אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת פסחים › פרק ח האשה

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת פסחים · פרק ח האשה

פרק כיצד צולין

עברה וילדה עד שלא הביאה ב' שערות היא ובנה מתים ויש לעיין מסנהדרין דף ס"ט דבת שבע אולידה בשית אפי' וצ"ל דס"ל כב"ה שם דלא ילפינן דורות אחרונים מראשונים אמנם עכ"פ הרי קאי על התורה וצ"ע:

ע"ב וחרשת לית את יכול דכתיב ואמרה האשה אמן אמן עיין בש"ק מה שתירץ וצ"ע הלא עכ"פ היה יכול לתרץ כגון שמתחלה כשנסתרה לא היתה שוטה ואח"כ נשתטית וא"כ שפיר לא הוי אנוסה וצ"ל דאפ"ה אינה שותת דכיון דאח"כ נשתטית חיישינן דלמא גם מתחלה היתה שוטית:

אמנם לפענ"ד נראה דבלא"ה לק"מ דגם בשוטית לא שייך שבועה וגם ואמרה אמן אמן כיון דאין בה דעת וצ"ע וע"כ צ"ל דהא דמתרץ הירושלמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן הכונה משום דאינה בת דעת דליכא לתרץ משום דאינה באמירה ודיבור הלא שבועה בכתב הוי ג"כ שבועה וא"כ הרי יכולה לענות בכתב אלא די"ל דשאני חרשית כיון דאינה ראוי לישבע בפירוש הוי אינה ראוי לבילה ועוד לפי מה שתירץ התוס' בגטין דף ע"א ד"ה והא דמחלקו בין היכא דכתיב ואמר ואמרה דודאי הוי כפה ממש שוב מצאתי בנ"ב מה"ק סי' ס"ו שהאריך בענין שבועה בכתב:

דף כח ע"ב דכתיב ושמחת אתה וביתך וי"ל א"כ לפ"ז הדר' קושי' לדוכתה איולדת דקתני במתניתין דנדרים דף ל"ה ע"ב ומקריב עליו קיני יולדת וליכא לתרץ שכן אדם מפריש על אשתו חרשת דשני' אשתו דכתיב ושמחת אתה וביתך וע"ש היטב בסוגיא כי קצרתי ויש לישב ודוק:

דף כט ע"א והא תנינן כל מצות עשה שזמן גרמא עיין בש"ק מה דתמה ולפענ"ד לק"מ דהכי מקשה דאיך תני במתני' סתם כל מצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות דהא איכא מצה דג"כ זמן גרמא ואפ"ה חייבות לזה מתרץ דחומר היא עשה זו דכח ל"ת יש בה ודוק אמנם בבבלי בקדושין מקשה ג"כ משמחה והקהל דנשים חייבות אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא ומתרץ דאין למדין מן הכללות עיין שם דף ל"ז ע"א:

חומר היא מ"ע שהיא באה מכח ל"ת ועיי' בש"ק ולפענ"ד לחלק דשאני במצה דכתיב הל"ת קודמת לפיכך עשה שאחריה כחק ל"ת יש בה וכן דייק לשון הירושלמי שהיא באה מכח ל"ת ודוק משא"כ ב"יט דעשה דשבתון כתיב גבי ר"ה וכתיב קודם הל"ת ומשום כן לא שייך לומר דכח ל"ת יש בו ואדרבה מש"ה אקדמה הקרא ודוק ועיין במה שהארכתי במס' ר"ה דף א' ע"ב ובמה שכתבתי שם בענין עד הביאכם דהוי עשה וא"כ בנשים ליכא זו העשה דהוי זמן גרמא ולפי הירושלמי פה שני' דסמוכה ללאו ומה שהקשה עוד בש"ק אמה שהקשו התוס' ל"ל וכו' דלפום סוגין לק"מ נראה לפענ"ד דלפי מה שהעלתי בדבור הקדו, דפשט הסוגיא הוא דמקשה איך תני סתם במתני' כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות כיון דאיכ' מצה ועל זה תירץ דשני' מצה אם כן לפי זה הבבלי ע"כ לא ס"ל סברת הירושלמי כיון דמקשה ממצה ודוק. ונפלה לפי זה גם כן הקושי' הקודמת של הש"ק כיון דבבלי לית להו האי סברה ונראה ליתן טעם לשיטת הבבלי דלא ס"ל כתירץ הירושלמי דאם כן תקשה אם כן יהיה נשים גם כן חייבות בספירת העומר אף על גב דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא כיון דסמיך לקרא דלחם וקלוי וכרמל לא תאכלו אלא דזה תלי' אי ספירת העומר דאוריי' ובאמת רוב הפוסקים לא ס"ל דספירה דאוריי' ועיין בטור:

ודע דעלתה ברעיוני לומר בחולה שאין לו לברך על הספירה רק אדם אחר יוציאו בברכה משום דהתוס' הקשו במנחות גבי זבה דכתיב וספרה לה תברך ותרצו שמא תסתור ועיין במשנה דפסחים דעל חולה וזקן אין שוחטין את הפסח ב"ע שמא יבואו לידי פסול אם כן ה"ה גם כן דאין לברך שמא ימות והוי דומה למ"ש התוס' שמא תסתור כנ"ל לפום רהיטא כעת

איש שה לבית אבות כ"ש לבית נראה בעיני דדרש ליה לבית אבות. כל שהו לבית אפילו אשה אם כן איתר תו שה לבית להורות אפי' פסח שני נמי שוחטין על אשה לבדה ואם כן פליגי בהאי קרא דלר' מאיר משמע איש שה לבית אבות לבית אב ממש ואצטריך אחר כך לבית לרבות אפי' על אשה בלבדה נמי שוחטין ור"י דריש לבית אבות אפילו מקצת בית אבות ואם כן ידעינן ממילא דשוחטין על אשה בלבד ואיתר שהם לבית לרבות אפסח שני ועיין מ"ש לעיל בדף כ"ו ע"ב בענין מדמה:

אלא דמ"מ צ"ע מנ"ל לר"י הא אצטריך שה לבית ללמד שאדם שוחט על בנו ובתו הקטנים בין מדעתן בין שלא מדעתן כדרשה דר"ז שה לבית מ"מ כדאיתא בבבלי דף פ"ח ע"א ועיין בתו' שם דאע"ג דאסור לספות לקטן בידים מ"מ היכ' דאיכ' חינוך מצוה שרי ומשום הכי הותר כאן ליתום לאכול ולכאורה נראה דהר"נ והרשב"א בנדרים דף ל"ג ע"א בהא דמשני בקטן דהקשה הא הוי קטן אוכל נבילות ותירץ דעכ"פ אסור לספות בידים ולכאורה נראה כאלו חולקים אסברת התוס' פה דהעלו דבחינוך מצוה שרי אפילו לספות אם כן הרי הלמוד התם בודאי הוי כחנוך מצוה וכדברי הר"נ זה כתב גם כן הרשב"א שם. אמנם באמת יש לחלק דשאני התם דהרי יכול ללמוד מקרא מאדם אחר א"כ שפיר אסור אף על גב דהוי כחינוך מצוה מ"מ ילמוד מאחר משא"כ כאן דמיירי דאיהו לא נמנה אפסח רק אפטרופסים שחטו עליו שפיר כתבו דאי נימא דאסור לספות ליה אם כן יתבטל מהמצוה לגמרי ודוק:

שני' היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה עיין בק"ע דהכונה הוא דיקבעו חובה דכמו דאין עושין חבורה של נשים ועבדים כך אין עושין ג"כ חבורה של נשים וזכרים ודוחק ואפשר לומר דודאי אי יעשו חבורה של נשים לבד בודאי אינהו ישחטו ג"כ ויקבעו הדבר חובה דיהיה נשים שוחטות ובאמת דוק' בפסח יהיו רשאים לשחוט כיון דכהנים עומדים על גביהם כדתנן שחט ישראל וקבל הכהן וא"כ הכהן יהיה עומד על גבה ויראה שלא תתעלף משא"כ בשאר שחיטה דאין אדם עומד על גבה איכ' למיחש שמא תתעלף כמ"ש הגהות המיימונית דטעם דהל' א"י דכתב דאין נשים שוחטת לכתחילה משום שמא יתעלפו ועיין בפלתי סי' א' מה דמתרץ על קושית התוס' מריש פ' כל הפסולים דשאני קדשים דכהן עומד על גבה ויש עכ"פ מכאן ראיה להלכות ארץ ישראל ועיין מ"ש בחדושי לחולין:

מתני' ביתום קטן אבל ביתום גדול נעשה כממנה עצמו על ב' פסחי' דתני ר"ח הממנה עצמו על ב' פסחי' כאחת אוכל מאיזה שנשחט ראשון ועיין בסוגי' דבבלי פ"ח ע"ב דמוקי למתני' דוקא במלך ומלכה יע"ש היטבי אמנם נראה דהירושלמי מוקי למתני' דס"ל יש ברירה אלא דאפ"ה ביתום יאכל מנשחט משום דהוי כממנה על ב' פסחים וס"ל לר"ח דאע"ג דיש ברירה אפ"ה יאכל מן הנשחט ראשון דעכ"פ אומדין דעתו דעל הנשחט ראשון היתה דעתו יותר קרובה וא"כ לכתחילה בודאי יאכלו מן הראשון וא"כ גבי יתום דקתני יאכל במקום שהוא רוצה מש"ה מוקי לה ביתום קטן ועיין בבבלי דמוקי מתניתין דשחט גדי וטלה דוק' במלך ומלכה והירושלמי לא ניחא ליה בהאי תירץ ועיין מה שאכתוב מזה לקמן:

פעמים שהוא נמנה על ג' פסחים וכו' נראה דהכונה דכיון דשחררו א' יכול לומר איני משלים עבורך וע"כ צריך למשוך ידו מפסח עד שימצא חבורה שיקחו אותו בזול יותר או שיתנו לו על חלקו במתנה ואי תו ג"כ אינך שחרר אותו א"כ ג"כ אינך יאמר דאינו משלים עבורו וצריך למשוך ג"כ מפסח עד שימצא חבורה שימנה אותו בחנם או שיתן לו א' מעות ודוק:

מעתה לא ימנה על הפסח שמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב וכו' ותמהני מ"ש מאונן ועפקח את הגל לקמן במתני' דדוק' ב"ע אין שוחטין עליהם אבל עם חבורה שוחטין עליהם וצ"ע:

מה צריכה ליה שלא מדעת רבו והנה הרמב"ם השמיט כל הדינים הללו וצ"ע ודע דנראה דזה תלי' בדברי הירושלמי הביא הר"ש פ' א' משנה א' דתרומות דהא דקאמר אתם ולא אפטרופסין מהא דתנן השותפין שתרמו ותירץ כאן למעשה כאן להלכה ומפרש הר"ש הואיל ושותפין אין מקפידים משו"ה בדיעבד מהני אע"ג דדרשינן מה אתם לדעתיכם יע"ש וא"כ ה"ה כאן יש לדמות לזה ודוק:

ר"ח בשם ר"י מי שחציו עבד וחציו בן חורין קדש אשה אין חוששין לקדושיו ועיין בש"ק מה שתמה בשם המ"ל ועיין מה שתירץ דאיירי שקדש חציה שפחה וחציה ב"ח כמותו ובכה"ג חוששין לקדושיו ותמהני לפ"ז דא"כ גם גרושיו הוי גירושין וחוששין להם וצ"ע ודע דהתו' בפ' השולח האריכו להקשות על המתניתין דאמרו ב"ש תקנתם את רבו וא"ע לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול דאפילו לישא שפחה נמי אינו מקיים דעבד אין לו חייס יע"ש מה שדחקו ולפענ"ד נראה דיש לתרץ דאלו היה יכול לישא שפחה היה אפשר לקיים כגון דישא ג"כ חציה ב"ח ובכה"ג מקיים פרו ורבו וראיה ממתניתין דיבמות פ' כיצד דקתני מי שיש לו בנו מכל מקום וכו' ובנו הוי לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה משמע הא הוי חציה שפחה וחציה בת חורין הוי בנו ואם כן לפי זה היה יכול לישא חציה שפחה וחציה בת חורין ודוק ועיין בירושלמי שם דקאמר אפילו לפריה ורביה הביאו המ"ל כאן באמת דבריו צ"ע מה שכתב בפירושו דהאי ירושלמי:

ודע דמה שמתרץ במ"ל דהא דאמר גירש אין חוששין לגירושיו היינו אם קבל גט לאשה מיד בעלה אינו נעשה שליח ומשום הכי אין חוששין לקבלות והיינו אין חוששין לגירושיו דקאמר יש לפקפק גם כן דהרי עיקר הטעם הוא משום דאינו בתורת גיטין וקדושין אם כן לפי זה בחצי עבד וחצי בן חורין הרי איכא בתורת גיטין וקידושין בחציה שפחה וחציה ב"ח אלא דתלי' זה הפירוש בפירוש קמא דקאמר דאי אמרינן דאם גירש חציה שפחה וחציה בת חורין דאין חוששין לגירושיו אם כן תו אינו בתורת גירושין אם כן ממילא גם כן אינו נעשה שליח ודוק:

אמנם במ"ל תמה בלא"ה שם איך מדמה שמואל לר"י ולפענ"ד נראה דברי הירושלמי כפשוטו דפלוגתא דר"י ושמואל הוא דשמואל דריש כי יקח איש אשה איש אפילו מקצת איש כמו שדרשינן בגמ' דחולין ר"פ אותו ואת בנו שה אפילו מקצת שה ה"ה כאן כי יקח איש אשה אפילו מקצת איש דהיינו אפילו הוא רק חציו בן חורין ומש"ה אמר דחוששין לגירושיו וה"ה לקדושיו ור"י דריש להיפך איש עד שיהיה איש שלם ולא מקצת איש ומש"ה אמר דאין חוששין לקדושיו והא דאמר דאין חוששין לגירושיו היינו דלא נימא דהוי עכ"פ ריח הגט כדאית' בריש פ' המגרש קמ"ל משום דכיון דאין חוששין לקדושיו כלל וכלל הוי הקדושין והגירושין כמאן דליתא לזה שפיר קאמר הירושלמי דתלי' פלוגתייהו בפלוגתא דר"י וחכמים דשמואל דסובר איש אפילו מקצת איש סובר כר"י דאמר גם כן מאחיו אפילו מקצת אחיו ור"י דאמר איש כל איש במשמע סובר כחכמים דס"ל מאחיו כל אחיו במשמע:

ודע דהמ"ל דמתרץ דאיירי בקידש חציה שפחה וחציה בת חורין דבכה"ג תפסו קדושין תמהני מדוע לא מתרץ כפשוטו דאיירי בקדש ממזרת וכמ"ש התוס' בגיטין פ' השולח דחצי עבד וחצי בן חורין מותר בממזרת אמנם לפי מה שדחיתי דבריו גם זה נדחה ועיין מה שכתבתי בחדושי למס' גיטין הנ"ל:

הלכה ב

ע"ב תיפתר ששכח רבו בין שחיטה לזריקה עיין בק"ע ובש"ק דמגיה גם בהא דמותיב חזקיה והא תנינן שכח רבן מגיה ולפענ"ד נראה לפרש כפשוטו והכונה תיפתר ששכח בין שחיטה לזריקה פי' ששכח רבו אי ידע הוא בין שחיטה לזריקה מה שאמר לו ומשום הכי הואיל והוי ספק דלמא ידע מש"ה פטור דלמא ידע בין שחיטה זריקה וכי אזדרק בכשרות אזדרק. לזה תקשה האי מרבנן ב' קושית א' והא תנינן שכח רבו מה אמר לו משמע דידע ששכח ממש וידע שלא ידע מה שאמר בין שחיטה לזריקה והוא מדקתני סתמא ועוד הא קתני רישא ישחוט גדי וטלה וכפירש הקונטרס ודוק:

ודע דעכ"פ צ"ע איך דייק מדרישא איירי קודם שחיטה סיפא נמי קודם שחיטה אם כן תקשה א"כ כר"נ נמי לא אתי' דקודם שחיטה גם ר"נ מודה כמ"ש בש"ק וי"ל:

אמר ר"י הפרש קרבן ועיין ברמב"ם פ"ד מה' קרבן פסח ה' ט' וכתב הכ"מ דמימרה דירושלמי הוא כמ"ד בעלי חיים נדחים ותמהני מאי היינו כמ"ד הלא הוא ר' יוחנן ור"י ס"ל בהדי' בעלי חיים נדחים כדאי' בזבחים דף י"ב:

הלכה ג

בממנה אותו על פסחו ועל חגיגתו מעשה אירע בא' שנתן משכון לא' יריעות של ס"ת ונתנם לזונה באתננה ונפל הספק אי יריעות נאסרו תו משום אתנן זונה והנה לכאורה היה מקום לומר דאע"ג דבפנוי' לא שייך אתנן זונה כדכתב הרמב"ם בפ' ד' מה' אסורי המזבח דבפנויה אפי' היה כהן אתננה מותר מ"מ זה שייך היכא דלא היתה נדה משא"כ בפנויות שלנו שהמה נדות שפיר שייך אתנן אע"ג דהרמב"ם כתב דבאשת נדה אתננה מותר זה שייך דוקא באשתו נדה משא"כ בפנויה ועי'. אמנם מ"מ נראה דכיון דקיימ"ל בנתן לה מוקדשין לא הוי אתנן דכתיב לכל נדר פרט לדבר הנדור וכן פסק הרמב"ם וכסוגיין פה דאפי' מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו א"כ ה"ה כאן כיון דיריעות המה דבר הנדור א"כ אין שם אתנן זונה חל עליו ועוד נראה בעיני כיון דלא הוי רק משכון הו"ל דבר שאינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דזה תלי' אי בעל חוב קונה משכון וכיון דקיי"ל בישראל מישראל קונה משכון הי' משום זה מקום לאסור אמנם מטעם הנ"ל היה נראה להכשיר כן היה נראה לפענ"ד:

דף ל' במקדיש למחר עיין באו"ח סי' ש"ו מ"א ס"ק מ"א ס"ק ט"ו בד"ה כתב היש"ש וכו' דמי טפי למקח וממכר כעה"ג ועיין בירושלמי פסחים פ"ח הלכה ג' דמתרץ במקדיש למחר אבל במקדיש להקריב ביומו שרי א"כ כאן נמי כיון דקונה המצות דיומי אינו דומה למקח וממכר ויש לישב בזה ג"כ קושיות המ"א בס"ק י"א דהקשה הא אין מקדישין ולפמ"ש י"ל דפוסק צדקה תיכף גופא ובכה"ג שרי כדברי הירושלמי:

במקדיש לב"ה כעה"ג שו"ע שם בסי' הנ"ל ס"ק י"א כתב הכלבו דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אסור ועיין בירושלמי פה דמתרץ דלהקדיש למזבח שרי:

אמר ר' שמי אפילו כמ"ד ועיין בק"ע דמגיה ועיין בש"ק דמתמה ג"כ דא"כ מאי פריך הגמ' בפסחים היאך מצי מקדיש אמנם לפענ"ד נראה דא"צ להגיה ואם כן ממילא נפלה קושיתו והכא פירושו דר"ש אמר אפילו כמ"ד במקדיש למחר אבל במקדיש להקריב בי"ט שרי מ"מ דוקא במקדיש בעזרה אבל לא בחוץ לעזרה:

והשתא לפ"ז תרוייהו דמקדיש להקריב ביומי וגם בעזרה ג"כ ואם כן התם דלא אסיק עדיין התירוץ לחלק בין חובות הקבוע להם זמן מקשה שפיר מקשה היאך מצי מקדיש ואע"ג דהוי בעזרה לזה מתרץ ליה כיון דהוי חובה הקבוע להם זמן אם כן הוי ליומי וגם בעזרה גופי' ושפיר שרי ודוק:

ויש לישב לפ"ז שם איזה דקדוק דמקשה ופסח בשבת היכא מצי מקדיש ולכאורה כיון דע"כ בפסח איירי אמאי הוצרך לומר ופסח כשבת וכו' היה די באמרו ובשבת היכא מצי מקדיש ליה אמנם לפי הנ"ל ניחא דיש לומר דהמקשן היה סבר דפסח כיון דאכילתו הוי בלילה אם כן לא נחשב כקרבן הקבוע ליומי דהוי כמקדיש לצורך הלילה וכלמחר דמי ומש"ה שפיר פריך דאם כן מה בכך דמקדישו בעזרה לזה מתרץ דאפ"ה כיון דעכ"פ זריקתו הוי ביומי הוי כקבוע ליה זמן ודוק ומה שתירץ בש"ק צע"ג:

נאמר כאן שה עיין בק"ע ועיין בבבלי דיליף ליה מדכתיב במכסת נפשות והדר תכוסו ואפשר דירושלמי לא ניחא ליה בהאי דרשה כיון דאצטריך תכוסו לשנות עליו לעכב בשחטו שלא למנויו כדאית' בבבלי דף ס"א ע"א:

הלכה ד

מתניתא אמרה כן ויש לעיין ומאי קושי' על רב הונא דלמא איהו ס"ל כר' יוסי ע"כ נראה לפענ"ד דהכי פרושו הפריש סתם דהיינו דהפריש הפסח סתם שלא לשום אדם לזה אמר רב הונא דהכל המה מנוייו לזה מקשה ר"ז דהרי מבואר מבריית' דאפילו לר' יוסי צריך להיות שלא יהיה נשאר בלא שום אדם שנמנה עליו ודוק לזה אמר הירושלמי אחר כך דהנפקותא הוא בהפריש פסחו ומשך ידו אח"כ ושוב נמנה אחר כך אחר עמו דלר"ה כשר אע"ג דנשאר מתחילה בלא בעלים שנמנו עליו אפילו הכי אינו פוסל ולר"ז פסול ודוק ובק"ע לא פירש כן וצ"ע:

[ודע דיש לעיין דעכ"פ מבואר כאן דלר"י אפילו ב' הוי שיור ולר' יוסי אפילו א' אע"ג דכי ימעט כתיב ע"כ משמע דא' נמי מקר שיור כמ"ש בק"ע וצ"ע לפ"ז דאם כן איך כתב התוס' במסכת מגילה פ"ק בד"ה ממעטין פי' שאין ששון כלל הא מבואר עכ"פ מקרא דוכי ימעט דעכ"פ צריך שיור] ועיין מ"א ריש ה' ט"ב:

נמנו עליו מאה בני אדם כאחת רב חנניה אמר יש כזית לכל אחד וא' כשר וכו' לכאורה נראה דרב חונה ס"ל בדאורייתא אין ברירה אבל ר"ז סבירא ליה דאמרינן ברירה אפילו בדאורייתא ואם כן לאותן שמגיע כזית יוצאין דהוברר הדבר דאינהו המנויין הוי ודוק ועיין בבלי דף ע"ח ע"ב ובתוס' שם:

הלכה ה

והזבה שוחטין עליה בשמיני עיין בברטנורה דכתב והוא שמסר קרבנותיו לב"ד ועיין בתוספת יו"ט ועיין בחדושי לעירובין בפ' ג' בסוגי' דשליח עושה שליחותו שם הארכתי ובניתי דיק על כל דברי הנ"ב מה"ק חא"ע סי' ב' ועיין בספרי תואר משה פרק ו':

הלכה ו

האונן עיין ברש"י דמפרש שמתו מוטל לפניו ועיין בתוי"ט שמתמה ע"ד רש"י ז"ל ולפענ"ד נראה דרש"י בא לתרץ ב' קושית א' דאם נקבר המת אמאי לא ישחט עליו בפני עצמו כיון דתו לא שייך שמא יטמא כמ"ש התוס' יו"ט שם ותו אמאי תני האונן בהא הידיעה ולא קתני אונן כמו דקתני ברישא זב ולא קתני הזב ע"כ מפרש רש"י ז"ל דהאונן דקתני היינו דקאי על האונן שהוא מדאורייתא והיינו האונן הידוע שמתו מוטל לפניו ובזה שייך שמא יטמא ומסולקים כל קושית התוי"ט מרש"י ז"ל ודוק ועיין בטהרת הקודש זבחים דף ק' ע"ב:

מתני' בשחבשו ישראל ועיין בבבלי דף צ"א תוס' ד"ה לא שם שתמו שסתרו דברי ר"י מבבלי לירושלמי ולפענ"ד נראה לתרץ דאין כאן סתירה כלל דבבלי מזכיר בית איסורין של עכו"ם וכאן אמר בשחבשוהו עכו"ם והוא דהירושלמי איירי דבית איסורין הוא של עכו"ם לזה אמר דהא דאמרינן דאפ"ה שוחטין עליהם בתוך אחרים עכ"פ הוא משום דאיירי דהחובשין שבתוכה המה ישראלים דהיינו הממונים בתוכה ומשום כן י"ל דיניחו לאכול משא"כ היכא דגם החובשים המה עכו"ם יש כאן ב' מעכבים מש"ה אפילו בתוך אחרים לא ישחטו עליהם לזה מייתי הירושלמי דכתיב אשר פיהם דבר שוא דהיינו השרים וכן וימינם ימין שקר דגם הממונים בתוכה המה ימין שקר ותרתי לרעותא אבל הגמרא קאמר דבבית איסורין של ישראל אזי אפילו ב"ע שוחטין עליהם משום שארית ישראל לא יעשו עולה ופשוט:

ועפ"ז מיושבים היטב דברי הרמב"ם בפ' ה' מה' ק"פ ה"ט ומסולקים תמיהת המ"ל דדייק בלשון הרמב"ם ותמצא מפורש כדברי ופשוט ועיין בצל"ח מה שתירץ ע"ד הרמב"ם הנ"ל. ע"ב ישראל ערל מזין עליו מה שתמה בש"ק ולפענ"ד הכי פרושו דקאי אמתני' דלקמן דאמר ב"ה כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ומסקינן בבבלי דף צ"ב משום דגזרו שמא יטמא לשנה הבאה יע"ש וסברו דה"ה דגזרינן ישראל אטו נכרי וע"ז אמרו ולא הוינן אמרין כלו' וכדמסיק בבבלי שם דבישראלי ערל כ"ע מודים שטובל ואוכל את פסחו לערב ודוק שוב מצאתי זה בספר ש"י ועיין מ"ש שם על דברי התוי"ט בענין טבילת לטהרת הרגל ועיין בגמ' דר"ה וברמב"ם סוף ה' טומאת אוכלין ובטורי אבן ובספר יד אליה.

נאמר כאן ואז עיין בבבלי יבמות דף ע"א הג"ש בעינן אתר קצת אלא דנדרש בכל ענין ועיין לעיל דף י"ב הלכה ד' דבעי ירושלמי מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם ויליף ליה מדכתיב המול לו כל זכר יע"ש ויש לעיין לפ"ז לפי פשט הש"ק בד"ה ישראל אם כן אמאי הוצרכו לג"ש דאז אז כיון דמפשטיה דקרא משמע כן:

הלכה ז

פתר לה כר"א עיין בש"ק מה שתירץ ותירוצו נכון ויש עוד לתרץ דס"ל לגמ' דידן דהא דאמר ר"א דאין היחיד מכריע הוא הואיל וס"ל דאין שוחטין הפסח על היחיד משו"ה אין כח ליחיד ג"כ להכריע דלא אלים כחו כ"כ ואם כן ליכא לתרץ דר"י ס"ל כר"א כיון דר"י ס"ל דשוחטין על היחיד ודוק:

אין עושין חבורה של גרים מתוך שהם מקולקלים אין מדקדקין בו עיין בתוס' בבבלי מהא דקאמר שם להיפך מתוך שמדקדקין בו ולפענ"ד דהירושלמי איירי בזמן שישראל יושבים בשלוה ויש להם כל טוב בא"י אזי יש לחוש דלמא משום זבת חלב ודבש נתגיירו ושפיר חיישינן דמקולקלים אבל בבבלי בגרים שנתגיירו בזמן שישבו בלחץ ישראל בעריהם ואם כן בודאי לשם שמים נתגיירו וקמ"ל דאפ"ה אין עושין חבורה להם משום דלמא ידקדקו ביותר ועיין יבמות בבלי דף מ"ז דקאמר ס"ד משום טיבותא דא"י מגיירי ודוק:

הלכה ח

אבל אם נעשה אונן אחר כפרה כבר הורצה ויש לישב בזה הא דתני' ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול' את בנו וקשה אמאי לא נקט לאכול את פסחו ולמול ואמאי נקט דוקא לשחוט אמנם לפי הירושלמי פה ניחא דאם הולך רק לאכול באמת יטמא כיון דנעשה אונן ובלא"ה אסור לאכול כיון דכבר הורצה וליכא כ"א עשה דואכלו את הבשר ודוק ועיין בתוס' זבחים דף ק' ע"ב ד"ה אמר ר"י פסח כדי נסבה שכתבו אבל היכא שמת קודם שישחטו אע"ג דהאכילה לא מעכבה אי לא שרית לאכלו לא מייתי וא"כ היכא שמת בין שחיטה לזריקה נפל זה הדבר והרי הירושלמי אומר פה מתני' בשנעשה אונן בין שחיטה לזריקה וע"כ צ"ל דעכ"פ הואיל ומתירין לו לעשות הזריקה ולזרות ג"כ הדם עבורו מתירין לו ג"כ לאכול ופשוט ודע דהתוס' הקשו שם וז"ל ויש לתמוה דאמאי שרי ר"ש לשחוט ולזרוק אחר שמת לו מת והלא עכ"פ אנינות יום הוי דאורייתא ודל אכילה מהכי הלא עכ"פ הקרבה ביום אסור וכו' וכ"ת דאתי עשה דפסח ודחם לעשה דאנינות כשהוא שלם מביא א"כ היכא דייק מניה אנינות לילה דרבנן אפילו היא דאוריית' דחי' וראיתי בטהרות הקודש דתמה אדברי התוס' בזה ניהו דהא דעשה דפסח דוחה לעשה דאנינות הוא משום דפסח הוי עשה שיש בו כרת מ"מ אי אמרינן אנינות לילה דאורייתא איך תדחה כיון דהוי עשה ול"ת עשה דשלמים דכשהוא שלם מביא ול"ת דלא אכלתי באוני ממנו ודחק די"ל דס"ל לתוס' כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ג דעשה דיש בו כרת דוחה אפילו ל"ת ועשה. והנה באמת יש לעיין אם היה להתוס' זה לסברה פשוטה סתרו דברי עצמם מה שכתבו בחולין ר"פ אותו ואת בנו בד"ה מניין שכתבו ואין לומר דאצטריך כגון אם צריך לפסח דלא נימא דאתי' עשה ודוחה לל"ת דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה ואי ס"ל לסברה פשוטה דהיכא דאיכא עשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת לא כתבו מידי כיון דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודוק.

והיה נלפענ"ד לומר דודאי אין כונת התוס' פה דהואיל והוי עשה שיש בו כרת ידחה לעשה ול"ת אלא כונת התוס' כמ"ש לעיל בחדושי דף ג' יע"ש בשם הרשב"א דהא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה הוא דוקא אם העשה השני' הוא כמוה ממש משא"כ היכא דהאינך הוה רק לאו הבא מכלל עשה דהוי כעשה אזי העשה דוחה אותה והשתא י"ל דהתוס' ס"ל דעכ"פ בכה"ג שפיר אמרינן דעשה גמורה שיש בה כרת דוחה עשה כזו אפילו עם ל"ת ודוק אלא דעכ"פ עדיין לא סרה התנגדות דבור התוס' דחולין הנ"ל לדברי תוס' פה דהרי גם עשה דמחוסר זמן הוה רק לאו הבא מכלל עשה ודוק אמנם באמת בחדושי עמדתי על דבור התוס' שם דבלא"ה קשה איך ס"ד דעשה דפסח ידחה הלאו דאו"ב הלא פסח הוי עשה דקודם הדבור ואינו דוחה ל"ת דאחר הדבור כמ"ש התוס' בקדושין דף ל"ב ע"א בד"ה אקרוב והיה נראה לפענ"ד דכוונת התוס' היתה דאם צריך לפסח שני דהוי עשה דלאחר הדבור ודוק שוב עיינתי בפני יהושיע שם אדברי תוס' וע"פ דבריו בפשט הירושלמי לק"מ קושיתו הנ"ל ועיין מ"ש בחדושי למס' חגיגה דף ב'.

וא"כ לפ"ז י"ל דפסח שני ליכא כרת ושפיר כתבו התוס' דהוי מחוסר זמן עשה ול"ת ואינו דוחה כיון דלא הוי עשה שיש בו כרת. ודוק:

אלא דבאמת זה גופא תלי' בפלוגתא אי בפסח שני ליכא כרת ותלי' בפלוגתא דרבי ור"נ ורחב"ע כדאיתא בפ' מי שהיה דף צ"ג ע"ב דמסיק הגמרא שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב ולר"נ ורחב"ע פטור ואם כן לרבי חייב בשני גם כן כרת ואם כן אכתי קשה:

והיה בזה מקום לישב דעת הרמב"ם דפוסק בפ"ה ק"פ ה' כ' בשגג בראשון והזיד בשני כרבי דאיכא כרת ותמה עליו הראב"ד דהו"ל לפסוק כר"נ ורחב"ע ולפמ"ש ניחא דדייק הרמב"ם דהלכה כרבי משום דסתמא דברייתא דר"פ אותו ואת בנו ע"כ אתי' כרבי דאם לא כן מהיכא ס"ד דלא ינהוג אותו וא"ב וכ"ת דאצטריך כגון כשיצטרך פסח הלא הוי עשה דקודם הדבור ואינו דוחה וע"כ דהכונה הוא זמנין דנוהג כגון בצריך לפסח שני דה"א דאתי עשה ודוחה ל"ת וקשה הא הוי עשה ול"ת ואינו דוחה וע"כ דפסח שני יש בו כרת וה"א דעשה שיש בו כרת ידחום העשה ול"ת וא"כ מוכח דסתמא דברייתא ס"ל כרבי ושפיר פסק ודוק

אמנם התוס' נראה לפענ"ד סברו כשיטת הראב"ד דהלכה כר' כת ורחב"ע דבפסח שני ליכא כרת ומש"ה לא רצו לאוקמי הברייתא כוותיה דרבי ודוק:

אבל באמת ס"ל לעיקר דעשה שיש בו כרת דוחה עכ"פ לעשה שהיא רק לאו הבא מכלל ול"ת ושפר כתבו בזבחים ודוק:

אלא דעכ"פ צל"ע דאיך הקשו דאיך דייק מיניה דאנינות לילה מדרבכן משום דא"ל דעשה דוחה ל"ת ועשה הא לר"ש קיימינן הכא ור"ש ס"ל כ"ש למלקות ואם כן לא הוי בעידנה דבלעה שאוכל כ"ש מפסח עובר על לאו לא אכלתי באוני ממנו ומ"ע לא מקיים כ"א כשאכל כזית

אמנם נראה בעיני לומר דס"ל לתוס' כאן דזה חשיב בעידניה כיון דא"א לקיים העשה מאכילת פסח כ"א בעברו הל"ת מתחלה והוי ממש דומה למילה בצרעת אע"ג דמל ולא פרע הוי כאלו לא מל ואם כן לא הוי בעידניה אלא ע"כ הואיל ובשעת עבירתו עוסק במצוה הוי בעידניה וה"ה כאן הוי שפיר בעידניה ועיין בחדושי נמוקי יוסף בב"מ פ' אלו מציאות שהאריך בזה יעו"ש:

אלא דהתוס' בגיטין פ' השולח דף מ"א בד"ה לישא הקשו דליתי עשה דפרו ורבו ולדחה הלאו דלא יהיה קדש ותירצו בחד תירץ משום דלא הוי בעידניה דכי מיעקר הלאו לא מקיים העשה אלא בגמר ביאה דחזי' להתעבר אע"ג דשם ג"כ א"א לקיים העשה כ"א בהערה בה תחלה. אלא דיש לומר דשאני התם כיון דאין העשה כ"א בגמר ביאה כל מה שעושה מתחילה עד שמגיע לגמר ביאה הוי רק כהכשר מצוה משא"כ כאן התחלת האכילה שייך גם כן לעשה והוי ממש דומה בדומה למילה בצרעת ודוק:

והשתא לפ"ז יש מקום לישב קושית התוספת בפסחים דף פ"ה ע"א ד"ה כשהוא שהקשה היכי יליף ואמאי צריך נמי קרא הא לא הוי בעידניה דבשעה שמיעקר לאו לא מקיים עשה ולפענ"ד לק"מ דס"ל דאיירי בעצם שאין עליו כ"א חצי זית בשר והתחיל לאכול זה החצי ית וה"א דמותר לשבור כדי לאכול המוח שבתוכו ולהשלים הזית וזה הוי שפיר בעידניה דמחצי זית הראשון מתחיל העשה ודוק:

והשתא לפ"ז יש מקום גם כן לתרץ קושי' שני של תוס' שם דמקשים הא אפשר לקיים שניהם דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ולפמ"ש לק"מ דאיצטרך כגון דאכל מתחילה החצי זית ואם ימתין עד שיהיה העצם נשרף יהיה שהיי' יותר מכדי אכילת פרס ולא יצטרפו ב' האכילות לכזית לפיכך ה"א דמותר לשבור קמ"ל ועיין מ"ש לעיל דף כ"ד ע"ב בד"ה עצם עוד תירץ נכון על קושי' זו בפלפול תוס' במס' עירובין דף כ':

באמת אמרתי דיש עוד דרך להבין קושיתם הנ"ל דהקשו הא לא הוי בעידניה ע"פ מה דאיתא בירושלמי לעיל דף ע"א סוף ה' ד' נמנו מאה בני אדם כאחת ר"ח אומר יש כזית לכל אחד ואחד כשר ואם לאו פסול ומפרש בק"ע משום דעל כל א' וא' איכא למימר דהוא מאותן שלא למנויו והשתא לפ"ז י"ל דאצטריך קרא לכה"ג דנמנו עליו מאה בני אדם ואי לא יאכל גם כן המוח שבתוך העצם אם כן ליכא כזית לכל א' וא' ואם כן הפסח פסול ואם כן בכה"ג ה"א דיבא עשה דאכילת פסח וידחה הל"ת דשבירת עצם וכ"ת הלא לא הוי בעידניה זה אינו דאדרבה הרי מקיים העשה קודם השבירה דכל הא' האוכל הבשר מקיים העשה קודם השבירה ודוק.

ודע דבמס' זבחים דף צ"ה ע"א איתא אמר ר"ל מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע ועיין שם בתוס' ד"ה מכניסו דתמה למ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה ותירצו דשאני בגד הואיל ויכול לחתכו לא חשיב כאלו נכנס כולו ובאמת דברי תוס' הללו צ"ע טובא דאיך אפשר לחתכו הא איכא לאו דלא יקרע ודוחק לתרץ הואיל ועכ"פ אפשר לחתוך ודוק] ונלפענ"ד משום דלכאורה צ"ע איך קאמר הגמ' משום דכתיב לא יקרע יבא עשה דתכבס במקום קדוש וידחה הלאו דלא יקרע וצ"ל דכונת הגמ' משום דאפשר לקיים שניהם דיוכל להכניסו פחות מג' על ג' ובאפשר לקיים ב' אינו דוחה:

והשתא לפי זה הכי הוי קושית התוס' דלמ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה ואם כן אי אפשר להכניס פחות מג' על ג' ואם כן הדרה קושי' לדוכתה דיבא עשה וידחה ל"ת לזה תירצו דאי אמרת דעשה דוחה ל"ת אם כן אפשר לחתכו וכיון דאפשר לחתכו אם כן תו שוב אין העשה דוחה כיון דיכול לקיים שניהם דיכול להכניסו פחות מג' על ג' וכ"ת ביאה במקצת שמיה ביאה זה אינו כיון דיכול לחתכו ודוק היטב בזה והפוך בה:

אמנם לפי מה שהארכתי לעיל בענין בעדניה קושיתי בלא"ה לק"מ דאיך ידחה כאן העשה כיון דלא הוי בעידניה דבעידניה דמיעקר ללאו לא מקיים לעשה ודוק:

גם יש לומר ע"פ מה דמתרץ הגמ' בפ' אלו נערות גבי אונס שותה בעציצו דמקשה הגמ' וניתא עשה ולדחה ל"ת ומתרץ משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל יע"ש וה"ה אי לא בעי לכבס הבגד מי איתא לעשה כלל ומש"ה אינו דוחה הל"ת ודוק:

גם אפשר לומר ע"פ מה דאיתא בתוס' עירובין דף כ' דהיכא דאתא ע"י פשיעה אינו דוחה אם כן גם כאן בא הדבר על ידי פשיעה דהיה לו להזהר ודוק:

ודע דראיתי בספר א' נדפס מחדש בשם חוט המשולש מביא קושי' בשם הגאון כנסת יחזקאל אמה שהקשה התוספת בע"ז דף כ"ג בד"ה בקשו ממנו אבנים לאפוד דאיך בקשו ממנו הא לא היה שמיר והקשה ומאי קושי' דאתיא עשה דפתחת עליהם שמות בני ישראל ודוחה הל"ת דלא תניף עליהם ברזל וטעה בזה לפענ"ד דהתם כתיב במלאותם וליכא עשה אלא היכא דמפתח במלאותם וכן כתבו התוס' שם בהדי' ועיין בספר הנ"ל פ' תצוה ובחדושי על התורה הארכתי:

אמנם לפי הנ"ל י"ל עוד דלא הוי בעידניה דבשעה שמניף הברזל עליהם עובר ועשה אינו מקיים אלא בשעת פתוח ודוק:

ודע דהתוס' במס' סוכה ר"פ לולב הגזול הקשו אהא דקאמר הגמ' בפסחים דאינו יוצא במצה של טבל מטעם כל שישנו והקשו תיפוק ליה דה"ל מצוה הבאה בעבירה ותירץ בספר ש"א דמצד מה"ב ה"א דאתי עשה דאכילת מצה ודחי ל"ת ולפיכך הוצרך לומר הטעם משום כל שישנו יע"ש ותמהני אין ס"ד שידחה הא היה אפשר לקיים שניהם ע"י הפרשה וכ"ת דאיירי כגון דלית כאן כ"א כזית מצומצם זה אינו ע"פ מה שכתבו במס' פסחים דף ל"ח דאיירי ע"כ דאית ביה כזית מצה בלא חלק כהן דאל"כ תיפוק ליה משום דבעינן לכם יע"ש:

אמנם אנכי בחדושי למס' סוכה אמרתי לתרץ קושי' התוס' הנ"ל באופן זה דאצטריך ההיקש בכה"ג ע"פ מה דקיי"ל כפאו ואכל מצה יצא ואם כן משכחת ליה כגון שכפאו לאכול כזית מצה של טבל דמצוה הבאה בעבירה ליכא כיון דאנוס הוא בעבירה והיה יוצא ידי מצה לפיכך הוצרך לומר מטעם כל שישנו ודוק:

ודע דבספר דורש לציון ראיתי דמביא קושי' שם אהא דפסק הרמב"ם דהנודר בנזירות שמואל אסור לטמאות למתים והא כתיב וישסף שמואל את אגג והרי שמואל הי' נזיר כדאיתא במשנה סוף מסכת נזיר ותירץ דעשה דמחיית עמלק דוחה הל"ת דנזיר ואין זה מספיק דהא היה אפשר לעשות ע"י אחר או ע"י גירא דלי' וכבר הרגיש שם בזה אלא דבלא"ה ליתא לתרוצו דהרי בנזיר איכא עשה ול"ת דקדש יהיה הוי עשה ואם כן אי נו דוחה עשה ול"ת ודוק ועיין בה' נזירות פ"ז ה' ט"ו:

ודע דבמס' סנהדרין דף ע"א ע"א איתא ר"א אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשה עיר הנדחת מ"ט אמר קרא ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם ופירש"י בתר ואבדתם את שמם כתיב וי"ל מה בעי רש"י בזה זיל קרי ביה רב הוא:

ונראה לפרש משום דלכאורה איך קאמר הגמרא הלא קי"ל דעשה דוחה ל"ת ואם כן דלמא עשה דושרפת דוחה ל"ת דלא תעשון כן לה' אלהיכם אמנם י"ל מדכתיב גם כן ואבדתם את שמם מזה משמע הא למחוק שם הקודש או לאבד אסור ואם כן הוי גם כן לאו הבא מכלל עשה דהוא עשה ואם כן איכא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וזה הוא דכתב רש"י ז"ל בתר ואבדתם את שמם כתיב והוי עשה ול"ת:

אמנם שוב עיינתי בדברי רש"י ז"ל במס' סנהדרין דף קי"ג בד"ה דכתיב ואבדתם ומסיים ואנן שללה בעינן נ' דרש"י בא לתרץ קושי' הנ"ל ודוק ועיין מ"ש בחדושי במס' מגילה דף ג' ה' ד':

ודע דיש לעורר על דברי המזרחי פ' ואתחנן דתמה על דברי הרמב"ן דכתב אהא דקאמר הגמ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו היינו משום דבא בלשון שמור דהוי ל"ת דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ותמה עליו המזרחי דהא הוי השמר דעשה והשמר דעשה עשה ותמהני עליו דנעלם ממנו גמרא מפורשת במנחות דף ל"ו ע"ב דפליגי אי השמר דעשה עשה או לאו וקי"ל כר"י שם דהשמר דעשה לאו יע"ש וכן פסק הרמב"ם גם כן כר"י שם בפ' ד' מה' תפילין ה' י"א יע"ש ודוק אמנם נראה לפענ"ד דיש לכוין קושית המזרחי ע"פ מ"ש התוס' בעירובין דף צ"ו בד"ה השמר דעשה דדוקא התם ס"ל לר"י דהשמר דעשה לאו משום דאזהרת הקרא בא השמר שלא תניח תפילין אלא ביום ולא בלילה יע"ש היטב בדברי התוס' וריטב"א שם ולהסביר דבריהם נ"ל כיון דהוי לאו הבא מכלל עשה ושמרת את החוקה מימים ימימה ומזה דייקינן ימים ולא לילות והו"ל לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה אם כן לזה שפיר אמרינן כיון דבא מכלל עשה דכתיב ביה השמר אם כן לא נדון כעשה והוי לאו הבא מככלה לאו כיון דהשמר גם עלי' קאי ודוק היטב משא"כ לר"ע דמוקי ליה אפסח אם כן כיון דקאי רק אפסח הוי שפיר השמר דעשה לחוד והוי עשה זה הוא כונת התוס' ודוק והשתא לפי זה שפיר הקשה המזרחי דלפי זה האי שמור הוי אפילו אליבא דר"י השמר דעשה עשה ודוק:

ודע דראיתי להמקנה בקדושין דהביא קושי' אתוס' שם ד"ה אקרוב דמדוע לא הקשו התוס' אהא דקאמר הגמ' כתיב ששת ימים תאכל מצות וכתיב שבעת ימים תאכל מצות ומתרץ כאן מן הישן כאן מן החדש ומדוע לא נימא דעשה דוחה ל"ת ומתרץ דאהא לק"מ משום דא"ל דכיון דיש גם כן איסור לקצור לפני העומר אם כן ליכא למימר דעשה דוחה ל"ת כיון דלא הוי בעידנה דבעידנה דמיעקר לאו דקצירה לא מקיים לעשה מה שאין כן הירושלמי מקשה שפיר כיון שהיו אז בבקעת יריחו וקיי"ל דאין מביאין העומר מיריחו וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר אם כן שפיר הוי בעידנה ודוק (ולפענ"ד יש לפקפק לפי מה שהעלה התוס' בפרק תמיד נשחט דף נ"ט בד"ה אתי עשה דעשה דחמיר דחה עשה אפילו לא הוי בעידנה ואם כן ה"ה כאן דאכילת מצה הוי עשה דרבים ודוחה אף על גב דלא הוי בעידנה גם אין להקשות הלא אין עשה דוחה עשה לפי זה דהוי חמיר טפי ובפרט לפי מה שהארכתי לעיל דעשה דוחה מה שהוא רק לאו הבא מכלל עשה כמ"ש הרשב"א ה"ה כאן דאיסור קצירה הוי רק לאו הבא מכלל עשה אלא דהיה לו לומר דאין עשה דוחה עשה ול"ת אלא דזה תלי' גם כן במה שפלפלתי לעיל היכא דהוא רק לאו הבא מכלל עשה יע"ש:

אלא דבלא"ה נראה לפענ"ד דאין קושי' על הגמרא דשפיר מתרץ דהא דכתיב ששת ימים תאכל מצות איירי מחדש אף על גב דאפשר לאכול ביום ראשון מכח דחי' דעשה מ"מ הא אפשר לקיים שניהם ואינו דוחה ודוק:

דף לא אין שיעור לליקוט עצמות ויש לתמוה מדוע השמיטו הפוסקים זה הדין דאין שיעור לליקוט:

בהדא ר"מ הורה לר' הלל לקרוע ולהתאבל כר"א פי' כר"א דלעיל דאמר בארון של עץ יש גם כן בו משום ליקוט עצמות ומילת כהדא קאי אדלעיל ותמהני כיון דקיימא לן מעשה רב מדוע לא כתבו הפוסקים זה הדין דאפילו בארון של עץ יש בו גם כן משום ליקוט וצ"ע:

ושלא לטמאות כר"י פי' דר"י אומר לעיל דבשל עץ אין בו משום ליקוט עצמות ואם כן אסור לכהן לטמא לאביו ולקרוביו במוציא ארונו מן הקבר להעבירו למקום אחר כיון דזה לא חשיב כקבורה אלא דצ"ע תיפוק ליה דבלאו הכי אינו מטמא דקי"ל כשהוא שלם מטמא ואינו מטמא כשהוא חסר סי' שע"ג סעיף ט' וסי' ת"ג בש"ך ואם כן יש לחוש שמא נפל ממנו אבר ואפילו הוא גם כן בתוכו במי אינו מטמא כיון דעכ"פ אינו שלם שוב נפלה בדעתי דר"מ יכול לסבור כר' יהודה וכראב"י בבבלי דנזיר דף מ"ג ע"ב דס"ל דאפילו למת חסר יכול לטמא א"ע רק שיהיה רוב בנין קכ"ה אברים או ב' שוקיים וירך ואם כן שפיר הוצרך לפסוק מטעם הלכה כר' יוסי ודוק ויש לישב בזה שיטת הרי"ף דפוסק בה' טומאה דלא כר"ח א"ר שם בסוגיא ועיין ברא"ש שם וברמב"ם פ"ב מה' אבל ה' י"ד ובכ"מ שם ולפמ"ש יש ראיה לי מירושלמי פה ודוק ועיין מ"ש בחדושי לסוגיא זו:

ודע דראיתי בספר חוט המשלש הביא קושי' בשער אשר בפ' אחרי בשם הק"א למה דקיימא לן לה יטמא מצוה מדוע לא טמאו אלעזר ואיתמר לנדב ואביהו ע"ש שדחק בתירץ ולפי הנ"ל מתורץ כיון דהתוס' בסנהדרין דף נ"ב ע"א למ"ד שריפה ממש דאפ"ה נטמאו מישאל ואלצפן משום דשלדן קיימת הוי יע"ש מכל מקום אלעזר ואיתמר לא היו רשאין לטמאות עצמן להן משום דהוי מתי חסרים ודוק ובחדושי על התורה הארכתי:

ואולי יש לכוין דברי הירושלמי דאמר ושלא לטמאות כר"י דבאמת י"ל הא דאמרינן לאביו עד דאיכא כל אביו תלי' בפלוגתא דירושלמי לעיל דף כ"ו ע"ב הלכה ט' דר"י הגלילי סובר את דמה כל דמה במשמע וה"ה כאן לאביו כל אביו במשמע ושפיר אינו רשאי לטמא לחסר וזה אמר ושלא לטמאות כר' יוסי והיינו כר' יוסי הנ"ל ודוק שוב מצאתי בפני משה בסנהדרין ס"פ נגמר הדין ה' ט' מפרש כפרושי ודחק א"ע בהא דאמר כר' יוסי:

ולא ברכת אבלים ותנחומי אבלים ויש לעיין דהרי בארון העובר קי"ל דאומרין עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואף על גב דאין בו משום לקוט עצמות דהרי הפוסקים לא הזכירו הדין לקוט עצמות רק בעצמות אם כן לקוט עצמות דחמורה מדוע לא יאמרו ברכת אבלי' וצ"ע ועיין סי' שמ"ה סעיף ח' ומ"מ משמע מכאן דדוקא ברכת אבלי' ותנחומי אבלים הוא דאין אומרים אבל שאר עניני אבילות נוהג ותמיה על הנ"י סוף מ"ק ועיין מ"ש הש"ע במ"ק דף ב' ע"ב ד"ה לקרוע ולהתאבל יעיין שם:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה