אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת פסחים › פרק כיצד צולין

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת פסחים · פרק כיצד צולין

פרק אלו דברים

הלכה א

דף כז אלא כיני עצים יבישין מבחוץ עיין בש"ק מה שתמה מפ"ב ב' דתמיד ולפענ"ד לק"מ דודאי אף דכל עצים יש בהם מים אלא דהמה רק מועטים ואם מיבישם אותן היטב אזי יכלו המים וא"כ גבי המערכה דהדבר מסור לכהנים וכהנים זריזין הם ומיבשים אותן היטב בימות החמה בענין שבודאי כלה כל לחות חוץ מגפן וזית דיש בו הרבה מים לפיכך פסולים משא"כ גבי צלית דהדבר מסור לכל אדם לפיכך פסלו כל העצים כיון דעכ"פ בכלים יש מעט מים ובפרט שהוא סמוך לזמן החורף דאז רוב העצים לחים וגם אפשר בשל רימן משא"כ בעצי המערכה דא"א ליקח תמיד רק עצי רימון ופשוט אבל מה שתירץ בש"ק דשאני התם שהיו מבקעין אותן. קשה דא"כ גם כאן הרי יש לקח שפוד מעץ בקוע עשוי בחזוק כעין רימון:

של מתכות חם מקצתו חם כולו עיין בש"ע יו"ד סי' קכ"א ס"ג ויו ובש"ך שם האריך והעלה כדעת מהר"מ מ"ץ דחם מקצתו חם כולו היינו שגם העליון הוא חם אבל מ"מ אינו משיך בליעתו בכלו דב' דברי' לא אמרינן דמיחם יחום שכלו עד למעלה וכן להבליעו בכלו והאריך לכוין לזה גם דעת האו"ה בכלל נ"ח ולפענ"ד פשטות האו"ה שהביא המ"א מורה להיפך עיין באו"ח סי' תנ"א מ"א ס"ק כ"ד דהביא הלשון האו"ה וז"ל וכ"ש עץ פארור שרגילין להכניסו כולו ליורה שצריך להגעילו ועוד אפילו בודאי לא הכניסו הרי קיי"ל כלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכלו ואם כף נתחב מקצת באיסור והגעילו במקצת ותחב בתבשיל התבשיל מותר והכף צריך להגעילו שנית נראה שהבין הש"ך דמה שאמר האו"ה ותחב בתבשיל היינו המקצת שלא נגעל ואפ"ה התבשיל מותר משום דאותו מקצת של מעלה לא נאסר ותמי' דאי זה הוא כוונתו איך אמאי אמר שוב אח"כ והכף צריך הגעלה למה יצטרך הגעלה הרי מה שלמעלה לא נאסר וע"ד אמאי קאמר ברישא אפילו בודאי לא הכניסו הרי קי"ל כלי שנאסר במקצת צריך הגעלה דלמה יצטרך הגעלה בכלי אלא ודאי דאו"ה ס"ל דמבליע בכלו אלא דס"ל דעכ"פ אינו מפליט ע"י חם מקצתו משום דדוק' להבליע שפיר אמרינן משום דחום דלמטה הוא חזק ומפעפע האיסור עד למעלה כיון דחם מקצתו חם כולו אבל להפליט ממה שלמעלה הגם דחם מקצתו חם כולו זה אינו יכול והדבר מובן היטב והנכון בפשוט הוא כמ"ש המ"א ודק ועיין שם בטו"ז ובפ"ח ועיין ח"י הלכות פסח הנ"ל:

ודע דהרמב"ם פסק כר"ע דתולה כרעיו ובני מעיו חוצה לו ויש לעיין במס' שבת דף י"ט ע"ב איתא במשנה משלשלין את הפסח לתוך התנור עם חשיכה ומקשה בבבלי מ"ט ומשני משום דבני חבורה זריזין ומקשה הא לא"ה והא אמר מר גדי בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ומשני התם מנתח הכא לא מנתח וקשה הא לר"ע דס"ל תולה כרעיו ובני מעיו חוצה לו וא"כ הדרה קושית הגמ' לדוכתה והא אמר מר גדי כיון דקשי' לי' זיקא וצריך לומר אה"נ לר"ע אין אני צריך לתרץ דבני חבורה זריזין הן רק אליבא דר' יוסי הגלילי דס"ל דנותן לתוכה ולדידי' הוצרך לטעם דבני חבורה זריזין והשתא לפ"ז עכ"פ על הרמב"ם צ"ע כיון דאיהו פוסק כר"ע אמאי הוצרך לטעם לכתוב משום דבני חבורה זריזין הן וצ"ע ועיין בחדושי לשבת:

ע"ב אין תימר קריי דריש בשר וקשה לי דלמא שאני הכא דהתירה תורה משום דאין במינו אינו חוצץ והוי צלי אש אע"ג דכרעיו בתוכו דאינו חוצץ אבל קדירה דלא הוי מינו א"צ דחוצץ ועיין סוכה דף ל"ד ע"ב דמשני רבא מין במינו אינו חוצץ וי"ל

אתי' דאבא שאול כר"ע עיין במס' מנחות דף כ"ז ודף צ"ו ובפסחים דף ס"ג ע"ב ובפ' אלו נאמרין דף ל"ז ובתוס' שם ויש לעיין מהא דאמרינן בחולין פ' שלוח הקן גבי והאם רובצת על האפרוחים דבעינן על ממש ובישבה ביניהם ונגעה פטור מלשלח ואמאי לא נימא ג"כ על בסמוך ואפשר לחלק ובמקום אחר בחדושי לחולין הארכתי ודע דהתוס' בפ' אלו נאמרין כתבו עלי' דרבי דבשאר מקומות רבי נמי סובר לכתחילה על ממש שאני גבי בזיכי לבונה יע"ש וצ"ע א"כ לפ"ז איך קאמר הירושלמי פה אתי' דאבא שאול כר"ע הלא אפילו כר' יוסי הגלילי יכול לסבור ושאני בזיכי לבונה כמ"ש התוס' שם אליב' דרבי וצ"ע:

תוך בר עיין בק"ע ובש"ק וכל זה צ"ע לפענ"ד דאי כפרושו גם כן קשה איך אתי' כר"ע כיון דעל כל פנים נותן מקצת לתוכו ובפרט דהוי לפ"ז על ממש והירושלמי קאמר לעיל דאתי' אבא שאול ע"כ נראה דהכי פרושו תוך הוא זה אלא שצריך להיות בר דהיינו הכרעיים והקרביים המה איברים הפנימים וצריך להיות חוצה וזה הוי ממש כר"ע כנ"ל:

הלכה ב

מתני' בטף מרוטבו על החרס רש"י ד"ה יטול א"מ דלא סגי וכו' ואותו שומן מבושל מן החרס נראה דטעם הוא משום דנבלע בתוכו שומן הנאסר ולא מטעם דחזר השומן ומחמם לי' לפסח והוי צלי מחמת דבר אחר דלא צריך וס"ל לרש"י דפשט בגמר' הוא גם כן מטעם תערובת כמ"ש התוס' בד"ה בשלמא דהא דקאמר ומטוה פסח ארוטב קאי ופשוט:

נגע בחרסו פירש"י פסח נראה למעוטי חגיגה משום דמתני' לעיל בפ' אלו דברים סתם דלא כבן תימא דס"ל חגיגה הו"ל כפסח דס"ל דצריך להיות דוקא צלי וא"כ לב"ת משכחת האי דינא ג"כ מחגיגה לפיכך נקט רש"י ז"ל פסח משום דמתני' לא ס"ל כב"ת ודוק:

ועיין בתוס' ד"ה בשלמא ולפענ"ד נראה לתרץ הך קושי' דתמה דהו"ל לגמרא לומר הטעם דמש"ה יטול את מקומו מטעם בלוע דרוטב והי' נראה לפענ"ד דודאי מטעם בלוע דרוטב לחוד לא הי' פסולו בגופו והי' טעון עבור צורה ולא הוי לי' דומי' דרישא נגע בחרסו של תנור דיקלוף דהוי פסולו בגופו דהוי צלי מחמת דבר אחר מש"ה קאמר הגמר' הטעם דכי הדר הרוטב נצלה הפסח ממנו כדי נטילה והוי אפילו פסול בגופו והוי דומי' דרישא ודוק שוב מצאתי כן בצל"ח והנאני:

אלא דראיתי שם דלפ"ז צריך למחוק הגרסא ביטול את מקומו משום דמשמע דאי הוי תני יטול את מקומו הי' ניחא ולפ"ז ג"כ לא הי' ניחא דלא הוי דומי' דרישא יע"ש ואינו נראה דאין קושי' הגמ' ביטול את מקומו ולמתנה כן רק הקושי' הוא אמאי יקמוץ וישרפנו הלא די בנטילה ותעובר צורה:

אלא דעכ"פ הך קושית התוס' מתורצת היטב מה דתמו מדוע הוצרך הגמרא לומר והדרה סלת הו"ל למימר רק סתמא מש"ה יקמוץ את מקומו מטעם נא ולפמ"ש ניחא דעכ"פ מטעם נא טעון עבור צורה ולא הוי דומי' דרישא כנ"ל מש"ה קאמר דהדרה סלת ומטוי לרוטב והוי פסול הגוף וטעון שריפה:

אבל דע דלכאורה יש עדיין לפקפק דהרי לקמן דף פ"ב פליג ריב"ב וס"ל דאפילו נטמאו הבעלים או שמתו ישרוף מיד אע"ג דלא הו"ל פסול בגופו מפני שאין לו אוכלין א"כ לפ"ז בודאי ה"ה בהאי שנאסר מטעם נא כיון דעכ"פ אין לו אוכלין ישרוף מיד ועיין בגמר שם דקאמר ר"י אף לאחר זריקה נמי מחלוקת א"כ אכתי קושית התוס' במקומה עומדת דהו"ל לגמרא לומר סתמא דאזל רוטב מרתח לי' לחרס והדר חרס מרתח לרוטב ואח"כ נבלע בי' ואתי' כר' יוחנן בן ברוקה וישרוף מיד אע"ג דלא הו"ל פסול בגופו וצ"ל דגמרא לא רצה לאוקמי כר' יוחנן בן ברוקה ורצה לאוקמי' טפי ככ"ע:

עוד כתב בצל"ח אע"ג דהא דקתני אם צלי הוא יקלוף את החיצון ע"כ טעון עבור צורה דאין אסור כ"א מטעם התרומה ולפענ"ד דאם צלי חם הוא הרי ע"כ נאסר ג"כ הקליפה מטעם צלי מחמת דבר אחר דהרי עכ"פ מטוה ג"כ מכח חמימות השמן ואע"ג דסיכה משהו בעלמא הוא מ"מ האי קליפה נאסר ג"כ מכח צלי דבר אחר דהרי חמימות השומן גורם ג"כ בו וא"כ הרי איירי הא דיקלוף ג"כ במה דבעי שריפת מיד כשהי' רותח אמנם שוב עיינתי במשנה דלעיל ס"פ כל שעה דקתני אבל סכין ומטבילין בהם ופי' רש"י בשעת צלי' ויש לעורר מה שהקשיתי דהרי בשעת צלי' הו"ל צלי' מחמת דבר אחר:

ובגמרא אלא לשמואל דאמר תתאי גבר חרס כיון דצוננת היא אקורי קא מקיר לי' לרוטב קשה לי מה דכתב התוספת בד"ה תנן נטף דכ"ע מודה דעכ"פ תתאי בלע כדי קליפה וה"ה לאחר שהוחם מעט מבשל כדי קליפה וקשה לפ"ז מאי פריך לשמואל דלמא מש"ה יטול את מקומו משום דעכ"פ אדמיקר לי' נתחמם ומבשל כדי קליפה וצ"ל דקושיתו היא כדי קליפה דרוטב הוי א"א לקלוף וכמ"ש המרש"א לקמן בתוס' ד"ה אלא יע"ש אלא דעכ"פ לשיטת הריב"א בתוס' לקמן ד"ה תני' דס"ל דנגד הקליפה צריך ס' קשה וצ"ל דשאני כאן דעכ"פ הו"ל מין במינו ובטל ברוב דהאי קליפה דרוטב נתבטל בתוך הרוטב של האי טפה אלא דקשי' לי' עכ"פ מנ"ל לגמר' להקשות לשני דמתני' אתי' כר' יהוד' דס"ל מין במינו לא בטל ונראה דמשום לעיל ר"פ מקשה הגמר' אהא דתנן דצולין בשפוד של רימון דוקא ולא של מתכת ותי' משום דחם מקצתו ואתי' דלא כר' יהודא יע"ש והשתא לפ"ז שפיר פריך הגמר' דע"כ מתני אתי' דלא כר"י וא"כ שפיר מקחה דלא שייך לאוקמי' המשנה בחד כר"י ובחד דלא כוותי' ודוק:

ועפ"ז יש לישב המשך לשון התוס' בד"ה בשלמא דמתחילה מקשה התוס' דלמ"ד עילאי גבר תקשה איך צולין את הפסח בשפוד ותרצו דשל עץ אינו מחמם כ"כ ואח"כ כתבו דר"ח גרס וכי הדר רוטב הפסח וכו' ותמו תיפוק לי' מטעם בלוע דרוטב גופא ולכאורה איך תולה קושי' זו אמ"ש בתחילה אמנם לפמ"ש יובן היטב דלכאורה יש לתרץ דמטעם רוטב גופא. אמנם י"ל דנמר' לא רצה לומר מטעם רוטב הנבלע יטול מקומו תקשה אמאי לבטל האי מעט רוטב בתוך הפסח ואי דהו"ל מין במינו ולא בטל הלא משנתינו ע"כ לא אתי' כר' יהוד' כנ"ל. אבל השתא דהקשו התוס' משפוד שצולין בו דנימא עילאי גבר ותרצו דשאני שפוד דהו"ל עץ א"כ לפ"ז יכולין לאוקמי' המשנה דר"פ כיצד צולין אפי' כר"י ואי דלא ס"ל חם מקצתו חם כולו וא"כ אפילו של מתכת נמי זה אינו דאסור בשל מתכת מטעם דעכ"פ עילאי גבר וע"כ דצריך יהי' שפוד של עץ וא"כ דיכולין לאוקמי' אפילו כר"י שפיר הקשו דלימא דיטול את מקומו מטעם הרוטב הנבלע ואי דבטל לאוקמי' כר"י דס"ל במינו לא בטל ודוק:

ודע דמהרס"א תמה אמאי הקשו למ"ד עילאי גבר דוקא הלא למ"ד תתאי גבר נמי תקשה כיון דתוחבין השפוד בתוכו וכתב וי"ל. והי' נראה לומר דלמ"ד תתאי גבר י"ל דנוקבין הפסח בנקב גדול בענין דאין תחתון של פסח נוגע בשפוד ולפיכך הקשו רק למ"ד עילאי גבר דעכ"פ עילאי הוא על השפוד ממש ודוק אלא דזה אינו דהרי עכ"פ תקשה דאע"ג דאמרינן תתאי גבר עכ"פ אדמיקר לי' נתחמם ואוסר מעילאי עכ"פ קליפה כמ"ש התוס' לעיל וא"כ גם למ"ד תתאי גבר תקשה דעכ"פ לבעי קליפה ודוק ונראה דאין כונת התוס' להקשות דלמ"ד תתאי לא תקשה אלא דכיוונו בציונה על המקשה שהקשה דלמ"ד עילאי גבר ניחא דלהאי נמי קשה עכ"פ איך צולין את הפסח ומכ"ש למ"ד תתאי דקשה:

ובתוס' ד"ה אלא למ"ד תתאי גכר וכו', ודוחק דהסלת הוא של חבורה משום דודאי החבורה מוחלי' להם הסלת משום שהוא אסור להם ופשוט:

וא"ת למה נאסר הסלת יאפו אותו וכו' ולפענ"ד לק"מ די"ל דאתי' מתני' כר"ע לעיל במשנה דאמר דאין נותנין הכרעיים ובני מעיים לתוכו משום דהוי דרך בישול א"כ י"ל כיון דהשומן הוא בתוך הסלת נבלע אם יאפנו כך הו"ל דרך בישול ומש"ה מקשה הגמר' דרק בנטילת מחום יהי' סגי ודוק:

ומיושב לפ"ז שוב לפ"ז הא דלא קאמר הגמר' סתמא דלמ"ד עילאי גבר מש"ה יקמוץ מטעם נא זה אינו דא"כ הוי קשה יאפנו ונצטרך לאוקמי' כר"ע ולפיכך קאמר הגמר' טעם יותר טוב דהדרה סלת ומחמם לי' לרוטב ואתי' המתני' אליבא דכ"ע ודוק היטב:

ובימי חרפי כתבתי בזה תשובה ואמרתי להציע אותה כאן למען תהיה למזכרת להצדיק הזה זצלה"ה:

שלום לכבוד ידידי הרב הגאון המאוה"ג החריף העצום נ"י ע"ה פה"ח אור ישראל וקדושו יהל אורו ולא יעריב שמשו קצין נגיד ושוע כקש"ת מוה' יחיאל מיכל קיצע נ"י בעל מחבר ספרי שלמי נדבה:

ידיד ה' עוד נשאר בידי קונטרס א' במה שפל פל כבוד מעלתו בענין עילאי גבר פסחים דף ע"ו ט"א במ"ש הרמב"ם פרק ח' מה' קרבן פסח הלכה י"ב נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסור לפי שאינו בשר צלי ותמה מעלתו א"כ מאי פריך הגמרא אלא לשמואל חרס כיון דצוננת היא אקורי מיקר לי' ומה בכך הלא עכ"פ הרוטב אסור דליחה הנפרש הוא ומש"ה יטול את מקומו והיתה דעת מעלת גאונו דהרמב"ם גרס בגמר' כגרסא שהביא התוס' ביטול את מקומו סגי ולא מטעם שכתבו התוספת משום נא דא"כ תקשה כקושית התוס' יאפנה אח"כ אלא ע"כ דהליחה הנפרש נאסר מצד עצמו משום שאינה בשר צלי ושפיר פריך ביטול את מקומו סגי ולעיל גרס נמי כגרסת התוס' גבי חרס ביקלוף את מקומו והוא ג"כ מזה הטעם דהרוטב עכ"פ נאסר ומה"ט א"ש הא דהשמיט הרמב"ם כנטף על הסלת דאיירי בסלת רותחת משום דאפילו בצונן נמי הדין עכ"פ דנאסר מטעם הרוטב. עד כאן דברי מעלתו בקוצר:

והנה זה הסיום שכ' כבוד מעלאו תמוי' דאפילו אי איירי הרמב"ם בצוננת עכ"פ הו"ל לכתוב יטול את מקומו דהרי לדעת מעלתו הי' גרסת הרמב"ם כמ"ש התוס' ביטול את מקומו סגי ומדוע כ' יקלוף את מקומו ועוד הרי בהלכה י"ב כ' יטול את מקומו בנטף מרוטבו על החרס וחזר עליו וכ' הטעם דכל ליחה הפורש ממנו אסורה אם כן ע"כ דאיירי בחרס צוננות דאי ברותח ל"ל האי טעמא תיפוק לי' דהו"ל צלי מחמת דבר אחר א"כ ע"כ דאיירי בצוננת א"כ קשה אמאי כ' יטול את מקומו הו"ל לכתוב יקלוף א"מ כיון דכן הי' גרסתו לפי דעתו הרמה גם בלא"ה תמוי' לפי מעלתו הרמה דטעמא דקאמר גבי סלת ביטול א"מ סגי הוא מטעם ליחה הנפרש מפסח דאסור א"כ אמאי הקשה לעיל בקליפה סגי גבי חרס כיון דלפי הטעם דהרוטב אסורה א"כ צריך נטילה ואולי דעת כבודו לחלק דשאני גבי חרס דשוב חזר שנית ונתקרר טפי ומש"ה פריך לעיל ביקלוף מקומו סגי משא"כ בסלת דלא חזרה שנית הטיפה מש"ה מקשה ביטול אח מקומו סגי ומצאתי און לזה מדברי הראב"ן שסיים אחר שפי' דברי רב דאמר עילאי גבר וז"ל וגם מחומו שפולט ודברים אלו אין להם הבנה עי"ש היטב ודוחק למחוק. ע"כ נרא' בעיני דכן צ"ל וגם מחומו פולט פי' דאם העליון צונן לא די שאין החם התחתון פולט אלא שאפילו נתקרר וזה הוא כונתו וגם מחומו פולט אם כן ה"ה לשמואל בתתאי יעו"ש ודוק אבל עכ"פ בשיטת הרמב"ם צ"ע על מ"ש דקשה קושית הראשונות:

ועיינתי באחרונים וראיתי דהגאון בספר הצל"ח עמד על קושיות מעלתו ורצה לומר דכיון דטעמא דרמב"ם הוא דהליחה הנפרש ממנו אינה בשר צלי א"כ כל זה הוא דוקא היכא דשוב לא חזרה המרק לפסח אבל בנטף על החרס וחזר עליו א"כ כיון דשב כבשרו אינו אוסר ושפיר פריך אלא לשמואל חרס כיון דצונן הוא אקורי מיקר ואי מטעם הרוטב זה אינו כיון דשב על הפסח נעשה כבשרו אלא דבהיות דהרמב"ם כ' זה הטעם בנטף מרוטבו על החרס וחזר עליו דיטול מקומו מטעם דליחה הנפרש אסורה לפיכך כ' דטעות סופר הוא ברמב"ם וזה הטעם שכל הליחה הנפרש אסורה קאי אהלכה י"ג בנטף מרוטבו על הסלת דיקלוף מטעם דכל ל'חה הנפרש וכו' כיון דלא חזרה עתה אל הפסח דהרי היא בתוך הסלת עד כאן דבריו בקוצר ומה מאוד תמהני על הגאון בזה למחוק ולהחליף בדברי הרמב"ם בהלכות מלפנים לאחור בדבר שאינו נותן טעם לשבח ובדברים דחוקי':

ומ"ש בפשט הגמר' דגמר' פריך לשמואל משום דליכא למימר דיטול מטעם הבלוע משום ליחה הפורש דאסור כיון דנבלע בתוכו ושבה כבשרו דאכתי עכ"פ קשה מנ"ל לגמר' להקשות דלמא שמואל ס"ל דליחה הנפרש אסור אפילו בשב לבשרו דומי' דדם הנבלע באברים שלא פי' דאינו נאסר וכשפי' אע"ג שחזר ונבלע ונעשה כבשר אסור וכן קיי"ל עיין ביו"ד סי' ס"ד ובש"ך וה"ה כאן ומנ"ל לגמר' להקשות עלי' דשמואל וזה פשוט:

עוד אני תמה במ"ש שם באותו הדבור דמש"ה נקיט התנא יקמוץ את מקומו להודיע שהוא בשריפה דלא נימא הואיל ונבלע בתוך הסלת לא יהי' בשריפה ולא ידעתי מה יהי' הה"א שלא יהי' בשריפה והרי עכ"פ יש בו תערובת נותר ותני' לקמן העצמות והגידין והנותר ישרפו לי"ד אע"ג דעצמות עצמייהו אין טעונין שריפה יע"ש היטב בסוגיא אפ"ה מטעם המוח שבתוכם טעון שריפה וה"ה הסלת מטעם הבלוע:

עוד כ' שם דבר חדש די"ל דרוטב הנבלע בסלת רותח לא בעי שריפה ואפי' עבור צורה לא מהני לי' ומש"ה כ' הרמב"ם בנטף מרוטבו על הסלת דישליכנו משום דאיירי בסלת צוננת ובמחכ"ת הרב הגאון הנ"ל נראה בעיני דנעלמה ממנו משנה דס"פ מי שהי' דחבורה שאבד פסחה דקתני ואם אינו יודע איזה נשחט ראשון שלו יצא לבית השריפה יע"ש ג"כ באינך אע"ג דלא הו"ל פסול בבעלי' ולא בדם ועדיין לא היה ראוי לאכילה אפ"ה יצאו לבית השריפה וצ"ע:

עוד אני תמה במ"ש שם בראש הדבור לתרץ במ"ש רש"י יקמוץ את מקומו וישרוף אותו כשאר קדשים פסולים דפרושו דישרוף אותו מיד ולפענ"ד א"א לפרש כן דהרי אפילו אי איירי בסלת רותחת והו"ל מטעם צלי מחמת דבר אחר מ"מ הרי כתבו דאם הי' נצלה כל צרכו שוב אינו נאסר אם נצלה עוד מחמת דבר אחר יע"ש בתוס' וא"כ לפ"ז אם הרוטב הי' נצלה כל צרכו שוב אינה נאסר אם נצלה עוד פעם ע"י דבר אחר וא"כ תקשה אם נטף מרוטבו על הסלת איך שורפין אותו מיד דלמ' הי' הרוטב נצלה כל צרכו ואיך נוכל לשרוף אותו מיד ניהו דאסורה לאכול משום דשמא לא נצלה כל צרכו מ"ע להיפך נמי לא נוכל לשרפו מיד משום דיש לחוש להיפך לחומרא דשמא הוי נצלה כל צרכו וא"כ עכ"פ תעובר צורה ודוחק לומר דמשנה איירי דוק' דנטף מרוטבו בתחילת הצלי' דודאי לא הי' הרוטב נצלה כל צרכו דהלא סתמ' קתני ודוק:

אמנם הנראה לפענ"ד בשיטת הרמב"ם בחבורו במ"ש בנטף מרוטבו על החרס דיטול מקומו מטעם דליחה ומרק הנפרש אסורה מטעם שאינו בשר צלי טעם הדבר נראה לפענ"ד ע"פ מה שהאריך בצל"ח ר"פ כ"צ לומר בשיטת רש"י ז"ל דס"ל דפסח לא הי' נמלח מטעם דצלי הוי כרותח והוי צלי מחמת דבר אחר וא"כ לפ"ז דמש"ה המרק והליחה הנפרש ממנו אסור משום דיצא מבשר שלא נמלח ואסור משום דם ולשיטת רש"י דם שבשלו אסור מדאורייתא וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ומיושב עפ"ז היטב הגרסא בגמרא ביטול א"מ סני והוא משום איסור דם והשתא לפ"ז היינו דפריך הגמ' לשמואל מנטף מרוטבו על החרס דאי אמרינן תתאי גבר אקורי מיקר ואי משום דם הרי מתניתין סתמ' קתני משמע אפי' אם נטף מן הפסח אחר חצי צליותו נמי זה הדין דיטול את מקומו וקשה הא אז תו ליכא משום דם לפיכך מוקי לי' בחרס רותח ודוק:

והשתא לפ"ז מיושב היטב הא דאמר הגמרא כדאמר ר"י אמר שמואל בסלת רותחת ה"נ בארס רותח וקשה אמאי לא אמר שמואל באמת תרוצו ארישא דמתני' אמנם לפמ"ש ניחא דבאמת יש לדחוק ברישא ולומר דטעמא משום דם ומש"ה יטול את מקומו ואזיל שמואל לשיטתו דמבואר דס"ל דם שבשלו אסור מדאוריית' כמו שהוכיח בפלתי ר"ס ס"ט מגמ' דחולין דף קי"ג ע"ב במה שאמר גדי להוציא דם יעי"ש היטב אלא דאפ"ה מוקי הגמרא בחרס רותח כדי לאוקמי המשנה אפילו בנטף ממנו אחר חצי צליותו וכמ"ש מה שאין כן בסיפא ע"כ מוכרחין אנו לומר דאיירי בסלת רותח דאם לא כן תקשה ביטול את מקומו סגי ודוק:

והשתא לפ"ז שפיר כ' הרמב"ם דנטף מרוטבו על החרס דיטול מקומו מטעם שכל המרק שתפרוש ממנו כשיצלה דהיינו כשצולין אותו אסור וקאמר שהרי אינה בשר צלי ירצה שעדיין אין הבשר נצלה ואסור המרק מטעם דם כיון דהרמב"ם לשיטתו ס"ל דם שבשל אסור מדאוריית' ודוק היטב:

אמנם בנטף מרוטבו על הסלת כתב כסתמא דמתני' וכמ"ש הכ"מ דטעות נפל בספרי הרמב"ם וצריך לגרוס יקמוץ א"מ ומה שתמה בצל"ח מדוע לא כתב הרמב"ם שישרפנו כדין כל שבקודש פסול ומדוע כתב וישליכנו. נלפענ"ד דהרי בכל פליטות שפוד ואסכלה של קדשים כתב הרמב"ם בפ' ט' מה' מעשה קרבנות דמגעילין במים וכן במה שטעון מריקה ושטיפה שוטפין במים בעזרה ולא הזכיר שצריך שישפוך המים באש כיון שבלוע בתוכם נותר קדשים אלא ודאי דלא שייך שריפה באש אלא בדבר קשה ויבש וא"כ לפ"ז ה"ה בנטף על הסלת ג"כ לא עדיף מאלו היה הרוטב לבד ודוק:

שוב עיינתי בספר הראב"ן בדיני פסחים וראיתי שהקשה לשמואל דאמר תתאי גבר א"כ אמאי תירץ לעיל דף ל"ז ע"ב כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ותברא מי ששנה זו לש"ז הו"ל לתרץ כפשוטו דמר סבר עילאי גבר ומ"ס תתאי גבר וכבר עמד התוס' על קושי' זו שם בסוגי' בד"ה ותנא ותירץ הראב"ן דהא דפליגי רב ושמואל בעילאי גבר או תתאי היינו באינו רותח גמור אבל שם במעיסה והחלטה דהוי רותח גמור אין חלוק דבכל ענין הרותח גובר יע"ש ידיד מעלתו ותמי' לי לפ"ז א"כ מאי פריך עלי' דשמואל מרוטבו על הסלת כיון דבצוננת היא לתרץ דאיירי ברותח גמור ובהאי אפילו שמואל מודה ע"כ נראה דגם הראב"ן גרס כגרסת התוס' ביטול א"מ סגי והכי פריך בשלמא לרב דעילאי גבר יש כאן תרווייהו א' דהוי רותח ממש ועוד דעילאי רותח ומשו"ה יקמוץ אע"ג דבשאר מקומות די בנטילה מ"מ היכא דאיכא תרוייהו רותח וגם עילאי צריך קמיצה אלא לשמואל דאמר תתאי גבר חרס כיון דצוננת היא אקורי מיקר וליכ' שום טעם כ"א משום רותח א"כ ביטול א"מ סגי ומשני דאיירי בסלת רותחת וא"כ הוי ג"כ תרוייהו רוטב רותח וגם הסלת רותחת ומש"ה צריך קמיצה ודוק ומיושב עפ"ז הא דמדקדק בצל"ח מדוע צריך קמיצה כיון דאינו אוסר כ"א כדי נטילה ולפמ"ש ניחא ודוק:

והשתא לפ"ז יובן היטב דמתחילה בנטף מרוטבו על החרס פריך שפיר עלי' דשמואל אמאי יטול א"מ וליכא למימר משום דהוי רותח זה אינו כיון דתני נטף מרוטבו משמע טפה ונפסק הקלוח א"כ שוב לא הוי רותח אבל בסיפא מדקתני יקמוץ ע"כ דאיירי ברותח ממש ובלא נפסק הקלוח ונקיט נטף איידי דרישא דאל"כ תקשה אמאי יקמוץ א"כ לרב ניחא דס"ל עילאי גבר מש"ה יקמוץ כיון דהוי תרווייהו רותח ועילאי גבר אלא לשמואל ניהו דאיירי ברותח מ"מ הואיל ותיתאי גבר א"כ אין כאן כ"א מטעם רותח א"כ ביטול את מקומו סגי ומשני דאיירי בסלת רותחת:

עוד ראיתי דכ' כבוד מעלתו הרמה באופן אחר דפריך הגמר' עלי' דשמואל מדנקיט נטף מרוטבו על החרס ולא קתני סתמא נטף מרוטבו עליו משמע דמשום חרס יטול ולא מטעם מרק הפורש וניחא לרב אלא לשמואל קשי' חרס כיון דצוננת א"כ ע"כ לא אתאן מטעם חרס ומדוע לא קתני סתמא נטף מרוטבו עליו תמהני הרי ע"כ הא דס"ל דאיירי בחרס צוננת ע"כ הוא מהאי דיוק הנ"ל מדלא קתני סתמא נטף מרוטבו עליו אלא ודאי דאי תני הכי ה"א דאיירי בחרס חם דומי' דרישא דעלה קאי דאיירי ברותח ומש"ה תני על החרס ב"ע דאיירי בצוננת אנא דאפ"ה מתרץ לי' דאיירי ברותח:

דף כד ומ"ד פטור בשעה שאינו בקום אכול עיין בש"ק שהאריך להקשות על הרמב"ם ולפענ"ד נראה ע"פ מ"ש התוס' בדף מ"ג ע"ב בד"ה סלקא דעתך דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא אבל לא ריסא לסיפא וא"כ י"ל דה"ט דפליגי רבנן בבבלי עלי' דרבי דצריכין אנו לדרוש בשעה שאינו בבית אחד יאכל אינו בעצם לא תשברו והוי רישא מפרש לסיפא וזה אינו אורחא משא"כ באל תאכל ממנו נא כ"א צלי אש דסיפא מפרש לרישא וזה אורחא ואפילו רבנן מודה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דבאוכל לא מבעוד יום דאינו לוקה משום דסיפא מפרש לרישא משא"ב בשובר עצם מבעוד יום שפיר חייב דאין רישא מפרש לסיפא ודוק ועיין מ"ש בחדושי לחגיגה דף א' ד"ה ר' דרש זכר ועיין בספר שב שמעתתא למחותני הגאון המובהק מוה' אלעזר זצ"ל אבד"ק סאנטיף שהביא קושי' בשער התשיעי סי' ג' דאמאי הוצרך ר"א במס' סוטה דף י"ד ע"ב לומר כל מקום שאתה מוצא ב' מקראות א' מקיי' א"ע וכו' יע"ש תיפוק לי' משום דסיפא מפרש לרישא ותמהני מאי פירוש יש שם ודוק וקצרתי ועיין בספר טורי אבן בחגיגה דף י"ד ד"ה בפסח:

נגע בחרסו של תנור פסול גוף הוא ונשרף מיד נראה דהירושלמי מוקי למתני' בחרס צוננת ומש"ה אע"ג דס"ל לירושלמי תתאי גבר כשמואל מ"מ ברישא הואיל ועכ"פ נאסר ע"י החרס כדי קליפה כמ"ש התוס' בבבלי ד"ה תנן נטף ומש"ס ישרוף מיד דהוי פסול הגוף משא"כ בנטף ברוטבו כיון דהוי חרס צוננת אלא דעכ"פ נאסר הרוטב הלז כדי קליפה כמ"ש התוס' הנ"ל אמנם טכיפ שוב אין בו כח לאסור בפסח ולא נאסר רק מכח הבלוע והוי פסול מכשיר וטעון עיבור צורה ודוק ועיין במהרש"א בסוגיא:

אבל בצוננת אסור ובק"ע מגיה שרי ולפי הנ"ל א"צ להגי' דעכ"פ נאסר כדי קליפה אע"ג דאמרי' תתאי גבר וכמ"ש מהרש"א א"כ אסור אלא דעכ"פ קמיצה א"צ דיקמוץ כל המקום כיון דלא נאסר הרוטב כ"א כדי קליפה ואינו ניכר ועיין מ"ש התוס' בד"ה תני' אידך גם י"ל דעכ"פ אסור משום צנא וכמ"ש התוס' בסוגיא:

עיין בתוס' בסוגי' ד"ה יטול את מקומו ולפענ"ד נראה לתרץ ע"פ מה שהעלה הש"ך בסי' צ"ב לחלק דאע"ג דבצלי אינו אוסר רק כדי נטילה מ"מ היכא דנפל לחתיכה שבקדירה מתוך שיש בו הבל מבלבל בכולו וכמ"ש הר"נ בסוגיא דטיפות חלב יע"ש והשתא לפ"ז אמינא אנא כמו דאמרינן דהבל שבקדירה הוא גורם דמפעפע בכולו ה"ה מה שהוא בלוע בתוך החתיכה ובתוך החתיכה גופא נעשה איסור ג"כ מפעפע בכולו והשתא לפ"ז מתורץ קושית התוס' היטב דבשלמא נטף וחזר עליו דהטפה בא מבחוץ לזה אמרינן שפיר דאינו מפעפע רק כדי נטילה ולפיכך יטול את מקומו כיון דליכא הבל קדירה משא"כ בנגע בחרסו של תנור דהקושי' הוא דמה שבפנים בתוך הקליפה נימא דמפעפע עד כדי נטילה לזה אמרינן שפיר הואיל והי' מתחילה בפנים שיש בו הבל מפעפע בכלו וא"כ נתבטל בס' ולא נאסר רק הקליפה ולפיכך אמרינן שפיר יקלוף את מקומו ודוק:

הלכה ה

ע"ב הפרש בין קריבין עיין בש"ק מה שרצה לתרץ קושית התוס' במנחות ול"ג דהתוס' מקשה התם אהא דבעי ר"א לתרץ קושית ר"א אימא עון דשמאל ועל זה תירץ דעון קדשים הוא נושא ולא עון מקדישים ועל זה שפיר מקשים דהרי מבואר ביומא דנושא אפי' עון כהנים ואי דקרבנות דציבור שאני דנושא אפילו עון מקריבין אם כן הדרה קושית ר"א לדוכתה אימא עון שמאל דכיון דע"כ צריכין אנו לומר הא דבציבור נושא אפילו עון מקריבין אתי מרבוי דאת דכתב ונשא את עון הקדשים ואקמינן לי' בעון מקריבין בקרבן ציבור דאם עבר וזרק הורצה ומנ"ל הא דלמא אתי' לרבות שמאל אבל בטומאה אין חילוק בין קרבן יחיד לקרבן ציבור דאינו נושא עון מקריבין:

הלכה ו

דף כה ר' יהודה אומר כל שבט ושבט קרוי קהל עיין באו"ח סי' רי"ח האריך המ"א להקשות על המחבר ס"ג ב' במ"ש דעל נס של מקצת השבטים אינו מברך כיון דקי"ל כר"י ור"ש דשבט א' קרוי קהל וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ב מה' שגגות ולפענ"ד צ"ע דהרי פסק שם הרמב"ם דהא דחייבים כל השבטים להביא על חטא של שבט א' היינו דוקא אי אותו שבט הי' רוב הקהל וכרשב"א ועיין מ"ל שם וא"כ לפ"ז הרי מכוונים פה דברי המחבר דכתב דצריך שיהי' נס של רוב הקהל ומסיים דאי לא הי' של רוב הקהל אפילו הי' נס של מקצת השבטים ולא כתב נס של רוב השבטי' אלא ודאי דאה"נ דאם הי' רוב השבטים אפילו לא הי' רוב הקהל נמי מברך רק אמקצת שבטים צריך להיות רוב וזה באמת ממש כדברי הרמב"ם:

פרט לשתחילתה בזדון וסופה בשגגה עיין ירושלמי ס"פ הזורק:

ר"א בשם ר"ל טעמא וכו' גוי וקהל גוים יהיה ממך עיין בהוריות דיליף מקרא דויחי דכתיב ונתתיך לקהל עמים ונראה דיליף לי' משום דונתתיך לקהל עמים א"ל דרמז על אפרים ומנשה ודלמא דוק' ב' שבטים אקרי קהל אבל אכתי לא ידעינן דשבט א' קרוי קהל אבל מדכתיב גוי וקהל גוים וע"כ דגוי רמז על בנימין וא"כ ע"כ הא דאמר יעקב דהשם ב"ה אמר לו ונתתיך לקהל כונתו לקהל ועמים וקהל היינו בנימין דליכא למימר דקהל עמים רמז על אפרים ומנשה לחוד קשה הלא הקב"ה אמר לו ג"כ בנימין אע"כ דכונתו הי' דהקב"ה אמר לו דיתנהו לקהל ועמים כמ"ש רש"י בחומש ואם כן ע"כ קהל היינו בנימין ואם כן ילפותא דבבלי וירושלמי הכל א':

ר"י אומר הטהורים עושין לעצמן עיין בש"ק במה דתמה ועיין בספר מנחת כהן במנחות שהרגיש בזה ומתרץ ועיין שם בצ"ק ועכ"פ נעלם מהמנחת כהן גם לשון ר"י דאומר בהדי' דשבט א' אקרי קהל וה"ל פלגי ופלגי יע"ש ודברי הצ"ק ניחא ודברי התוס' שם צ"ע.

על דעתי' דר"מ ההין מחצה על מחצה עיין בק"ע במ"ש אי תימר כמיעוט א"כ למה לא יעשו טמאין כדין יחידי בין הטמאים ולא זכיתי להבין דהרי באמת אומר ר"מ הטמאין עושין את השני ומשמע דכתב כן גם אליבא דגרס על דעת דר"מ:

דרב כרא עיין בש"ק ופרושו דחוק דא"כ איך יפרש לשון הירושלמי ע"כ נראה לפענ"ד דהכי פירושו דירושלמי מקשה דרב כר"א במה דאמר ר"א בהיו הציבור מגעי נבלות דעושין בטומאה וע"כ משום דס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והא ר"א שמותי הוא לזה מתרץ דר"א איירי באין שם מים לטבול אבל אי איכא שם מים אין עושין בטומאה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל רב סובר אפילו באיכא מים אין שוחטין וזורקין כדאיתא בבבלי דחיישינן דלמא פשע ולפיכך שפיר אמר רב דמטמאין א' בשרץ משום דאין שוחטין עליו בכל ענין:

ודע דיש מקום לפרש ולהמשיך דברי הירושלמי הלא אדלעיל והוא דהירושלמי מסיים ברם למ"ד אין היחיד מכריע על הטומא' משלחין ב' ולכאורה קשה מדוע לא קאמר הירושלמי כן ארב דלמ"ד אין היחיד מכריע מטמאין ב' אמנם נראה דטעמא דרב דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ קאמר בבבלי הטעם דלמא פשע ולא טבל וע"כ הכונה שמא ישכח לטבול דמהיכא תיתי לומר דיעשה כן במזיד וע"כ הכונה שמא ישכח והיא נחשב לפשיעה והנה איתא במס' שבת גבי עשרה בני אדם מסתפקין באללונטית אחת דרבי' מדכרי אהדדי וא"כ לפ"ז א"ל דהיכא דנטמאו ב' גם לרב שוחטין וזורקין עליהם ולא חיישינן שמא ישכחו לטבול דמדכרי אהדדי וא"כ לפ"ז אליבא דרב לא נוכל לומר דלמ"ד אין היחיד מכריע מטמאין ב' זה אינו דאי ב' נטמאו שוחטין וזורקין וזה הוא המשך דברי הירושלמי דקאמר משלחין ב' אבל לרב א"ל דס"ל כר"א דסובר דהיו הציבור טמאי' ויש מים לטבול דאין עושין בטומאה משום דשוחטין וזורקין ומדנקט כן בציבור משמע אבל ביחיד לא וכמו כן יוכל ג"כ רב לסבור וא"כ ע"כ אתי' כמ"ד היחיד מכריע ודוק:

ודע דהתוס' בבבלי דף פ' ד"ה עקר משכני' מקשה דרל"נ דס"ל שוחטין וזורקין מאי תקנה יש יע"ש ולפענ"ד דא"ל דהא דאמר מאן ציית דעקר משכני' וסיכי הוא משום דגנאי לו הדבר דכולם יעשו הפסח בראשון והוא ילך בדרך רחוקה ויצטרך לעשות לבד השני ומש"ה לא יציית לזה שום אדם אבל ר"ל בעצמו דמשלחין א' מן הטמאים לדרך רחוקה וכמו שהקשה באמת כן התוס' לעיל בד"ה לרבות וא"כ יצטרכו כל הטמאים לעשות בשני ויהי' הוא בשוה להם ולא יהי' לו גנאי ודוק. והשתא לפ"ז י"ל דהא דקאמר מאן ציית דעקר משכני' קאי ג"כ אליבא דמ"ד דדרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ ודוק:

ויותר יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל דר"נ אמר זילו ואמרו לעולא לשיטתו מאן ציית דעקר משכני' וסיכי ורהיט דלדידיה ס"ל כר"א דאמר מאסקופת העזרה לחוץ ולא שייך מאן ציית אבל לדידך דס"ל לקמן דף צ"ג בדרך רחוקה היינו כל שאינו יכול לכנס לה בשעת שחיטה והוא כשיעור ט"ו מיל אם כן שפיר קשה מאן ציית. א"נ א"ל דר"צ ס"ל דמטמאין א' מהן בשרץ בענין דלא נודע איזה מן הציבור ובכה"ג מסיק הירושלמי לקמן ר"ז ציבור שנטמא א' מהן ואינו יודע איזהו ימשו בטומאה ודוק:

אמר ר"א הבא בטומאת כלי שרת הבא בטומאה פי' דהכל א' דאפי' בנטמאו הכ"ש נמי בא בטומאה אלא דאכתי הייתי סובר דוקא בנטמא הסכין בטומאת מת דחרב הרי הוא כחלל לזה מפרש הוא בא בטומאת כ"ש הוא בא בטומאת ידים ואין צריך להגיה כלל ועיין בק"ע:

הבא בטומאת ידים עיין בש"ק מה דתמה דאין טומאת ידים במקדש ולא זכיתי להבין קושיתו הלא עכ"פ נוגע ג"כ בידיו חוץ למקדש בקרבן פסח בשעת צליתו ועשיתו ואז מטמא וצ"ע ועיין מ"ש במס' יומא ובסוגיא דר"ח סה"כ הארכתי:

היו שליש זבין וכו' עיין בבבלי דברי ר"מ בר פטיש ויש לפ"ז ג' מחלוקת דר"מ בר חזקי' ס"ל דזבין טמאין מצטרפין ועולין בטומאה ור"ז ס"ל דזבין לא מעלין ולא מורידין וא"כ השליש טהורין ושליש טמאי' נחשבין כמחצה ומטמאין א' מהם בשרץ ור"מ בר פטיש פליג אתרווייהו וס"ל אותן טמאי מתים אי לא עושים לא את הראשון ולא את השני ופשוט ועיין ברמב"ם:

ציבור שנטמא א' ואינו יודע איזהו ר"ז יעשו בטומאה וכו' לכאורה הי' נראה דזה דמי' לב' שבילין ותלי' בפלוגתא דר"י ור"י בטהרות פ' ה' משנה ה' ועיין בפסחים בבלי דף יוד אמנם עיין בכתובות דף כ"ז ע"א גבי בעי ר"י אינה מחזקת אלא אחת ורצה ג"כ לדחות לב' שבילין ומסיק דשאני התם דודאי איכא טומאה א"כ לפ"ז ה"ה כאן כיון דודאי א' טמא הוי כבא לשאול בבת אחת והכל טמאים ואם כן שפיר עושין בטומאה וצ"ע ועיין בט"ז או"ח סי' תל"ט ס"ק ד' ומ"ש בחדושי שם:

תני' ר' הושעי' יעשו כספיקן עיין בש"ק ועיין מ"ש מזה לקמן סוף האשה:

ע"ב אמר ריב"ל לראיי' הלכו מלבוא חמת וכו' עיין בק"ע דמגיה להוריי' ולפענ"ד נראה דא"צ להגיה והוא דהתוס' בבלי דף ג' ע"ב בד"ה מאלי' כתבו דר' יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל הוא משום דנציבין ח"ל הוא ולכאורה יש לעיין מנ"ל להתוס' הא דדר בח"ל פטור מלעלות לרגל ואמנם י"ל דנפקא להו מירושלמי דאיתא לראי' הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים דהיינו דוקא עד שם חייבי' בראי' דהוי גבול ארץ ישראל אבל לא יותר דאנשי ח"ל פטורין כנ"ל ועיין לקמן בבבלי פ' אלו דברים דר' יהודה בן דורתאי ובנו ישבו להם בצד דרום שלא לעלות לרגל כנ"ל:

ועיין במ"ל ריש הלכות קרבן פסח שתמה על דברי תוס' הנ"ל. ודע דהתוס' כתבו עוד שם דריב"ב לא הי' לו קרקע ולפיכך לא עלה ולכאורה כונתם דס"ל כרב אמי בבבלי דף ח' ע"ב דאמר כל אדם שאין לו קרקע פטור מן הראי' ובאמת הרמב"ם השמיט זה הדין ויש לעיין למה וי"ל משים דרב אמר בחזירתן לא ידענא וע"כ דלא דריש ופנית בבוקר והלכת לאהלך להא דימצא אהלו בשלום וא"כ מצד הסברא מוקמינן להאי קרא ולא יחמוד איש את ארצך שתחי' פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה וא"כ לא נשמע דינא דר"א שוב ראיתי שהביא קושי' הנ"ל בצל"ח בשם הגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל ותי' ג"כ כמ"ש והנאני ועיין בחי' ירושלמי חגיגה דף ב':

שוב נפלה בדעתי לפרש הא דאמר לראי' מלבוא חמת עד נחל מצרים ע"פ מה דאיתא בפי' המשניות לרמב"ם מס' בכורות פ' ד' דלהתיר ולראות בכורות צריך רשות דוקא מנשיא שבא"י וצ"ע מנ"ל לרמב"ם הא ע"כ נראה דהרמב"ם הי' מפרש דהא דאמר ולראי' הלכו מלבוא חמת היינו לראות בכורות צריך דוקא רשות מנשיא שבא"י א"נ לפי גרסת הק"ע דגריס להוראה י"ל דהכונה הוא אי נקיט רשות להורות מנשיא שבא"י אינו רשאי להורות כ"א בכל גבול א"י כדאאר בבבלי פ"ק דסנהדרין ועיין בחי' לסוגי' דשיקול הדעת שם הארכתי אמנם מ"ש הרמב"ם דלהתיר בכורות צריך דוקא רשות מנשיא שבא"י יצא לרמב"ם מגמרא בפ' יהכ"פ ועיין ברמב"ן בסוגי' דשיקול הדעת במה דמסיק אבעל המאור בפי' הגמ' כאן במומחא:

ופעם כתבתי לידידי האברך הרב המאוה"ג מוה' אלי' דוד בן הגאון אב"ד דק"ק מילקאוויר ממדינת רוסי' ע"ד מה דתמה הגאון מוה' דוד דייטש זצ"ל הובא בתשו' חתם סופר חא"ח סי' קכ"ד לפמ"ש התוס' בפסחים דף ג' ע"ב ד"ה מאלי' דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ לפי מה דאמר הגמרא במסכת שבת פ' ר"א דמילה לא לכל אמר ר"א דמכשירין דוחה שבת למעוטי ציצית לטליתו הואיל ובידו להפקיר א"כ אמאי לר"א מכשירי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר קרקע שלו ופטור מפסח לפענ"ד י"ל בדרך חדוד ע"פ מה שהרמב"ם השמיט הא דר"א דאמר מי שאין לו קרקע פטור מן הראי' והי' נ"ל לומר ע"פ מה דדריש שם ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שיהיה תרנגולת מנקר באשפה ואין חולדה מזיקתה וע"כ דדייק ממילת זאת דמיותר דהו"ל לכתוב ולא יחמוד איש ארצך ואת רבוי לרבות הטפול לארצך פרתך תרעה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולת מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה:

ויש לעיין כדמסיק דקרא אתי' לר"א שכל שאין לו קרקע פטור מן הראי' עכ"פ האי את למאי אתי וע"כ צ"ל דר"א לא דריש אתין אבל באמת למאן דדריש אתין ג"כ י"ל דאתי' דכל דיש לו ארץ או אפילו דבר הטפול לארץ כגון תרנגולת המנקרת באשפה וכדומה דכל הכלים דיש לאדם המה דבוקים לארצך שמעמידין אותן ע"ג קרקע זה חייב בראיה וא"כ לפ"ז כל אדם חייב בראי' וכי יש אדם ערטלאי שאין לו דבר שצריך ליתן ע"ג קרקע וא"כ לפ"ז י"ל דהנה בסוף נזיר איכא פלוגתא בדף ס"ה ע"ב במשנה בז' דרכים בודקין את הזב ומסיק באתין קא מיפלגי ר"א דריש אתין ורבנן לא דרשו אתין וא"כ ר"א לשיטתי' לדידיה אף אם יפקיר קרקע אפ"ה חייב בראי' ובפסח אם יש לו דבר מה שצריך לקרקע כיון דדריש אתין ולק"מ קושית הרב ר' דוד דייטש אלא דלפ"ז היה קשה לרמב"ם דאיהו ס"ל כרבנן שם דבשלשית אין בודקין הזב וע"כ דס"ל דלא דרשינן אתין א"כ שפיר קשה דהיה לו להביא דר"א דמי שאין לו קרקע פטור מראיה והיה נראה לומר לפי מה דבעי בגמ' בב"מ דף נ"ו ע"ב שכירות יש לו הנחה או אין לו הנאה ומסיק שם אביי דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ לפ"ז אדם שאין לו קרקע אם שכר לו קרקע אפילו ליומא חשיב ממכר ויש לו קרקע נקרא וא"כ לפ"ז איך נימא דאין לו קרקע הא עכ"פ יש שכירות בית עכ"פ ליומי וחשוב אית לי' קרקע ולזה י"ל דרב אמי לא ס"ל הא דאמר אביי שכירות ליומא ממכר הוא ולזה שפיר אמר דמי שאין לו קרקע פטור מראי' משום דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך והוא לית קרקע משא"כ לאביי אע"ג דלית לי' קרקע אם יש מקום לינה ששכר חשוב ארצך וא"כ לא משכחת לי' אלא בגברא דלית ליה אפילו לינה בשכר ושפיר השמיט הרמב"ם הא דר"א וא"כ לק"מ ג"כ קושית הרב ר' דוד דייטש יפקיר קרקעות שלו והא עכ"פ אית ליה מקום לינה וחשיב דידיה דשכירות ליומי ממכר ומיושב בזה מה דהקשה לי ת"ח מדוע לא פליגי ר' יוסי ור"מ דפליגי בסוף מס' מעשר שני אי כהנים ולוים יכולים להתוודות מדכתיב מפרי האדמה אשר נתתה לי ולהם אין חלק בארץ ומדוע לא פליגי אי חייבים בראי' ולפי הנ"ל דהרי עכ"פ יש להם דירה שדרים בה ושכירות ליומי ממכר הוא וחשיב ארצך ודוק:

אלא דהתוס' ע"כ לא ס"ל כן דהרי כתבו דריב"ב לא היה לו קרקע וקשה הא היה לו שכירות קרקע שהי' דר שם וצ"ל דס"ל לריב"ב דשכירות ליומא לא הוי ממכר אבל לדינא קיי"ל שכירות ליומא ממכר הוא וא"כ לק"מ דמדוע ידחו מכשירי שבת הא אפשר להפקיר הקרקע דהא עכ"פ אית לי' דירתו שהוא דר בו ודוק:

ויש לומר עוד בישוב הרמב"ם שלא הביא דרב אמי משום דהתוספת הקשה לרב אמי א"כ את למאי אתי' ולפענ"ד די"ל דאת אתי' דאפילו לוים דאין להם חלק בארץ מ"מ הואיל ויש להם ערי מגרש אע"ג דרק לבית דירה נתנה להם ולא למחלוקת משום דאין הרוצחי' צריכין להעלות להם שכר כמו דאמר הירושלמי בפ' ה' דמעשר שני דר"מ כדעתו דס"ל אין צריך להעלות שכר וא"כ ה"א דלא חשיב להו ארצך ולזה אתי' את לרבות דאפ"ה הואיל ועכ"פ לבית דירה נתן להם חשיב ג"כ ארצך אלא דכל זה לר"מ אבל לר' יוסי דס"ל כר"י למחלוקת נתנה א"כ פשיטא דחשיב ארצך וא"כ את ל"ל וע"כ צ"ל דאתי' כברייתא שתהיה פרתך רועה באפר ואיך חיה מזיקתה כדאמר הגמ' בפסחים תחילה וא"כ לדינא דפסק הרמב"ם כר' יוסי דלוים מתודים דיש להם ערי מגרש ומשום דלמחלוקת כר' יודא וא"כ ליתא לדר' אמי ושפיר השמיט הרמב"ם הא דר"א:

ועוד אמרתי בישוב דברי הרמב"ם שלא הביא הא דמי שאין לו קרקע פטור מראי' משום דבמס' מ"ק דף ט' קאמר הגמרא דר' יונתן ב"ע איפטרו מרשב"י באורייתא והדר איפטרו מניה מצפרא ואמרו לי' למדתנו רבינו תלמיד הנפטר מרבו ולן בעיר צריך לפטור מני' שנית ויליף ליה מדכתיב ביום השמיני שלח את העם וכתיב בכ"ג לחודש שלח את העם אלא משום דלנו בעיר היו צריך לאפטורי שנית ותמה מהרש"א בח"א אמאי איפטרו ביום השמיני והא היה י"ט עי"ש מה דדחיק שהיה דעתם ללין בתוך התחום ולפענ"ד שהיה דעתם ליסע בלילה תיכף ביציאת יום שמיני ואע"ג דיש לחוש בלילה משום סכנת הדרך סברו שלוחי מצוה אינם נזוקין אפילו בחזירתן מדכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך שתמצא אוהלך בשלו' משום דשלוחי מצוה אינם נזוקין אבל כשבאו אצל שלמה אמר בחזירתן אולי אפילו שלוחי מצוה נזוקין כדאמר רב פסחים דף ט' הנ"ל גבי הנהו בי' בגאי בחזירתן לא ידענא ולכך הוצרכו לישאר בעיר עד בוקר. וא"כ כיון דליכא ק"ו ללמוד דשלוחי מצוה אינם נזוקין א"כ קרא דלא יחמוד את ארצך אתי' מלמד שתהיה פרתך רועה וליכא לפ"ז דרשה למי שאין לו קרקע שפטור מראי' ושפיר השמיט הרמב"ם האי דינא:

עוד ראיתי שתמה מעלתו הרמה על הצל"ח ריש ביצה דכ' דלפי מה דקי"ל חצי שיעור אסור מה"ת וב"י הו"ל לאו הנ"ל ואין לוקין עליו פלוגתא דב"ש והלל הוא לענין שוחט הפסח על חמץ ותמה מעלתו הרי זה הוא בעי בירושלמי פ' ת"נ ה' ד' שחטו על חמץ אחר מי אתה מהלך יעי"ש בק"ע דבעי לב"ש א"כ משמע דלא בהא פליגי ולפענ"ד דבק"ע מגיה שהגירסא בירושלמי שלפנינו היא ר"א בשם ר' יוחנן בין לביעורה כרך לאוכלה בכזית והוא מגיה שם כרצונו ולפענ"ד זה גופא דברי ר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא"כ ליכא נפקותא במה דאמר בככותבת הלא חצי שיעור אסור וללקות בכל ענין אין לוקין דהו"ל לאו הנ"ל וא"כ גם חמץ לענין ביעור וזה דאמר ר"י בין לאכילה בין לביעור בכזית וא"כ שחטו על החמץ וכו' פלוגתייהו אחר מי אתה מהלך לב"ש אחר ביעורו ולב"ה אפילו בכזית עובר ודוק היטב דלפ"ז דברי הצל"ח הוא דברי הירושלמי.

וע"ד מה דתמה ידידי במה דפלפלו האחרונים והאריך בזה בצל"ח פסחים דף י"ג ע"ב בהא דחגי' אין מביאין תודה בחג ומוקי לה בי"ד וקשה דבחג המצות לא משמע י"ד והו"ל לאוקמה בז' של פסח והקשה מעלתו איך משכחת הא חייב באחריות כדאיתא במשנה בפ' ב' דתמורה משנה א' קרבנות יחיד חייב באחריותן ונסכיהם וא"כ עובר עליו כמו בשל הדיוט יעיין ידידי במה שהאריך הצל"ח פסחים דף ו' ע"ב בדברי רש"י למ"ד ר"ש קאמר לי' בב"ק והעלה דבקבל אחריות בשל א"י אינו דומה לקבל אחריות על של ישראל וא"כ ה"ה בשל גבוה דכיון שהגיע שעה שישית ונאסר בהנאה אינו שלו אלא שהכותב עשאו כאלו הוא ברשותו לעבור בב"י משא"כ בקבל אחריות בשל א"י יעו"ש וא"כ בשל גבוה דומה לשל א"י יעי"ש וא"כ אף דאחריות התודה עליו מ"מ כשהגיע שעה שישית אינו ברשותו ודוק ועיין היטב בדברי הצל"ח שם:

הלכה ז

מתני' בשנטמא משירד לאוירו וכו' עיין בש"ק ואני תמה על תמיהותו מאי קושי' הירושלמי לא קאמר אלא דרק דלאחר שנזרק דמו נודע שנטמא הדם משירד לאויר הכלי אזי דוקא הציץ מרצה אבל לא בנטמא קודם שהגיע לאויר אע"פ שנודע שלאחר שנזרק הדם אכל אה"נ דקודם זריקה אפילו ירד לאוירו של כלי הטמא בטומאתו וצ"ע כעת:

יצא קבר התהום שאינו בגלוי ועיין בבלי דמסיק דקראי אסמכתא והלכתא גמירי לה והירושלמי לא ס"ל דהלכתא גמירי ליה ומיושב לפ"ז הא דיליף ק"ו בציבור שנטמא בטומאת התהום בק"ו אע"ג דאין דנין ק"ו מהלכה אלא הואיל ופליג וס"ל דלאו הלכה היא ועי' בנזיר ס"פ שביעי אלא דלפ"ז צ"ע איך מתרץ הבריית' דמבואר דע"כ הלכה היא וקראי אשמכתא בעלמא כמבואר בסוגין דבבלי:

ודע דודאי אי אמרינן דתהומת התהום הלכתא גמירי לה א"כ א"ל דה"ה בציבור נמי גמירי אבל אי ילפינן מקרא א"כ משמע דוקא ביחיד ולפיכך הירושלמי דיליף ליה מקרא שפיר בעי ציבור מה משום דא"ל דקרא גלי דוקא ביחיד אבל גמרא דידן דס"ל הלכתא גמירי ס"ל דהלכתא הוא בין ביחיד בין בציבור לפיכך לא בעי רק בכהן המרצה בתמיד והשתא לפ"ז שפיר יליף הק"ו ולא שייך להקשות קולא וחומרא דגבי תמיד דכולה כלל לא שייך חומרה ובאמת בפסח גופא בציבור הותרה גם כן טומאת התהום ודוק כי קצרתי ונפל קושית הש"ק בד"ה ק"ל:

עובד מאי שירצה עליו הציץ עיין בש"ק מה דתמה על הרמב"ם. ולפענ"ד נראה דיש לדקדק מאי דקאמר הירושלמי הוינן סברין מימר עליו ולא על העובד הלא אצטריך עליו מה עליו בגלוי כדאמר לעיל וצ"ל דס"ל דזה ילפי' מפסח דכתיב בדרך רחוקה לכם מה לכם בגלוי ודוק אלא דקשה עכ"פ אמאי אצטריך עליו ולא על העובד בלא"ה ידעי' זה דעל העובד אינו מרצה וצ"ל דה"א דילפי' מפסח דמה פסח מרצה על העובד לפיכך אצטריך עליו למעט לזה הביא הירושלמי ברייתא דתני בהדי' דנזיר דומה ממש לעושה פסח ולא דרשי' עליו למעט עובד ומוקמי' ליה לדבר אחר א"כ לפ"ז מדברי הירושלמי הלז מבואר דילפינן שאר קרבנות מפסח דכמו בפסח מרצה על העובד ה"ה כלין אלא דברייתא תני' היא נזיר משום דלא תטעה דעליו דנזיר בא למעט עובד ודוק:

דף כו ע"א כללו כללו של דבר כל שאין את יכול לפנותו כצ"ל:

בחזקת החי כחי תיפתר שמצאו קמציץ עיין בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה דזה שייך לתירץ דמשני בחזקת החי כחי פי' אדם חי שקובר איזה אדם מת קוברו כחי דהיינו מונח לארכו זקוף כאשר זקוף בחיו אבל כאן תיפתר שמצאו קמציץ וא"כ ודאי גל נפל עליו ואין שם אדם קברו ובודאי לא נודע לשום אדם ודוק א"נ יש לפרש בחזקת החי כחי דמקשה לימא א' בסוף יודע בחזקת חי א' שידע אז מזה והחזיקו לזה והודיעהו כאשר חי אז והיינו בחזקת חי כחי כלומר כאשר חי אז החזיקו לזה שבסוף העולם והודיעהו והפי' ראשון נראה יותר:

קמציץ עיין שקלים פ' א' ה' א' דף ג' ע"ב מת מצויין וצ"ל קמציץ ועיין בק"ע שם:

להוציא משכב ומושב ויש לעיין אי בטומאת נבילה שייך ג"כ קבר תהום תקשה דלמא ידע א' בסוף העולם ולא מצאו קמציץ דגבי נבילה לא שייך כן וצ"ל דב' ברייתות פליגי דברייתא דלעיל דקתני איזהו קבר תהום המת שנקבר בקש ובתכן פליג אהאי ברייתא דס"ל דתלי' בכל שאין אדם זכרו והרמב"ם פוסק כברייתא דלעיל ומיושב לפ"ז מאי דמדקדק בשלום ירושלים על הרמב"ם כנ"ל:

ע"ד דרשב"ל לא שנייא היא בעלים היא עובדין עיין בק"ע ולפענ"ד נראה לפרש דרשב"ל ס"ל דאין המשנה נחלק לומר דנזיר איירי בעובד ועושה פסח איירי בבעלים דא"כ יהיה המשנה נחלק כנ"ל לפרש. אלא דיש לעיין אמאי לא מוקי הירושלמי למתני' בטומאת נבילה וטומאת שרץ דגם בהו אמרו טומאת תהום ועיין זבחים בבלי דף כ"ג ע"א אלא דירושלמי ס"ל דטמא שרץ אתי' בק"ו מטמא מת כדאמר לקמן לכ"ש טבול יום מן השרץ:

מגעו זבין רבנן דקיסרין פתרין כולה בזב וכו' ויש לדקדק דעכ"פ טמא לא איצטריך ואכתי לא מתורץ בעי דרב אמי וי"ל:

ע"ב מאי עון דקריבים דם זב עיין בק"ע פי' דהפסוק אומר ולא עון המקריבים א"כ ליכא לאוקמי בנטמא הדם במת או בשרץ דא"כ אפילו עון מקריבים הוא נושא כדלעיל וע"כ דקאי אטומאת זיבה וע"כ מגע זב וא"כ ע"כ מבואר דאם היו הציבור טמאי מגע זב דאין עושין בטומאה דאי עושין בטומאה א"כ אכתי הו"ל למימר דנושא עון מקריבים הואיל והותר מכללו אצל כדאמרי דרומאי לעיל ודוק כי קצרתי ועיין מנחות דף כ"ה תוס' ד"ה עון קדשים ועיין בש"ק לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה הפרש ומ"ש שם:

הלכה ח

כ"ש אין שומעין לו עיין בק"ע ולפרושו דחוק מאי כ"ש דקאמר ע"כ נראה דה"ק דאלו רצה לשרפו לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו שלא לבייש או משום חשד אה דעכ"פ עיקר הטעם שנעשה התיקון בשבילו קיים דהרי עכ"פ מתבייש שקלקל בו אפ"ה מהנהו טעמים הנ"ל אין שומעין א"כ לא צריכה לאשמעינן דלא שומעין לו ברוצה לשרפו על גגו דכ"ש דאין שומעין דא"כ כל עיקר התקנה שנעשה בשבילו לא נעשה דלא דלא נתבייש ופשוט:

הלכה ט

היה לשלשתן לשרוף דבר אחר והלא פנחס הי' עמהן אין להקשות אימא דקושי' אחת בירך חברתה מתורצת דלמא ה"נ פנחס אכל ב' שעירין ואת הג' נשאר והוצרך לשרפו זה אינו דהלא תיכף שרפוהו ועכ"פ היה להם להמתין אולי יכול לאכול האי ג"כ:

סבר ר"נ ג' נשרפו עיין פסחים בבלי דף כ"ג ע"ב דכתב רש"י ז"ל והנה שורף בשעיר נחשון ועיין בתוס' שהקשו מתו"כ והיה להם לציין גמרא דבבלי זבחים דף ק"א ע"ב אמנה יש מקום לדחוק ולישב קצת דברי רש"י ע"פ הירושלמי פה דמתרץ אליבא דר"נ דג' נשרפות וא"כ גם שעיר נחשון היה נשרף ועכ"פ צ"ע מה בעי רש"י בזה דנקיט שעיר נחשון והוא דוקא לדעת הירושלמי אליבא דר"נ. ויש להמתיק קצת ע"פ מה שהקשה התוס' שם ד"ה דהא כתיב שהקשו ארש"י דמשמע הא אילו הובא דמה פנימה שפיר עביד והא טעון עיבור צורה ולפענ"ד נראה דהאי מרבנן היה סובר כר"נ דגם בדם ובבעלים ישרוף מיד ושפיר דייק ומיושב קושית התוס' ודוק והשתא לפ"ז כיון דע"כ ס"ל כר"נ וכריב"ב ע"כ דדייק כן משום דס"ל מפני אנינות שרפוהו ומדהודה ליה משה דשפיר עביד ע"כ ובבעלים ישרף מיד אלא דלפ"ז קשה היה לו לשרוף שלשתן וע"כ צ"ל דבאמת ג' היו נשרפות ושפיר פירש רש"י אליב' דוהנה שורף קאי אשעיר נחשון ודוק:

מדמה אפילו מקצת דמה עיין בחולין בבלי דף פ"ח ע"א תוס' ד"ה ור"י סבר דמו ור"י הגלילי דסבר את דמה כל דמו ופליג אר"י דאמר התם דמו אפילו מקצת דמו יע"ש וצ"ע ואפשר לומר דבהא פליגי ר"י ורבנן התם דרבנן מוקי לה להאי קרא וכל חטאת כר"י הגלילי דאינו מדבר אלא בפרי' הנשרפין וא"כ שפיר נוכל לומר דהן לא הובא את דמה משמע כל דמה ומש"ה דרשו שם ג"כ כל דמו אבל ר"י סבר כרבנן דהכ' דסברו הקרא וכל חטאת איירי בחטאות החיצונים שהובא דמם לפנים וא"כ משמע דבמקצת דם נמי והקרא הן לא הובא את דמה ע"כ משמע מקצת דמה מש"ה דריש שם ג"כ את דמו אפילו מקצת דמו ודוק:

הא אינו אומר מדמה אלא כל דמה ויש לדקדק הלא איהו מוקי לקרא בחטאת הפנימיות ע"כ נראה דהוא קושי' דע"כ איהו דריש מדמה כל דמה דהרי השיב לר"ע וסמך אברייתא שהביא בק"ע לזה תירץ ליה תשובה לר"פ השיב אבל לא ס"ל כמ"ש בק"ע ודוק ועיין במס' סנהדרין פ' הנחנקין הלכה ב' גבי מאחיו:

הלכה י

דף כז ע"א משנה העצמות וכו' חל י"ו להיות בשבת וכו'. עיין בשלום ירושלים דמדקדק דהו"ל זו ואצ"ל זו ואפשר לומר דה"א דוקא בששה עשר הוא דישרפנו דוקא ביום מדכתיב והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשרפתו אבל בחל להיות בשבת דשורפים אותו בי"ז ה"א דבכה"ג אפילו בלילה די"ז ישרפנו לפיכך תני להו במתני' גבי אהדדי לאשמעינן דבחל י"ו להיות בשבת אין שורפין אותו אלא ביום י"ז ולא בלילה שלפניו דאין שורפין קדשים בלילה כנ"ל וי"ל

ועפ"ז יש לכוין דברי ר"י במכילתא דקאמר לבוקר של י"ו לא צריך קרא דכתיב לא תעשה ולהא דאין שורפין אותו בליל של י"ו נמי לא צריך דודאי לא עדיפא משלמים דכתיב והנותר מבשר זבח שלמים ליום השלישי באש ישרף כי איצטרך בחל י"ו להיות בשבת דה"א בכה"ג א"צ עד בוקר ויוכל לשרפו בליל י"ז קמ"ל דאפ"ה צריך להיות עד בוקר דוקא כנ"ל ויש לכוין בזה דברי הירושלמי לקמן דמקשה מאי חמית מימר ומתרץ דכתיב לא תותירו וכו' וכתיב והנותר מבשר זבח שלמים וכו' ולכאורה אמאי איצטרך להביא האי קרא והנותר מבשר זבח וכו' אמנם לפי הנ"ל ניחא דבא לתרץ הא דקתני תו חל י"ו להיות בשבת שורפין בי"ז ודוק כי קצרתי:

ומ"ש בש"י לפרש צ"ע דאי הכונה הוא משום דבי"ט איכא עשה ג"כ הו"ל לר"י להזכיר העשה ומדוע הזכיר הלאו דבשבת איכא ג"כ לאו ודוק:

ודע דאיתא בתוספתא בפרקין וז"ל השובר את העצמות לאכול כזית מוח מן המוח שבראש ובקליות אינו עובר בל"ת ולכאורה זה תמוה דבבבלי מבואר בהדי' דעצם לא תשברו דפסח שני אתי' לעצם שיש בו מוח ומאי טעמ' דהאי תנא דתוספת' דפליג דא"כ ועצם לא תשברו בו דפסח שני מיותר ונראה לתרץ ע"פ מה דהקשה בשער המלך בשם הגאון מוה' אברהם ברודא בסוף ה' קרבן פסח לפי מה דאית' במס' זבחי' דף ס"ו אראב"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל א"כ אמאי אמרינן בשובר בטהור לוקה נימא לא תשברו בו דקאמר נמי הכונה א"צ לשבור דה"א דצריך לשבור ולבדוק שמא ניקב קרום של מוח כדאיתא בחולין דף י"א קמ"ל דלא משום דאזלינן בתר רובא ולפענ"ד לק"מ דא"כ מדוע כתבה כן התורה דוקא בפסח דהוא רק פעם א' בשנה הו"ל לכתוב זאת בתמידין דהא ב' בכל יום דא"צ להשביר ולבדוק:

אלא דאכתי קשה דלמא בפסח אצטריך לאשמעינן דה"א דצריך לשברו כדי שלא יבא לידי נא דכתיב אל תאכלו ממנו נא וא"כ ה"א דצריך לשברו כדי שיהיה נצלה היטב ולא ישאר באיזה מקום נא קמ"ל דא"צ משום ה"ט לשברו. ע"כ צ"ל כמ"ש בצאן קדשים דהואיל וכתיב שנית בפסח שני ועצם לא תשברו בו ואתי' להורות דאפי' לאו איכא בשבירה ודוק:

ובאמת אי הוי כתיב רק פעם א' ה"א הכונה דאין צריך לשבור כנ"ל:

אלא דלפ"ז צ"ע א"כ מניין דשבירת עצם אסור ביש בו מוח דלמא הקרא איצטרך דאי הוי כתיב רק לאו א' ה"א הכונה דא"צ לשבור לפיכך איצטריך למכתב בפסח שני ודוקא בעצם שאין בו מוח אבל ביש בו מוח אה"נ דעשה דוחה ל"ת אמנם כל זה לראב"ש התם בזבחי' דס"ל לא יבדיל הכונה דא"צ להבדיל א"כ גם כאן יש מקום לומר כן אבל באמת המשנה בזבחים פליג עלי' וא"כ לח מצינו לשון לאו והכונה הוא דא"צ א"כ גם כאן ליכא למימר כן ודוק:

וא"כ לפ"ז י"ל דהתוספתא ס"ל כראב"ש בזבחים דקרא דלא יבדיל הכונה דא"צ להבדיל א"כ גם כאן היינו יכולין לומר כן אם כן שפיר י"ל דעצם שיש בו מוח מותר לשבור אבל לדינא דקי"ל כמתניתין דהתם דבמבדיל בחטאת עוף פסול א"כ ה"ה כאן אסור לשבור אפילו בעצם שיש בו מוח ודוק:

והשתא לפ"ז מתורץ קושית השער המלך התם דקי"ל ונתח אותה לנתחי' מנ"ל דלמא הקרא אתי' לומר דא"צ זה ליתא דלדינא דקיי"ל דלא יבדיל הוי לאו ממש א"כ ליכא למימר דאתי' קרא לומר דלא צריך:

והשתא לפ"ז יש מקום לישב ג"כ קושית התוס' בפסחים דף כ"ז ע"ב ד"ה מה נותר בשריפה דהקשה דמאן דיליף לעיל הנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה היכא יליף ר"י חמץ מנותר ונראה לתרץ משום דלכאורה קשה איך דרש הגמ' לעיל מקרא דושרפת את הנותר באש ופירש"י דהו"ל לכתוב רק ושרפתו באש דלמא אצטריך לרבות עצמות ששמשו את הנותר לשריפה דומי' דדרשינן בערלה את פריו את הטפל לפריו לרבות הקליפה את בשרו לרבות שערו א"כ דלמא גם כאן את הנותר אתי' לרבות העצמות הטפילים למוח אמנם לישב קושי' זו אמרתי דאי הקרא אתי' לרבות העצמות א"כ כיון דשבירת עצמות בשאר קדשים מותר ובפסח אסור א"כ בודאי יש יותר עצמות ששמשו נותר בפסח משאר קדשים דבשאר קדשים יוכל לשבור העצם להוציא המוח ובפסח אסור א"כ הו"ל לתורה לכתוב זה הדין דעצמות ששמשו נותר טעונים שריפה ודוק אלא ע"כ דאתי' להורות נותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה אמנם כל זה הוא דוקא אי אמרינן דשבירת עצם אסור ביש בו מוח אמנם לפי התוספתא הנ"ל דשבירת עצם מותר ביש בו מוח וכהנ"ל דס"ל כראב"ש בזבחים א"כ הדר' קושי' לדוכתה וא"כ ר"י יוכל לסבור כתוספתא הנ"ל וכראב"ש בזבחי' וא"כ אין ללמוד מקרא דושרפת את הנותר דקשי' כי קושין ושפיר יליף חמץ מנותר:

ויחליץ את הבשר מן העצם ויהנה מן העצם סברין מימר אין חולצין את הפסול ועיין בתוס' בבלי ד"ה בו בכשר דהקשה ויוציא המוח ע"י גומרתא ולפענ"ד נראה דלכאורה צ"ע לפי מאי דמסיק בבבלי שם ע"ב דמתני' ר"י היא דאמר אינו נוהג אלא באחת יע"ש והרי לעיל מסיק בבבלי דף י"א ע"א דטעמא דר"י דאמר בתוך המועד לא דגזרינן דלמא אתא למיכל מני' אע"ג דהוא עצמו מחזיר עליו לשרפו אפ"ה חייש וא"כ דלמא כאן ג"כ היינו טעמא דידיה דגזרינן דאי יתברינהו אתא למיכל מן המוח הנותר בשלמא בבשר הנותר א"א בענין אחר מה שאין כן בעצמות מה"ת להתירו וצריך לתרץ כיון דכבר נצטננו העצמות מחצות ואילך א"כ כבר המוח אינו ראוי לאכילה וליכא למיחש דאתי למיכל מניה והשתא לפ"ז מתורץ קושית התוס' דאי יניח עליו גומרתא א"כ יתחמם הבשר א"כ שפיר איכא למיחש דלמא אתי למיכל מניה ודוק ודע דראיתי בספר א' נדפס מחדש דהקשה אהא דמשני הגמרא שם דאיירי בשומנו של גיד או בחצין לשיטת הרמב"ם דס"ל אין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן ואיסור דרבנן מותר לבטלו לכתחילה וא"כ לחתכו ולבטלו וא"כ נוכל לקיים מצות אכילת קדשים וא"כ הוי בכלל נותר ולפענ"ד לק"מ דאינהו מוקי המשנה כר"י דס"ל מין במינו לא בטל וא"כ אי יבטלם בגידי חתיכי היתר הוי מין במינו ובשאר דברים ניכר:

סברין מימר אין חולצין את הפסול ועיין בבבלי דמקשה על זה מהא דתנן השובר בטמא אינו סופג את המ' אמנם נראה ע"פ מה דקשה לכאורה מאי פריך בבבלי מהא דתנן אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את המ' דלמא דוקא לילקות אינו לוקה אבל איסור יש דומי' דהמותיר בטהור דודאי יש איסור להותיר דכתיב לא תותירו אלא דאינו לוקה ה"ה ג"כ בשובר בטמא ללקות אינו לוקה אבל איסור יש אמנם נראה דמקשה על הלשון דקאמר בו בכשר ואפי' בפסול משמע דבפסול נמי איכא איסור לאו כמו בכשר לזה מקשה מהא דתנן דאינו לוקה אבל הירושלמי מתרץ רק סברו אין חולצין את דאיסור יש עכ"פ ואפשר דבאמת משום דלמא אתי למיכל מיניה ודוק:

שהשורף יש בו משום שובר עיין בק"ע ובש"ק ולפענ"ד נראה דהא דקאמר דיש בו משום שובר הכונה משום פקע דהיינו דע"י השריפה יוכל לבא לידי שבירה אבל ודאי בשרף גופא ליכא שבירה דליכ' מאן דפליג דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם והשתא לפ"ז י"ל דודאי אי מניח אותו בתוך אש הגדולה ואם כן אפשר דישרוף בלא פקע וא"כ אף אי אח"כ בא לידי פקע אינו עובר דהתורה לא אסרה רק היכא דאיהו גופא שובר ואיהו גופא לא מתכוין ג"כ וגם לא הוי פסיק רישא ודוק משא"כ היכא דשורף כדי לאכול המוח א"כ אינו יכול להניחו בתוך אש הגדולה א"כ בודאי בא לידי פקע והוי פסיק רישא ולא ימות ואם כן שפיר יש בו שבירה וגם הוי פסיק רישא דניחא לי משא"כ במניחו בתוך אש הגדולה הוי דבר שאינו מתכוין וגם לא ניחא ליה כי רק לשריפה קא מכוין ודוק:

הלכה יא

ואכלו את הבשר ולא גידין וצ"ע למאן דדריש אתין א"כ דרשינן את בשרו לרבות הטפל לבשרו ואפילו גידין ואפילו עור ועיין בבלי דף כ"ב ע"ב דדריש כעין זה גבי ולא יאכל את בשרו ודוחק לומר דרשב"י ס"ל כמ"ד דלא דרשינן אתין ועיין בב"ר פ' כ"א סי' יו"ד גבי ויגרש את האדם דפליגי שם ר"י ור"ל ולכאורה נראה משום דפליגי בדרשה זאת דנקט שם ור"ל לא דריש אתין ובאמת הוא פלוגתא דתנאי בנזיר בבבלי דף ס"ה ע"ש גבי בשבעה דרכים בודקין את הזב ובדרושי הארכתי:

מ"ד דאמר יד כ"ש צפורן מ"ד צפורן אבל יד לא ועיין בק"ע דמהפך וגרס מ"ד צפורן כ"ש יד ומ"ד יד משום דהי' סובר דבצפורן מרגיש ומוציא יותר פגימה דקה מאוד אמנם לפענ"ד נראה דאין להגיה משום דס"ל דבבשר האצבעות הוא חוש המישוש דממשש ברו וא"כ החוש המישוש וכתב הרבינו בחיי כי באצבע האמה הכח המיחוש ביותר לא כן בצפורן הוא רק כח ההרגש ביותר אבל לא כח המישוש ולזה אמר מ"ד יד כ"ש צפורן משום דביד יש כח המישוש ביותר ומוציא יותר פגם א"כ מכ"ש כשהצפורן מרגיש דהוי פגימה יותר ומ"ד צפורן אבל יד לא ודוק היטב:

הרי לפי הירושלמי הוי הבדיקה ביד עדיף ומשום ה"ט קאמר כ"ש צפורן אלא דיש לעיין אם כן אמאי קאמר אפילו ציפורן מאי אפילו דאמר ונ"ל לומר דאזה פליג הירושלמי אח"כ ואמר מ"ד ואמר מאי אפילו דמ"ד אבל יד לא:

ומיושב בזה מה דתמה בש"ק מדוע השמיט הרמב"ם הא דחגירת הפסח בציפורן משום דאמר פה מ"ד בציפורן אבל יד לא. ואיהו חשש לחומרא ואפילו בחגירת יד הוי פגימה משום דלפי דברי ר' יוסי ור"ז בשם ר' יוחנן הוי כדי חגירת היד וגם לפי דברי ר' יונה א' אמר כדי חגירת היד ופסק לחומרא וזה ברור ודוק:

ולזה נראה לפענ"ד דמש"ה אמר ר"פ במס' חולין דף י"ז ע"ב צריך בדיקה אבישרא ואטופרא והקדים בשרא משום דבה בדיקה יותר וכמ"ש בירושלמי פה:

ורע עלי מעשה הבודקים שמקילים בבדיקת אבישרא ולדעתי ראוי להעביר השוחט הזה עד שישוב בתשובה שלימה:

ועיין בגמרא הנ"ל רב יימר אמר אטופרא ואבישרא צריכה אתלת רוחתא לא צריכה הרי ר' יימר הקדים טופרא לבישרא ונ"ל דפליגי בזה דרב יימר הי' ס"ל דטופרא בדיקה טפי וכמו חרינא דאמר בירושלמי הנ"ל אפילו ציפורן משום די"ל דבדיקת צפורן עדיף ורב ס"ל כדמסיק בירושלמי פה ופליג עלי' ואמר מ"ד יד כ"ש ציפורן דמישוש הבשר עדיף טפי ודוק וא"כ כיון דרב פפא הקדים בישרא וכן רבא מבואר דהוא עיקר הבדיקה וחלילה לזלזל וכמ"ש ולא נראה מ"ש במשבצות זהב בסי' ח"י ס"ק ו' להקל בלא בדק בדיעבד אבישרא כ"א אטופרא:

אבל עכ"פ הבדיקה דבישרא וטופרא בכל האצבעות באצבע כמו באמה דבכל שיש בו הרגשה טפי יכול לבדוק דרבותינו אמרו רק סתמא אבישרא ואטופרא ולא אמרו לנו איזה אצבע וכן כתב והעלה בתשובת הגאון החסיד ר' שמואל אבוהב בספרו דבר שמואל סי' ר' וכן העליתי בספרי תואר משה ה' שחיטה סי' ח"י ודלא כמ"ש בספר לחם הפנים חלק שני דיהיה דוקא באצבע האמה וידידי הרב הגאון מוה' דוד דייטש ני' אב"ד דק"ק יארמוט כ' אלי והרבה בשבח הגאון דבר שמואל הנ"ל ומחסידותו ושאין לחלוק עליו וכ' לי שכמדומה שראה בספר שלחן ארבע המיוחס לרבינו בחיי דהחוש המישוש הוא באמה הנה בהיות שלא היה להגאון הנ"ל הספר דבר שמואל כמו שכתב לי לכן לא ידע שיש בספרי סנ"ל טעות שכתוב כן בשם הדבר שמואל שם והוא טעות דבדבר שמואל כתב היפך דהבדיקה יכול בכל האצבעות וכמ"ש עיין בו סי' רי"ש רק כן כתוב בלחם הפנים הנ"ל והגאון החסיד דבר שמואל כ' כדברי שם:

וכן נראה מלשון ירושלמי פה כדי שיה' היד מחגרת בו משמע משמוש בכל האצבעות שוות וכן כ' ג"כ להלכה ולמעשה ידידי הגאון מוה' שלמה גאנץ פריד בספרו תורת זבח בכלל ב' ס"ק י"ג:

ובספרי הנ"ל הבאתי ראיה דבדיקה בכל האצבעות מהא דאמר במס' כתובות דף ה' זו אמה ופרש"י דבה מודדין אמות הבנין ולמה לא כתב דבה בדיקת הסכין ש"מ דבדיקה היא בכל האצבעות ויש לדחות זה די"ל דכ' כן על שם אמה דשמו אמה עבור אמות הבנין. דעיין שס בתוס' דהקשו דהו"ל לומר ג"כ זה בוהן ולא גודל ותמי' עוד דלזה אינם צריכים להיות מחולקים וא"כ לפ"ז י"ל דמש"ה לא אמר דאמה לבדיקת הסכין דלזה אינה צריכה להיות מחולקה אבל למתן בהונות צריכה להיות מחולקה משום דצריך ליתן על כל הבוהן אע"ג דבדיעבד יצא אם לא נתן על כל הבוהן דעל מקצתו נמי נקרא על הבוהן אבל לכתחלה צריך על כל הבוהן וא"כ גם על צדי הבוהן צריך ליתן ומשו"ה חלוקין ומתורץ קושית התוס':

ועכ"פ בהא סליקנא דשוחט שאינו בודק ג"כ אבישרא מעבירין כי הבדיקה צריכה אבישרא ואטופרא וכל האצבעות כשירות לבדיקה ולכתחילה יבדוק באצבע האמה אם גם בו יש לו הרגש גדול ואין בו גריעותא כנ"ל:

עצם א' ושברו וחזר ושברו חייב וא"כ ה"ה בשם שנמחק מקצתו חייב במוחק הנשאר דהוי כשבר עצם וחזר ושבר ודלא כמו שחשב בבני יונה בסי' רע"ו לומר דמסרס ומחמץ הוי ב' כתובים הבאים כא' עיין שבת קי"א ועיין במה שכתבתי בספרי אניה דיונה בה' ס"ת סי' רע"ו פ' ל"א סי' ג' במאיל המלאים:

ויש בזה ליישב קושית התוס' בפסחים דף פ"ה ד"ה כשהוא דהקשו דאיך ס"ד דעשה דוחה ל"ת הא אפסר לקיים שניהם ע"י גומרתא דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ולכאורה דבריהם תמוהים הא אצטריך קרא בהמתין מלאכול הפסח עד סמוך לחצות ואי ימתין עד שישרוף העצם יהיה חצות ויפסל וה"א דמותר לשבור דעשה דוחה ל"ת קמ"ל אלא די"ל דהתו' היו סוברי' דמחמץ וסירוס הוי ב' כתובים הבאים כא' וא"כ בשובר אחר שובר פטור וא"כ אפילו בסמוך לחצות הרי יכול לשרוף העצם עד כדי חגירת צפורן ואח"כ יכול לשבור דהוי כשובר אחר שובר ופטור ושפיר הקשו אמנם אחרי שבארנו פה מירושלמי דבשובר אחר שובר חייב נפל קושית התוס' ודוק:

והשתא לפ"ז מבואר דלא הוי מחמץ וסירוס ב' כתובים דאל"כ למה לי ועצם לא תשברו בפסח שני ואי דה"א דעשה דוחה ל"ת הא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא ואי בהמתין עד סמוך לחצות הא אפשר עכ"פ לשרוף עד חגירת לשיטת הירושלמי הנ"ל והוי תו שובר אחר שובר ופטור אלא ודאי דחייב ודוק:

ע"ב מעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס עיין בש"ק ולפענ"ד נראה דאינהו ילפי ליה דהא דאינו חייב עד שישבור במקום כשר הוא מדכתיב בו ואתי' בו יתירה להורות דצריך שישבור דוקא בעוד פסח בו דהיינו שבמקום השבירה ולפיכך פריך דאי ילפינן ליה מבו א"כ נימא ג"כ דאתי' דצריך להיות דבוק כל הפסח בו בשעת השבירה ואינו חייב כ"א עד שיטול אבן וירסס עצם בו. א"נ איכא לפרש דמקשה דלפ"ז אי אינו שובר במקום הבשר אינו חייב א"כ לפ"ז ע"כ הוי התראת ספק דשמא לא ישביר במקום הבשר ולפ"ז לא משכחת דמחייב אלא דנוטל אבן ומרסס בו האבר במקום הבשר שסביבו:

עצם לחייב על כל עצם ועצם ועיין בק"ע דדייק מדלא כתיב ועצמות ולפ"ז מתורץ קושית הגאון מוה' אברהם ברודא דהבאתי לעיל בהלכה יוד דאי קרא לרשות אתי מדוע כתיב עצם ודוק:

עיין בש"ק בד"ה אפילו צפורן דתמה על הרמב"ם דהשמיט האי דין דפגימת צפורן אסור בפסח ולפענ"ד נראה דודאי הא דאמר הירושלמי דפגימה אוסר היינו היכא דהשבירה היתה חוץ לבשר ובאמת ס"ל לירושלמי דר"י ור"ל תרווייהו אמרו דצריך להיות בעצם שיש בו בשר ובמקום הבשר לפיכך קאמר דאפילו לא הגיע השבירה אל מקום הבשר כ"א כחגירת צפורן אפ"ה חייב אבל בודאי אלו לא היה שבר כלל רק חגירת צפורן מה"ת לחייב דאין זה שבירה וא"כ לפ"ז כיון דבבבלי דף פד פליג בזה אירושלמי ואיתא דפליגי ר"י ור"ל וס"ל לר"ל דצריך להיות השבירה דוקא במקום בשר מש"ה אמר ר"ל לשיטתו ג"כ במס' חולין דף יד דחגירת צפורן אוסר והיינו אם השבירה הוא חוץ למקום הבשר אלא דבמקום הבשר נוגע השבירה רק בחגירת צפורן אפ"ה חייב אבל לדינא דקיי"ל כר"י בבבלי דחייב אפילו שלא במקום הבשר א"כ לא בעי אפילו חגירת צפורן בעצם שתחת הבשר וא"כ הרמב"ם דפוסק בפ' יו"ד ה' י"ג כר"י שפיר השמיט האי דין כנ"ל ועיין בש"י במ"ש בסתירת לשון הרמב"ם אמנם אנכי בחדושי ליו"ד העלתי בדברי הרשב"א שם שכתב די"א דקי"ל כר"ח דאף פגימת סכין בשיעור חגירת צפורן והרשב"א הקשה עליהם מכל הנהו דלעיל דבדקו אריש לישנא ומהא דבעי ר"א דמי' לסאסאה והיה נראה לומר דודאי הנהו פוסקים ס"ל ג"כ דאחודה ממש אפילו פחות מחגירת צפורן אוסר אמנם אינהו אמרו במן הצדדין הואיל ועכ"פ בית השחיטה מרוח רוח וא"כ אף שאנו מחמירין מ"מ בכה"ג היכא דהפגימה היא פחות מכדי ח"צ יש להכשיר ור"ח דאמר אף פגימת סכין איירי ג"כ במן הצדדין ומש"ה שפיר פריך הגמרא ואידך דודאי אין סבר' לומר דאפילו מן הצדדין יפסול פגימה כ"ש ומש"ה נמי אתי שפיר הנהו דבדקי בשמשא איך היו יכולין לבדוק בצדדין כן אמנם לפמ"ש ניחא דבצדדין סברו דבעית חגירת צפורן רק אחודה בדקו כן וא"כ מיושב לפ"ז שיטת הרמב"ם דהא דכתב דפגימת המזבח הוא כפגימת הסכין חגירת צפורן היינו בצדדין אלא דלפ"ז קשה אכתי מאי פריך שם בסוגי' ואידך לשני דאיהו ס"ל דשיעור פגימת חודה היא בכ"ש וכ"ת לחשוב פגימת הסכין בצדדין דלמא ס"ל כר"י דאתלת רוחתא לא צריך ולכאורה היה מקום לומר דבאמת ר"י דאמר אג' רוחתא לא צריך היינו ג"כ בדיקה אבישרא אבל אטופרא צריך דעכ"פ ח"צ הוי פגימה אלא דמייתי ראיה דיש להקל במן הצדדין הואיל ועכ"פ מרוח רוח כנ"ל לפום רהיטא וצ"ע ובחדושי ליו"ד הארכתי בענין:

עצם לחייב על כל עצם ועצם עיין בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד דהכוונה הוא כדאיתא בברייתא דף פ"ה בבבלי מדכתיב שנית ועצם לא תשברו בו בפסח שני אתי' להורות דאפילו עצם שיש בו מוח נמי חייב דה"א דאתי' עשה ודוחה ל"ת וזה הוא דקאמר הירושלמי מדכתיב שנית ועצם לא תשברו בו הוא לחייב על כל עצם ועצם אפילו ביש בו מוח ודוק:

אמנם אי הפשט הוא כן לא שייך דברי הירושלמי עליו במה שאמר אח"כ הדא דתימר ע"כ נראה דהירושלמי דריש מדכתיב עוד פעם ועצם לא תשברו זה אתי' לחייב על כל עצם ועצם מלקות לזה אמר אח"כ הדא דתימר בהתראה אחת לזה בא הפסוק דאפילו הכי חייב על כל א' וח' אבל בב' התראות חייב אפילו שובר אחר שובר בעצם א' ודוק ודע דהתוס' הקשו למה לי קרא לעצם שיש בו מוח תיפוק לי' דאפשר לקיים שניהם דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ולפענ"ד לק"מ דאיצטריך קרא כגון דהמתין עד חצות לראב"ע או עד עלות השחר לרבנן וא"כ אי ימתין עד שישרוף העצם יהיה נותר וא"כ בכה"ג ה"א דמותר לשברו דאתי' עשה ודוחה ל"ת ודוק אלא נראה דאפ"ה מקשו שפיר דהתוס' קאי הכא בשיטת התוס' בעירובין דף כ' ע"א דהיכא דבא ע"י פשיעה לא אמרינן דאתי' עשה ודוחה ל"ת וא"כ במ"נ אם לא המתין עד חצות הרי אכתי אפשר לקיים שניהם ואי בהמתין עד חצות אם כן בא הדבר ע"י פשיעה וג"כ תו אינו דוחה ודו"ק:

ר' ירמיה בעי לית הדא פליגי על רשב"ל פי' דקתני במתני' דהשובר בטמא אינו סופג את המ' משמע דוק' שאינו לוקה הא לאסור אוסר והא ע"כ יליף ליה מדכתיב בו בכשר ולא בפסול ואפ"ה אמר דוק' ללקות אינו לוקה הא לאסור אסור א"כ ה"ה נמי הא דאמר דאינו חייב עד שישבור עצם שיש עליו בשר וממקום בשר הוא ג"כ מדכתיב בו וע"כ מבו דכתיב בפסח שני יליף א"כ צריכין ג"כ לומר כן דדוק' ללקות אינו לוקה באין עליו בשר אבל לאסור אסור ומדוע אמר ר"ל דעצם שאין עליו בשר מותר לשברו לכתחילה כנ"ל לפרש וא"צ להגיה ודוק:

ועיין מ"ש לעיל בד"ה מעתה:

והא תנינן העצמות והגידין עיין בק"ע דמגיה ולפענ"ד א"צ להגיה רק הקושי' היא אמאי ישרוף העצמות ישברם כיון דלית עלייהו בשר ומתרץ מפני המוח ומאי שהקשה ויחלוץ בשר מן העצם ויקוץ קאי אסיפ' אבר שיצא מקצתו ודוק וא"צ להגי' אלא דמ"מ צ"ע מאי פריך ויחלוץ בשר מן העצם הא אי אפשר לצמצם וא"כ אולי יחתוך למעלה יותר ויהיה חייב משום שבירתו:

הלכה יב

ר' סימון וכו' עיין מ"ש לקמן בסוף פ' ערבי פסחים מזה:

מן מה דאנא תמין רבנן שלחין סנדלהן וכן מבואר ג"כ בבבלי דמתרץ הא בשערי ירושלים והא בשערי עזרה ולא משני בשערי הר הבית ש"מ דאינהו נמי לא נתקדשו כסוגין פה:

אם עובי חומה קדשה כ"ש חלון וקשה לי דלמא לא זו אף זו קתני ונראה מזה ראי' לשיטת התוס' ר"פ האיש מקדש בד"ה האיש מקדש דבב' תיבות לא שייך לא זו אף זו אלא דצ"ע לפ"ז אדברי התוס' ישנים רא"ש ור"נ בפ' ג' דנדרים דכתבו על המשנה דנודרין להרגין וחרמין דהוא לא זו אף זו אע"ג דהוי ב' תיבות וצ"ע באמת אמ"ש התוס' בעירוכין דף כ"ט ע"ב בד"ה נרה דהו"ל לא זו אף זו יש לתרץ דשאני התם דכתיב עכ"פ או במשנה אבל מהרגין וחרמין קשה ועוד יש לעיין מיומא דף פ"ד ע"ב תוס' ד"ה מכבין ומפסיקין מפני הדלקה ומסיק שם התו' דהוי לא זו אף זו וקשה הא בב' תיבות לא שייך לא זו אף זו:

דף כח תני בשם ר"י מחילות שתחת ההיכל חול עיין בשער המלך ה' בית הבחירה פ"ו ה' ט' שהאריך והביא דעת בעל דרך הקודש דמחילות הפתוחות להר הבית יש להם דין הר הבית אמנם מרש"י בסוגי' פה דף פ"ו ד"ה כי אמרה ר"י והמפורש פ"ק דתמיד מבואר בהדי' דאפילו קדושת הר הבית אין להם ובעל קרי מותר לכנס בהן אמנם לפענ"ד נראה מלשון הש"ס ראיה לדברי בעל דרך הקודש והוא דמתחילה משני הגמ' כי אמר ר"י בפתוחות להר הבית ולא אמר הלשון בפתוחות לחול ואח"כ אדברי ר"י מתרץ הגמ' כי תני' האי שפתוחות לחול אלא ודאי דהוא דהדבר דר"י דאמר בהדי' שמחילה שתחת ההיכל חול משמע ממש חול לזה מתרץ שפתוחות לחול אפילו לחוץ להר הבית אבל אי היו פתוחות להר הבית לא היו חול אלא היו דינם כהר הבית משא"כ אר"י דאמר סתם מחילות לא נתקדשו ולא אמר מחילות המה חול משום דבאמת המחילות היכ' דפתוחות להר הבית עכ"פ קדושת הר הבית יש להם ואיירי שפתוחות להר הבית ומש"ה מתרץ שפתוחות להר הבית ומש"ה אמר לא נתקדשו אע"פ שהמה תחת ההיכל אפ"ה לא נתקדשו בקדושת ההיכל רק אי פתוחים להר הבית דינם כהר הבית:

הלכה יג

כשתי זתים חייב שתים עיין בק"ע דמפרש דהוא לענין לעבור בב' לאוין ירצה אבל לא לענין מלקות דהו"ל לאו שבכללות ועיין בבבלי דף מ"א ע"ב בענין נא ומבושל ובתוס' ד"ה חדא מיהא לקי ועיין במס' סנהדרין דף ס"ג תוס' ד"ה על כולן אינו לוקה ויש לעיין אמאי לוקין בשורף עצי הקודש ומוחק השם ונותץ אבן ממזבח ואזהרה מלא תעשון ועיין פסחים דף מ"ה הא הו"ל לאו שבכללות ועיין ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ג ה"ט ובראב"ד ובפ' י"א ה"א בכ"מ ד"ה וכל העולה ולפ"ז מיושב קושיתי הנ"ל ועיין שם בה' ט"ו בכ"מ ובפ' י"ב ה' י"ד ועיין חולין דף פי ע"ב תוס' ד"ה ולילקי ובתוס' דף פ"ב ע"ב ד"ה הזורע ויש מזה סתירה לדברי הכ"מ הנ"ל ובחדושי הארכתי בענין הרבה בזה וכאן רק רמוז רמזתי ועיין במסכת מנחות דף נ"ח ובמנחת כהן האריך שם:

ר"ש אומר אף אוכליו אוכלין אותו בב' מקומות וכו' מלשון זה משמע דמודה ר"ש ג"כ דאוכלין אותו בב' חבורות אלא דמתיר לאוכלו אפילו בב' מקומות אלא דמוקי בבית א' יאכל היינו דאחר שחלקו כל חבורה של פסח קודם האכילה והתחילו כל כת לאכול ב"ע ששוב אינם רשאים תו לחלק וכדאמר בהדי' אח"כ הכל מודים בתחילה שהם חולקים ודוק והשת' לפ"ז משמע לת"ק דמתיר לאכול בב' חבורות ה"ה אחר שהתחילו ונטלו כל חבורה חלקם נמי מתירין לחלק ועיין מ"ש התוס' בבבלי דף פ"ו ע"ב ד"ה ומר סבר:

ר"ח בר בא למה לי כר"ש נראה לכאורה דהא דאמר לעיל יחיד שהוציא הזית חייב ב' ג' פטור וע"כ הא דא' חייב הוא משום דא' אינו נקר' חבורה ב"ע ודוק' ב' וג' נקראין חבורה ומשום כן אינם עוברין משום לא תוציא מן הבשר חוצה כיון דהמה חבורה ב"ע אלא דאפ"ה חייבים בעשה דעכ"פ לא אכלו במקום א' ולר"ש דמתיר בב' מקומות אם כן אפילו עשה ליכ' לדידיה וא"כ לפ"ז צ"ע מאי מקשה לרבנן אפילו בעשה לא יהיו הרי עכ"פ לא אכלו בבית א'. ע"כ נראה דמקשה דקאמרת אלא שהם ע ברים בעשה דמשמע שאינם רשאים לאכול אלו זיתים דאם יאכלוהו עוברים דבבית א' יאכל לזה מקשה דעכ"פ יהיה מותרין דנימ' דאתי עשה דאכילה וידחה עשה דבבית א' יאכל וכ"ת מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה א"ל דזה הוי רק לאו הבא מכלל עשה דמשמע בבית א' ולא בב' מקומות וא"כ אתי' גמורה ודוחה אותו והוא ע"פ מ"ש הרשב"א בפ' ר"א דמילה ועיין מ"ש לעיל בדף ג' בד"ה ירושלמי לא תעשה ודוק:

תמן אמרו דר"ש היא וצ"ע הא לר"ש מותר לאכלו בב' מקומות' וא"כ משמע דאיהו מותר לילך אצלם ולאכול אח"כ עמהם ומכ"ש דבבבלי משמע דלר"ש אסור לאכלו בב' חבורות וא"כ אדרבה צריך לישב אצלו או הוא לילך אצלם ונראה דיש להגיה וצ"ל תמן אמרו דר"י היא וכן הוא באמת זה הבריית' בבבלי אחר דברי ר"י כנ"ל לפום רהיטא:

ורבנן אומרין אתם עוקרין את חלקן יש לעיין לדעת הרשב"א הנ"ל יבוא עשה דאכילת פסח וידחה הלאו הבא מכלל עשה י"ל דאיירי באפשר לאכול במקומם ע"י הדחק וס"ל לרבנן דצריכין לדחוק ולאכול במקומם ודוק:

הדא אמרה כיון שהוציאו פסלה עיין בש"ק שהניח בצ"ע אמנם עיין בשער המלך ריש ה' קרבן פסח שהקשה ג"כ קושי' זו ותירץ דמחמץ אחר מחמץ היינו מעשה אחרת כמו עריכה אחר לישה כמ"ש רש"י שם משא"כ כאן במוציא אחר מוציא דהכל מעשה א'. וצ"ע מרש"י שם דף נ"ו ד"ה ערך חברי' ואפה הוא דמחייב האופה ג"כ אעריכה אע"ג דהכל מעשה א' וצ"ע א"כ נראה דליתא לסברתו אמנם לפענ"ד נראה דכמו דגלתה לנו תורה גבי שבירת עצם בו בכשר ולא בפסול אע"ג דבמחמץ אחר מחמץ חייב א"כ אמרינן ה"ה ג"כ במוציא כיון דאיפסל תו אינו מחייב אח"כ ג"כ שנית משום הוצאה והרי בקרא כתיב לא תוציא מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו וקאי האי בו גם אדלעיל הא דלא תוציא הוא דווק' בכשר אבל לא בפסול ודוק כי נכון הוא. שוב נפלה בדעתי דעכ"פ צ"ע דהרי הרמב"ם פוסק בפרק יו"ד מה' הנ"ל דהיכא דהיה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם וכר' יעקב וא"כ עכ"פ הדרה הקושיא לדוכתה ודוק:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה