מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת פסחים · פרק אלו דברים
הלכה א
ענין בני בתירה עיין בבבלי ואיתא הלשון שכחו ולא ידעו ועיין בספר אור חדש דעמד על זה הלשון ותירץ באופנים שונים גם שכאן בענין בבבלי וירושלמי עוד דקדוקים שונים אמרתי אבאר כל דבר מה כיד ה' הטובה לחדודי בעלמא והוא במס' שבת פ' הזורק איתא דר"ע דרש דמקושש זה צלפחד ודריש ג"ש במדבר במדבר ור"י בן בתירה השיב שעתיד ליתן את הדין יע"ש ועיין בתוס' שם שעמדו ומדוע לא קבל ריב"ב ג"ש הוא משום דהיה להם בקבלה מנין הג"ש והיתה זו יתירה על מנין שלו וצ"ע לפ"ז מדוע לא היתה יתירה לר"ע והיה נראה בעיני משום דבמס' פסחים דף ק"כ ע"ב איתא פלוגתא דראב"ע ס"ל דפסח נאכל רק עד חצות ויליף ג"ש הזה הזה יעו"ש ור"י פליג התם ולא ס"ל האי ג"ש והשתא לפ"ז יובן דר"ע לשיטתו דלא היה לו גז"ש דהזה הזה הי' לי' תמורתה הג"ש במדבר במדבר משא"כ ריב"ב הי' ליה הג"ש הזה הזה ודוק:
והנה לכאורה קשה לראב"ע דאית ליה הזה ואינו נאכל הפסח כ"א עד חצות קשה הא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח [ועי' בסוגיא דבן תימא] אמנם מדברי מהרש"א בבלי דף נ"ט נראה דראב"ע מוקי קרא דלא ילין לאימורין יע"ש והנה אי דרשינן דקרא דלא ילין איירי לאימורין תקשה קושית הגמרא הא כתיב עולת שבת בשבת וצריך לומר דאיירי בע"פ שחל להיות בשבת. וא"כ מוכח דפסח דוחה שבת והיינו דקאמר שכחו ולא ידעו דבני בתירה לשיטתייהו דדרשו הזה הזה שכחו דין עצמם דאיתא בספר יוחסין דף י"ח סע"ב בשם רש"י דתענית דבני בתירה שהיו בזמן הלל המה ר' יהודה בן בתירה ושמעון אחיו יעי"ש אמנם עיין בסדר הדורות באריכות בסדר תנאי ואמוראי אות יוד דף מ"ב פלוגתא בהא יעי"ש:
דף כ ע"ב אמר ר"ח אלו עבר והביא עיין בק"ע ועיין בבבלי ביבמות דס"ל דכל דאי לא כתיב קרא וכאן מבואר דס"ל דכתיב קרא אדאי עבר ועיין בירושלמי בסוף גיטין דמקשה אב"ש דס"ל לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ ל"ל קרא דלא ישוב ותירץ לעבור אב' לאוין ומקשים מדוע לא תירץ דאתי' קרא דאי עבר וגירש ובספר מהר"ם ברבי תי' דס"ל דאדאי לא כתיב קרא יע"ש ולפי סוגין פה מבואר דאינו כן דאדרבה מבואר דס"ל לירושלמי דאדאי עבר כתיב קרא.
ועיין בש"ק בד"ה אילו דהעלה דלא אמרינן אי עביד לא מהני כ"א בעבר אגוף ושינה בו יעו"ש ולפ"ז נפלה קושית הר"י מטראני אמאי בשוחט בשבת שחיטתי' כשדה נימא אי עביד ל"מ ולפי הנ"ל ניחא דאין הפסול אלא מחמת שהוא שבת כנ"ל:
תמן תנינא חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן וכו' עיין מ"ש בחדושי למס' שבת במשנה דאין צולין בשר ובצל ועיין בספר שלום ירושלים שכתב פירוש נכון ומתוק ועיין מ"ש עליו שם:
הלכה ג
דף כא הזאה תוכיח שהיא מצוה עיין ברש"י דכתב דהכי שמעינן ליה לר"ע וצ"ל דהכי שמעי לי' לר"ע דהיינו דהכא שמע' מר"א וכדאיתא פה בירושלמי ע"ב דמש"ה א"ל או חילוף.
ומ"ש רש"י דהזאה שבות דמחזי כמתקן גברא תמי' דהרי בגמרא אמרינן הטעם שמא יעבירנו ד' אמות יע"ש דף ס"ט ועיין בספר פנים מאירות חלק ג' בשאלה ב' שכתב שם דבר נכון ולפענ"ד דרש"י בא לתרץ מדוע לא השיב ר"י תיכף מהאזה כמו ר"ע לזה מביא רס"י דגבי הזאה איכא עוד שבות דמחזי כמתקן וא"כ א"ל דמשום כך העמידו דבריהם הואיל ויש ב' שבותי':
ודע דדברי פנים מאירות בחלק ג' סי' ב' תמוהים לפענ"ד דבא לתרץ בהא דאמר כלל אמר ר"ע דלא תקשה מדוע אין הזאה דוחה שבת כיון דעכ"פ אי אפשר לעשות מע"ש לזה מתרץ כיון דעכ"פ יש חשש שמא יעבירנו וזה היה יכול לעשות מע"ש יע"ש ולפענ"ד תמי' דהרי גם בשחיטה זה החשש איכא שמא יעבירנו וזה היה יכול לעשות מע"ש ואפ"ה דוחה שבת כיון דעכ"פ שחיטה גופא א"א לעשות מקודם א"כ ה"ה הזאה נמי לימא דתדחה אלא דזה ליתא דודאי גבי שחיטת הפסח שפיר דוחה דליכא למיחש שמא יעבירנו דאין שבות במהדש משא"כ לענין הזיה דלא הוי שבות דמקדש ודוק:
ובאמת לפ"ז תמי' מ"ש בספר שלום ירושלים דזה שבות דמקדש יע"ש וליתא:
אמנם באמת בירושלמי פה מקשה באמת כן מדוע הזי' לא ידחה כיון דא"א לעשות מע"ש ומתרץ מין הזיה ראוי' מאתמול יע"ש ובאמת תמיה לי על רש"י מדוע לא כתבה דברי הירושלמי הלז.
ע"ב עיין בש"ק בד"ה מין יבלת לפענ"ד תמיה לי הרי גמרא דידן לא סבר האי סברא דגמרא בעי מ"ט אין הזאה ונותן טעם שמא יעבירנו ולא ס"ל טעם דירושלמי מין הזאה ראוי' מאתמול אלא דאין מזה הכרח דע"כ גם בכלי סבר האי סברא דאל"כ תקשה ממזבח שנפל בשבת ודוק ודע דנראה דירושלמי היה סבר דטעמא דהזאה הוא משום מתקן כמ"ש דאי היה סבר כבבלי מטעם שמא יעבירנו לא היה צריך לתרץ מין הזי' ראוי מאתמול דאי הטעם משום העברה הרי העברה היה יכול להיות מאתמול כמ"ש הפנים מאירות ומיושב היטב הא דקאמר רש"י במשנה הטעם משום שמא יתקן דהוא אליביה דירושלמי:
הלכה ד
אמר הקטן יען הארכתי בסוגי' זו בבבלי אמרתי להדפיס הקונטרס הזה כמו שסדורה על סדר הבבלי:
מתני' רש"י ד"ה עמו עם הפסח בי"ד בניסן כדיליף בגמרא וי"ל באריכות לשונו דכיון דקאמר עם הפסח ממילא ידענו דהוי י"ד בניסן גם ראיתי עוד בצל"ח שמדקדק על הלשון כדיליף דקאמר רש"י ז"ל דכיון דלאו מקרא יליף לה אלא הטעם שיהיה נאכל על השובע והניח בצ"ע ולפענ"ד נראה דלאו דקדוק קשה הלא דאיכא למימר דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דס"ל דתנא דמתני' יליף לה מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום ראשון לבוקר כתנא דברייתא ואפ"ה לא הוי אלא רשות ואם כן שפיר קאמר רש"י ז"ל כדיליף בגמרא ולקמן אברר הענין יותר:
והנה לכאורה י"ל בלשון המשנה דקאמר ובזמן שבא בשבת וכו' אין מביאין עמו חגיגה דמשמע דוקא עמו היא דאין מביאין אבל מקודם מביאין וקשה הא גם מקודם אין מביאין אמנם אם נאמר דרש"י ז"ל סבר כשיטת הר"י מקורבל והר"י מאורלייניש ניחא דהביא האשר"י בפ' ערבי פסחים סי' כ"ה דס"ל דבחל בע"פ בשבת מביאין חגיגה לק"מ דאיכא למימר דנקיט עמו משום שבת דמביאין החגיגה מע"ש. אע"ג דבטומאה ומרובה אין מביאין כלל וא"כ דוחק לומר דנקיט עמו משום שבת בלחוד מה שסותר מרובה מטומאה מ"מ נראה כיון דעיקר סידור המשנה כאן הוא משום שבת כדקאמר הגמרא תנא אהרכבתו והבאתו קאי א"כ שפיר נקיט עננו בשביל שבת בלחוד דהיא העיקר כאן במשנה ודוק.
והיינו דקאמר רש"י ז"ל עמו בי"ד בניסן דרש"י בא לתרץ הא דנקיט מילת עמו וקאמר דהכונה הוא על י"ד בניסן מה שאין כן בשבת אינו מביא בי"ד רק בי"ג וק"ל ושוב ראיתי שכבר הרגיש בזה בספר צל"ח וא"ח:
אלא דמ"מ צריכין אנו להבין דאם רש"י ז"ל כיון לשיטת הנהו גאונים הר"י והר"י מה יענה לקושית האשר"י אשר הקשה ודחה דבריהם ונראה דרש"י די"ל היה לו טעם אחר דאם חל י"ד בשבת דמביא בע"ש ולא מטעמם רק משום דכין דעיקר טעם החגיגה הוא משום שיהיה נאכל על השובע א"כ איכא למימר אם שוחטו מע"ש כיון שיכול לאכלו כל יום השבת עד הלילה ותיכף בלילה יוכל לאכל הפסח א"כ שפיר נאכל על השובע ודוק. א"נ איכא למימר דרש"י ז"ל היה סובר כמו שכתב הלח"מ על הרמב"ם בפ"ב מה' חגיגה ה' י"ג דהרמב"ם היה סובר דכיון דהוא מלינה לצורך מצוה דהיינו לשמחה אין בכך כלום ע"ש א"כ איכא למימר נמי כאן כן אע"ג דאם שוחטה בע"ש נפסלת בליל ט"ו כיון דאינה נאכלת רק לב' ימים ולילה מ"מ כיון דהיא למצוה שרי אלא דיש לפקפק על זה חדא דאין דברי הלח"מ ברורין ולאו כל כמנה לבדות דבר כה"ג מלבו והוא רחוק גם בלא"ה אפי' אם נותר לדבריו מ"מ נוכל לומר לא דמי נדון דידן לדבריו דשאני התם דהוא מלינה לצאת בה חובת שמחה דהוא דאורייתא משא"כ כאן דלא הוי רק רשות מדאורי' רק מדרבנן הוי חובה כדי שיהיה נאכל על השובע ובכה"ג לא נוכל לומר דמותר להלינה ולאכלה בלילה:
אמנם לפי דברי מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה לאו חובה היא דכתב דבלא דברי הירושלמי היינו יכולין לומר דאינו חובה היינו שתינו חובה כשאר קרבנות רק הוי מן התורה כדי שיהיה נאכל על השובע א"כ איכא למימר לשיטת רש"י ז"ל דלא הביא במתניתין טעם דירושלמי רק כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן ותחשב להם אכילה אם כן איכא למימר לשיטתו דהא דקאמר ר"א לאו חובה היא היינו כפי' מהרש"א דאינו חובה כשאר קרבנות וכו' וא"כ לפ"ז י"ל דברי שכתבתי דס"ל לרש"י כשיטת הלח"מ אליבא דהרמב"ם כיון דהוי מצוה מדאורייתא כדי שיהיה נאכל על השובע איכא למימר דאפשר דמותר להלינה ודוק ועיין מה שאכתוב מזה לקמן:
והנה התוס' מקשה לקמן דף ע"א ד"ה לילי י"ט האחרון וז"ל ועוד דכשפריך לקמן ואם איתא זמנין דלא משכחת אלא ז' כגון שחל י"ט ראשון בשבת ואי כפי' הקונטרס תקשי נמי לכ"ע דכשחל יום ח' בא' בשבת אז ליכא אלא ז' דמתי יוכל לשחוט לליל' ח' שהוא מוצאי שבת דאי שחט בע"ש איפסלה לה אמנם לשיטת הלח"מ ניחא דאיכא למימר דשוחטה מעי"ט וכ"ת הא איפסלא לה זה ליתא דכיון שהוא מלינה לשם מצוה מותר ודוק:
והשתא לפ"ז אמרתי ע"ד חדוד לישב קושית הצל"ח על רש"י ז"ל דקאמר כדיליף בגמרא והיא דכיון דנקיט עמו דמזה דייק רש"י כשיטת הר"י מקורבל וכמ"ש אלא דלפ"ז ע"כ קשה קושית הרא"ש וצריך לומר דרש"י ז"ל היה סובר כשיטת הלח"מ וזה מבאר רש"י וקאמר כדיליף בגמרא דהיינו דמרבה לקמן מפסוק מוהיית שמח לילי האחרון ומשמע דוקא הלילה אבל לא היום וקשה א"כ איך תנא בברייתא ההלל והשמחה ח' כקושית התוס' וצריך לומר כשיטת הלח"מ וא"כ הרי מבואר שיטת הלח"מ ודוק היטב:
עוד אמרתי לישב הא דקאמר רש"י ז"ל כדיליף בגמרא ע"פ מה שאמרתי לפרש ג"כ הא דקאמר בי"ד בניסן ומצאתיו שוב ג"כ בספר צל"ח משום דלכאורה עמו דקתני במתני' משמע עמו ממש וזה בודאי ליתא דשחיטת החגיגה הוי קודם תמיד שב"מ ושחיטת הפסח הוי אחר תמיד של בין ערבים משום דכתיב בערב וב"ע ועיין במשנה למלך פ' ז' מה' כ"מ דדייק מדלא כתיב רק בקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וכו' רק בערב בלחוד וזה היא דקאמר רש"י עמו היינו עם הפסח ולא עמו ממש רק בי"ד בניסן אבל לא אחר תמיד שב"ע עם הפסח בשוה וזה מצאתי שוב ג"כ בצנ"ח ואני מוסיף דזה הוא מה דקאמר אח"כ כדיליף בגמרא מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וכו' ולא כתיב אלא רק בערב ודוק:
מתני' בזמן שהיא בא בחול בטהרה ובמועט ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה עיין בי"ט שמדקדק מדוע היפך התנא הסדר דלעיל כתב מועט לבסוף וטהרה באמצע וכאן בסיפא להיפך כתב טומאה לבסוף ומרובה באמצע ואפשר לומר דרבינו הקדוש בכתבו (המשניות הקדים הטהרה ואיחר הטומאה והא דלא כתב בטהרה קודם חל להקדים הטהרה הוא משום דעיקר המשנה בא לכאן משום דתנא לעיל הרכבתו והבאתו אינו דוחה את השבת וקאמר דחגיגה נמי אינו דוחה את השבת והיינו דהקדים וקאמר דבחול דוקא הוא דמביאין חגיגה אבל לא בשבת ואינך דינים באים אגב גררא לפיכך הוצרך להקדים חול ושבת וכמ"ש לעיל במילת עמו דנקיט
א"נ איכא למימר דהא דהקדים מרובה היינו להורות דבמרובה נמי אסור להביא חגיגה כמו בשבת וטומאה ואי תנא מרובה אחר טומאה כסדר ה"א דהא כדאיתא והא כדאיתא דבשבת וטומאה אסור להביא חגיגה ובמרובה אינו צריך להביא חגיגה אבל אם היא רוצה להביא הרשות בידו לפיכך עירב התנא מרובה בין שבת וטומאה להורות כמו דבשבת וטומאה אסור להביא חגיגה כך במרובה נמי אסור וטעמא דמילתא נראה לפענ"ד הקלושה משום דחששו שמתוך שיביא חגיגה יביא לאכל מן החגיגה ויבוא הפסח לידי נותר כיון דאינו נאכל רק בזה הלילה בלבד וזה ברור לפענ"ד ודוק:
והשתא לפ"ז זכינו להבין איזה דקדוקים במשנה בראשונה הא דקתני כלל אבל בזמן שבא בשבת ובמרובה וכו' כיון דזה נשמע מן הדיוק ב' דברישא קתני ובמועט דמשמע אבל במסופק אין מביאין חגיגה והדר תני ובמרובה אין מביאין משמע אבל במסופק מביאין [והנה רש"י ז"ל מפרש במרובה שהיה די להם בפסח לבדו וצריך לומר לדידיה דנקיט מרובה איידי דקתני ברישא ובמועט אאה"ר ה"ה במסופק] אמנם לפמ"ש י"ל והוא דלכאורה י"ל ע"ד לפמ"ש לעיל דבמרובה נמי אסור להביא חגיגה משום דחיישינן שיניח הפסח ויבוא לאכול מן החגיגה ויבוא הפסח לידי נותר הא מבואר מרש"י לקמן בסוגיא דקופץ דעד זמן שחיטת הפסח רגילין שיבואו אנשים למנות בעצמם על הפסח וא"כ תקשה אמאי אין מביאין עמו חגיגה במרובה הא בודאי לא יבוא להניח מלאכל מן הפסח ולאכול החגיגה כיון דמה לי האי ומה לי האי ומאי נפקותא לדידיה אם זה או זה ואם כן בודאי טפי יאכלו הפסח שיגורו שלא יבוא לידי נותר ואם כן אדרבה הו"ל למימר דמותר להביא חגיגה דשמא יבואו עוד בני אדם ויהי' יכולין למנות את עצמם עליו אלא דכל זה הוא דוקא היכא דהפסח לא הוי מרובה רק מסופק לאוכליו אז איכא למימר דיהיה מותר להביא חגיגה דלמא יבואו אחרים למנות את עצמם עליו אבל אם הפסח בלא"ה מרובה לאוכליו ואם כן אף אם יבואו אחרים נמי יהיה יכולין למנות את עצמם עליו אז אסור להביא חגיגה דחיישינן אפי' חשש קל דשמא יבוא לאכול מן החגיגה ויבוא הפסח לידי נותר ודוק:
והשתא לפ"ז מתורץ היטב הדיוקים דרישא וסיפא דברישא קתני דבמועט אזי צריך להביא חגיגה ובסיפא קתני דבמרובה אסור להביא חגיגה אבל במסופק אז יש חילוק אם רוצה יכול להביא ואם אינו רוצה פטור ודוק:
אלא דמ"מ צריך עיון דלפי מה שהוכחנו דבמסופק דהיינו אם הקרבן לא הוי מרובה לבני החבורה רק שמסופק דסבירא לי' לתנא דמתני' דאז אם רוצה להביא חגיגה רשאי רק דחיוב ליכא משום דלא חיישינן דמתוך שיהיה לו ג"כ חגיגה יבוא לאכול מן החגיגה ויבוא הפסח לידי נותר הא מ"מ איכא למיחש שיבוא לאכול מן החגיגה וכ"ת מדוע יעשה כן דמה נשתנה זאת מזאת איכא למימר שנה ושנה דאיכא למיחש מתוך שהחניגה מותר לאכול מבושל והפסח דוקא צלי יבוא לאכול מן החגיגה דאיכא אדם דמבושל חביב ליה טפי מצלי אמנם אם נימר דס"ל לתנא דמתניתין דחגיגה צריך להיות ג"כ צלי לק"מ.
והשתא לפ"ז מתורץ שיטת הרמב"ם דפוסק הלילה הזה כולו צלי והקשו עליו האחרונים ובראשם הלח"מ דזאת לא הוי אלא אליבא דב"ת אבל הרמב"ם לשיטתו דפוסק כתנא א"כ קשה מנ"ל הא אמנם לפמ"ש ניחא ודוק. והיה להרמב"ם ז"ל הוכחה ממתני' דאפי' התנא דמתני' נמי סובר בן:
וי"ל לפ"ז ההמשך במתני' דקתני החגיגה היתה באה מן הצאן ומן הבקר וכו' משום דלכאורה י"ל במרובה אמאי לא כקושיא הראשונה וצריך לומר דחיישינן דלמא אתא למיכל מן החגיגה ויבוא הפסח לידי נותר וקשה אמאי הא לא שביק היתרה דמאי נשתנה וצריך לומר משום דחגיגה באה מן הבקר ואיכא אינש דבשרה דתורי חביב ליה טפי וזה הוא מה דקאמר המתני' חגיגה היתה באה מן הצאן וכו' ודוק. אלא דיש מזה קצת סתירה לדברי הראשונים ודוק:
רש"י ד"ה ובמועט. וז"ל שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחילה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן ותחשב להם אכילה וי"ל אמאי שביק רש"י ז"ל טעם הירושלמי דקאמר הטעם משום שבירת עצמות. ונראה לפענ"ד משום דלכאורה י"ל על הירושלמי דאמאי לא קאמר הטעם משום דחיישינן מתוך שיהיה רעב יבוא לאכול אחר הפסח וקיי"ל דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ונראה לפענ"ד משום דלקמן איכא פלוגתא בהא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דרב אמר מחבורה לחבורה אבל בהאי חבורה שרי להפטיר ושמואל סבר דאסור אפילו קליות ואגוזים וא"כ לפ"ז איכא למימר דהירושלמי היה סובר כרב דאמר דוקא מסבורה לחבורה הוא דאסור אבל בהאי חבורה רי וא"כ הי' צריך לומר הטעם משום שבירת עצם אבל לדינא דקי"ל כש"י דאמר התם אפילו קליות ואגוזים נמי אסור א"כ אין אנו צריכין לומר הטעם משום שבירת עצם אלא משום שמא יבוא לאכול אחר הפסח ואין מפטירין אחר הפסח ושפיר כתב רש"י ז"ל הטעם כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן והיינו שיהיה הגמר שלא יבוא לאכול אחר הפסח ודוק:
אמנם היותר נראה בשיטת הירושלמי דלא רצה לומר האי טעמא משום דהא דאין מפטירין לא הוי רק מדרבנן ולא שייך לתקן משום האי דבר מילתא לפיכך קאמר הטעם משום שבירת עצם דהוי מדאורייתא:
ואין להקשות לפי טעם הירושלמי תקשה בפסח שני דשייך בה גם כן שבירת העצם אמאי לא תקנו בה חגיגה איכא למימר דדוקא בפסח ראשון דהוי רגיל תקנו כן אבל לא בפסח שני כיון דלא הוי רגיל רק לפעמים אם א' היה טמא או בדרך רחוקה וק"ל א"נ דדוקא בפסח ראשון דרגילין להיות על פסח א' הרבה מנוים אם כן איכא למיחש שמתוך שלא יגיע לחלקו כי אם דבר מועט יבוא לשבר העצמות מה שאין כן בפסח שני:
גם צריכין אנו לחזור מדברינו שרצינו לפרש כן דברי רש"י ז"ל בהא כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן רק הכונה היא כפשוטו דתקנו חגיגה כדי שתחשב להם אכילה ואם לא יאכלו רק הפסח ילכו משלחן רבם כשהם רעבים אלא דמשום האי לא צריכין לאכל החגיגה תחילה לזה מפרש רש"י עוד כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן לפיכך אוכלין החגיגה תחילה ואפשר לומר דאה"נ דכיון דתקנו חגיגה כדי שלא ילכו משלחן רבם כשהם רעבים תקנוהו תחילה לפי שאין מפטירין אחר הפסח ודוק. וצריכין אנו לומר דמילי מילי קתני כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן. או יתחשב להן אכילה אמנם באמת בלשון רש"י לקמן דף ע' ד"ה על השובע וז"ל שיהי' נהנה באכילתו ותחשב להן לא משמע כן:
אלא דמ"מ צריכין אנו עיון מדוע לא רצה רש"י ז"ל לפרש כשיטת הירושלמי ונראה לפענ"ד משום דלכאורה י"ל לפי דברי רש"י ז"ל דתקנו חגיגה כדי שתחשב להו אכילה והא דתקנוהו תחילה היינו שיהיה הפסח גמר שביעתן תקשה אדרבה מתחלה הו"ל לאכול הפסח כדי שיהיה הפסח נאכל לתיאבון אמנם הא ודאי ליתא דאי יאכלו הפסח תחילה אז אסור לאכול שום דבר אחר הפסח ואפילו חגיגה וא"כ לא יהיה אכילה חשובה וילכו משולחן רבם רעב אמנם הירושלמי איכא למימר דסבר כרב דס"ל דמותר לאכול אחר הפסח לפיכך הוצרך לומר הטעם משום שבירת עצם אבל לדינא דקימ"ל כר"י שפיר פי' רש"י כדי שתחשב להן אכילה ודוק:
גמרא והכא קאמר אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן וכו' וי"ל איך שייך האי וה"ק לכאן ומאי חידש הגמרא בהאי דכיון דגם מקודם ידעינן זה ונראה לפענ"ד לפרש ע"פ מ"ש לעיל דהא דנקט עמו היינו בשביל שבת דאז מביאין החגיגה מע"ש וקשה איך שייך דנקט עמו בשביל מה שמתנגד לב' מרובה וטומאה שאין מביאין כלל וכמ"ש לעיל וצריך לומר דכיון דשבת הוא העיקר כאן שפיר נקיט בשביל עמו והיינו מאי דמייתי הגמרא וה"ק דהיינו לאתוי' ראיה דקאי אשבת כיון דנקיט עמו ודוק א"נ לפי מ"ש לעיל דנקיט טומאה לבסוף בסיפא לאחר הטומאה ולהקדים הטהרה וקשה הו"ל להקדים ג"כ טהרה קודם חול וצריך לומר כיון דהיא העיקר דבשבילה נקט ובאה המשנה לכאן הקדים חול ושבת והיינו דקאמר וה"ק אימתי מביאין עמו חגיגה והקדים חול ודוק:
גמרא אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה דאי ס"ד חובה תיתא אפילו בשבת וקשה לי דלמא לעולם חובה וכ"ת תיתא אפילו בשבת דלמא משום דלית לן למוד עלי' דאפי' בפסח גופי' לא ידעינן אלא מג"ש דמועדו כדאיתא לעיל בפ' אלו דברים ואם כן אחגיגה דליכא ג"ש מנ"ל דתדחה שבת ונראה לפענ"ד משום דלעיל מקשה התוס' דהו"ל להלל למילף במה מצינו מתמיד ומילה וראיתי בספר אור חדש דמביא תי' בשם ד"ב דאיכא למימר דהילל סובר כר"א דס"ל דהא דמילה דוחה שבת הוי רק הלכה ואין למידק מהלכה עיין בו. והשתא לפ"ז מתורץ היטב קושיתינו דשפיר קאמר רב אשי דאי ס"ד חובה תיתא אפי' בשבת וכ"ת מניין איכא למימר במה מצינו משבת וכ"ת דאתיא כר"א זה ליתא כיון דמתני' קאי אהרכבתו והבאתו דלא דחה שבת דהוא דלא כר א דאיהו קאמר במתני' דלעיל דדוחה ודוק היטב. וצריך לזה מ"ש בצל"ח לישב הה"ק ופירושו דקאי אדלעיל דקאמר הרכבתו אינו דוחה שבת משום דאפשר מע"ש על זה קאמר דחגיגה נמי אינו דוחה שבת משום דאפשר מע"ש והיינו דקאמר עמו והוא הה"ק ודוק:
אמנם באמת יש עוד אופן אחר לתרץ קושי' זאת והוא דלכאורה יש להקשות על שיטת הר"י מקורבל שהבאתי לעיל דאמר דאם חל ע"פ בשבת דמביאין חגיגה מע"ש דאיך קאמר רב אשי דאס"ד חובה תיתא בשבת דלמא מש"ה אינה באה בשבת משום דאפשר להביאה מע"ש ואמרתי לתרץ דהכא קא מדייק ר"א דע"כ תנא דמתניתין ס"ל דלאו חובה היא דאי ס"ל חובה היא מהיכא קא יליף לה אי מהיקש דבן תימא דמקיש חגיגה לפסח ואפ"ה אינו דוחה שבת משום דכתיב וחגותם אותו וסברה דיהיה החגיגות שם כמ"ש התוס' לקמן. זה ליתא דא"כ יחיה נאכל ליום ולילה דהא לא ילין כתיב וכ"ת דיליף לה מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח וכו' א"כ חובה לא שמעינן דבהאי קרא לאו ציווי כתיב וכדכתב הרמב"ם ז"ל אלא ע"כ צריך לומר דאתי ילפותא ליה מן קרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר וסברת דהאי קרא איירי בחגיגת ע"פ וקשה הא לילה ילין הא כתיב עולת שבת בשבתו וצריך לומר דאיירי בע"פ שחל להיות בשבת עסקינן הרי מבואר כיון דדוחה שבת דחובה היא א"כ תקשה תיתא אפילו בשבת ודוק. ועיין בתוס' לעיל דף נ"ט ע"ב ד"ה בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן מה שכתבו בשם הירושלמי דסבר ג"כ דהאי קרא איירי בחגיגת ע"פ:
והשתא לפ"ז מתורץ היטב שיטת הר"י מקורבל דשפיר דייק דאי חובה היא וע"כ דדייק מן קרא דלא ילין חלב חגי וא"כ מוכח דדוחה שבת דאי אמרינן דאינו דוחה משום דאפשר מע"ש [א"נ משום דליכא במועדו] א"כ תקשה חובה מניין דע"כ לא ילין חלב לא אפשר לדבר בע"פ שחל להיות בשבת כיון דאינו דוחה ודוק:
שוב ראיתי בספר צל"ח שהרגיש בזה אלא שכתב דתקשה דלמא תנא דמתני' ס"ל כר' שמואל דנדרים ונדבות קרבים בי"ח ואם כן לק"מ מקרא דעולת שבת בשבתו ע"ש ותמי' לי עליו דדבריו ליתא דאי ס"ל לתנא כר"י תקשה מנ"ל דחובה היא ודוק.
אלא דמ"מ קשי' דלמא לעולם דס"ל דחובה היא וכ"ת מהיכא אתי' דלמא נפקא ליה מהקישא דוזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר ואפ"ה לא דחה שבת משום דכתיב וחגותם אותו וסברה שיהיה החגיגות שוין וכ"ת הא איצטריך קרא דוזבחת למותר הפסח קרב שלמים זה ליתא דהרי במס' מנחות ס"פ התודה איתא נמי התם דר"א דריש מקרא דוזבחת פסח להקיש דאינו באה אלא מן החולין ע"ש וא"כ הרי דהאי תנא ע"כ יליף לה להא דמותר הפסח קריב שלמים מאידך חרי קראי דמייתי הגמרא התם וא"כ דלמא התנא דמתני' נמי סבר כן וע"כ צריכין אנו לומר דע"כ האי תנא לא סבר האי היקש דוזבחת דאל"כ תקשה לענין מאי מקשה רחמנא אי לענין בל ילין דהוי כמו פסח זה ליתא דהרי איהו סובר דנאכל לב' ימים ולילה א' ואי לענין שבת כיון דאת אמרת דיסבור דלא דחה שבת וק"ל. אלא דאפ"ה קשי' דלמא התנא סובר ההיקש לענין האי מילתא ולומר כמו דפסח נשחט אחר תמיד של בין ערבים כך החגיגה נשחטת אחר התמיד שב"ע ושייך נמי שפיר הא דקתני במתני' אימתי מביאין עמו החגיגה דמשמע החגיגה באה עמו ממש והיינו משום דהוי נמי אחר תמיד שב"ע אמנם המשנה למלך בפ' ד' מה' כלי המקדש האריך לפלפל בהא דאימתי הוי זמן שחיטת החגיגה ורצה להביא ראיה מהא דאמרינן לעיל דף נ"ט ע"א דאין לך דבר שבא אחר תמיד שב"ע אלא קטרת ונרות ופסח ואם איתא הו"ל לחשוב ג"כ חגיגה ובעבור כן רצה לומר דלתנא דמתני' חגיגה הוי שחיטתה קודם תמיד שב"ע ע"ש היטב וא"כ לפ"ז איכא למימר דשפיר קאמר ר"א דלאו חובה היא דאס"ד חובה ונפקי' ליה מקרא דוזבחת וההיקש הוי כמו שחיטת פסח דהוי אחר תמיד שב"ע כן ג"כ חגיגה א"כ תקשה דהו"ל לברייתא דלעיל לחשוב ג"כ חגיגה וכמ"ש דברייתא דלעיל סוברת דחגיגה הוי קודם תשב"ע אם כן תקשה הברייתא כמאן אתי' ודוק היטב:
ומדי דברי בזה המ"ל אזכיר מה שקשה לי עליו שכתב וז"ל וכ"ת לפ"ז אמאי לא שאלו לב"ת אי שחיטתה הוי אחר תמיד או לא הא לא קשיא כלל דאפשר דאף לב"ת אינה נשחטת אחר התמיד משום דכיון דאקשי' רחמנא לפסח ואפ"ה כתב בה בערב ש"מ דוקא להך מלתא שיהיה בערב הוא דאקשי' אבל שיהיה אחר התמיד לא דאל"כ למה לי דכתב רחמנא בערב ואני תמה דע"כ האי קרא דלא ילין הבשר אשר תזבח בערב לב"ת לא איירי בחגיגת י"ד דכיון דלדידיה אינו נאכל רק ליום ולילה וע"כ צריך לומר לדידיה דהאי קרא איירי בפסח דורות כמ"ש רש"י בחומש על האי קרא וכ"ת דאפ"ה איכא לאוקמי' הקרא בחגיגה והא דביום ראשון היינו ערב פסח וכמ"ש רש"י שם מ"מ תקשה עכ"פ קרא ל"ל הא ידעינן זאת מהיקש דזבח חג הפסח וכ"ת א"כ אף אם נאמר דקרא אתי' לפסח דורות תקשה ג"כ קרא למה לי הא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח וע"כ צריכת לומר דאיצטריך קרא דלא נימא דקרא דזבח חג הפסח לא איירי אלא באימורין אבל בבשר לא להכי איצטריך קרא דלא ילין מן הבשר לאשמעינן דאפילו בבשר למיהוי לא ילין וא"כ לפ"ז אף אנו נאמר דאיירי בחגיגה ואתי' לבשר זה ליתא דודאי כיון דאנו יכולין לאוקמי' הקרא בפסח טפי עדיף באופן שדברי המשנה למלך בזה תמוהי' לפענ"ד ודוק:
נחזור לענין הנ"ל דמ"מ קשה לי דה"ל למימר דס"ל דחובה הוא מקרא דוזבחת פסח וכ"ת ההיקש למאי אתקשי דלמא להא דכמו דגבי פסח הוי הלאו דלא תשחט על חמץ כן ג"כ בחגיגה וצ"ע. תוס' ד"ה לאו חובה היא עיין מ"ש המרש"א דתוס' מביא הירושלמי משום דבלא"ה היינו יכולין לומר דאפ"ה הוי דאורייתא אבל לא הוי כשאר חובה רק הטעם כדי שיהיה נאכל על השובע אבל מן הירושלמי מבואר דהוי דרבנן דקאמר הטעם משום גזירה ולפענ"ד נראה דיש מקום לומר דאפ"ה איכא למימר דכונת ר"א הוי דאמר לאו חובה הוא היינו כמ"ש מהרש"א והכונה דלא הוי חובה כשאר קרבנות אלא דהוי רשות ומקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב והא דמקשה הגמרא ובמועט מ"ט אתי הכא פריך דקתני במתני' אימתי מביאין דמשמע דהוי חיוב להביא במועט והא לאו חובה היא אלא רשות ועל זה קאמר כדתניא כלומר דהוי חובה מדרבנן כדי שיהיה נאכל על השובע ולא יבוא לידי שבירת עצם כפי' הירושלמי וא"כ לפ"ז אתי' המתני' דהכא כתנא דברייתא ומתורץ קושית התוס' ודוק:
אלא דלפ"ז צריך עיון דתקשה הא מתני' דחגיגה דמבואר מינה חגיגה י"ד לאו דאורייתא כמאן אתי'
והנה ראיתי העולם מדקדקים דאמאי קאמר רב אשי הכא רק דלאו חובה והתם קאמר דלאו דאורייתא ועיין בצל"ח מ"ש ע"ז לכן אענה אף אני חלקי והוא דהנה רש"י בחומש מביא ב' פרושים בקרא חדא דאתי' לפסח דורות דאסור בלא ילין משום דה"א דדוקא בפסח מצרים הוי כן ועוד דרשא דגמרא כאן דאתי' לחגיגת י"ד דנאכל לב' ימים ולכאורה צריכין אנו דפשט הראשון דקאמר רש"י ז"ל הוא אליבא דב"ת דע"כ איהו אינו יכול לאוקמי' הקרא בחגיגה כיון דלדידיה נאכל ליום ולילה בלבד כפסח לפיכך צריך לומר דקרא אתי' לפסח דורות אלא דלפ"ז צ"ע תנא דברייתא מנ"ל דקרא לפסח דורות וצריך דאיהו נפקא ליה מקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח וס"ל דאיירי בבשר ולא באמורין וכדדריש רב פפא לעיל דף ס"ג ע"ב דקרא קאמר לא תשחט בהנהו דקאמר דקיימא בלא ילין הרי דאיירי בבשר אמנם לבן תימא נוכל לומר דאיהו מוקי קרא לאמורין ואפ"ה יליף היטב לעיל ההיקש ודוק וא"כ איצטריך קרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבשר אמנם התנא דברייתא ס"ל להיפך דקרא דזבח חג הפסח איירי בבשר וא"כ שמענו היטב מזה איסור לפסח דורות:
והשתא לפ"ז נוכל לומר דשפיר קאמר הגמרא בחגיגה דאיהו ס"ל לאו דאורייחא משום דבמ"נ מהיכא קא יליף ב"ש אם מקרא דזבח חג הפסח א"כ תקשה דלהוי חובה כפסח ואי מקרא דלא ילין א"כ תקשה הא האי קרא אצטריך לפסח דורות וכ"ת דידעינן דאתי מקרא דזבח חג הפסח איכא למימר דלמא הקרא איירי באמורין וכ"ת מדסמיך ללא תשחט ודאי מבואר דאיירי בבשר ואתי' להורות דלא תשחט הוי בהנהו דקיימי בלא ילין זה ליתא כיון דב"ש לשיטתו לא דריש סמוכין כמבואר בסוגיא דסדין בציצית במנחות ודוק אלא ודאי דאיהו ס"ל דלאו דאורייתא ודוק משא"כ כאן לישנא דמתני' לא מוכח רק דלאו חובה אבל לאו דאורייתא לא שמעינן:
גמרא מתני' דלא כבן תימא דתני' וי"ל אמאי הוצרך הגמרא להביא כל הברייתא דבן תימה מה דאמר ג"כ וחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה וכו' הלא אינו פליג על מתני' אלא בהא דקאמר דנאכלת ליום ולילה ומה צריכין אנו תו לסיום דבריו מה דאמר עוד דינים ונראה לפענ"ד משום דהנה הרמב"ם בפ' ב' מה' חגיגה ה' י' כתב וז"ל כבר בארנו בפסחים שחגיגת י"ד רשות לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה ידי חובת שמחה והשיג עליו הראב"ד ואמר א"א איני יודע מאי לפיכך ועיין בכ"מ שהניח זה הקושי' בצ"ע ונראה לפענ"ד לומר איזה דבר בזה הרמב"ם דכבר נודע מה דקאמר הגמרא במס' סוכה ר"פ לולב הגזול דגזול בי"ט שני פסול משום מה"ב ע"ש בתוס' והשתא לפ"ז הרי איכא למידק ולהקשות אמאי יהיה יוצא בחגיגת י"ד לשם חובת שלמי שמחה הלא באה בעבירה דאלו באה מאתמול לא היה לו היום שלמי שמחה וא"כ מכח שלא הביא אתמול החגיגה יש לו שלמי שמחה אמנם זה לא הוי קושי' אלא דוקא אי אמרינן דשלמי שמחה הוי חובה וא"כ הרי היה עליו החיוב להביא האי לחגיגה והוי מצוה הבאה בעבירה אבל אי אמרינן דלא הוי אלא רשות לא שייך לומר דבאה בעבירה כיון דאינו מחויב להביאה והשתא לפ"ז מבואר היטב הרמב"ם וה"ק כבר ידענו דחגיגת י"ד רשות לפיכך אינו יוצא בה משום חגיגה אבל יוצא בה משום שמחה אבל אבל אי הוי חובה אפי' משום שמחה לא יהיה יוצא כיון דהוי מה"ב ודוק:
והשתא לפ"ז יש לומר דמיושב היטב הא דמביא הגמרא כל הברייתא דב"ת דבלא זה לא היה הגמרא יכול להקשות מ"ט דבן תימא דידע דאיכא לתרץ משום דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן זה פסח בקר זה החגיגה ואקשינן חגיגה לפסח אמנם אי נפקא ליה מהאי קרא ע"כ דחגיגה הוי חובה כיון דכתיב ציווי ואם כן אמאי יוצא בה משום שמחה הא הוי מה"כ אלא ודאי דלא נפקא לי' מהאי קרא ושפיר מקשה מ"ע דב"ת ודוק:
אלא דאפשר דהראב"ד דהשיג שם ואמר מאי לפיכך הי' סובר דמצוה באה בעבירה לא הוי אלא דרבנן כמ"ש התוס' במס' סוכה בסוגיא דסוכה ישנה בחד תי' א"נ דהיה סובר דשני בין מצוה הבאה על ידי עבירה למצוה שאינה באה אלא ע"י חיסור מצוה כמו כאן דאינה באה ע"י עבירה אלא דבאה ע"י שלא קיים אתמול המצוה:
וסבר דזה לא מקרי' מה"ב ונראה לי קצת ראיה לזה מהא דקאמר הגמרא במס' נזיר ובמס' חגיגה הרי שהיה הולך לשחוט את הפסח ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא וכו' הרי אע"ג דלפ"ז באה המצוה ע"י חיסור מצוה ואפ"ה אינו מטמא הרי יש ראיה לשיטת הראב"ד וק"ל. וצריך לעיין אם הדמיון שכתבתי עולה יפה:
אמנם לשיטת הראב"ד אפ"ה ניחא הא דמייתי הגמרא סיום דברי דב"ת הוא משום דגם בסיום דבריו פליג אמתני' לשיטתו דכיון דלדידיה דוקא הואיל וסבר דהוי חובה אינה יוצא בה משום חגיגה אבל לתנא דמתני' דס"ל דהוי רשות יוצא בה אפי' משום חגיגה ט"ו אם התנה ודוק:
ונראה בעיני דהנהו דברי הראב"ד בנוים על דבריו מ"ש אחר כך בד"ה האומר הרי עלי תודה א"א בספרים שלנו וכו' והרמב"ם אזיל לשיטתו והראב"ד לשיטתו ודוק ועיין בזה:
איבעי להו לבן תימא נאכלת צלי או אינו נאכלת צלי וכו' וי"ל איך עלתה ע"ד הגמרא לומר דאין ההיקש לגמרי רק לענין בל ילין הא קי"ל דאין היקש למחצה נראה לפענ"ד דגמר' דייק מדקאמר בן תימא נאכלת יום ולילה וקשה הא כיון דהוי דומי' דפסח ופסח אינו נאכל אלא בלילה כדאיתא לקמן דף ק"כ כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה אלא ודאי דס"ל לבן תימא דלא אקיש אלא לענין לא ילין ושפיר איבעי ודוק:
לכאורה היה נראה בעיני לומר לתרץ מה שהיה קשה לי דמדוע לא קא בעי הגמרא אי לא תשחט על חמץ דם זבחי שייך ג"כ בחגיגה דלכל מילי אקיש או לא ומצאתי שוב שכבר הרגיש בו המ"ל בפ' ז' מה' כלי המקדש ע"ש משום דלכאורה י"ל בקרא דקאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח אמאי כתיב ההיקש בסוף הקרא בתחילת הקרא הו"ל לכתוב לא תשחט על חמץ דם זבח חג הפסח ולא ילין לבוקר זבחי כיון דבאמת הוי ההיקש לכל מילי אלא ודאי מדכתי' ההיקש דוקא בלא ילין ש"מ דדוקא לענין לא ילין הוא דאקשי' אבל לענין לא תשחט לא אקיש ובחגיגה לא הוי הלאו דלא תשחט והשתא לפ"ז ניחא הא דלא איבעי הגמרא אי לא תשחט קאי ג"כ אחגיגה או לא וק"ל ומיושב לפ"ז ג"כ הא דאיבעי להו אי נאכלת צלי הא קיי"ל דאין היקש למחצה אמנם לפמ"ש ניחא דגמרא בעי דהרי אנו רואין דאין ההיקש במלואו דהרי לענין לא תשחט לא נדמו ושפיר בעי ודוק:
ואמרתי דמיושב בזה היטב הא דקאמר לעיל דף ס"ד ע"א תנאי היא דאיכא דמקיש הקטרה לשחיטה ואיכא דלא מקיש ולכאורה לא ידענו הנהו תנאי מאן נינהו אמנם לפמ"ש ניחא דודאי אי אמרינן ההיקש דב"ת דזבח חג זה חגיגה הרי ע"כ אין אנו יכולין לומר דכהן המקטיר את החלב עובר בלא תשחט דאיך נוכל לומר להיפך דכל היכא דאיכא לא ילין איכא לא תשחט הרי אנו אומרין חגיגה מאי איכא למימר דהא כתיב זבח חג זה חגיגה והרי בהאי לא הוי לא תשחט מדלא כתיב ההיקש בקרא קודם אמנם מאן דלא סבר ההיקש דב"ת שפיר יוכל לסבור דכהן המקטיר את החלב עובר והשתא לפ"ז מבואר דמאן דמקיש הקטרה לשחיטם הוא תנא דמתני' דפליג על ב"ת ולא סבר דזבח חג זה חגיגה ומאן דלא מקיש הקטרה לשחיטה הוא בן תימא ודוק:
אמנם לכאורה ליתנהו דברינו אלו דקושיתינו שהקשינו מעיקרא ליתא דהתורה הוצרך לכתוב גבי לא תשחט לשון זבחי א' להורות על תהמיד גם לר"ש להורות על זבחי זבחי כדאיתא התם בגמרא ודוק:
אלא ודאי צריכין אנו לומר דהא לא איבעי לגמרא לב"ת אי קאי לא תשחט גם אחגיגה הוא משום דודאי פשיטא דקאי עלה כיון דסמיך לא תשחט גבי לא ילין וודאי דאתי' להורות דבהנהו דהוי לא ילין שייך לא תשחט ושייך גבי חגיגה נמי לא תשחט ודוק:
והשתא לפ"ז מיושב היטב מה שמדקדק בספר צל"ח הא דבעי הגמרא אי יש בה משום שבירת עצם או לא ותפשוט מדלא חשבה הברייתא וכ"ת תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר אמנם לפמ"ש ניחא דשייר לאו דלא תשחט שייך ג"כ גבי חגיגה ודוק:
הנה הרמב"ם כתב בפ' יוד מה' קרבן פסח ה' י"ב וז"ל כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו ביום י"ד מן הבקר או מן הצאן גדולים או קטנים זכרים או נקיבות ככל זבחי שלמים וזו היא הנקראת חגיגת י"ד ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר אימתי מביאין עמו חגיגה זו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט אבל אם חל י"ד להיות בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובים אין מביאין עמו חגיגה ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד י"ג חגיגת י"ד רשות ואינה חובה ונאכלת לב' ימים ולילה א' ככל זבחי שלמים ואסור להניח מבשר חגיגת י"ד ליום השלישי שנאמר לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום ראשון לבוקר מפי השמועה למדו שזו אזהרה למניח בשר חגיגת י"ד ליום י"ו שנאמר לבוקר עד בוקר של יום השני:
הנה בלשון הרמב"ם זה צריכים אנחנו לשים עינינו לראות מה רוח ה' דבר בו וכל דבר הקשה נביא אל כור הבחינה והוא דבראשונה י"ל בדבריו מה זה שכתב כשמקריבין הפסח בראשון מקריבין עמו בי"ד. האי בי"ד אך למותר וכי באיזה זמן אחר מקריבין הפסח עד שהוצרך לומר בי"ד ועוד קשה מדוע היפך לשון המשנה דבמשנה כתיב חגיגה היתה באה מן הצאן מן הבקר ואיהו כתב להיפך מן הבקר או מן הצאן:
ואת היותר הקשה והתמויה מה שכתב ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר דהרי בגמרא מוקי להאי קרא למותר פסח קרב שלמים ועוד דאי כדבריו דילפינן מהאי קרא חגיגה אמאי כתב לקמן דהוי רשות ולא חובה והרי בקרא ציווי וזבחת פסח כתיב גם תדחה שבת וטומאה גם יש לדקדק מדוע היפך לשון המשנה דבמתני' כתיב ובזמן שבא בשבת במרוכה ובטומאת ואיהו סידר להיפך טומאה קודם מרובה שכתב או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובים [הן אמת דסדרו יותר מכוון דדבריו על הסדר אבל לשון המשנה אינו על הסדר ועיין מ"ש לעיל במתני' בהיפך לשון המשנה] ועוד קשה מדוע מפרש איהו מילת מרובה שהיו הפסחים מרובים דלא כפירש"י ז"ל שפי' שהיה הפסח מרובה לאוכליו וכן בפ' המשניות כתב ג"כ מרובה היינו שהיו הפסחים מרובה ומדוע מיאן בפי' רש"י י"ג ועוד קשה מ"ש חגיגת י"ד רשות ואינה חובה מה זה דאכפיל לשונו וקאמר רשות ואינה חובה כיון דקאמר רשות ידענו ממילא דלאו חובה הרי הרבינו לדקדק בדברי רבינו הגדול ז"ל ועתה נבוא לפרש א' לא' ויהיו לאחדים בידינו והוא דמ"ש בי"ד נראה דכוונתו משום דלכאורה מלשון המשנה משמע דקתני אימתי מביאין עמו חגיגה משמע עמו ממש לזה בא לפרש דלא באה רק בי"ד בניסן אבל לא עמו אחר תמיד שב"ע דדוקא פסח דכתיב ביה ערב וב"ע הוא דהוי אחר התמיד אבל בחגיגה דלא כתיב כ"א בערב הוי קודם תמיד שב"ע ודוק ועיין מ"ש לעיל בדברי רש"י במתני':
א"נ איכא למימר לפמ"ש הלח"מ בפ"ב מה' חגיגה ה' י"ג דס"ל להרמב"ם דהיכא דמלינה לשם מצוה אינה נפסלת א"כ איכא למימר דמש"ה כתב בי"ד משום דה"א דאם רוצה יכול לשחוט החגיגה ביום י"ג וכ"ת הא איפסל' בלילה של פסח כיון דאינו נאכל רק לב' ימים ולילה. דה"א דכיון דלשם מצוה מלינה מותר קמ"ל הרים ז"ל דאינו כן חלא דצריך לשוחטה דוקא ביום י"ד ודוק:
ומ"ש מן הבקר ומן הצאן והקדים בקר נראה לפענ"ד דאתי לאשמעינן דלא תימא דטפי עדיף ליקח צאן לחגיגה ומש"ה הקדי' התנא צאן משום דאיכא למיחש שמתוך שיקח בקר לחגיגה ויהיה לו ב' מיני בשר הפסח מן הצאן והחגיגה מן הבקר אולי יתאוה יותר לבשר הבקר ויוכל לבוא הפסח לידי נותר כיון דאינה נאכלת רק בלילה עד חצות קמ"ל רבינו דבקר וצאן שוים דמאיזה שירצה יוכל ליקח ודוק:
ויש ליתן טעם דס"ל לרמב"ם דלהיפך נמי איכא למיחש חששא דאיכא ליחוש דלמא מתוך ששניהם יבואו מן הצאן יוכל לבוא לידי טעות לאכול רוב אכילתו מן החגיגה דיסבור שהוא הפסח ויבוא הפסח לידי נותר ודוק:
ומ"ש ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר נראה דהרמב"ם ז"ל היה סובר דודאי פשטא דקרא דכתב צאן ובקר לא אתי' למותר הפסח דקריב שלמים דאין הפשטות מורה על זה אלא ודאי דצאן היינו פסח ובקר היינו חגיגה והא דדריש הגמרא דאתי' למותר הפסח דקריב שלמים היינו מדהקדים הפפוק צאן לבקר והרי הקרא וזבחת קאמר ושחיטת החגיגה היא קודם הפסח דהחגיגה נשחטת קודם תמיד שב"ע והפסח אח"כ ואמאי הקדים פסח אלא ודאי הא דהקדים צאן לבקר היינו להורות ג"כ דמותר הפסח דהיינו צאן שהיא לבקר דהיינו לחגיגה דהיינו שלמים או לשאר שלמים ודוק וה"ק רב נחמן שנאמר וזבפת פסח לה' אלהיך צאן ובקר וכי פסח מן הבקר הוא בא והלא אינו באה אלא מן הכבשים ומן העיזים אלא ודאי דבקר היינו חגיגה ואם כן קשה אמאי הקדים פסח אלא וודאי דאתי' להורות על הא דמותר הפסח קריב שלמים ודוק:
ומה שהקשינו דאי הקרא איירי בחגיגה א"כ תהוי חובה כיון דבקרא ציווי כתיב אמאי כתב דהוי רשות איכא למימר דס"ל דכיון דכתיב קודם בקרא שמור את חודש ועשית פסח לה' אלהיך ולא הזכיר חגיגה רק אח"כ קאמר צאן ובקר וכלל רק בקר משמע ודאי דלאו חובה היא רק מצוה בעלמא התלויה ברצון האדם אם רוצה יכול להביא ואם אינו רוצה פטור כנ"ל על צד הדוחק לפרש דברי הרמב"ם בזה. ומה שהקשינו עליו דאמאי מפרש איהו ובמרובה היינו שהפסחים מרובים נראה לפענ"ד משום דהיה קשה ליה דאי כפירש"י תקשה דקשי' רישא לסיפא דברישא קתני במועט דמשמע אבל במספיק אינו מביא ובסיפא קתני במרובה אינו מביא דמשמע אבל במסופק מביא לפיכך פי' איהו דמרובה היינו שהפסחים מרובים ובמועט היינו שהפסחים מועטים ודוק וצריך עוד לזה מ"ש לעיל במתני' ע"ש היטב ודוק:
גמרא תיש סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד וכו' לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת הנה בתשובות שבות יעקב תשובה י"ג הביא קושי' בשם גאון א' שהקשה לשיטת הר"י והר"י שהביא האשר"י בפ' ערבי פסחים סי' כ"ה דפסקו דאם חל י"ד בשבת דאפ"ה עושה זכר לחגיגה בלילה ואע"ג דבשבת אין מביאין חגיגה מ"מ מביאין החגיגה מע"ש כיון דנאכלת ב' לילות ויום א' א"כ מאי משני הגמרא שם כאן שבא בשבת הא אפ"ה הו"ל דמותר לשחוט בה מיד דודאי הבעלים הטבילוהו כדי לשבר בה עצמות החגיגה במוצאי שבת כיון דלשיטת הר"י והר"י מביאין החגיגה מע"ש ולכאורה הקושי' הזאת היא קושי' חזקה ועצומה על הר"י והר"י וראיתי דהרב הגאון בעל שבות יעקב השיב על קושי' זו דמש"ה שונה ומטביל דחיישינן דלמא נטמא בולד הטומאה ומתרץ הגאון הנ"ל בזה ג"כ קושית התוס' בד"ה והא מדקתני סיפא ע"ש ולא ידעתי מה עלתה על דעת הגאון הגדול הנ"ל דאיך הבין מאי פריך הגמרא מתחילה דלמא הטעם דשונה ומטביל היינו משום דלמא נטמא בולד הטומאה אלא ודאי דפריך משום דאי הטעם הוי משום שמא נטמא בולד הטומאה א"כ תקשה ג"כ אסכין אמאי שוחט בה מיד דלמא נטמא בולד הטומאה אלא וודאי צריכין אנו לומר דלהא לא חיישינן דודאי ביום י"ד אפילו מולד הטומאה נזהרים אע"ג דהם יכולין לטבלו באותו היום דלא צריך הערב שמש א"כ לפ"ז הדרה קושית השואל שם לדוכתא מאי משני הגמרא כגון שבא בשבת הא בודאי הבעלים טבלו מע"ש כדי שיהיה הקופיץ ראויה לשבור העצמות של החגיגה למוצאי שבת. שוב מצאתי בתוס' בחגיגה דף פ"א ד"ה האונן שדברו מזה ע"ש היטב ע"כ נראה לפענ"ד לתרץ קושיתו של השואל שם והוא דלכאורה צריכין אנו לדקדק אמאי בי"ד שוחט בה מיד ובי"ג שונה ומטביל וליחוש דשמא נטמאו בי"ד או בי"ג בטומאת ז'. אמנם זה בודאי לק"מ כמו שביארתי בדברי הראשונים דודאי ד' ימים קודם ע"פ בני אדם נזהרים שלא יטמאו סכיניהם בטומאת ז' אלא דמטומאת ערב אינם נזהרים כיון שיודעים שיכולים להתקינה קודם הפסח אבל בי"ד דאם נטמא אפילו בטומאת ערב נמי אינם יכולים לעשות בו הפסח אם כן נזהרים אפילו מטומאת ערב ושפיר קאמר דשוחט בה מיד וזה ברור ומבואר מדברי כל הראשונים ודוק:
והשתא לפ"ז מתרץ הגמרא שפיר לעולם רבנן וכגון שבא בשבת וכ"ת דמ"מ וראי טבלו אותה מערב שבת לשבר בה עצמות במוצאי שבת לשיטת הר"י והר"י באשר"י י"ל דמי יימר דלא שברו בה העצמות כבר מע"ש וא"כ אינם צריכין תו להקופיץ וחיישינן דלמא הדר נטמאה וכ"ת דודאי בעלי' מנטרי' אותה זה ליתא כיון דלא צריכין לה תו ושפיר משני הגמרא ומתורץ הר"י והר"י ז"ל ודוק:
אלא דקשה לפ"ז אמאי רק שונה ומטביל ליחוש לפ"ז דלמא נטמאה אפילו בטומאת ז' כיון דאין הבעלים צריכין לה תו וצריכין אנו לומר דכל כי האי לא רצו להחמיר על ספיקתה כיון דבלא"ה כל הכלים הנמצאים בירושלים טהורים אלא דבסכינים החמירו א"כ בכה"ג לא רצה להחמיר כ"כ וזה ברור ודוק:
ואין להקשות לפ"ז בי"ג אמאי שונה ומטביל דכיון דאיירי כגון שבא בשבת וא"כ צריכין לשחוט החגיגה בע"ש וא"כ סכין בי"ג נמי נימא דישחוט בו מיד דודאי הבעלים טבלוהו בי"ב לשחוט בה החגיגה בי"ג איכא למימר דדוקא הא דקופיץ בין בזה זאת איירי כגון שבא בשבת אבל הרישא דקתני בי"ג שונה ומטביל לא איירי שבא בשבת ודוק
והנה המהרש"א הקשה קושיא אחריתי דתקשה איך משני הגמרא לעולם רבנן כגון שבא בשבת מ"מ טבלו אותה שישבור בה עצמות של חגיגת ט"ו ואמאי הוצרך הגמרא להקשות מסיפא ולכאורה אמרתי לתרץ קושי' זו ע"פ מה ששמעתי מאדמ"ו הגאון הגדול חתם סופר אב"ד דק"ק פ"ב בדרשה דשבת הגדול דרצה לתרץ הא דקאמר התוס' לקמן בד"ה מ"ט דבן דורתאי ס"ל דחגיגת ט"ו אין לה תשלומין מדאיתקש לפסח והקשה העולם מה יענה בן דורתאי לפסוק וחגותם אותו דנשמע מזה דחגיגה יש לה תשלומין ותי' הגאון הנ"ל דבן דורתאי היה סובר דקרא וחגותם אותו פירושו רק חוגו חגי כדמקשה רב פפא לאביי במס' חגיגה דף יוד ע"ב רק אהא דצאן ובקר לחוד למד חגיגת ט"ו ובעבור כן סבר דאין לה תשלומין בפסח ונכון ואדמ"ו הגאון תי' בזה עוד קו' מהרש"א. שם שהקשה על התוס' דמאי מקשה דלוקי בן דורתאי הקרא דבקר לחגיגת י"ד. דלמא בן דורתאי ס"ל כבן תימא ותי' איהו דע"כ בן דורתאי דלא דריש וחגותם אותו אחגיגה רק חוגו חגי בודאי אינו דורש זבח חג זה חגיגה ושפיר מקשה התוס':
והשתא לפ"ד אדמ"ו הגאון ני' מתורץ היטב קושית מהרש"א דלא הוי המקשן מצי להקשות הא אכתי אמאי שונה ומטביל הא בודאי טבלו אותה הבעלים לחגיגת ט"ו משום דידע דאיכא לתרץ דלמא התנא דהאי מתני' ס"ל דוחגותם אותו לא הוי רק חוגו חגי וליכא חגיגת ט"ו כלל וכלל ושפיר הוצרך להקשות מסיפא ודוק:
אלא דמ"מ זה דוחק בעיני לומר דלא רצה המקשן כפשוטו להקשות משום דידע דאיכא למימר דהאי תנא ס"ל דקרא דוחגותם אותו לא הוי רק חוגו חגי וא"כ לפ"ז ליכא חגיגת ט"ו משום דלא משתמיט דשום תנא יסבור כן ואיך יעלה על הדעת דהאי דמתני' יסבור כן וכ"ת הא איכא יהודה ב"ד ודורתאי בנו מ"מ הא אינהו ילפי חגיגת ט"ו מפסוק דצאן ובקר אבל מאן דיסבור דליכא חגיגת ט"ו כלל לא מישתמיט שום תנא דיסבור כן:
ע"כ נראה לפענ"ד לתרץ קושית מהרש"א באופן אחר והוא דהנה לכאורה י"ל דבלא זה לא היה מצי להקשות דודאי הבעלים טבלו לקופיץ דצריכין לחגיגת ט"ו דידע דאיכא לתרץ דכיון דחגיגת ט"ו יש לה תשלומין כל ז' גם אין ענש כרת אם אינם עושים אותה אימר לא טבלוהו לקופיץ וכ"ת צריכין אותה לחגיגה דלמא הבעלים לא יעשו החגיגה כיון דיש לה תשלומין אבל בסכין דודאי צריכין אותה לשחיטה דאין לה אשלומין דהיינו הפסח לפיכך שוחט בה מיד לפיכך מקשה מסיפא דמתני' דקתני חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד ומתורץ קושית מהרש"א היטב וזה ברור:
אלא דמ"מ קשה מאי פריך מסיפא דלמא הא דקתני י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד איירי ג"כ בסכין אבל אה"נ בקופיץ שונה ומטביל דאמרינן אימר לא טבלוהו הבעלים דלא יעשו החגיגה כיון דיש לה תשלומין וכ"ת א"כ מאי רבותא דשבת הא שבת וחול שוין דודאי הבעלים טבלוהו מאתמול שצריכין אותה לשחיטת הפסח איכא למימר דלמא שבת איצטריכי ליה דה"א דדוקא בחול הוא דאמרינן דשוחט בה מיד דודאי היום נאבד אבל שבת ה"א דודאי מאתמול נאבד דאי היום מי הוציאה כיון דאסור להוציאה בשבת כדאיתא לעיל בר"פ דשאלו שכח ולא הביא הסכין מע"ש וכתב התוס' שם דאיירי לאחר שנפרצה בה פרצת דאל"כ הוי ירושלי' כרשות יחיד ע"ש וא"כ לפ"ז ה"א במצא סכין בשבת דצריך לשנותה ולהטבילה כיון דודאי הדעת נוטה שמאתמול נאבד כיון דא סור להוציא בשבת קמ"ל דאפ"ה שוחט בה מיד משום דודאי היום נאבד ובא לכאן או שא' שכח ולא הביא סכינו מע"ש או שהוציאה א' בטעות או בשכחה בעלמא אמנם זה ליתא דאפ"ה מקשה הגמרא שפיר דהא קתני בסיפא נמצא בט"ו שוחט בה מיד וקשה דאי נימא דבחגיגה כיון דיש לה תשלומין תקשה אמאי שוחט בה מיד נימא דלמא אח"כ נטמא דכיון דבעלי' ידעו דיש לה תשלומין לא נזהרים וכ"ת דהלא נזהרו עד אתמול לפי שצריכין אותה לשחיטת הפסח דאין לה תשלומין מ"מ הלא תיכף אחר השחיטה אינה נזהרים ושפיר מקשה הגמרא ודוק:
והשתא לפ"ז אמרתי דמתורץ היטב הא דמייתי הגמרא כל הסיפא לפי שהקושי' היא ג"כ מנמצאת בט"ו שוחט בה מיד ודוק:
אמנם רש"י ז"ל דמפרש כל הסיפא דאיירי בקופיץ ולא בסכין נראה שהכריח כן מהא דקתני בסיפא נמצאת קופיץ קשורה לסכין ואי כל הסיפא איירי בסכין נמצאת קופיץ חשורה להם הו"ל לכתוב אלא ודאי דאיירי בקופיץ ושפיר הוצרך התנא לומר קשורה לסכין ודוק.
אמנם להרמב"ם נראה דהוכחתו הי' להיפך מדקאמר נמצאת קופיץ ואי איירי הסיפא בקופיץ נמצאת קשורה הו"ל לכתוב אלא ודאי דבסכין איירי ודוק וז"ל הרמב"ם בפ' ל"ג מה' אבות הטומאה ה' ה' כל הכלים הנמצאים בירושלים טהורין אפילו נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים חוץ מן הסכינים לשחיטת הקדשים מפני חומרת הקדשים. בד"א בסכין הנמצאת בירושלים בשאר ימות השנה אבל אם מצא סכין בירושלים בי"ד בניסן שוחט בה הקדשים מיד ואפילו חל י"ד להיות בשבת שלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום הזה וכן אם מצאה בי"ט שוחט בה מיד שחזקה כל הכלים בי"ט טהורין. ה' ו' מצא הסכין בי"ג מזה עלי' ומטבילה ושוחט בה למחר מפני שעשאוהו ביום זה כאלו יום י"ג ז' שלה ה' ז' מצא סכין קשורה לסכין הידוע אצלו בין בי"ט בין בשאר ימים הרי הוא כמוה אם טהורה טהורה ואם טמאה טמאה:
הרי הארכנו פה להציע לשון הרמב"ם ז"ל ועתה נדבר ונציע מה שיש לדקדק בדבריו אחת לאחת בראשונה מדוע לא הביא הרמב"ם ז"ל הא דקתני במתני' שם חוץ מן הסל ומן המגריפה והמריצה המיוחדים לקברות ב' מ"ש ואפילו חל י"ד להיות בשבת מאי אפילו דקאמר מה לי שבת מה לי חול ג' מ"ש מצא סכין קשורה לסכין הידוע אצלו היאך מפורש האי דין בגמרא או בירושלמי אף דהדין מבואר מצד הסברא מ"מ כבר כתב הרמב"ם בספר אגרת לרמב"ם דעל דין הנראה לו מצד הסברא בלבד ואינו מפורש בקרא או בגמרא כותב הלשון יראה לי וא"כ כאן דלא כתב כן בודאי הוא מפורש באיזה מקום ואנן לא מצאנו מקום זה הדין.
כדי לתרץ את כל זאת נאמר דודאי הא דלא הביא הרמב"ם האי דין דסל ומגריפה ומריצה הוא משום דהא דקאמר ר' יוסי חוץ מן הסל ומגריפה והמריצה הוי מלתא דפשיטא ולא היה צריך ר"י לפרשם ע"כ היה סובר הרמב"ם דהא דקאמר ר"י חוץ היינו משום דאיהו סובר דאפי' בסכינים נמי אמרינן כן דטהורי' הנמצאים בירושלים ע"כ אמר חוץ לאשמעינן דדוקא אינהו אבל שאר כל הכלים אפילו סכינים נמי טהורין אלא דמתני' שאחריו פליג עלי' וסביר' דאפילו בסכינים נמי מחמרינן והשתא אף דהרמב"ם פוסק כתנא דמתני' דפליג עלי' דר"י אם כן לא הוצרך לכתוב האי דין דסל ומריצה ומגריפה דהוי מילתא דפשיטא ודוק:
והשתא לפ"ז נבין היטב הא דרצה הראב"ד לדחוק את עצמו ולומר דהאי מתני' איירי בחוץ לירושלים דהוא רחוק וזר לפרש כן כמו שאכתוב לקמן אמנם לפמ"ש ניחא דהיה קשה ליה מדקאמר רש"י חוץ מן הסל ומגריפה משמע אבל בסכינים נמי סביר' דטהורין ובעבור כן קאמר חוץ וא"כ איך כתב התנא תיכף אח"כ דאפילו בסכינים בשאר ימות השנה דטמאין אלא ודאי דאיירי חוץ לירושלים ודוק דהיה נראה לו לדוחק דהאי תנא בתרא פליג עלי' דר"י דמשמע ממתניתין דליכא פלוגתא והאי סתמא כ"ע מודה:
ומ"ש הרמב"ם אפילו חל י"ד להיות בשבת היינו כמ"ש דה"א דבנמצאת בשבת ודאי מאתמול נאבד משום דאסור להוציא הסכין בירושלים בשבת קמ"ל ודוק ושפיר קאמר אפילו חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד ודוק.
ומה שדקדקנו מאין דין זה להרמב"ם דכתב נמצאת סכין קשורה לסכין הידוע אצלו. נראה דיצא לו כן מירושלמי מפורש ומקדם נדבר בזה הירושלמי איזה דברים והוא דז"ל הירושלמי במס' שקלים פ"ח עלה דמתני' ד'תני קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל תני הסכין הקשורה לה הרי הוא כמותה וי"ל מאי פירושו דהאי ברייתא אי הפירוש דהרי הוא כמותה היינו דהקופיץ הרי לסכין א"כ תקשה מאי קמ"ל היינו מתני' דתני נמצאת קשורה לסכין הרי זו כסכין ואי הפירוש דהסכין הוי כקופיץ א"כ תקשה משנה וברייתא אהדדי דבמתני' קתני דהרי הוא כסכין ושוב מצאתי בצל"ח שהקשה ג"כ כן ע"כ נראה לפענ"ד דהכי פירושו דהירושלמי דהירושלמי היה סובר דהכל תלוי בענין הקשירה דבמתני' קתני נמצאת קשורה לסכין דנראה מן הקשירה דהסכין הוא העיקר אלא דהקופיץ ג"כ קשור בה א"כ נגרר הקופיץ אחר הסכין דהיא העיקר אבל בירושלמי קאמר הסכין הקשורה לה דמשמע דנראה דהקופיץ הוא העיקר לבעלי' והסכין רק קשור בה א"כ הקופיץ הוא העיקר ונגרר הסכין אחרי' ודוק.
והשתא לפ"ז יש ליתן טעם לשבח הא דפסק הרמב"ם ז"ל דלא כב"ת דהרי בסוגיא מפלפל הגמרא הרבה אליבא דב"ת גם מתני' דלקמן דקתני הלילה הזה כולו צלי הוי כב"ת אמנם לפמ"ש ניחא דכיון דקאמר בברייתא הסכין הקשורה לה הרי היא כמותה ואי דמתני' לא איירי בנשיא גוסס א"כ תקשה אמאי אמרינן בסכין הקשורה לה דהוי כקופיץ הא הסכין ודאי טבל דצריך לשחוט בו פסחו אמנם אי איירי בנשיא גוסס י"ל דמדקשורה לקופיץ בודאי לא טבלה וחשש שמא ימות הנשיא ויעשו טומאה והיינו דקשורה לקופיץ דהאי בודאי אינה טבלה דיש ב' ספיקות ודוק:
אמנם באמת הרמב"ם נראה לפענ"ד דהי' לו פי' אחר בהאי ירושלמי והכי פרושו הסכין הקשורה לה דהיינו דנמצאת הסכין קשור לסכין הידוע אצלו הרי היא כמותה והיינו דין דהרמב"ם בה' ז' וזה ברור ונכון לפענ"ד בשיטת הרמב"ם ודוק:
ועתה נבוא לבאר עוד איזה דברים בשיטת הראב"ד והוא דלא זכיתי להבין לפי שיטת הראב"ד דאיירי הך מתני בנמצאת חוץ לירושלים א"כ איך משני הגמרא דאיירי כגון שבא בשבת א"כ איך נמצאת שם הא ודאי מאתמול נאבד דבשבת ודאי דאסור להוציא ולהכניס מירושלי' לחוץ לירושלים ואמאי בסכין שוחט בה מיד גם הסיפא קשה דקתני חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד וחי איירי לאחר שנפרצה בה פרצות מ"מ הי' אסור להביאה רק ד' אמות וצ"ע כעת:
ומ"ש הראב"ד א"א אין דרך המשנה כן בשקלים נראה דקשי' לי' על סדור לשון הרמב"ם דכותב מתחילה דין די"ד ואח"כ דין די"ג וזולת זה אי אפשר לפרשו בענין אחר:
תוס' ד"ה מל"ט דבן דורתאי עיין שהר"י העלה דפרישות יהודה ב"ד ובנו היתה משום חגיגת ט"ו אלא שהוצרך לדחוק את עצמו דיהודה ב"ת ס"ל דחגיגת ט"ו לית לי' תשלומין גם צריך לומר דס"ל דחגיגת י"ד לאו דאוריית' אמנם לפענ"ד הקלושה נראה דיש דרך אחר בענין זה והוא דמדקאמר הגמ' דאמרו וכי אם יבוא אליהו ויאמר להם מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת ולא קאמרו חגיגת ט"ו רק סתם חגיגה משמע דאכל החגיגות קאמר ובודאי משום חגיגת י"ד בלבד לא היו פורשים כיון דזה לא שכיח שיחול י"ד בשבת ומשום פעם אחת דיחול לא יפרשו מן החכמים רק בשבת שסברו שחגיגת ט"ו ג"כ דוחה שבת והיא שכיח משו"ה פרשו וגם בשביל חגיגת ט"ו בלבד נמי לא היו פורשים כיון דיש לה תשלומין אע"ג דעיקר מצוה הוא ביום ראשון אפ"ה בשביל חגיגת ט"ו בלחוד לא היו פורשים כיון דעכ"פ מהני תשלומין אלא דתרווייהו גרמו שיפרשו דהיינו חגיגת י"ד וגם ט"ו ודוק:
והשתא לפ"ז אתי שפיר דקאמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים נוקי ונפרש דאע"ג דבן תימא סובר ג"כ דחגיגת י"ד דוחה שבת מ"מ הוא לא סבר דחגיגת ט"ו דוחה שבת ודוק:
שוב מצאתי בס' מגיני שלמה ג"כ סגנון כזה ועיין:
ומה שהקשה התוס' דלוקי האי קרא בי"ד נראה דבן דוראאי הי' סובר דמדכתיב בקרא צאן דהיינו הפסח קודם החגיגה בודאי הזה חגיגה היינו ט"ו דאי י"ד א"כ הו"ל לכתוב בקר קודם צאן כיון דחגיגת י"ד בודאי זביחתה קודם תמיד שב"ע ודוק:
והנה לכאורה י"ל בהא דאמר אביי אבין תכלא לימא כי הא מילתא מה זו הקצף אשר קצף עליו בשביל קושי' שאינה נכונה ונראה לפענ"ד דלכאורה י"ל לפמ"ש התוס' דאיירי בחגיגת ט"ו דסברו אינהו דדוחה את השבת וקשה מה יענה לקרא דוחגותם אותו דקשי' שבעה שמונה הוי אלא ודאי נראה לפענ"ד דאינהו סברי דדוקא יום ראשון שחל בשבת הוא דחגיגת ט"ו דוחה אותו אבל כיון דאז הוי עיקר המצוה אבל אם לא הביא ביום ראשון דאינך לא הוי אלא לתשלומין אין דוחה אח השבת והשתא שפיר קאמר הכתוב דוחגותם אותו חג ה' שבעת ימים דבמ"נ אי חל יום ראשון בשבת א"כ חל יום הח' ג"כ בשבת והאי אינו דוחה כיון דאז אינו אלא לתשלומין וא"כ לא הוי אלא ז' ימים ואי יום א' בחול נמי אינו דוחה שבת שבנתיים והוי שפיר מכוון הא דקאמר הקרא ז' ימים אבל אי נימא כרבנן דאפילו ביום ראשון אינו דוחה תקשה קושית רבין דפעמים לא משכחת אלא ששה. אמנם לדרשת ב"ד ניחא טפי והשתא לפ"ז כדשאל רבין האי קושי' הבין אביי דרצה לילך בשיטת יהודה בן דורתאי דהיה מן הפרושים ושפיר קצף עליו וזה ברור ויציב ודוק היטב:
אלא דלפ"ז צריך עיון דתקשה קושית התוס' דאמאי פרשו יהודה ב"ד ודורתאי בנו הא י"ל תשלומין וכ"ת דאינהו סברי דאין לה תשלומין. זה ליתא לפמ"ש כיון דאינהו אדרבה דייקי מהאי קרא דחגיגת ט"ו דוחה שבת וק"ל:
תוס' ד"ה לאו משום דאין לו במה ישמח ולפענ"ד נראה לתרץ דהנה במס' מנחות קאמר ר' זירא כל הראוי' לכילה אין בילה מעכבת עליו ולפיכך אם לא בלל כשר כיון דעכ"פ ראוי' לבילה אבל מנחה של ס"א אינו יכול להביא בכלי א' כיון דאינו ראוי' לבילה והשתא לפ"ז מתורץ היטב קושית התוס' דאי לא הי' כתוב אלא חד קרא ה"א דלא אתא קרא אלא לרבויי דוקא בחל יום ראשון בשבת או לילה הראשונה דאינה ראוי' לבילה אבל היכא דשחט מעי"ט לי"ט ה"א דיוצא בה ידי שמחה לפיכך איצטריך תרווייהו אך וזבחת ודוק:
אלא דצ"ע לפ"ז לפי מאי דמשני הגמ' לא כדקתני בסיפא טעמא מרבה אני ליל אחרון שיש שמחה לפניו א"כ דלמא קרא דוזבחת ושמחת לא אתי' אלא להיכא דאין ראוי לבילה:
והנה המרש"א מקשה דאמאי לא פריך הגמרא תיכף מהאי ברייתא דקתני מרבה אני י"ט אחרון שיש שמחה לפניו ואמאי ל"ק הברייתא הטעם משום דבעינן בשעת שמחה ולק"מ דלא הי' יכול להקשות מהאי ברייתא דה"א אין ה"נ דכך פרושו דברייתא מרבה אני י"ט ראשון שיש שמחה לפניו ולפ"ז יש זביחה בשעת שמחה אלא דמדחה הוי שפיר הגמרא דלמא הטעם כדקאמר שיש שמחה לפניו ולא משום זביחה כ"ש ודוק כי קצרתי:
ולא יאכל הפסח לשבע נראה דקושיתו הי' אדרבה יאכל הפסח תחלה ויהי' נאכל לתיאבון ופשוט:
בש"ק ד"ה תני חגיגה הבאה עם הפסח עיין מה שהקשה ולפענ"ד לק"מ מדאמר בן תימא חגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה משמע דהוי ממש כפסח ואינה רק ליום ולילה אפילו מה שלא עלה עמו על השלחן לפסח קאמר מתני' דלא כבן תימא וזה פשוט:
דף כב אילי ציבור עיין בש"ק שהאריך להקשות אדברי התוספת במנחות מ"ט ובאמת בלא"ה קשה לכאורה אמאי לא אמרו ושמא משום עולת נדבה ומדוע נקטו שלמי נדבה והרי אילים וכבשים עולת הי' ואפשר לומר דיש טעות סופר בתוס' וצ"ל שמא משום שלמים קאמר וכו' והכונה דתוספתא לא איירי בכבשי עצרת שהמה עולת רק איירי בב' כבשי עצרת שהיו שלמים ובזו איירי התוספתא וא"כ בכה"ג בשחט אילים לשם כבשי השלמים בכה"ג עקירה בטעות לא הוי עקירה כיון דעקר עולה לשלמים ואילים לכבשים משא"כ בטעה בין כבשי עולת לאילי עולת בכה"ג עקירה בטעות הוי עקיר'. כן הי' נראה לישב דברי התוס' שלא יהי' תמוהים כ"כ עד שנצטרך לשבש התוספתא עי"ז:
או הי' נראה לפרש דברי התוספתא דהא דאמר ונמצאו אילים או כבשים לא דנמצאו כולם אילים או כולם כבשים אלא דנמצאו בתוך הכבשים איל או בתוך האילים חד מכבשים ובכה"ג דלא עקר כולם אמרינן עקירה בטעות לא הוי עקירה כנ"ל לישב ודוק. ובסוגי' דהיזק שאינו ניכר הארכתי בסוגי' שם בדברים נכונים ואין כאן מקומו:
ודע דיש לעיין לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות למס' זבחים משנה א' דמה דנקיט המשנה הלשון אלא שלא עלו לבעלים הוא לאשמעינן דבקרבן ציבור אינו פוסלת בו שחיטה שלא לשמן דסכין משכתן למה שהן א"כ לפ"ז מאי דייק הירושלמי פה דיש בעשיתן מצוה כיון דע"כ מתניתין איירי בשוחט במזיד שלא לשמן כמ"ש בק"ע ותמי' דלמא מתניתין איירי ג"כ בשוגג בסדר עולה ושחטה לשם שלמים ונמצא שלמים ואפ"ה לא עלו כי שאני יחיד מציבור ויש לישב ועיין בספר טהרת הקודש חי' מסכתא זבחים:
ריב"ל אמר יש בעשיתו מצוה כגון יבמתו נדה ובא עלי' נרא' לפרש דרשב"ל ס"ל דוקא בכה"ג יבמתו נדה שבא עלי' דעכ"פ עשה מצוה גדולה ומוטלת עליו בכה"ג פטור מחטאת אבל באשתו נדה ובא עלי' אע"ג דעכ"פ עשה קצת מצוה שמחת אשתו כמ"ש רש"י בסוגיא דבבלי מ"מ זה לא חשיב עשיות מצוה ור"י ס"ל דגם זה מקרי עשיות מצוה ופטור ודוקא ב' שפודין דליכא שום מצוה כל דהו בזה חייב לזה אמר אמר הירושלמי מתני' פליגי אר"י וכ"ש ארשב"ל אלא משום דהלכה כר"י נגד ר"ל נקיט ר"י ודוק וזה אינו כפי' הק"ע דפרושו צ"ע גדול:
ע"ב אף בסכין של מילה כן עיין בק"ע דמפרש דמיבעי לי' אי מותר לטלטל סכין של מילה לאחר שמל ולא פי' כן בשבת בפ' ר"א דשם מפרש אם הוציאו יע"ש ובאמת לטלטל הסכין גם אליבא דידן דלא קי"ל כר"י ועיין בפ' ב' מה' שגגות אפ"ה יש בו דעות ורמ"א בסי' רס"ו מתיר לטלטלו אחר המילה וכן המרש"ל אלא דמהרי"ל אסר ועיין בט"ז שם באורך דדחה דברי הרמ"א ומהרש"ל עבור דברי מהרי"ל והביא ראי' לאסור דעלי לפני הקצב דאמרינן ושוין שאם קצב עליו בשר דאסור ולפענ"ד נראה דמשם יש אדרבה ראי' לאסור דמשמע דוקא בעלי הוא דקאמר שוין שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו הא בתברא גרמא מותר אפילו אח"כ לטלטלו הואיל ומלאכתו להתיר דדוקא עלי דמלאכתו לאיסור אסור אם כן ה"ה סכין של מילה הוי מלאכתו להיתר דהרי מילה בזמנו דוחה שבת ובין השמשות הי' עומד לכך ואם יזדמן עוד מילה ימול בו ואע"ג דבסי' ש"ח הביא המחבר דאיזמל אסור לטלטלו היינו בזמן דליכ' מילה דהוי מוקצה מחמת יו"ט משא"כ הכא דהי' מילה בשבת א"כ שפיר הואיל ובין השמשות הי' עומד לכך מותר ועיין תשובת בית יעקב ק"ב שוב מצאתי בספר הלכה ברורה בסי' ש"י כדברי:
ובענין טעה בדבר מצוה עיין מ"ש בחדושי לשבת ועיין משנה א' דשבת בתוס' י"ט במ"ש דלולב נתן לדחות ותמוהין דבריו ובחדושי הארכתי:
הלכה ו
אמר ר' יוסי אין יסבור ר"א כר' יוחנן משמע מזה דר"י ס"ל דפוטר ר"מ אפילו בשאין בעשיתו מצוה כלל וכלל ועיין במה שפרשתי לעיל דמשמע בהדי' דעכ"פ בעינן קצת מצוה כאשר פרשתי לעיל בהא דאמר ר"י אין בעשיתו מצוה כגון ב' שפודין ועיין בש"ק לעיל ע"א בד"ה רשב"ל שמגמגם בענין ואינו מבורר לו הסוגי' אמנם כעת נראה לפענ"ד דבאמת ר"י ס"ל דאפילו אין בעשיות מצוה כלל נמי פוטר ר"מ אמנם דוקא היכא דהטעות הוא בהאי מילתא עצמו כגון דומה לשוחט ונמצ' בעל מום דבהאי גופא דלמצוה נתכוין נמצא הרעותא ובכה"ג אע"ג דאין בעשיתו מצוה אפ"ה פטור משא"כ היכא דהטעות לא היתה בהאי מילת' גופ' כגון ב' שפודין דהטעות נזדמן בשפוד אחרת של נבילה ודוק בכה"ג חייב וזה הוא דמפרש ר"י אין בעשיתו מצוה כגון ב' שפודין ודוק כלומר בזה דוקא מחייב לזה הקשה הירושלמי מב' תינוקת לר"י דהוי נמי כדמיון ב' שפודין דלא היה הטעות בהאי תינוק גופא:
והשתא שפיר קאמר פה אפילו אי יסבור ר"א כר"י דאפילו אין בעשיתו מצוה פוטר היכא דהטעות בהאי דבר גופ' מ"מ כאן אע"ג דהוי הטעות בהאי דבר גופא מ"מ יש לומר דאפ"ה שני' בעל מום שאין דרכו להתחלף ודוק ובזה סרה ג"כ קושית הש"ק לעיל הא בגלוי חייב אר"י דר"ש היא יש לפרש דקושית הירושלמי הוא אמאי בגלוי חייב מה תיקן וכקושית הגמרא בבבלי ותירץ דר"ש הוא דאית לי' מקלקל בחבורה חייב ועיין במס' שבת דף ק"ו ד"ה חוץ מחובל ומבעיר:
סליק פ' אלו דברים בעזר המאיר לארץ ולדרים: