אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת עירובין › עושין פסין פרק ב

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת עירובין · עושין פסין פרק ב

מבוי פרק א דעירובין

הלכה א

לפי שהפרוץ וכו', נ"ל דקשי' לי הא דעושה דיומדין משמע שיהיה זה בצד זה ממש מזרח ודרום ומאי נ"מ אם מרוחקין קצת הלא בלא"ה פרוץ מרובה על העומד, ומשני דהוא עושה כן לעצמו שהוא רק משום הלכת הבאר להוליך הבהמה שם לשתות אבל לא לשאר דבר:

הגיעוך סוף תחומי שבת, עיי' בבלי דף כ' הלשון הודיעך כוחן של מחיצות ועכ"פ א"צ להגהות הק"ע רק הכוונה שאם עשה כן במקום א' אסי' באין באר וחזר וזרק ארבע אמות בר"ה הוא דחייב אבל לא בתוכו כי הפסין עושין אותו רה"י וה"ה דהוי מצי למינקט בזורק מתוכו לר"ה או מר"ה לתוכו דחייב, ויש ליישב לשון הגיעוך סוף תחומי ע"פ מה דאיתא פ' ה' כיצד מעברין דאם היו סמוך גשרים שיש בהם בית דירה מודדין התחום ממנה וא"כ ה"ה ביש סמוך לעיר פתי ביראות דמודדין ומוציאין את המדה כנגדה וזה הגיעוך סוף תחומי שבת ודו"ק:

ויש לומר הא דאמר הירושלמי אף הוא מוכיח על עצמו משום הלכת הבאר פי' על עצמו הוא ר' יהודא לשיטתו דס"ל אם דרך רבים מפסיקתן יסלקנה לצדדין דרבים מבטלי' מחיצה ומהני דווקא לבאר, אבל במקום אחר אם מעמיד רבים מבטלים מחיצה וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן דאית ליה בבבלי כ"א ע"א כר' יהודא דרבים מבטלין מחיצה כדאמר הגמרא שם כאן ולא ס"ל משא"כ ר"א דפליג בזה אר' יוחנן כדא' בדף כ' כאן וס"ל ה"ה דמהני פסין בלא באר ושפיר אמר ר' זעירא בשם ר"א הגיעוך סוף תחומי שבת כנ"ל:

ומיושב בזה דקדוק התורת חיים דהו"ל לתנא לנקוט הלשון עושין ד' דיומדין לביראות, אלא דאתא לאשמעינן לביראות עושין אבל אי ליכא ביראות אין לעשות דיש לחוש לרבים דמבטלים מחיצה דר' יהודא לשיטתו ס"ל דרבים מבטלים מחיצה ודו"ק:

והא תנינן ממלין מים וכו', עי' דקשי' לי' לר' מנא דדייק מתני' דקתני סתם עושין פסים היינו אפי' בזמן הזה, והרי לא התירו אלא הבר הקר שחנו עלי' אבל לא שאר בור הקר, א"כ כאן ג"כ נא היה לנו להתיר בזמן הזה כזה משני דהרי עכ"פ מה שהתירו אז הותר לעולם, ה"ה כיון דעכ"פ הבארות כולם לעולי רגלים נשארו ג"כ כולם בהיתר כקדם:

בחיפה אע"ג דהוי חוצה לארץ, וכן בחליף דהוא ג"כ והתירו אפי' שם פסי ביראות:

ע"ב מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין, עיי' ק"ע ודבריו דחוקים ולפענ"ד הכוונה דת"ק ר"מ יודה לר' יודא יסבור דמחיצות ממש המה ויעשה כן במקום אחר היכא דליכא באר ובכה"ג הא קים לי' דאתא רבים ומבטלי מחיצה וחייב כנ"ל ודו"ק וס"ל סתם ירושלמי דהוא ר' יוחנן דרבים מבטלי' מחיצה ודו"ק:

פחות משלש פי' פחות משלש שלש בקר דהיינו ב' רבקות של שלש שלש בקר הוי כסתום יותר מששה היינו ששה בקר הנ"ל הנפלג ופלוגתא דר"מ ור"י הוא משלש שלש בקר עד ארבע ארבע בקר ודו"ק ועי' סק"ע אינו מובן לי:

ואמר א"ת דר"מ יודה לר"י דסגי פעמים בדיומדין לבד יאמר ר"מ דיעשה דיומדין רחבים בענין שלא ישאל כ"א כשיעור שלש בקר אלא וודאי דלר"ע לא מהני דיומדין רחבין יותר מששה ודו"ק:

אר"ב לא נצרך ר"מ לפשוטין אלא לשיטת ר"י דס"ל אתא רבים ומבטלים מחיצה וחיישינן דלמא יעשה כן במקום אחר ואמר ר' יוסי אפירי משיטתי' כיון דעכ"פ פרוץ מרובה על העומד כיון דהיא פתוחה מד' רוחותי' וכמו שמגיה בק"ע אבל פרושו לא זכיתי להבין והנ"ל כתבתי:

מ"ד שאם תחלק מודד מבחוץ ואין פרושו נראה בעיני ולפענ"ד דס"ל שאם תחלק את האבן לב' טבלאות ומודד מבחוץ אם יש בו כדי לחלקן ולזה אמר ר"י דא"כ א"צ האבן להיות עבה אלא באם יחלק אפי' יהיה כקליפת השום את עתיד להעמידה דהרי א"צ לעובו דיומד ולא צריך להיות עבה כ"א מעט שיהי' ראויה לחלק, ולא יהיה צריך דיומדין אלא באין עבין כ"א קליפת השום:

ובש"ך תמה על הרמב"ם דפסיק בתל המתלקט דנדון משום דיומד וע"כ ס"ל דאמרינן ב' רואין והי' לו לפסוק לחמרה כרשב"א בבבלי י"ט ע"ב וכ"ל ומשום דסתמא דברייתא הוא כר' בנו של ריב"ב דתני' דאילן נדון משום דיומד והרי אילן בעי חקיקה וחליקה וש"מ דאמרינן תרי רואין ודו"ק, ועוד דבעי בירושלמי פה לקמן פיאה מה שיצלת משום דיומד כגון דקשר כהן עגלין וקשה הא דפיאה מצלת הטעם משום דרואין כאלו הוא מחיצה, וכשתחשב משום דיומד ע"כ צ"ל דרואין כאילו היא מחוקקת והו"ל תרי רואין ומאי בעי וע"כ משום דס"ל דב' רואין ג"כ אמרינן אלא דירושלמי משיב אם את אומר כן בטלת הלכות פאה וכמ"ש בק"ע ודו"ק, אמנם מ"ש הש"ק דבירושלמי סה משמע דלא פליגי ואינו מוכרח די"ל דמ"ד כדי שתחלק ס"ל דרק חד רואין אמרינן, והא דאמר הירושלמי דמתיב אין בין דברי לדבריך שאתה אומר בעגולה משום דס"ל דאמרינן תרי רואין ואני אומר במרובעת דווקא דתרי רואין לא אמרינן ומנ"ל לעשות פלוגתא בזה בין הבבלי וירושלמי ודו"ק, אלא דעכ"פ להלכתא נראה דס"ל לירושלמי דאמרינן תרי רואין וכמ"ש, גם מה שתמה מדוע נקיט הרמב"ם הדין בתל המתלקט ולא נקיט באבן עגולה י"ל דאע"ג דאי אמרינן רואין א"כ התל נופל ואינו גבוה ג' דדמי' לפיאה דאמר בטלה הלכות פיאה ודו"ק:

עלו מאליהן מטלטלין עד בית סאתים עשאן ביד מטלטלין בהן אפילו כוריים, ותמהני על הרמב"ם דכ' דאילן נדון משום דיומד ומטלטלין בו אפי' כוריים עיי' בפ' י"ז ה' כ"ז ולא חילק בין עלה מאליו או נטעו מתחילה לכך וצ"ע:

אכל לא מן הפסין לחצר, עיי' בש"ק מה דתמה ומגיה, ול"נ דהיא קושי' דירושלמי מקשה מדאמרת מן הפסין לחצר אם תידוק מינה הא מן הפסין לחצר אסיר ומשני דלא נקיט כן אלא לידוק מני' דווקא מחצר א' מותר להוציא הא אם היו ב' אסורים ודו"ק ומתורץ קושייתו ופשוט:

דף ז' ע"א אם ערבו דרך פתחים העכו"ם אוסר עליהם, יעיי' בש"ק ד"ה אם דתמה אשיטת דס"ל ביש פתחי' מותר לערב מירושלמי דמה דאמר דאוסר עליהם, ולפענ"ד אדרבה מזה ראיה לר"י דתרי במתני' ר"פ הדר קאמר הת"ק הדר עם הנכרי בחצר אוסר עליו ראב"י אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה, ומפרש בגמ' דטעמא דראב"י משום דלא שכיח דידור ישראל א' עם נכרי משום דחשיד נכרי אשפיכת דמים, והואיל ולא שכיח דדייר לא עשו חכמים שיצטרך לשכור מן הנכרי כדי שלא ילמוד ממעשיו כיון דלא שכיח דדייר, וא"כ לפ"ז עיקר הדין דישראל הדר עם נכרי בבית א' אינו אוסר כיון דזה לא שכיח לא עשו חכמים זה התקנה שיאסור עליו אלא דעכ"פ עשו התקנה שאם חצרות בתים פתוחים דרך חלונות לזה ישראל הדר יחידי עם הנכרי במבוי דעכ"פ לא יערבו עמו משום דבזה שכיח טפי שידור עם עכו"ם במבוי דיסמוך הואיל ויכולין לבוא אליו דרך חלונות ואינו מתיירא כ"כ משפיכת דמים לזה ניהו דעכ"פ אינו שכיח כ"כ שידור עד שנאמר שצריך להשכיר ממנו רשותו, אבל מ"מ עשו תקנה שלא יערבו עמו, אבל אם יש פתחים ביניהם שבקל יוכלו לבוא אליו בוודאי אינו מתירא וא"כ גם לראב"י צריך לשכור ממנו משום דאוסר עליו וזה הוא שיטת התוס' וזה היא דאמר הירושלמי אם ערבו דרך פתחים העכו"ם אוסר עליו וצריך לשכור מן הנכרי רשות אסי' לראב"י דהוי כב' ישראלים הדרים בחצר א' וא"כ מותרים לערב עמו ודו"ק היטב וזה ברור, וא"כ אדרבה הרי מבואר בירושלמי והא דאמר אבא בר בר חנה אמר ר"י אפי' ערבו דרך חלונות לא קאי אר"ה אמר רב, רק דהוא אמר כן בפני עצמו דאפי' ערבו דרך חלונות אינו אוסר עליו, וגם ר"ה ס"ל כן דאם יש חלונות בניהם ולא פתחי' עכ"פ לא שכיח דדייר ובזה ס"ל לראב"י דאינו אסור עליו כיון דלא שכיח דדייר משום שסיכת דמים דישראל עכ"פ אפי' בכה"ג אלא דעכ"פ לכתחילה לא יערבו משום דעי"ז יש לחוש דיבטח ישראל וידור אצלו, אבל עכ"פ בדיעבד אם ערבו אינו אוסר עד שיהיה צריך לשכור כשות מגוי ודו"ק היטב וגם על הרמב"ם לק"מ לפ"ז והכל נכון ועיי' היטב במתני' ר"פ הדר ובברטנורא שם, ומיושב בזה ג"כ מה שתמה המרש"א בסוגי' על הר"י, דהרי עכ"פ אסור אפי' דרך פתחים שמא ילמוד ממעשיו, ולפמ"ש דבזה הרי גם לראב"י דהלכתא כוותי' צריך לשכור מן הגוי הרשות ודו"ק:

אלא דלשיטת רש"י צ"ל דס"ל לרש"י דאפי' בפתחים בבתים לבית ישראל אפ"ה לראב"י אינו אוסר דאפ"ה לא שכיח דדייר ואין הנכרי אוסר עד שיצטרך לשכור ממנו ודו"ק היטב, ויש לומר לדעת רש"י אפי' בדיעבד אם ערבו דרך פתחים נמי לא מהני העירוב וס"ל לזה פשט הירושלמי העכו"ם אוסר עליהם דאין עירובם עירוב ודו"ק היטב:

שמא למחר תחרב הבאר, פי ויעשה ממנו רק בור הרבים וזה דסיים ואין עירוב מועיל בפסי ביירות פי' דבבור אין פסים כמו שאמר ר' יהודה בן בבא לקמן אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ועיי' רש"י בסוגין דף כ' דלא פי' כן עיי"ש ועיי' בק"ע ובמח"כ לא הרגיש בשינוי לשון ביריות דנקיט:

לא הותרו פסי בראות אלא למלאות מים בלבד וי"ל דהוא פליג וס"ל דאסור לטלטל מבין הפסים לחצר, ועיי' בתוס' דף כ"א ד"ה מידי דחזי שתנו שם באמת מהא דמותר לטלטל מבין הפסין לחצר יעיי"ש:

חרבה הבאר כבר נכנסה שבת בהיתר ובבלי דף כ' מסיק להיפך מים אין כאן מחיצה אין כאן ולא אמרינן כבר נכנסה שבת בהיתר, ונ"ל משום דהתוס' מקשה בד"ה מחיצה אין כאן הלא כבר נכנסה שבת בהיתר וס"ל לאביי שבת הואיל והותרה הותרה, ותרצו דשאני כאן דליכא מחיצות ע"כ וכוונתם כמו דמתרץ הגמרא לעיל דף י"ד דמקשה לימא ר"ה ור"י בפלוגתא דר"י ור' יוסי קמפלגי ומתרץ אמר כך ר"ה אנא דאמרי אפי' לר' יוסי ע"כ לא אמר ר' יוסי אלא התם דליכא מחיצות משא"כ כאן דאיכא מחיצות אלא דלפ"ז דהרי גם לעיל ליכא כ"א מחיצות של קנים ומדוע חשיב טפי מחיצה מפסין, ונימא ג"כ כיון דשיירי אין כאן מחיצה אין כאן, וצ"ל דס"ל דמחיצות פסין דעשוין רק בשביל בהמה גריעין טפי, דשאני גבי ג' בני אדם ומת א' דעכ"פ נשארו ב' ועכ"פ גם להם ראוי' משא"כ ביבשו המים דאין כאן כלל לבהמה ושפיר קאמר מים אין כאן ואולי י"ל דבזה דייק הגמרא שלשה ומת א' לעיל בדף י"ז הא במתו ב' ורק א' נשאר י"ל באמת לא ס"ל לר"ה הואיל ואשתרו ודו"ק:

וא"כ י"ל דירושלמי באמת לא ס"ל החילוק הנ"ל וס"ל באמת דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור"י במבוי שנטלה לחיו או קורתיו, וס"ל הלכה כר' יהודא בעירובין וה"ה במחיצות וכן דייק לשון הירושלמי לעיל דף א' ע"ב דדווקא ר' כהנא סבר כן בעירובין ולא במחיצות וי"ל דירושלמי לא סבר הלכה כר' יהודא אף במחיצות וא"כ שפיר אמר הואיל והותרה הותרה ודו"ק, א"נ י"ל דס"ל לירושלמי דפסי ביראות דהואיל ומדאורייתא הוי החיצות דפסי ביראות מחיצה דהרי הזורק לבין הפסין חייב והרי לקמן בעירובין דף צ"ג מקשה הגמרא אהא דאמר שמואל הלכה כר' יהודא הא אמר שמואל הלכה כר"י בעירובין ולא במחיצות ומשני כאן בנפרצה לכרמלית הואיל והוי רק דרבנן אמרינן הואיל והותרה הותרה א"כ ה"ה כאן הו"ל רק דרבנן ודו"ק:

א"נ י"ל דהירושלמי נקיט הלשון חרבה הבאר ולא נקיט יבשו המים י"ל דרך הבאר חרוב דמה שהי' מתחילה מים הראוים לשתית האדם ג"כ כחרב אח"כ ואינו ראיי' רק לבהמה לבד ואע"ג דאמרי' בדף כ"א לא הותרו פסי ביראות אלא בחזו לאדם מ"מ בזה שפיר אמרינן הואיל והותרה הותרה ודו"ק וזה פשוט, אבל ביבשו המים דס"ל ג"כ כבבלי ודו"ק א"נ חרבה הבאר היינו שאין ממנו פסין כדי ראשה ורובה של פרה ועיי' בהלכה ב':

באו מים בשבת כבר נכנס שבת באיסור עיי' בק"ע שבין השמשות לא היו בו מים והי' אסור לטלטל בין הפסין וצ"ע הלא מדאורייתא רה"י כדאמרו הזורק בתוכו מר"ה חייב והוי רק שבות ולא גזרו על השבות בין השמשות ולצורך מצוה או לכל דבר שחרד עליו הי' מותר לטלטל ועיי' בסי' שמ"ב בשו"ע ומדוע חשיב נכנס שבת באיסור אם באו תיכף אחר בין השמשות, וצ"ל כיון דעכ"פ בלי צורך וצורך גדול אסור חשיב נכנס שבת באיסור:

ויש לעיי' הא בבבלי אמרו דהו"ל מחיצה הנעשה בשבת ושרי יעיי"ש ונ"ל משום דשם מקשה הגמרא והא אמר ר"נ לא אמרו אלא לזרוק אבל לטלטל לא ומשני כי אתמר דר"נ אמזיד איתמר ופי' רש"י דהוי משום קנסא יעיי"ש וס"ל לירושלמי דזה תלי' אי קנסו שוגג אטו מזיד במידי דרבנן ועיי' במס' גיטין דף כ"ד באכל תרועה טהורה ושילם חולין טמאין דאמרו חכמים א' זה וא' זה תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין משום דקנסו שוגג אטו מזיד יעיי"ש וכן פסוק הרמב"ם בפ' יו"ד מה' תרומות ה' כ' וא"כ ס"ל דה"ה כאן אסור לטלטל דקנסו שוגג אף דס"ל דכאן עדיף משוגג כמ"ש רש"י שם ע"ע ס"ל לירושלמי דאין לחלק כנ"ל:

פדא אמה מחצה ואמה ביכיין עיי' בק"ע ולפענ"ד נראה דצ"ל דפא אמה, דלר"מ דשיעור כעשר אמות ולר"י דכשלש עשרה וכארבע עשרה ע"פ מה דאמרו בבבלי דלר"י הוי השיעור כשמונה פרות ולכל פרה רוחב אמה וב' שלשים והו"ל י"ג אמות ושליש וזה אמר הירושלמי כי"ב וכי"ד דהיינו עם שליש מי"ד ולזה אמר דלר"מ בזה ביש בין דיומדין י"ג ושליש צריך דפא דהיינו פשוט בינייהו דהוא אמה ומחצה ואמה דהיינו מחצה משליש ועוד הוא בין דיומד ובין דפא כנ"ל:

הלכה ב

בהו דמספיק להון כצ"ל פי' דהוא מספיק להון לתת להו המים:

ע"ד דר"מ דיומדין ופשוטין דכן אמר ר"מ במתני' דיומדין ופשוטין, אבל לר"י י"ל דביש יותר מי"ג אמות ושליש צריך להאריך הדיומדין ומשו"ה כתוב ובלבד שירבה בפסין ולא כתיב עד שירבה בפסין ועיי' בבבלי ודו"ק:

הלכה ג

באר עה שתעלה ממידת סאתים פי' מי קאמר ר"י דאפי' הבאר לבד יכול להיות סאתים ובלא פסין משום דאדם נותן עיניו בבורו, או באר עם פסים משום דאדם נותן עיניו במחיצה כדבעי בבבלי ולזה פשיט הירושלמי מדאמר רשב"א במקום אחר באר שיש בה בית סאתים אין צריך להרחיק מענה אלא כדי ראשה של פרה, והרי הדא אמרה שרשב"א ס"ל בור בלא פסין מכלל דר"י ס"ל בור ופסין, וליכא למימר דאריך וקטן א"ב כדדחה בבבלי דהרי רשב"א בזה הברייתא לא הזכיר סאתים על סאתים, וע"כ צ"ל דבבור ופסין פליגי ור"י ס"ל בור ופסין ודו"ק היטב בזה, ועיי' בבבלי דף כ"ב, אמנם מה שהש"ק רוצה לקיים פי' של תוס' וגמרא פשיט מדאמר מותר והא ר"י מתיר טפי דוחק מאוד דלמא דווקא בור בית סאתים דווקא מותר ולא משמע דמותר טפי מר"י דהרי גם לפי מה דמסיק א"ב אריך וקטן הרי ג"כ ר' יודא מקיל טפי ודו"ק:

הלכה ד

דף ז' ע"ב א"ר אלעזר אינו מוחלפת משום דתמן יש תקרה משא"כ כאן דאין תקרה, ועיי' לקמן ס"פ כל גגות:

בור הרבים מימיו מצויים לכלות, ועיי' בק"ע ורבים מדכרו אהדדא ויש לעיי' לרב אדא בר מתנה בבבלי עירובין דף ב' דמתנה דרבה אמר במבוי פסול ובסוכה כשר משום דמבוי דלרבים הוי קידרא דבי שותפי' ולא ס"ל סברה דרבים מדכרי אהדדא ואדרבה איהו ס"ל דיחיד עדיף דרמי' אנפשיה דמזכיר א"כ קשי' מ"ש בור רבים מבור יחיד, ואולי יש לפרש בור הרבים מימיו מצויין לכלות לכל המשתוקקים למים והוא מלשון כלתה נפשי משו"ה הקילו בי' חכמים להתיר אפי' ע"י פסין מה שאין כן בור היחיד דאין מצויין לכל נפשות הכלות ומשתוקקים למים, כיון דשייך ליחיד לחוד, א"נ דיש כאן טעות וצ"ל לכללות פי' דהמים מצויין לכללו היינו לרבים, משא"כ בור היחיד דאין מצויין לכללות כ"א ליחיד לא התירו בפסין כנ"ל:

אר"י וכו' מהני' אמרה כן וכו' י"ל דקשיא לי' דא"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ אין הלכה כסתם וא"כ אין הלכה כר"י ב"ב, לזה השיב לי' דאין זה סתמא כריב"ב די"ל דאתי' כת"ק והא דנקיט לביראות משום דלבור היחיד ס"ל דעושין מחיצה דווקא משו"ה נקיט ביראות, אלא כאן אנן קיימין לבור רבים פי' דדיוקך הוא דהו"ל למתנה ג"כ לבור הרבים אי אתי' כ"תק, ודכוותיה יש לידוק ג"כ אתי' כריב"ב הו"ל למתנה לבאר הרבים ואמאי תני לביראות וא"כ אין מרישא דמתני' לא דיוק לת"ק ולא לריב"ב וא"כ לא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ודו"ק היטב:

הלכה ה

קרפף שיש בו מידה סאתים אין מותר לטלטל וכו', עיי' בש"ק דתמה על הרמב"ם בס' ט"ז ה' א' דס"ל דדווקא ביתר מבית סאתים אסור לטלטל, ולפענ"ד דהרמב"ם היה מפרש שיש בו מידה דייק בו מידה מלבד שיעור רוחב הגדר רק החלל שבו הוא סאתים, וא"כ עם שיעור הגדר היא יותר מבית סאתים ואז אסור לטלטל אבל אם הוא בית סאתים עם שיעור הגדר מותר לטלטל והוא כמ"ש הרמב"ם כנ"ל:

לכשתיירצו שיירה, עיי' בק"ע ופרושו דחוק מאד ולפענ"ד דקושי' הוא דאיך תאמר שאם ירצה שיירה לנוח הא לאסור אסור פי' הואיל ואסור למקצת שבת אסור כולו ואפילו שיירה אסור לטלטל בו כיון דלא נחה שם מע"ש כדאמר לעיל, ומשני הא חיוב חטאת עכ"פ אין כאן בשיירה ודו"ק:

הלכה ז

דף ח' והא תני כלאים ברובה כן כראה לפענ"ד להגיה פי' דרובע שצריך להיות הבית רובע מרובע ודו"ק:

הלכה ח

במחלוקת סאתים מבית כור, עיי' בק"ע ואולי יש לפרש מדאמר אפילו היא כבית כור ולא אמר כלשון אמרו לו אפילו בית חמשה כורין ש"מ דווקא בית כור ולא יותר וזה פי' במחלוקת סאתים מבית כור דת"ק סבר סאתים ור"א אמר בית כור אמר אבל לא יותר ומתורץ לפ"ז קושית הש"ק דגם ר"א ס"ל דאמר דמותר לטלטל בכל בית כור אלא דלמעט יותר מבית כור אמר ודו"ק:

קנס קנסו ויש לעיי' הלא כשפירש ואמר דאין מבטל להו רשות ביתו רק חצירו הלא מותר להשתמש בביתו אלא להוציא אסור, וא"כ הרי לא נקנס על שלא יעורב אלא דלהוציא מביתו אסור, וא"כ איך גזרו לו עתה קנס זה כשביטל סתם דיהיה שימוש ביתו גם כן אסור. ונראה דלא שימוש ביתו אסרו אלא רק להוציא לו ולהכניס קנסו אבל לשמש מותר בתוכו, אלא דיש לעיי' במתני' דתנן לקמן בפ' הדר נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורין עכ"פ היה לנו לקנסו דעכ"פ אסור להוציא מביתו וצ"ל דדווקא בביטל להם רשות ביתו הוא דקנסו דאל"כ לא יערב כלל ויסמוך על שיבטל רשותו אח"כ משא"כ בנתנו לו רשותן וכי יסמוך שיתנו רשותן דלמא לא יתנו לו דהרי סם יהיו אסורים אח"כ להוציא כדתנן לקמן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, א"נ י"ל דהירושלמי דייק קנסי קנס ר' אליעזר דווקא ר"א קניס אבל רבנן לא גזרו, ואולי באמת לרבנן בביטל גם רשות ביתו להם ג"כ ס"ל דהו"ל כאכסני' ומותר לו ולהם דרבנן לא קנסו ודו"ק:

שיוצאין בעקרבנין בפסח, עיי' בבבלי מאי עקרבלין אמר ר"ל אצוותא חרוזיאתא, וכן בפסחים ל"ט ע"א אמר ר"ל חרחבונא אצוואתא דדיקלא ותמה התוס' הא לקמן אמר הגמרא מרור דומי' דמצה מה מצה מין זרעים עיי"ש מה שדחקו, ולפענ"ד נראה דבאמת יש לתמוי' הרי בברכות דף מ' ובסנהדרין דף ע' ס"ל לר' יהודא דעץ הדעת חטה היה וא"כ תרי חטה מין עץ לר"י וא"כ הדרה קושי' לדוכתה שם ואימא הרדופני וליכא לתרץ מה מצה מין זרעים הרי חטה מן עץ, וצ"ל משום דשם בפסחים ע"ב מוקי למתני' דיוצאין מהם בין לחין בין יבשים כר"מ יעיי"ש וא"כ ר"מ לשיטתו ס"ל בסנהדרין הנ"ל דעץ הדעת גפן היה ושפיר משני דומי' דמצה מה מצה מין זרעים אבל ר"ל דס"ל דמתני' אתי' כחכמים שם והא דתנן בברייתא דאמרו לחין יוצאין בהם יבשים אין יוצאין קאי אעלין אבל בקלחין יוצאין אפילו יבשים ואתי' מתני' כחכמים ודו"ק וא"כ י"ל דחיטה מין עץ כר' יסודא ושפיר אמר ר"ל חרחבינא אצוואתא דדיקלא וכן ערקבלין אצוואתא חרוזאתא אע"ג דלא הוי זרעים ודו"ק, ומיושב קושיית היטב, שוב מצאתי בצל"ח פסחים דתמה באמת שם בסוגיא אמאי לא מוקי מתני' כחכמים וכמ"ש:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה