך לחם שמזכיר את העינוי ואפי' אם משחה אחר אפי' נמי אינו יוצא בה דכיון דמשחה בשמן ודבש ומיני מטעמים תו אינה מזכיר את העינוי וצ"ע.
ולתרץ נראה דבלא"ה קשה מנ"ל דשאר ימי פסח מותר מצה עשירה נימא הואיל וכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני ודרשינן עני א"כ כל שבעת הימים אם רוצה לאכל מצה צריך להיות דוקא מצה עני אבל לא עשירה ומנ"ל דבשאר ימי פסח זולת כזית דיוצא בה מותר מצה עשירה ונ"ל כיון דדרשינן הקרי דעוני לחם שעונין עליו הגדה וזה הוי דוקא לילה ראשונה כדאיתא בספרי יכול מראש חודש לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וא"כ מקשינן תו המסורה עני להקרי דעוני מה עוני לא הוי כ"א לילה ראשונה אף לחם עני לא הוי כ"א לילה ראשון ודוק אלא דכל זה הוא דוקא אי דרשינן עוני שעונין עליו דברים הרבה אבל אי דרשינן עוני כר"ש שמזכיר את העינוי שפיר קשה דיהיה מצה עשירה אסור כל ז' והשתא לפ"ז ר"ע לשיטתו דאמר לשתי לפני ר"א ור"י ביין ושו"ד והי' בית שני כדמסיק ע"כ דאיהו ס"ל דמצה עשירה מותר כל ז' לפיכך הוצרך הגמ' לומר דאיהו דריש עוני כדשמואל שעונין עליו דברים הרבה ודוק:
והשתא לפ"ז י"ל דשפיר פריך לקמן ותיפוק ליה דהו"ל מצה עשירה משום דתרצן השיב ליה סבר לה כר"ע דאמר עני כתיב וקשה הא קרינן עוני והי' סובר ע"כ לומר דדריש כר"ש דמזכיר את העינוי וא"כ לפ"ז אפי' אם נתעשרה אחר אפי' נמי אין יוצאין בה וא"כ שפיר פריך ג"כ ארקיקי נזיר דהוי עשירה וכ"ת דנמשחו רק אחר אפי' זה אינו כיון דע"כ צריכין לומר דגם בנתעשרה אחר אפי' הוי ג"כ מצה עשירה ומתורץ קושית הגאון מו"ה יונתן זצ"ל:
והי' יכול התרצן לתרץ ליה דדריש עוני כדשמואל שעונין עליו דברים הרבה וא"כ י"ל דלאחר אפי' בנתעשרה לא חשיב עשירה אלא דהשיב ליה לשיטתו אבל לבסוף דמסיק ר"ל זאת אומרת חלות התודה נאכלות בנוב וגבעון ואתי' בלא"ה דלא כר"ש מתרצין בלא"ה דדריש עוני כדשמואל ודוק:
ודע דראיתי בשער המלך הביא דעת רבינו יונה דס"ל דלרקיקין של תודה היה רביעית ב"ע ולחלות ולרבוכה היה ג"כ רביעית לתרווייהו ומישב עפ"ז הא דקתני דוקא חלות התודה ולא רקיקי תודה משום דלרקיקין היה שמן טפי והוי מצה עשירה יעו"ש והנה השער המלך תמה שם על הר"י ולפענ"ד נראה להביא ראיה לדבריו מירושלמי פה דאיתא התם וז"ל ר' סימן בשם ריב"ל כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהיה בו משקין ר' ירמיה אמר למצוה את אמרת רבי אמר למצוה את אמרת ר"י בן פזי אמר לעיכוב את אמרת התיב רבב"ח והא תנינן חלות התודה אית לך מימר חלות התודה שאין בם משקין אמר ר' יוסי תמן רביעית היא ומתחלקת לכמה מינים [צ"ע מאי כמה מינים הלא אינה מתחלק רק לחלות ורקיקין ובגמרא קאמר לכמה חלות] והיידא אמרה דא יכול יוצא אדם ידי חובתו ברביכה ת"ל ושמרתם את המצות יצאה זו שאינה צריכה שמור הא אם צריכה שמור יוצאין בה ופי' בק"ע דס"ל להאי ברייתא דיוצאין במצה עשירה ולחם עוני דממעט מצה עשירה רק למצוה נאמרה ע"כ ומקשה הירושלמי והא תנינן יוצאין במצה מתובלת סברין מימר מתובלת משקין ופי' בק"ע וקשי' למ"ד לעיכוב נתאמרה ותירץ מאי מתובלת מתובלת באגוזים ושמשמין. והנה לכאורה קשה דעכ"פ מהאי ברייתא דיכול יוצא ברבוכה קשי' למ"ד לעיכוב נתאמרה דהרי אם היה צריכה שימור היה יוצאין בה אע"ג דהוי מצה עשירה. אלא ודאי דאינהו מוקי לה ברביכה דתודה וכשיטת דרביכה דתודה היה רק שמינית שמן בה דחלות ורביכה היה רק מרביעית וא"כ הוי שפיר לחם עוני וזה ראי' ברורה ודוק:
ומה שהקשה השער המלך מפ' שתי מדות מנחות דף פ"ט נלפענ"ד דרב"י היה סובר דהרי ראב"ע קאמר דחצי לוג שמן לתודה הוי הלכה למשה מסיני וא"כ י"ל דשמן קמא דכתיב בחלות איצטריך משום דשאני כאן משאר מנחות דדי בחצי לוג וא"כ הוי שמן בתרא ריבוי ומרבה לרקיקין רביעית הלוג ב"ע משום דה"א לכל הג' מינים די בחצי לוג וא"כ תו בשמן דכתיב ברביכה הוי ריבוי אחר ריבוי ולמעט אתא וא"כ ממעט דלחלות ורביכה די ברביעית הלוג וברקיקין דכתיב הריבוי הראשון הוא לרבוי דיש לו רביעית הלוג ב"ע וא"כ רש"י דפי' כאן אליבא דר"ע דגמרא מוקי לברייתא כר"ע דאמר עני כתיב לזה מפרש דלחלות ורקיקין רביעית דכן ס"ל ליה ר"ע התם אבל הרבינו יונה כתב כן לר' אליעזר בן עזריה התם כנ"ל ודוק:
ודע דלשיטת הרמב"ם קשה ני טובא דס"ל דשאר מי פירות לא הוי מצה עשירה ויוצאין בו א"כ אמאי הוצרך הירושלמי דיוצאין במצה מתובלת היינו באגוזים ושמשמין הו"ל לתרץ אה"נ מתובלת היינו במשקין ורק בשאר מי פירות זולת יין ושו"ד וחלב וצע"ג. ויש ליישב דס"ל דאה"נ זה כוונת הירושלמי נאמר מתובלת שומשמין היינו משקין של שומשמין.
והנה כמו כן קשה ג"כ אראב"ד דמשיג ארמב"ם והבין דדעתו של רמב"ם דכ' דעיסה שלשה במי פירות יוצאין בו משום דאיהו מוקי ברייתא דיוצאין במצה מתובלת היינו שהיא מתובלת במי פירות ור"ע דוקא נקיט פרט לעיסה שנלושה ביין ושו"ד לפיכך השיג עליו וכ' דאיירי שתבלה משנאפת א"כ קשה ג"כ דהו"ל בירושלמי לתרץ דיוצאין במתובלת איירי משנאפת:
אלא דלזה יש לתרץ ע"ד חדוד דהכי מקשה דהרי קשה לרבנן דאמרו לעכוב נתאמרת מברייתא דיכול יוצא אדם ברבוכה דמשמע אם היתה צריכה שמור דהיו יוצאין בה וע"כ צ"ל דהמה מוקי לה ברבוכה דתודה וא"כ לפ"ז ע"כ צריכין לומר דרקיקין הוי שמנה מרובה) א"כ תקשה דהו"ל למתני במתני' רבותא טפי דאפי' ברקיקין יוצאין בעשאן למכור לשוק משום דלא הוי מצה עשירה אחר שנאפת וע"כ דסוברת דאפי' בנמשחה אחר אפי' בשמן מרובה נמי הוי מצה עשירה א"כ שפיר תקשה מברייתא דתנן יוצאין במצה מתובלת וליכא למימר דאיירי לאחר אפי' זה אינו כיון דע"כ לדידהו מוכח דאפי' במשחה בשמן מרובה לאחר אפי' נמי הוי מצה עשירה ודוק:
אלא דאכתי קשה דהו"ל לתרץ דמצה שתבלה היינו לאחר אפי' דתו לא הוי מצה עשירה וכ"ת דתקשה דהו"ל למתני במתניתין דיוצאין אפי' ברקיקי תודה דלמא שאני רקיקין דמשיחתן היתה קודם אפייתן רק אחר עשייתן ועריכתן משחו אותן אלא מוכח מזה הירושלמי דרקיקי נזיר נמשחו דוקא אחר אפייתן והרמב"ם בפ' י"ג מה' מעשה קרבנות כ' זאת בה' ח' שם בלשון יראה ויש מכאן ראי' לדבריו ודוק:
אבל לשיטת הראב"ד ס"ל דהיה קשה ליה מאי פריך הגמ' ור"ע האי עוני מאי עביד ליה לשני דאיהו דריש עוני כר"ש בספרי דלחם שמזכיר את העינוי וע"כ צ"ל דס"ל לגמרא דזה נלמד מעני דכתיב וקשה דלמא מעני ה"א למעט שלא תהיה נילוש ביין ושמן אבל בנאפה כתקנה ואח"כ למשחה ה"א דשרי לזה בא הקרי עוני דצריך להיות לחם שמזכיר את העינוי וא"כ אפי' באחר אפי' נמי אינו יוצא בו אע"כ דסתמא דגמ' ס"ל בנמשחה ונתעשרה לאחר אפי' לא הוי עושר לפיכך שפיר תמה אהרמב"ם די"ל דמצה מתובלת איירי לאחר אפי' ודוק:
והנה הכ"מ תמה ארמב"ם דפוסק דיוצא במצה שלשה במי פירות הלא אינו בא לידי חמוץ וממועט מהיקש דלא תאכל עליו חמץ ובלח"מ כ' דיש מתרצין דמלא תאכל עליו לא ממעטין אלא אורז ודוחן דאינו בא לידי חמוץ בשום צד ואופן משא"כ בנילושה במי פירות הרי המין בא לידי חמוץ ובאמת כעין סברה זו כ' המ"א בסי' תנ"ד ס"ק א' ואני כתבתי זה כמה שנים על הגליון דצ"ע דגמרא קאמר דאין יוצאין במצה של תבל משום דאינו בבל תאכל חמץ כר"ש דאין איסור חל ע"א ולא אמרין דמינה הוא בבל תאכל חמץ וצ"ע לכאורה. אמנם באמת סברה זו דאין בא לידי חמוץ הזכיר הרמב"ן במלחמות ודחה אותה דהרי רב פפא דטעמא דר"ל דאין חייבים כרת בעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש הואיל ואינו יוצא בו ידי מצה אע"ג דיוצא במינה וע"כ צ"ל דהיקש מורה דצריך להיות הדבר גופא בא לידי חמץ ומצה יעו"ש ולפענ"ד נראה דדעת בעל המאור היתה דזה הוא גופא דהק' ליה רב הונא בריה דרב יהושיע לר"פ מהמחהו וגמעו דחייבים על חמוצו כרת אע"ג דאין יוצא ידי מצה וע"כ צ"ל ובמינו יוצא והיינו טעמא דרב אידי בר אבון דקרי' לה דרדקי משום דמילתא דפשיטא דדי במין הבא לידי מצה וחמץ כנ"ל ודוק:
והנה היה נראה לומר ע"פ מה שתמה בצל"ח מדוע הביא הגמ' היקש דפ' ראה ולא הביא היקש דפ' בא כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות ולפענ"ד נראה דמצד היקש א' ה"א דדי במין הבא לידי חמוץ אבל כיון דיש עוד היקש מוקמינן ליה לאקשוי דצריך דוקא להיות הדבר גופא בא לידי חמוץ ודוק:
והשתא לפ"ז י"ל לר"ש דדריש היקש דלא תאכל עליו חמץ דחמץ אינו אסור כ"א תוך ז' וא"כ לית כאן כ"א היקש א' א"כ נ"ל דדי אם המין בא לידי חמוץ וא"כ לפ"ז קשה יותר כיון דהאי ברייתא דאין יוצאין במצה של תבל ע"כ אתי' כר"ש כדמוקי לה בגמרא וא"כ ע"כ אם המין בא לידי חמוץ א"כ אמאי אין יוצאין במצה של תבל הרי עכ"פ המין הוי בבל תאכל חמץ. ודע דלכאורה היה מקום ליישב קושית הצל"ח מדוע לא הביא הגמ' היקש הקדום דפ' בא כל מחמצת בכל מושבותיכם משום דבירושלמי מצינו פלוגתא אי מיעוט דלחם עני פרט לעיסה שנילושה ביין ושו"ד הוא רק למצוה או לעיכוב וחד ס"ל דהוי רק למצוה ואם כן לפ"ז י"ל דמחד היקשא ה"א דהא דצריך שתהיה ראוי לבא לידי חמוץ הוא רק למצוה לפיכך הביא ר"ל הך היקשא בתרא דמינה מוכח דאפילו לעיכוב דלמצוה מהיקשא קמא ידעינן ואתא היקשא בתרא דאינו בא לידי חמוץ אפי' בדיעבד אין יוצאין ודוק:
והנה י"ל דרב פפא היה סובר כיון דכבר יש היקש בפ' בא א"כ היקשא בתרא למה ליה לפיכך סבר דע"כ היקשא בתרא הוא לאקולי להורות דדברים שאין יוצא בו משום מצה אין חייבים על חמוצו כרת לפיכך הקשה ר"ה בר דר"י מהמחהו וגמעו דמוכח דאפילו בדבר שאין יוצאין אפ"ה חייבי' עליו כרת לזה השיב רב אידי בר אבין היינו טעמא דר"ל משום מי פירות ולכאורה מלת היינו טעמא דר"ל הוא למותר והו"ל לומר רק בקיצור היינו טעמא משום מי פירות א"מ ומדוע הוצרך להזכיר ר"ל אמנם לפי הנ"ל יובן דהרי ר"ל אמר דאין יוצאין באורז ודוחן וע"כ מוקי ליה היקשא בתרא לעכוב וא"כ לדידיה ע"כ ה"ט משום מי פירות ודוק:
ודע דהרמב"ן תמה על המאור דכ' דריב"ל איירי בלא מים א"כ אמאי הוצרך לומר מכאן ואילך לושי לי בדובשא ולפענ"ד נראה לתרץ ע"ד אפשוט דבאמת יש לתמוה דגם אם נימא דריב"ל מתיר אפילו במי פירות עם מים א"כ אכתי קשה אמאי הוצרך ריב"ל לומר מכאן ואילך לושי לי הלא זה נשמע מדבריו הראשונים יומי קמא לא תלושי בדובשא וממילא ידעו דמכאן ואילך שרי. אמנם נראה דריב"ל היה חושש מחשש חמוץ לפיכך אמר לבניו יומא קמא דא"א במצה עשירה לפיכך לא תלושי לי בדובשא אבל מכאן ואילך דוקא לושי בדובשא דזה אינו מחמיץ כלל וא"כ לפ"ז מתורץ קושית הרמב"ן דשפיר הוצרך ריב"ל לומר להו מכאן ואילך לושי ודוק ויש ליישב בזה שיטת הרמב"ם דפוסק דבשאר מי פירות לא הוי מצה עשירה זולת יין ושו"ד וחלב ולפענ"ד דהיה מדייק מדקאמר הגמ' אלא יומי קמא לא תלושי לי בדובשא ומדוע לא קאמר הגמ' סתם יומי קמא לא תלושי לי במי פירות מזה דייק הרמב"ם דשאר מי פירות מותרין ויוצאין בהם ויש להמתיק יותר מדלא אמר יומא קמא לושי לי במים מכאן ואילך במי פירות אלא ודאי דה"ק יומי קמא לא תלושי לי בדובשא רק בשאר מי פירות דאין מחמיצין וה"ה דאמר להו גם ביין ושמן וחלב דלא אלא דגמרא נקיט חדא אבל מכאן ואילך לושי לי אפילו בדובשא ודוק. וא"כ מבואר דיומא קמא בשאר מי פירות שרי כדעת הרמב"ם דבהא לא הוי מצה עשירה.
והנה בספר אשל אברהם מביא קושי' בשם ראב"ח על הרא"ש דכ' וז"ל לדבריו של הרב אלפס אפי' מי פירות עם מים אין מחמיצין ותמה דקשי' מותיקא דאסור במים ומילוחא אע"ג דהוי מי פירות עם מים והק' מנ"ל לרא"ש הא דלמא ס"ל לר"א דמי פירות עם מים יכולים לשמור מחמוץ ומשו"ה אמר ריב"ל מכאן ואילך לושי לי ולכאורה היא תמי' גדולה על הרא"ש אמנם היה נלפענ"ד דלכאורה קשה גמרא דפריך ר"ע אדר"ע וכי לא ידע המקשן לתרץ דאיירי ביו"ט שני. ועוד התרצן דמשני לא קשי' כאן ביו"ט ראשון וכאן ביו"ט שני וכדאמר ריב"ל לבניה אמאי הוצרך לראי' מריב"ל הלא התירץ בלא"ה ניחא ונראה דודאי המקשן ידע ג"כ לתרץ דר"ע לש ביו"ט שני אלא דקשה דעכ"פ היה להם לומר לו דלא יפה עשה דיטעו העולם כמו דהותר ביו"ט שני ה"ה בראשון נמי ומדוע לא אמרו לו דבר אלא ודאי דאפי' ביו"ט ראשון נמי שרי לזה מתרץ הגמרא לעולם דאיירי ביו"ט שני וכת אמאי לא אמרו ליה דבר הלא יש חשש דהעולם יטעה ויתיר אפילו ביו"ט ראשון זה אינו כדאמר ריב"ל לבני' יומא קמא לא תלושי לי בדובשא מכאן ואילך לושי בדובשא דוקא אף על גב דיש לחוש דנפקא מיניה חורבא דיתירו ג"כ ביו"ט ראשון אפ"ה הואיל ובזה ינצל מחשש חימוץ דמי פירות אין מחמיצין לא חש לחששא רחוקה דחורבא וא"כ שפיר מיושב הא דלא אמרו ליה ולא מידי דהיה ניחא להו דלש ביין ושמן ודבש כי היכא דלא יהיה חשש חמוץ ודוק:
והשתא לפ"ז כל הנ"ל הוא דוקא אי מי פירות עם מים אין מחמיצין כלל אבל אי אמרינן דמחמיצין אלא דר"ע ס"ל דיכול לשמור מחמוץ א"כ ליתא כל הנ"ל ומיושבים היטב דברי הרא"ש ודוק:
ודע דהרא"ש הביא ראיה דבירושלמי משמע דמי פירות לבד מחמיצין וכן כתבו התו' ג"כ במנחות דף נ"ד להוכיח מירושלמי הנ"ל דס"ל דמי פירות לבד מחמיץ מדאיתא התם רשב"י היה לו יין קוסס יהיב בגוי' שערי אתא לקמי' דרב מנא א"ל צריך את לבער מזה מוכח דס"ל דמי פירות לבד מחמיצין ולפענ"ד צ"ע דא"כ תקשה דרב מנא אדרב מנא דהרי תיכף אח"כ בר"פ אלו עוברין איתא בירושלמי התם אמר רב מנא וכולן ע"י מוי ופי' בק"ע משום דמי פירות לחוד אין מחמיצין הרי מבואר דרב מנא ס"ל דמי פירות לבד אין מחמיצין וא"כ צ"ל דר"מ דלעיל איירי דשערין היו מלותתין במים והו"ל מי פירות עם מים וצ"ע:
ועיין בירושלמי אלו עוברין סוף הלכה א' וז"ל ריב"ב טמן ליה צרף ופי' בק"ע שהיה טוחן לו א' מצורפי זהב ודוחק ולפענ"ד נראה דהיה טוחן החטים בסוכן ומורסנן יחד דלחם עני כתיב והי' עושה כן כדי שלא תצטרך לשהות הקמח הרבה בבית הטחונים:
עוד איתא שם ר"ח ור' מנא חד אמר בעשבים שרי מטנינא אסור ועיין בק"ע שם דמפרש עשבים לחים וצ"ע לחים אמאי שרי הא יש חשש חמוץ ונראה דאיירי שהם לחים מלחות שבתוכם וס"ל דמי פירות אין מחמיצין וא"כ הלחות שבתוך העשבים אינו מחמיץ לזה קאמר דהא דשרי בלחים היינו אחר י"ב שעות דאל"כ הרי יש ג"כ לחות הטל בהו והו"ל מי פירות עם מים דממהר להחמיץ ועפ"ז מבואר ע"כ דר' מנא ס"ל דמי פירות לבד אין מחמץ דאל"כ הו"ל לירושלמי לומר מסתייע דר"מ אמר בעשבים אסור ודוק:
עיין מ"ש לעיל בישוב דברי הרמב"ם שכ' דמצה עשירה לא מקרי רק בנילושה ביין ושמן ודבש וחלב והכ"מ כתב דס"ל לרמב"ם דירושלמי דנקיט במשקין סתמא היינו ג"כ הנך ג' דדרך לעשות מהן משקה ועיינתי בספר הראב"ן וראיתי דהיה לו גרסא בירושלמי הכי ריב"ל אמר כזית מצה צריך שלא יהיה בו משקה יין ושו"ד וא"כ הרי מבוררין דברי הרמב"ם דגם הוא גורס כן בירושלמי ופשוט
ודע דעיין בירושלמי פ' כ"ש ה' ויו דמתרץ בשיש בהן שמנונית ועיין בק"ע שם דמורסן המה רטובין ואינו מניחו להחמיץ ודוחק ולפענ"ד נראה ע"פ מה שהבין הרא"ש בדעת הרי"ף דס"ל לר"ע דמי פירות אפילו עם מים אין מחמיצין א"כ ה"פ דאית ביה שמנונית והו"ל מי פירות ואפילו עם מים אין מחמיצין ועיין במ"א סי' תס"ב בענין שמנונית:
הב"י בסי' תס"ב הביא דעת הכלבו דס"ל דחלב לא הוי מי פירות ותמה עליו הב"י מסוגיא דמבואר דחשיב מי פירות דאמר ריב"ל מכאן ואילך לושי בחלבא ולפענ"ד נראה דס"ל להכלבו דהרי"ף דמביא ראיה מריב"ל אע"ג דס"ל דריב"ל איירי בלא מים ע"כ היה סובר דחלב לא חשיב מי פירות לחוד רק מי פירות עם מים דעינינו רואות דכשמקפין החלב נתהפך למים והשומן נתחבץ ונשארי' מים נוזלים ע"כ סבר דע"כ חלב חשוב מי פירות עם מים וא"כ שפיר הביא ראיה מריב"ל מדאמר מכאן ואילך לושי לי בחלבא ע"כ דס"ל דמי פירות עם מים יכולין לשמור או דאינו מחמץ וכדעת הרא"ש ודוק:
מצה מתובלת בשומשמן עיין מ"ש בסוגיא דמצות מבטלת זו"ז בתוס' שם ואין כאן מקומו ועיין בתוס' פ' ע"פ דף קט"ו שכתבו בשם רש"י דאוסר במצה מתובלת משום דמחמעי ותמיה לי דאיך נעלם מרש"י ז"ל גמרא מפורסמת דמנחות כ"ג ע"ב אמנם לפי הסוגיא פה יש לישב דמקשה פה מאי לאו דמתובלת במשקין וקשה מאי עלתה על דעתו לאפוקי הלשון ממשמעו דסתם מתובלת היינו מתובלת בתבלין דהיינו בשמי' פלפלין וכדומ' אלא ע"כ דירושלמי היה סובר דע"כ ליכא למימ' דמתובלת הוי כמשמעו בפלפלין דא"כ אסור משום דמחמעי אלא ודאי דאיירי דתבלה במשקין לזה משני דלא איירי אלא בשומשמין ואגוזים וא"כ כל מיני תבלין דקתני התם היינו כגון שמשמין ואגוזין דלא חריפי אבל פלפלין דחריפי לא ושפיר אוסר רש"י תבלין משום דמחמעי והיינו כגון פלפלין ושאר בשמים:
כדי שתפרוש ולא תעשה גידין גידין ובגמרא דידן הלשון כל שאין חוטין נמשכין המינה והכל א' ועיין בק"ע ואפשר עוד לומר דמלשון דקאמר ולא תעשה גידין גידין נראה לאסור מצה שהוא וואסיר שטריימילג דזה נראית כגידין גידין אלא דלשון ולא תעשה משמע דקאי אחוטין נמשכין דאל"כ הו"ל לומר ולא תראה גידין גידין ועיין בספר הלכה ברורה דמתיר מצה שהוא וואסיר שטריימינג. ועיין במשנה א' פ"ק דמעשרות האפרסקון משיטילו גידין עיין שם ופי' הברטנורה שנראין גידין וא"כ יש לקיים פרושי הנ"ל ולאסור מצה וואסר שטריימינג:
מצה ישנה דבר ברי שלא דקדק בה ואפשר דאפי' אם אמר ברי לי משום דכל מילתא דלא רמי' עליה דאינש לאו אדעתיה ע' בש"ע יו"ד סי' כ"ג ועיין בדברי הר"ם הביאו התוס' יו"ט במס' אהלות פ' ז' משנה ה' דאע"ג דאומרת ברי לי כיון דטרידא לאו אדעתיה ויש לחלק בענינים. ועיין באלי' זוטא סי' תנ"ח דהביא דהב"ח אוסר מצה שאפאה קודם למד יום ולפענ"ד אינו ראי' מירושלמי דפה דהירושלמי איירי בלא עשאה לשם פסח משא"כ היכא דעשאה לשם פסח ועיין מ"ש במס' סוכה:
הלכה ה
ובמרור ירק מר ופניו מכסיפין ויש לו שרף מזה משמע כדברי התשב"ץ הביאו המ"א בסי' תע"ג ס"ק ט"ו וז"ל אם כן ס"ל דמרור דמתני' כולל לכל הירקות המרים וכך כתב רש"י בחומש וכו' ועיין בבלי דף ל"ט ע"א ע"ש מדברי כולן נלמד ירק מר פניו מכסיפין ויש לו שרף וכתבתי שם נראה דאתא לאשמועינן דעל ב' סימנים אלו יש לסמוך ועיין ר"פ או"ב דפריך ולבדוק בסימנים ע"ש ובחדושי הארכתי:
ודע דעלתה ברעיוני ע"פ מה דנוהגין רוב העולם ליקח הקרעהן למרור אע"פ שהוא האחרון השנוי במשנה ובבבלי אמרינן דמצוה בחזרת דקדים במשנה ובברייתא דבר קפרא קתני חזרן לבסוף ובאמת יש לתמוה על הגמרא דקאמר ה"ק אף עולשי שזה כעולשי גינה וחזרין וקשה הא עולשין תני ב"ק ברישא וחזרין תני לבסוף וצ"ל דה"ק דעולשי שדה יוצאין בה כעולשי גינה רק הוא אחרון כמו חזרין ודוק:
והנה בברייתא דבי מר שמואל תני חזרת מתחלה ור"י קאמר אף חזרת גילין משמע דעכ"פ מודה דחזרת הוא הראשון וקשה הא בברייתא דב"ק משמע דמודה דהוא האחרון ע"כ נראה בעיני לומר דבאמת ה"ק ר"י אף גילין נמי יוצאין בה אלא דהוא האחרון אבל חזרת סתמא הוא הראשון ובברייתא דב"ק מיירי בחזרת גילין. אמנם נראה בעיני לדקדק בלשון דברייתות דלעיל קאמר ובחזרין משמע כל מיני חזרין ובמתני' וברייתא דמר שמואל תני חזרת ע"כ נראה דב"ק באמת ס"ל דכל חזרין המה האחרון למצוה אבל ר"י ס"ל דהוא כעולשין דהוא בתחלה וראשון.
והנה הואיל ובחזרין איכא פלוגתא גם אנן אין בקיאין מאי חזרת ומאי חזרת יולין וגלין לכן נהגו בקרעהן כן נראה בעיני
נשאלתי מתורני חלוש א' שקשה לו מאוד אכילת המרור דהוא הקרען איך יתנהג וזה אשר השבתי לו המרור דאנו לוקחים אותו הוא הקרין והוא תמכא מ"א סי' תע"ג ס"ק י"א והוא השלישי דתנן במתני' ובאמת קיי"ל דמצוה בחזרת דהוא הייפט סאלאט כפי מה שהעיד עליו בתשובת חכם צבי סי' וקיי"ל דמצוה בראשון והוא השנוי במשנה ראשונה ובספר חיי אדם בדיני סדר הביא ששמע כן ג"כ. משלוחי ארץ הקדושה ששם אוכלין הסלאטין למרור אלא דשם העלים גדולים והשורש גדול וכן ג"כ בחק יעקב ואע"ג דאינו מר מ"מ לית לן בה וז"ל א"ח א"צ להדר אמרירתא דהא מצוה בחזרת ומאי חסא דחס רחמנא ובירושלמי מביא טפי דאמר חזרת אינו מר אלא מתוק ר' חייא בר הושעי' כל עצמו אינו תלוי' אלא בחזרת ואמנם בהיות במדינתינו בפסח הוי רק תחלת הצמיחה והעלין דקין מאוד ומלאים תלתים ויבחושים וקשה מאוד לבדקן וגלל כן נהגו העם בקרען ויפה נהגו כי תנא בא"י קאי ששם העלין גדולין ואין הרימה והכנימה בהם משא"כ אנו במקומינו דהעלין והשרשים מלאים תלעים א"כ יכשל בלאו דאורייתא ומרור בזה"ז אינו אלא דרבנן ומשו"ה נהגו בתמכא אע"פ דהוא השלישי השנוי במשנה ואמנם בהיות דהקרעהן הוא מר וחריף מאד וקשה לאכול ממנו כזית שלם כדינו אם לא יסכן האדם את עצמו בו ולפענ"ד יש עוד לעיין באוכל הקרעהן כשהוא שלם אע"פ שמדחיק א"ע עפמ"ש התוס' בפסחים דף ז' ע"ב ד"ה על הטבילה די"מ דבכל טבילות קאמר דגברי לא חזי דיש לחוש דלמא משום ביעתותא דמי' מימנע ולא טבל ומש"ה אינו יכול לברך קודם הטבילה דדלמא ימנע א"ע מלטבול אח"כ ובירך ברכה לבטלה יעו"ש וא"כ לפ"ז י"ל דה"ה בקריין הנ"ל איך יכול לברך קודם דלמא משום ביעתותא וחריפותו ימנע ולא יאכל כשיעור וא"כ היה ראוי לברך אחר אכילתו וצ"ע ואין להקשות אתוס' הנ"ל דא"כ במל גרים נמי יברך אחר המילה דלמא משום ביעתותא יפרשו ולא ירצה להמול וא"כ בירך המוהל ברכה לבטלה י"ל דשאני גבי גר כיון דאחר מל אותו ולא הוא עצמו א"כ באחר שמל אף אם לא ירצה הגר להמול מ"מ אנוס הוא ומה היה לו לעשות הרי המוהל עומד לעשות מצותו ודומה למי שבירך על דבר ונפל לארץ ונאבד ואנוס הוא משא"כ באדם עצמו שהיה בידו לעשות מעשיהו אלא שחוזר מחמת ביעתותא א"כ בדידיה שמעצמו מחרדת לבו פורש שייך שפיר ברכה לבטלה ודוק. ואולי י"ל באופן אחר דהואיל דלא פלוג רבנן בברכה דהואיל ובמילת ישראל לא שייך ביעתותא ה"ה במילת גר וא"כ י"ל לפ"ז דה"ה בתמכא הנ"ל הואיל ובשאר מינים מברכים קודם ה"ה בתמכא ג"כ ולא פלוג.
אמנם עכ"פ קשה מאוד לקיים בקרעהן המצוה כהוגן ולאכול כזית מחמת חרפו והוא מזיק גדול וכתב בחיי אדם דהוי סכנה ואין בו מצוה וגם א"א לאכול ממנו כזית בבת אחת ולכן המנהג לפררו ברייב אייזען ולהעמידו מגולה באויר בענין דמפיג חריפתו. אמנם שמעתי דגאון א' היה מפקפק על פירור הקרעהן מגמרא דברכות דף ל"ט דאמר בה בשם ר"ה הני גרגלידא דליפתא פרמינהו פרימא רבא מברך בורא פרי האדמה פרימא זוטא שהכל ור"י אומר אפי' פרימא זוטא נמי בורא פרי האדמה דהאי דפרמינהו טפי לאמתוקי טעמא וכ' הרשב"א משמע דאי לאו טעמא כי היכא דנמתיק טפי ה"א דמברכין שהכל משום דס"ד דמפגם פגמינהו יעו"ש וא"כ לענין מרור היכא דפרמינהו מיפגם פגים ואינו יוצא כן שמעתי משם גאון א' ולפענ"ד אין דבריו נראין דאטו היכא דפרמינהו לא הוי מרור לענין דאין לברך עליו על אכילות מרור דגמרא מפלפל דוקא לענין ברכת בפה"א משום די"ל דהיכא דפרמה ירדה מעלה אחת ומברך שהכל אבל עכ"פ מרור הוי ואטו צריך לשאר בו כל המרירות והרי מצוה בחזרת ואמרו בירושלמי דאינו מר כלל ואפ"ה יוצאין בו ועוד הרי במתני' קתני אבל לא כבושין ומדוע לא חשב ג"כ ולא מפוררין אלא ודאי דמפוררים כשרים ויוצאים בהם ואין לדייק מלשון רש"י דכ' ומצטרפין לכזית ואם יש לו חצי זית מזה וחצי זית מזה משמע דוקא חצי זית אבל לא פירורין וזה אינו דרש"י אורחא דמלתא נקט דאין שכיח שיהיה לו רק פרורין מכל חמשה מינים אבל באמת ה"ה דיש לו פרורין נמי מצטרף וכן דייק לשון המשנה דקתני סתם ומצטרפין לכזית ולשון כמ"ש ופשוט ועיין בירושלמי דאמר שני' דאמרה תורה מרירות:
ועוד הרי בר"נ פי' גרגלידא דליפתא אסרו רק במבושל ולא חי ועיין שם ועיין ב"י או"ח סי' ר"ה מ"ש שיטת רבינו האי ועוד הרי בגמרא אמרו דומיא דמצה יעו"ש בדף ל"ט ומה מצה יוצאין אפי' במפוררת כקמח ה"ה במרור כנ"ל. וי"ל במפורר דינו כמו עלין וכמו בעלין יבש וכמוש פסול ה"ה במפורר דהרי רש"י כ' דקלחין הואיל והוא עב אינו מתייבש שיפסיד טעמו משמע הא במפורר דאינו עב הוי כמו עלין ואולי גרע ממנו וא"כ שפיר החמיר הגאון מו"ה אליה מווילנא שצוה לפררו אחר ביאתו מבה"כ דחש אולי קודם ביאתם לבה"כ אם ישהה כ"כ יפיג טעמו מאיזה פרורין ואח"כ כשיאכל כזית לא יהיה כזית שלם שיהיה בו טעם מרור והיה נותן לבני ביתו שיעור מצומצם כנ"ל ודוק ועיין בש"ע סי' תע"ג במ"א ס"ק י"ג ועיין בש"ק פ' כ"ש ה"ה ד"ה מ"ד כמושין דכ' דט"ס יש במ"א וצ"ל דקאי אעלין ולפענ"ד דקאי ג"כ אקלחין ובפורר דאז הוי דינו כעלין ודוק: