אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת עירובין › מי שהוציאו פרק ד

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת עירובין · מי שהוציאו פרק ד

בכל מערבין פרק ג

הלכה א

ד' אמות שאמרו מלא קימתו, עיי' בש"ק דתמה על הרמב"ם דפסק כר"מ והעלה דדעתו דפסק הלכה כדברי המקיל בעירוב ולפענ"ד דס"ל לרמב"ם דלשון הירושלמי דקאמר ר' יהודא אומר הוא וג' אמות כדי שיהיה נוטל חביות וכו' משמע דה"ק הוא דהיינו כדי פשיט ידים וב' אמות ור"י ור"מ לפ"ז לא פליגי ותרווייהו ס"ל ג' אמות מצומצמות ופסיק כירושלמי כיון דאמר דלא פליגי ולחומרה ודו"ק, גם נ"ל גמרא דאמר א"ב ד' אמות מצומצמות היינו דר"מ ס"ל דאפשר לצמצם וא"כ מתירין אפי' כדי פשוט ידיו ורגליו ולא חיישינן דיטלטל טפי דאפשר לצמצם ור"י ס"ל א"א לצמצם לפיכך אינו מתיר כ"א כדי שיקח חפץ מתחת מרגלותיו והרמב"ם לשיטתו דס"ל בפ' י"ו מה' שבת גבי פריץ כעומד הח"י דבידי אדם אפשר לצמצם ומש"ה פסוק כאן שפיר כר"מ כנ"ל ודו"ק, ועיי' בפ"מ ליו"ד סי' כ"ג ס"ק י"א:

ר"י הוא וג' אמות כדי שיהי' נוטל מראשותיו עיי' בק"ע דמגיה גופו ג' אמות ואמה כדי וכו' וכן הוא בבבלי דף מ"ח ע"א ולפענ"ד א"צ להגיה ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה גופו דג' אמות מלא קומתו היינו בלא ראש א"כ י"ל הוא וג' אמות דהיינו הראש וג' אמות ועל הראש קאמר הוא דהיינו צורת פנים שלו וב' אמות גופו כנ"ל וא"צ להגיה, א"נ י"ל דר"י אמר הוא השיעור שאמר ר"מ וכן גופא ג' אמות וכדי שיהי' נוטל וכו' ובכל חד שיעור ולא פליגי ר"מ ור"י כלל ומיושב בזה הרמב"ם דפסיק כר"מ ותמה למה פסיק כר"מ לגבי ר"י די"ל דס"ל כיון דירושלמי ס"ל דלא פליגי ואדרבה ר"י אומר הוא השיעור דר"מ אלא דאמר עוד שיעור פסיק כירושלמי דלא פליגי ודו"ק:

וכ"מ תי' דרמב"ם ס"ל כפי' הריף דר"י מקיל יותר מר"מ דר"מ ס"ל ד' אמות מצומצמות עכ"ל וכן כראה יותר דר"מ דייק תחתיו ממש גופו ופשוט ידיו היינו מה שתחתיו ממ"ש ור"י כדי שיקח חביות מראשותיו ולזה הוי יותר מתחתיו ולזה י"ל דהא דאמר כשהוא נפנה מן הצד וכשהוא מתפלל מתפלל לוכסן היינו לוכסן חוץ לד' אמות משום דס"ל לר"י דגם זה בכלל שבו איש תחתיו שהרי צריך לזה כשמפנה וא"כ ר' יודא מיקל יותר אבל לר"מ דאין נותנים לו כ"א תחתיו ממש באמת אינו יכול להתפלל כשנפנה קודם ולזה השמיטו דין תפילה כיון דהרמב"ם פסק רק כר"מ ולא קומתו ופשיטת ידיו ורגליו ומתורץ קושיות הש"ק ד"ה ד"א:

ע"ב פירות שיצאו וכו' עיי' בש"ק מה דתמה על המ"א סי' ת"ה, א"כ תפשוט הא דבעי בביצה דף י"ז בעבר ואפה כיון דכאן איירי בלית פרי אחרינא ואמרינן מותר, ולפענ"ד לק"מ די"ל דאיבעי היתה די"ל דלמא מתני' במעשר ומטביל דאמרינן במזיד לא יאכל אתי' כר"א ב"י דס"ל במזיד לא יאכל והלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי, אלא דרב בסוגי' ס"ל כיון דתחומין דרבנן יש לומר דהלכה כת"ק דס"ל אפי' במזיד יאכל וע"כ מתני' דמעשר ומטביל איירי באית לי' פרי אחרינא אמנם ר"פ דאיבעי י"ל דס"ל דמשו"ה בעי דלמא אתי' מתני' כר' אב"י ואפי' בלית לי' פרי אחרינא או דאיירי באית לי' פרי אחרינא ושפיר בעי וא"כ הו"ל בעי דלא איפשט, וא"כ י"ל כיון דרב פפא פשיטא דהובא כת"ק ומתני' איירי באית לי' פסקינן שפיר בעבר ואפה דמותר וכרב פפא ודו"ק ולק"מ קושית הש"ק:

וראיתי בספר נתיב חיים דתמה אמ"א דלפי דבריו הא דאמרינן במזיד מותר הוא דווקא בלית ל' פרי אחרינא והא סתמא פסיק בהחזרו אפי' במזיד מותר משמע אפי' באית לי פרי אחרינא, וכתב אבל העיקר הוא כמ"ש הריטב"א בשם רבינו יונה דדווקא דהיכא דאית בי' תיקון הוא דאסור במזיד כמו במעשר ומטביל משא"כ כאן עכ"ל והנה זה תי' אחר על קושיית התוס' ממבשל בשבת אבל התוס' לא ס"ל רק דתרצו שאני מבשל דהוי איסור ותי' דריטב"א לא ס"ל ודו"ק:

והנה לפי זה לשיטת הריטב"א בשם ר' יונה הא דבעי רב פפא בעבר ואפה הוא משום יש מעשה, והא דתנן במעשר ומטביל דבמזיד לא יאכל ע"כ משום דאית פרי אחרינא א"כ הדרת קושי' לדוכתה אמאי פסיק בשו"ע סי' תקכ"ז ס"ק כ"ג בעבר ואפה בכל ענין מותר הו"ל לפסוק בדלית לי' פת אחר ליכל ממקום אחר, ועוד הרי כ' אפי' בישל כמה קדירות שלא לצורך יו"ט כלל לאכלן בי"ט:

אתי' דר"נ כר"ע וקשה לי הא במעשר רק איסורא דרבנן איכא ואמרינן בי' בשוגג יאכל וא"כ אמאי בלא הוחזרה אפי' שוגג אסור והתוס' כתבו דחיישינן הואיל והוי רק דרבנן חיישינן שמא יוציאם חוץ לד' אמות אלא דצ"ע מאי ראי' ממבשל דלמא שאני התם דהוי דאורייתא וצ"ל דמייתי ראי' ממעשר דהוי רק דרבנן ואפ"ה אמרינן לא יאכל אלא דקשי' דלמא שם איירי באית לי' פרי אחרינא כדאמר בבבלי בביצה דף י"ז, ונראה דירושלמי הי' לו המשנה כמו שהביא המעשר והמבשל משמע מעשר דומי' דמבשל אפי' באית לי' פרי אחרינא דהרי במבשל איכא איסור דאורייתא ודו"ק היטב:

אם הי' הים גלוי פי' שהי' המחיצות של זכוכית שנראה הים מתוכם ואינו דומה לדיר וסהר שאין יכול לראות הרחוב מתוכם, א"נ על הספינה על גגה ששם ליכא מחיצות וכל הים גלוי אזי על דעתין דחברי' אסור וצ"ע:

הלכה ג

דף י"ג ואפי' יצא מזיד פי' שנודע לו שכבר נעשה מעשה ואפ"ה יצא להציל שחש שמא אינו אמת מה שאמרו לו, אפ"ה חוזר דכמו שהתירו להם לחזור בכלי זיינן מפני סכנה שירדפוהו ה"ה בזה איכא סכנה ומותר ג"כ כמו שיצא ברשות כנ"ל הפי' ודו"ק:

א"נ י"ל דרב פנחס אמר מתני' אמרה כן שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן דייק בכל היוצאין אפי' מזיד וירושלמי דחה זה דהפי' הוא חוזרין אסי' בכלי זיינן, ונדחו הא דאמר אפי' מזיד ומיושב בזה מם דתמה בש"י מדוע השמיטו הפוסקי' האי דינא אפי' מזיד ודו"ק:

הלכה ה

גר שטבל לאחר שהאיר המזרח וכו' מבעי זו נראה דאסור לטבול הגר בלילה אבל מותר בשבת להטבילו, וכן כתב ה"ג בה' גרים וז"ל והלכתא מטבילין את הגר בשבת ואין מטבילין את הגר בלילה, ונראה דדייק בן מירושלמי פה דבעי גר שטבל משהאיר המזרח ומדוע נקיט משהאיר המזרח והלא איכא למבעי סתם משנכנס השבת ש"מ דבלילה אסור לטבול אבל ביום השבת מותר, ויש לעיי' דכ' אחר ואין מטבילין את הגר אלא בג' ת"ח, ש"מ דס"ל דבשבת מותר להטביל אפי' בפני ג' וקשה הא איהו גופא כתב הטעם משום דמשפט כתיב ביה, וא"כ קשי' איך כתב ומטבילין גר בשבת הא הוי כמשפט בפני ג' וצ"ל דבשבת כיון דלא אסור דין כ"א משום שמא יכתוב וזה לא שייך בטבילת גר בפני ג' לכך שרי ודו"ק, ומשום מתקן ליכא דאדם נראה כמיקר כמ"ש ב"י ודו"ק:

ומה שתמה בש"ק מזה על הרמב"ם דס"ל דאין מטבילין גר בשבת י"ל דאיירי בעבר וטבל ואע"ג דבעי ב"ד דאיירי דב"ד כבר הודיעו לו המצות ואח"כ עבר וטבל בינו לבין עצמו דעכ"פ כבר הוא ישראל ואע"ג דבעי טבילה שנית בפני ג', מ"מ היינו לנסוב לי' בבת ישראל אבל עכ"פ הרי ישראל גמור מקודם כיון שכבר הודיעו ב"ד המצות ועיי' ב"י בשם הרמב"ן:

בירר לו מבעוד יום חוזר בו מבעוד יום פי' דזה פשיטא, דהכי היה לו אז אפי' אלפים אמה לכל צד אם ירצה לשבות ופשיט' דחוזר דהכי עדיין הוא חול, וכן משחשיכה כלומר כשישן לו, וס"ל לחכמים דיש לו ד' אמות פשיטא חוזר דהכי יש לו ד' אמות לכל רוח, אבל בעי שלו היה לר"י דאמר שאם בירר לו אינו יכול לחזור בו ולזה בעי אם בירר לו מבעוד יום שלא ילך כ"א אלו ד' אמות בשבת ואח"כ ישן יקדש עליו היום אם יכיל לחזור בו, ולזה רצה לפשוט מהא דאמר ר"י לעיל מי שישב לו בדרך ועמד וראה הרי הוא סמוך לעיר דאמר ר"י יכנוס אע"ג דלא ידע שהוא סמוך מ"ע הואיל ובאמת היה יבטל מחשבתו ויכול לכנס, ה"ה כאן דהיה מחשבתו מתחילה רק לאלו ד' אמות מ"מ כיון דישן היה כשקידש היום אמרי' דלמא אלו הי' ער היה חוזר כמו דאמר מי שהיה סמוך לעיר דאמרינן אלו היה ידע בוודאי היה דעתו להיות כאנשי העיר וה"ה כאן וע"ז אמר הירושלמי דלא על הדא אמרה הבעל האיבעי דבעי בורר לו ד' אמות וקדש עליו היום אלא דבעי שלו אמתני' דלעיל מי שהוציאו נכרים או רוח רעה דאמר אין לו אלא ד' אמות וע"ז בעי היה דעתו מבעוד יום לילך אלו ד' אמות כשהי' מבעוד יום חוץ לתחום ואח"כ נכנס מבעוד יום לעירו וקדש עליו היום ולא היה ישן והי' אז ג"כ דעתו אלו היה נשאר במקום הזה היה הולך אלו ד' אמות ואח"כ הוציאו נכרים בשבת והוליכוהו במקום ההוא ע"ז בעי לר"י מאי ולזה השיב לי' באמת דלר"י כיון שבירר לו אינו יכול לחזור בו כנ"ל זה הפשט בירושלמי ודברי הק"ע אינם מובנים לי ודו"ק היטב:

הלכה ז

היה א' מכיר וא' אינו מכיר פי' דא' היה מכיר אילן או גדר אבל הי' חלוש שאינו יכול לבוא שם ברגליו קודם שחשיכה, ואידך אינו מכיר אבל יכול להגיע שם קודם שחשיכה זה שהוא מכיר מהלך עם זה שאינו מכיר דהרי עכ"פ זה יכול להגיע שם וזה שאינו מכיר מהלך עם זה שמכיר שהוא ידע מהאילן או גדר ודו"ק:

הי' א' מכיר וכו' זה שהוא מכיר י"ל דהו"ל לירושלמי לומר בקיצור כדאיתא בבבלי זה שאינו מכיר מהלך עם המכיר והמכיר אומר שביתתי בעקרו, ונראה דהכי קאמר דאיירי דהבית דהוא בסוף ד' אלפים הוי לשאינו מכיר אבל המכיר הוא אינש דעלמא ולא התירו לומר שביתתי בעיקרו אלא כדי שיגיע לביתו לזה הוצרך הירושלמי לומר דזה שהוא מכיר הולך עם שאינו מכיר כיון דביתו הוא דאינו מכיר והאינו מכיר הולך ע"י המכיר ופשוט:

הלכה ט

ש"ק ד"ה והן ואין דבריו נראין דא"כ הו"ל לרבנן לומר והן חמור גמל וכ"מ היה לומר גם הוא חמור גמל:

פתר לה תנין פתרין וכו' הוא אסור לילך באותו רוח והן מותרין באותו רוח, עיי' בש"ק דסי' דמותרין היינו אלפים שבצד ביתם וצל"ע טובא עליו דהרי קאמר דהוא אסור לילך באותו רוח והם מותרין ואי אלפי' שבצד ביתו גם הוא מותר, ועוד דהו"ל לומר ג"כ דהן המה חמור גמל, גם פרושו בלא"ה אינו מוטעם מדוע לא נימא דסמכו על שליח שלוחן ועיי' ירושלמי יומא פ' שני שעירי' גבי והמשלח:

הלכה יוד

דהוי ר"א וכו' דירושלמי גרס ר"ש אומר ר"א אומר וא"כ אליבא דס"ל לקמן דאין המשוחות ממצין את המדות, וא"כ י"ל דה"ה שתים נמי יכנוס ודי שמחמירין שלש לא יכנוס, ולזה אמר דר"א היא דר"ש אמר כן בשם ר"א וי"ל דר"א לא ס"ל דאין המשוחין ממצות את המידות:

דף י"ד הוין סבר מימר מה דאמר ר' ליזר ביוצא ופי' בק"ע משום דיוצא עדיף משום דהיה מקדם בתוך התחום וצ"ע דא"כ מאי סברין אח"כ אליבא דר"ש דביוצא לו הרי יוצא עדיף דהיה בתחילה בתוך התחום ומ"ש הק"ע סברה להיפך דיוצא גרע דיצא במזיד, ומדוע סברו ואליבא דר"ש להיפך, ע"כ נ"ל דה"פ משום דהש"ק תמה ג"כ אתוס' דמקשה דלא רצה לאוקמא במחשיך דזה פשיטא הרי בירושלמי מבואר פה דאמר היא אדא דגם במחשיך ס"ל שתים יכנס, ונ"ל דהתוס' לא פרשו כן הירושלמי דהמה פרשו סברין מה אמר ר"א ביוצא אבל במחשיך כא פי' הא דסתרין דברי ר"א דאמר שתים יכנוס ומשמע הא שתים וכ"ש לא יכנס ואח"כ אמר שלש לא יכנוס משמע הא פחות משלש יכנס סברין מימר דכוונתו שתים בכל ענין יכנוס אפי' ביצא דהיה מזיד, ושלש בכל ענין לא יכנוס אפי' במחשיך שהיה אנוס וא"כ מיושב הסתירה דהא דדיוק מרישא הא שתים וכ"ש לא יכנוס איירי ביוצא והא דדיוק מסיפא הא פחות משלש יכנוס היינו במחשיך שהיה אנוס כנ"ל וזה השיב ליה היא הדא היא הדא, דר"א לא איירי כלל במחשיך ודבריו איוצא, אבל במחשיך סובר בפשיטות אפי' אמה אחת ולר"א לא איירי במתני' במחשיך, ואח"כ אמר הירושלמי סברין מימר דר"ש לא מתיר אלא במחשיך דהי' אנוס אבל ביוצא לו אשכח תנא היא אדא היא אדא בנ"ב:

ועיי' בתוס' דתמו אהא דפריך והתני' ר"א אומר אפילו אמה לא יכנוס לשני זה איירי במחשיך ותרצו דא"כ פשיטא ובמהרש"א תמה מאי פשיטא הא ר"ש פליג ואמר אפי' ט"ו יכנוס ונ"ל דתוס' ס"ל דנ"ש לא פליג דאיך יהיה פלוגתא רחוקה דת"ק ס"ל אפי' אמה אסור ור"ש ס"ל דאפי' ט"ו שרי ע"כ היו סוברים דת"ק איירי היכא דידעינן דמומחא מדד היטב, ובזה אפי' אמה אחת לא יכנוס אבל כ"ש איירי בסתם תחום ובזה אמרינן דלא היה ממצה המדות וא"כ שפיר כתבו דזה פשיטא דס"ל דאיירי הת"ק היכא דידעינן דהתחום נמדד היטב ודו"ק, וכן דברי ר"ש דאמר דעתה אפי' ט"ו אמה יכנוס משום דעתה אין המשוחות, וכן כראה משום דירושלמי גרס לעיל ר"ש אומר בשם ר"א שתים יכנוס שלש אל יכנוס והרי ר"ש ס"ל דאפי' ט"ו אמות יכנוס, אלא כמ"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה