אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת עירובין › בכל מערבין פרק ג

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת עירובין · בכל מערבין פרק ג

עושין פסין פרק ב

הלכה א

בכל מערבין, עיי' בש"ק דרצה ליישב שיטת דפי' עירובי חצרות משום דרש"י סמך אגרסת ר"א בתוס' פ' חלון דף פ"א, ותמהני הלא גם לפי גרסת ר"ח שם מ"מ מסיק הש"ס שם דגם לר' אליעזר עירובי חצרות דווקא בפת אלא דלא בעי כיכר שלם יעיי"ש היטב, ועוד הרי רש"י גופא לא היה לו גרסת ר"א שם בסוגיא:

ע"ב מין קללה נשאלתי פעם ע"ד המנהג כשעוקרין מדירתן וקובעין דירתן במקום אחר, נותנין מתחילה בדירה ההוא צלוחית של מלח מאין יצא המנהג ההוא ולכאורה נראה כדרכי אמורי:

וזה אשר השבתי לכאורה היה נראה למנוע המנהג הזה ומנא אמינא לה מירושלמי דר"פ בכל מערבין דאמרו דאין מערבין במים ומלח ואמר ר' לוי שם מפני שהוא מין קללה יעיי"ש בק"ע ובש"ק שם דמפרש מים ממי המבול ומלח מסדום (בשם הערוך) ודוחק, ולפענ"ד נראה משום דלכאורה קשה לר"י דאמר בברכו' דעל הגובאי אין מברכין מפני שהוא מין קללה, והרי הרמב"ם פסיק במ' ב' מה' תענית דעל הגובאי מתריעין בכ"ש חוץ על החגב אין מתריעין ולא מתענין וכ' הראב"ד שם משום דחגב היה ידוע להם דאינו מזיק יעיי"ש וא"כ קשה דהרי קיימ"ל דמין ארבה שהוא טהור צריך להיות שמו חגב דכל שאין שמו חגב הוא טמא, וא"כ איך אמר ר"י על הגובאי שהוא לאכילה אין מברכין שהוא מין קללה והרי החגב אינו מין קללה כנ"ל וצ"ל דר"י ס"ל דגם חגב מזיק ושפיר אמר דהוי מין קללה, והשתא י"ל דווקא ארבה שהוא גופא מזיק חשיב מין קללה ולזה אין מברכין עליו, משא"כ מים ומלח דאינהו גופא המה צורך לעולם ואדרבה א"א לעולם בלעדם, בוודאי צריך לברך עליהם, והא דאמר ר' לוי דאין מערבין בהם מפני שהם מין קללה, כלפענ"ד דר' לוי ס"ל כיון דטעם העירוב הוא משום דירתו כאלו פה שוכן ודר, ומים ומלח אינם מורים על קביעת דירה אדרבה מורה על חורבן דירה כדכתיב ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים, וכן מלח דכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה וא"כ אדרבה הם מורים על חורבן דירה ולא על קביעת דירה וזה הוא דאמר שהם מן קללה דמורי' על חורבן דירה ודוק היטב, ומיושב קושית הש"ק מה דתמה דא"כ אין לברך עליהם ודו"ק, והשתא לפ"ז זה שרוצה לקבוע דירתו ולעשות סימן טוב איך יבא בראשונה שם מלח לעשות סי' לחורבן כנ"ל:

ואולי נהגו כן ע"פ מה דאיתא במדרש רבה פ' בראשית דלא פרשו מים התחתונים מן העליונים אלא בבכיה ועיי' ביפה תואר שהביא מדרשות רש"ט דמים התחתונים נקראו מים הבוכים עבור הבכיה שבכו על הפרישה שמתחילה רוח אלהים היה מרחפת על פני המים ועכשיו שנחלקו המים ופרשה השכינה מהם ונחה על העליונים לכך בכו והקב"ה היה מפייסן בברית מלח עולם על הקרבנות ובנסוך המים מהם בחג יעי"ש, ולזה י"ל דלכן כל הפורש ממקומו עושה זכר לשים מלח כדרך שהקב"ה היה מפייס בפרישתו במלח, וזאת אות ברית מלח כנ"ל:

שוב מצאתי טעם למנהג הנ"ל ויצא מאבות דר"כ פ' כ' דאיתא ד"א בחוסר כל בלא חומץ ובלא מלח זו היא קללה מקללין בני אדם לא יהיה לך חומץ ומלח בתוך ביתך עכ"ל, הרי דקללה הוא בית מבלי מלח לכן מביאין תיכף בביאתן לבית להביא ברכה לתוך בתיהן וא"כ מנהג ישראל יפה מאד:

ר' יאשיה אמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ויש לעיי' וכי יכול ר' יאשיה לפלוג אמתני' ונ"ל משום דס"ל דסתמא דמשנה דהנודר מן המזון מותר במים ומלח ס"ל דאזלינן בתר תורה כדמשני אח"כ וא"כ האי סתמא פליג אסתמא דנדרים, משום דס"ל דאזלינן אחר לשון תורה לחומרא ודו"ק, ואע"ג דסתמא דנדרים הוי סתמא בתרא מ"מ הואיל והו"ל בתרי מסכתא אין הלכ' כבתרא ואפי' בתרי סדרים כנ"ל ודו"ק:

דף ט' עכו"ם שעשאה לחי למבוי, עיי' בש"ק במה שתי' על הרמב"ם הא דנקיט עכו"ם משום דה"א דווקא אשירה משום דלסיגין ועלין שלה מותרין בהנאה וא"א דלא נתוסף עליהם כ"ש שהוא ראויה ללחי, ותמי' הרי הכ"מ הביא דתוספות ג"כ אסור אלא צל שלה אבל לא זולת דשאני צל דהוו דבר שאין בו ממש, והוי כמו שלהבת דמותר כמ"ש בהלכה יו"ד, ועוד הרי התוספות הזה נתבטל, והרי עכו"ם וכל הקרובתיה אסירים בכ"ש ומכ"ש בזה:

ואולי י"ל דהרי קיימ"ל כל הנשרפין עפרן מותר אלא דבאשירה אע"ג דהוא מנשרפין אפ"ה עפרן אסור מ"מ בהנתוסף בזה י"ל דהנוסף האפר מותר וא"כ משו"ה באשירה מותר לעשות לחי דאפר זה הנוסף ראוי' לגבל וזה כוונת התוס' בעירובין דף פ' ע"ב ד"ה אבל דהקשו דהא לחי נמי בעי שיעור גובה עשרה ועובי משהו ותרצו כיון דלא הוי כ"א שיעור זוטא לא החמירו, וקשה מה לי שיעור זוטא או רבה עכ"פ שיעור בעי, ולפמ"ש ס"ל דשיעור זוטא זה יכול לעשות ע"י האפר הנשרף מתוספו' דאשירה ודו"ק:

וזה הוא כונת הב"י בסי' שס"ג הביאו הטו"ז בס"ק ה' ולק"מ מה דתמה עליו בטו"ז הלא באשירה אף עפרן אסור בהנאה, וזה אינו די"ל דעכ"פ דהתוספות של אשירה עפרה מותר וראוי' לגבל כיון דלא כ"א שיעור זוטא ודו"ק היטב, וא"כ כל זה שייך באשירה דנתוסף משא"כ בע"ז לא שייך זה, והשתא לפ"ז י"ל דהירושלמי דאמר עכו"ם שעשאה לחי מותר ס"ל כרשב"ל דס"ל אפי' קורה משו"ה אמר ה"ה עכו"ם משא"כ אנן דקיימ"ל כר' חי' בר אשי דווקא לחי משום דהו"ל שיעור זיטא א"כ ה"ה עכו"ם דלא משו"ה נקטו דווקא אשירה ולא עכו"ם, אלא דלפ"ז תמי' על הרמב"ם דנקיט עכו"ם או אשירה כיון דאיהו פסיק אבל לא קורה:

גם בעיקר קושית הטו"ז נ"ל לומר דהב"י לא קאמר כ"א דאע"ג דכתותי מכתת שיעור' ולית בי' שיעור מ"מ הלא האפר עכ"פ ראוי' ללחי ולא קשי' כ"א דאפר עכ"פ אסור בהנאה לזה י"ל דס"ל מצוה לאו להנות נתנו וגם זה חשיב מצוה דרכי שלם שדרי המבוי מותרים לטלטל מזה לזה ועיי' פ"ב ולקמן פ"ז ה' ט' דרכי שלום, וגדול השלום וכן הככר מברכין עליו ועיי' בפ' וי"ו סוף ה' ז' והוי כמו שאמרו באפר עיר הנדחת משום דמצוה לאו להנות נתנו ומשום כתותי מכתת שיעורי' ליכא דמה דכתת טפי מעלי לכסוי וה"ה כאן כמ"ש ודוק:

תמן מ"מ נסתם המבוי ויש לעיי' מה בכך נימא כל היכא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני, ונ"ל ע"פ מ"ש בתוס' בתמורה דף ד' ע"ב בצורם אוזן בכור דלא אמרינן בי' אי עבוד לא מהני דלא גרע מנפל בו מום מעצמו, הנה כי כן נ"ל כיון דקיימ"ל לחי העמוד מאליו כשר וא"כ אלו בא גוי והעמידו הי' מותר לטלטל דהוי כעומד מאליו, ואולי י"ל באמת הא דאמר עכו"ם שעשאה לחי למבוי לא שהוא העמידה אלא שגוי העמידה שם מעצמו, והישראל סמך עלי' ולזה אמר דהוי נסתם המבוי מ"מ ודו"ק, ואפשר לומר דלא שייך בזה כל העומד לשרוף כשרוף דמי שהרי ע"ז דנכרי ואינו יכול לשרפו וא"כ לא שייך לומר דהוי כשרוף ודווקא בדבר שעלי' לשרפו שייך לומר כן משא"כ כאן לא שייך לומר כשרוף דמי ואפשר לומר אפי' לר"ח דאמר בעירובין אבל קורה לא דכתותי מכתת שיעורי' הוא דווקא אם הוא של ישראל העושיהו משא"כ כאן איירי בעכו"ם שהגוי העמידה שם ודו"ק וצ"ע בזה:

ואין אדם נשאל על הקדשו וקשה לשני דאיירי בבא ליד גזבר ואז אין יכול לשאול וי"ל דא"כ הו"ל לאפלוגי בהקדש גופא בין קודם שבא ליד גזבר ומדוע נקיט נדר מן הכיכר וק"ל:

ולכהן בבית הפרס מתני' דב"ש וכו' עיי' בק"ע ולא יכולתי להבין דבריו ופירושי ע"כ אכתוב מה שנראה לפענ"ד, והוא דגירסת הירושלמי הוא סומכות אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס, משמע מזה דלת"ק כהן בבית הפרס לא, וזה קאמר הירושלמי ולכהן בבית הפרס דמשמע לת"ק לא משום דמתני' ב"ש דס"ל דאין מערבין לאדם א' א"כ כלי תשמישו שם וכהן בבית הפרס אינו יכול להיות שם דאע"ג דמנפח אדם בית הפרס מ"מ אינו יכול להיות תמיד שם ולזה אמר הירושלמי וסומכוס ג"כ כב"ש ולזה אמר לת"ק כיין דאתם אומרים דמערבין לישראל בתרומה אע"ג דאינו ראוי' לישראל מ"מ כיון דראוי לכהן מערבין בה א"כ גם לכהן בבית הפרס יהי' מערבין כגון דראוי' לישראל להיות דר שם, וזה מעתה אפי' כהן בבית פרס יהי' שרי אפי בית הקברות וכו' דברי ר' יהודא במתני' היא משום דיכול ע"י שידה תיבה ומגדול וכו' והוא דיבור ב"ע וקאי אר"י דמתני' דאמר מערבין בבה"ק:

הלכה ב

ובמעשר שני והקדש שנפדו עיי' בש"ק דתמה אתוס' בפ' הזהב דהו"ל דנקיט אגב הקדש, ולק"מ דהרי הקדש הני אחר מ"ש מצד ואי הו"ל למתנה מ"ש אחר הקדש, וע"כ צ"ל דאגב דתני מעשר ראשון הני מ"ש ג"כ וע"כ צ"ל אגב מעשר ראשון תני לכך מפרש הכל מטעם אגב מעשר ראשון ודו"ק, אמנם לפענ"ד הי' נראה לתרץ קושיות דלפשוט מכאן דאין החומש מעכב די"ל דאיירי כאן שנפדו כגון שנתן המעות לבנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים דהמה פודין ואין מוסיפין חומש וזה קמ"ל ודו"ק היטב ועיי' ברמב"ם הי' מ"ש:

ולא בטבל מה שתמה בש"ק הא אפשר לעשר בטבל טבול דרבנן י"ל כשיעשר ויקרא שם לא יהי' מזון ב' סעודות ופשוט, ואע"ג דחזי אח"כ לכהן מ"מ לסומכוס חזי לי' בעינן, אלא דקושית הש"ק מאי פסקא הא סתמא קתני ולא בטבל ומשמע אפי' ביותר מכשיעור וכדפריך בבבלי דף י' ע"ב, אלא דלזה י"ל דוודאי מתני' סתמא קתני משמע בכל טובל ובטבל דאורייתא וזה בכל ענין אסור אלא דלזה קשה פשיטא ולזה משני לא נצרכה אלא בעציץ שאינו נקוב ואשמעינן בכה"ג בלית בי' כ"א מזון ב' סעודות ג"כ אין מערבין בו דאי יקרא שם לית בי' שיעורי' ואתי' כסומכות:

רב ששת ר"ח וכו' נותן עינו במקצתו וכו' ונ"ל דהוא תי' על הקושי' דאמר דלא כב"ש משום דראוי לו דיכול להן עינו וכקושיות התוס' בבבלי ד"ה דמאי ודו"ק:

שמואל אמר כבן תשע, קאי אמתני' ביד חרש ש"ו:

ע"ב אמר ר"ל וצריך לעמוד עמו פי' לראות כשאחר מקבלו ממנו, ומקשה והני ר"י אמר באומר הרני מעשר על ידך שא"צ לעמוד עמו ומשני התם באומר לגדול מתחילה, משא"כ כאן שאמר מתחילה לקטן להניח יש לחוש שמא הקטן לא יביאו אצלו והוא לא יהדר אחר הקטן שיתנו לו, וא"כ לפ"ז כאן אפי' אם הי' האחר אמר מעצמו שהוא יקבל ממנו אפ"ה צריך לעמוד ולראות שקבלו ממנו כיון דאמר מתחילה לקטן, ורב אחי אמר אפי' תימא דכאן וכאן בגדול וכאן בקטן פי' דהאי דינא דמתני' איכא אפי' בגדול אם אמר מתחילה לגדול להוליך את העירוב ואמר אח"כ לגדול אחר לקבלו ממנו אפ"ה צריך לעמוד ולראות שהוא מקבלו ממנו משום דהתם הוא מעצמו אמר כן לפיכך כיון דמעצמו אמר כן בוודאי עביד משא"כ כאן דמעצמו לא אמר רק הוא ציה לו יש לחוש דלמא לא קיים, ואמר עוד וכאן בקטן דבקטן אפי' דווקא באומר וצוה לו לקבל ממנו אבל באומר מעצמו אני אקבל ממני א"צ לעמוד ולראות שיקבל ממנו ודו"ק היטב וא"צ למחוק ולהגיה כמ"ש הק"ע:

הלכה ג

הדא אמרה ספסל וכו' ומותר לטלטלי' אע"ג דבכלכלה אמר דאסור לטלטלו הוא דאע"ג דיכול לנטותה מ"מ הו"ל כרמלית ודוקא בין השמשות לא גזרו על השבות אבל בשבת אסור לטלו, משא"כ בספסל העומד על הקרקע אפי' בשבת יכול לנטותה ולהשליך המאכל שבו ולא נקרא הוצא' מכרמלית ר"ה דאין זה דרך הוצאה ודו"ק:

והכי את אמר ערובו עירוב ומותר לטלטלו וצ"ע הלא אמר לעיל דאסור, ורק למטה מג' אמר דמותר ונ"ל דס"ל דעל ב' שבותין גזרו אפילו בין השמשות לזה מקשה והרי ב' שבותין דצריך להוציא מכרמלית לר"ה וגם משתמש באילן והוי ב' שבותין ואפי' בבין השמשות ואיך קאמר דעירובו דמותר לטלו ולטלטלו אצלו ולזה משני דשאני כאן דהוי צדדין וא"כ הו"ל רק חד שבות מכרמלית לר"ה ודו"ק, ולפ"ז צריך להגיה והדה ילפא מ"ה שאם היה באבו של אילן אין ערובו עירוב ואסור לטלטלו ודו"ק:

הלכה ד

דף יו"ד אבל אם היה ספק טהורה ס' טמאה מערבין בה, עיי' בק"ע דמגיה אין מערבין בה ופרושו דחוק, ולפענ"ד דקאי אר"מ ור"י דאמרו ס' הרי זה חמר גמל היינו בספק אם נטמא מבעוד יום או משחשיכה בכה"ג ס"ל אבל אי איכא עוד ס' א' דלמא לא נטמאה כלל ואת"ל נטמאה דלמא כיון דאיכא ס"ס אפי' לר"מ עירובו עירוב ודו"ק:

א"ל והא כתיב אל תאכלו ממנו כא, עיי' בבבלי ס"פ קמא דמקשה והא כתי' אל תפנו אל האובות, אמנם נראה דהירושלמי לא רצה להקשות מהא דא"ל דבאמת אין לוקין על לאו אל תפנו דהו"ל לאו שאין בו מעשה כקושית התוס' שם לכך מקשה מאל תאכלו ממנו כא אע"ג דגם זה הו"ל לאו שבכללות ס"ל כמו דאמר בבבלי פסחים דף מ"א ע"ב א"ד חדא מיהו לקי ועיי"ש בתוס' ד"ה איכא דאמרי ואע"ג דהו"ל לאו שבאל ודו"ק:

ע"ב ר' יונתן אמר לוקין על ערובי תחומין ד"ת ותמי' דסוגי' זו הפוכה בסוף פ' קמא דעירובין דר"ח אמר לוקין ור' יונתן פליג עלי' וכאן הוא דר"י אמר דלוקין ור"ח הקשה לו

א"ל ר"ח והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת ולא זכיתי להבין לשון זה דמשמע שהיה בדעתו שיהיה בתחומין אפי' סקילה וכר"ת וזה ליכא מ"ד והי' לי להקשות והא ליכא לאו ונ"ל ע"פ מ"ש התוס' בד"ה לאו דס"ל לר"י דהואיל ומהאי קרא נפקא ג"כ הוצאה הו"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין אפי' על תחומין דנפקא מאל יצא ורב אשי חשיב לי' כיון דעיקר אלא יצא כתיב יעיי"ש היטב, וי"ל דזה ג"כ כוונת הירושלמי אלא סקילה וכרת ונתן לאזהרת מיתת ב"ד דבה וא"כ אין לוקין לזה השיב והא כתיב אל יצא ועיקר הקרא לתחומין כמ"ש התוס' וא"כ שפיר לוקין ולזה הקשה לי' דהו"ל רק לאו שבאל, והשיב דאפי' שבאל לוקין כמו אל תאכלו ממנה נא והכל כגירסת הק"ע ודו"ק:

אע"פ כן זה עומד בשמיעתו וצ"ע השיב ליה והא כתיב אל תאכלו עמנו נא, ולא תשובה לדבריו, ונ"ל משום דקשי' בבבלי הנ"ל דקאמר סכי קשי' והא נתן לאזהרת מיתת ב"ד דמשמע דזה קושיתו הראשונה וכי לוקין על לאו שבאל וה"א האי קושי' אחרינא היא, ע"כ נראה דגם איהו ידע מתורץ דרב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב וכפי' התוס' אלא דאיהו קשי' דאל כתיב ואע"ג דאל נמי חשיב לאו מ"מ הואיל והאי לאו נתן ג"כ לאזהרת מיתת ב"ד לתוצאה ובזה אין לוקין א"כ בכה"ג אף דלאו דתחומין ג"כ מ"ע בזה י"ל דגרע לאו שבאל ואינו דומה ללאו דלא תאכלו נא וללא תפנו וזה דאמר הבבלי הכי קשי' ליה ולזה שפיר אמר הירושלמי דכל א' עמד בשמועתו ודו"ק:

עשו אותו כס' חרש, עיי' בס"ק דתמה ע"ש ממקוה שנמדד ולפענ"ד לק"מ ע"פ מ"ש התוס' בחולין דף יו"ד ד"ה סכין דשאני מקוה דחסר ואתאי, וזה לא שייך גבי חרש דאדם אינו עומד להתחרש דמקוה דרכה לחסר אבל לא אדם דרכו להתחרש ודו"ק.

ואפי' נשרף, עיי' בק"ע משום דיש לדמות לנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת שהוא טמא ולפ"ז הוי קושי דאמאי תני במתני' דאפי' בנשרף ס' עירוב כשר ולפענ"ד זה לא דמי לנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת ע"פ ע"ש הטו"ז ביו"ד סי' שצ"ז ס"ק ב' דהיכא דמצאו מת שאני כיון דכל סי עומד למות יעיי"ש וא"כ בנשרף לא שייך זה וכ' העירוב עומד לשרף ואולי די"ל דבמתני' כ' סתם או שנשרף משמע בכל ענין אפי' השריפה התחילה קרוב למקום העירוב קודם בין השמשות וס' אם הגיע האש אערב קודם בין השמשות או אח"כ ודו"ק היטב:

ולזה אמר אא"כ קיימתיה כדאמר ר' משום דמתחומין אין דבר מקילין ביה אפי' בכה"ג וא"כ י"ל הואיל ואבילות ג"כ רק דרבנן מקילין ויהיה זה דלא דפסק להחמיר שם ודו"ק:

אלא י"ב מיל כמחנה ישראל וכן פסיק הרמב"ם בריש פ' כ"ז מה' שבת, ותמו על הרמב"ם מהא דאמר הגמרא במס' ביצה ל"ו ע"ב אין רוכבין ע"ג בהמה שמא יצא חוץ ומקשה ש"מ תחומין דאוריי' ומשני שמא יחתוך זמורה ומדוע לא משני שמא יצא חוץ לי"ב מיל, ומכ"ש שיש לתמויה לירושלמי דס"ל י"ב דאורייתא ואמר בפ' משילין הטעם משום שביתת בהמתו, ואמאי לא אמר שמא יצא חוץ לי"ב מיל, והיה נראה מזה דווקא רב אחא קאמר כן די"ב מיל דאורייתא אבל הירושלמי גופא לא ס"ל כן וא"כ אף מירושלמי קשה על הרמב"ם והיה נראה לפענ"ד דזה לק"מ דהלא שיעור י"ב מיל הוא לשיטת הרמב"ם שיעור קרוב לחמש שעות וא"כ אף דעל ידי רכיבה אולי בב' שעות או אפי' בשעה א' יכול לרכוב י"ב מילין מ"מ עכ"פ שעה או פחות קידם הלילה שאינו יכול לרכוב שיעור י"ב מילין וכשמגיע לשיעור י"ב מילין כבר יהיה לילה ואיך אמרה המשנה סתם אין רוכבין בכל השבת דעכ"פ קרוב שעה או חצי שעה ללילה מותר לרכוב ולפיכך קאמר הגמרא והירושלמי טעם דבכל השבת כולו אסיר לרכוב ודו"ק היטג:

אמנם עוד יש לומר ע"פ מה שתמה המ"א לפי הטעם שמא יחתוך זמורה יהיה ב' רשאים לרכוב ביחד דאם ירצה לכרות זמורה חבירו לא יניחו כמו שב' מותרים לקראת לאור הנר ותי' שהחשש הוא שמא יכרות זמורה קידם שיתחיל לרכוב והשתא יש לומר דלא רצה הגמרא לומר משום שמא יצא חוץ לי"ב מיל די"ל דא"כ יהי' ב' מותרין לרכוב ואמאי קתני אין רוכבין משמע אפי' ב' ביחד ולזה קאמר שמא יחתוך זמורה קודם הרכיבה כמ"ש המ"א, ויש לעיי' אם היו ב' כוכבים קודם השבת ובעודם כוכבים נכנס שבת יהיו מותרין לרכוב דמחשש שמא עתה יחתוך דחבירו יזכירו וקודם רכיבה היה חול אמנם לפי הירושלמי משןם שביתת בהמה גם זה אסור לכך קאמר הירושלמי זה הטעם:

והנה ע"ש המ"א דמשו"ה אסור לרכוב אפי' שנים ביחד משום שמא יחתוך זמורה קודם רכיבה הוא מוכרח דהרי אמרו שם בביצה דטעמא דאין שטין על פני המים שמא יעשה חביות של שייטין וקשה א"כ יהיו ב' מותרין לשוט דאם א' ירצה לעשות יזכירוהו חבירו ובוודאי לא שייך דבשעת שיטה יעשה חביות של שייטין וע"כ צ"ל דהטעם הוא שמא יעשה מקודם חביות של שייטין:

והנה זה הוא חד טעם דחביות של שייטין ויחתוך זמורה הכל ענין אחד ברכיבה שייך חשש זמורה ובשיטה חשש חביות ולזה תני התנא הנהו תרי ביחד אין רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים ומיושב בזה קושי' דמקשין על הרמב"ם אי י"ב מיל דאורייתא הו"ל למימר הטעם דאין כוכבים שמא יצא חוץ לי"ב לתחום דא"כ קשה מ"ט דאין שטין דבשיטה לא שייך שמא ישוט חוץ לי"ב דמים המה כרמלית ודו"ק היטב לפיכך קאמר שמא יחתוך זמורה וממילא ידעינן ג"כ בשיטת כנ"ל:

והנה לא עולין באילן הוא שמא יתלוש ולא שייך ג"כ להקשות דיהיה ב' מותרים לעלות ביחד דאם א' ירצה לתלוש יזכירו חבירו, י"ל דאילן עגול הוא ואולי א' לא יראה שחבירו ירצה לתלוש ודו"ק:

והנה עיי' בש"י דכתב בשם רבו דחתיכת זמורה לא הוי איסור דאורייתא דהו"ל מלאכה שא"צ לגופא ומשו"ה לא רצה הירושלמי בהם, ובגמרא דידן צ"ל דמוקי למתני' כר' יהודא דס"ל מלאכה שא"צ לגופא חייב עלי' אלא דקשי' לי דמקשה ש"מ תחומין דאורייתא ומאי קשי' דלמא אתי' מתני' כר"ע דאמר תחומין דאוריית', וע"כ צ"ל דלא רצה לאוקי למתני' כיחידאי מאי מתרץ שמא יחתוך זעורה א"כ אתא ג"כ כיחידאי דס"ל משאצ"ש חייבים עליה והיה נ"ל לומר משום דעל טעמא דס"ל משום שביתת בהמתו מקשים הא חד נושא את עצמו וליכא בזה משום שביתת בהמתו, ר"ל דאיכא למיחש שמא יחתוך זמורה ויהיה תזמורה משא וא"כ גם גמרא דידן ס"ל טעמא דירושלמי והירושלמי ס"ל כגמרא דידן והכל א' ודו"ק היטב, ולפ"ז גם ברוכבי' בע"ש ונמשכה רכיבתן עד הלילה אסור משום נשיאת תזמורה דהוי משאה, ועפ"ז מיושב מה דקשה על הירושלמי דאמר הטעם משום שביתת בהמתו א"כ אין דומה לטעם דאין מילין באילן דהוי הטעם שמא יתלוש משא"כ אין שטין דהוי הטעם שמא יעשה חביות של שייטין דהוי דומה לחשש עליות אילן א"כ הו"ל לתנא למתני הנהו ב' אין עולין באילן ואין שטין ע"פ סמים בהדדי ואח"כ הו"ל למתני אין רוכבין, אמנם לפי הנ"ל דגם לירושלמי הטעם שמא יחתוך זמורה והוי הזמורה משא ודו"ק, והנה ראיתי בטור אבן במס' ר"ה דף ל"ב דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ואין עולין באילן ומקשה השתא דרבנן אמרת לא דאורי' מכ"ש ותמה דלמא תנא דמתני' ס"ל תחומין דאורייתא ואתי' כר"ע, וכ"ל משום דס"ל לגמרא דידן דהא דתנן בספר קמא דעירובין ארבעה דברים פטורין במחנה פטורים מרחיצות ידים מדמאי ומלערב משמע בכל עירובין אפילו ערובי תחומין, וע"כ משום דערובי תחומין ס"ל דהוי רק דרבנן וא"כ מקשה שפיר השתא דרבנן אמרת דאין לומר דסתמא דמתני' סותרים זה את זה, ומיושב ג"כ הא דפריך בביצה ש"מ תחומין דאורייתא משום דס"ל דסתמא דעירובין הנ"ל מורה דתחומין דרבנן אלא דעכ"פ קשיא לשיטת הרמב"ם י"ב מיל אורייתא א"כ בתחום איכא חשש איסור דאורייתא שמא יצא חוץ לי"ב מיל ומאי הקשה הא בהעברת תחום איכא ג"כ חשש איסור ונ"ל דס"ל לרמב"ם דבמתני' סתמא קתני אין מעבירין דמשמע אפי' שעה קודם ללילה ואז ליכא חשש איסור דאוריית' שכשיכלה שיעור י"ב מיל כבר הוא חול ואפ"ה קתני סתם אין מעבירין ושפיר מקשה ועוד דקתני אין רוכבין אסי' ב' אע"ג דא"א לבוא לידי איסור דאורייתא דא' יזכיר חבירו ודו"ק היטב:

וראיתי דמקשין עוד לשיטת הרמב"ם הנ"ל אמאי קאמר הגמרא בשבת דף ס"ט דידע לה לשבת בתחומין ואליבא דר"ע ומדוע לא אמר אפי' אליבא דרבנן וידע בשיעור י"ב מיל, ונ"ל משום דלכאורה קשה לפמ"ש התוס' בעירובין הנ"ל דף י"ז ע"ב ד"ה אל יצא דצריך ב' לאוין על הוצאה דעני ועל הוצאה דעשיר משום דהוצאה מלאכה גרועה היא א"כ יש בהוצאה ב' לאוין לשני דידע לה לשבת בהוצא' דעני ולא ידע בהוצאה דעשיר ואם עשה כולם בהעלם א' חייב על כל או"א וידע בלא דהוצאה דעני ולא ידע בהוצא' דעשיר וצ"ע, ונ"ל משום דשם בריש הזורק אמר ר"ע מקושש זה צלפחד ויליף ג"ש במדבר במדבר וריב"ב פליג עליו ומקשה הא כ"ע יליף ג"ש ועיי"ש בתוס' דכ' דריב"ב הי' לו מנין ג"ש וזו היתה יתירה לו ולר"ע לא היתה יתירה וצ"ע האיך לר"ע לה היתה יתירה וליב"ב היתה יתירה ונ"ל דמקודם פריך הגמרא שם הוצאה גופא היכא כתיבה ומשני דכתיב דאיש ואיש אל יעשו עוד מלאכה ומקשה דלמא משום דשלימה ליה עבידתא ומשני יליף העברה העברה, והשתא דר"ע היה מפרש אל יעשו מלאכה משום דשלם עבידתא, ומשני יליף העברה העברה יעי"ש והשתא י"ל דר"ע הי' סבר דאל יעשו עוד מלאכה היינו שלא ינדבו עוד משום דשלימא לי' עבידתא ולא הי' לו בקבלה הג"ש העברה העברה, והי' לו תחת זה הג"ש במדבר במדבר אכן ריב"ב הי' לו בקבלה הג"ש העברה העברה ועי"ז הי' יתירה כי הג"ש במדבר במדבר ולא למדה ממנו ודו"ק והשתא לפ"ז לר"ע דלא דריש העברה העברה ליכא על ההוצאה כ"א חד לאו אל יצא איש ממקומו א"כ ליכא לתרץ דידע לי' בהוצאה דעני כיון דליכא כ"א לאו לתרווייהו והוצרכו לתרץ דידע לה בתחמין אבל לרבנן איכא למימר בפשיטו דידע לה בהוצאה דעני ודו"ק היטב:

ועיי' בשער המלך סוף ה' שבת דהקשה על הרמב"ם דהא דבמחנה פטורין מלערב היינו דווקא ערובי חצרות אבל ערובי תחומין חייבים והא איהו ס"ל דרבנן וגמרא לא קאמר אלא אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא ותי' דס"ל דה"ק הגמרא הואיל ותני לוקין על ערובי תחומין והיינו י"ב מיל דהוי דאורייתא וא"כ הואיל ויש עיקור מדאורייתא חייבים לעכב אפי' ערובי תחומין אע"ג דהוי דרבנן וקש' לי לפ"ז אמאי אמר מביאין עצים בכל מקום ומוקמין בלחים ותלושין אמאי נימא וגזל יש לה עיקר מן התורה ונ"ל דשאני תחומין הואיל והם מסייעין לאסור דאם ילך י"ב מיל א"כ איכא איסור דאורייתא א"כ ע"י האלפים האמת המותרין נצטרף משא"כ בעצים היבשים התלושים ודו"ק וי"ל דזה גופא ג"כ דברי הירושלמי ס"פ עושין פסים ל"ש אלא ערובי חצרות אבל ערובי תחומין דבר תורה הם סי' דבי"ב מיל הוא לוקה וב' האלפים שייכין להו ודו"ק וא"כ גם הירושלמי ס"ל תחומין דרבנן אלא די"ב הם דאורייתא ושייכין בהו כמ"ש ודו"ק:

ועיי' בשער המלך דתמה לשיטת הרמב"ם אהא דאמר הגמרא ביומא דף ס"ו ע"ב עתי אסי' בשבת למאי הלכתא עיי' רש"י אי לתחומין הא תתומין דרבנן וקשי' לשיטת הרמב"ם הא י"ב מיל דאורייתא, וכ"ל לתרץ משום דלכאורה קשה לפי עה דמשני ר"ש דאיצטרך שאם סי' חולה מרכיבו על כתפו הא גם זה פשיט דהא עשה דוחה ל"ת וא"כ פשיט' דעשה דשליחת השעיר דוחה הל"ת דשבת, וצ"ל דהוצאת הוא מלאכה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועוד דשבת הוי ל"ת שיש בה כרת אלא דכל זה הוא דווקא בהוצאה אבל ביוצא מחוץ לתחום י"ב מיל דליכא כ"א ל"ת ואין בה כ"א מלקות א"כ פשיטא ודו"ק:

ועוד נראה לפענ"ד דלענין הוצאה לא שייך דעשה דוחה ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם דיכול לשא אותו פחות פחות מד' אמות ודו"ק:

והנה לפי מ"ש לעיל דדעת הרמב"ם דתחומין דרבנן וי"ב מיל דאוריית' ואע"ג דתחומין דרבנן הואיל ועכ"פ יש לה עיקר מן התורה די"ב מיל, משו"ה חייבים אפי' במחנה בערובי תחומין, ואע"ג דמביאין עצים מכל מקום אע"ג דגזל יש לו עיקר מן התורה ובארתי דשאני עירובי תחומין דהוא שייך לי"ב מיל גופא, משא"כ במביאין עצים ויש לעיי' א"כ י"ל הואיל והירושלמי אמר שם ואם הי' חבילה אסורין בעצים אלו א"כ הדרה קושי' לדוכתה הא עצים הוא ג"כ מהם שאם היו חבילה אסור, ע"כ נראה דהירושלמי דמוקי מתני' כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא (ודלא כמ"ש לעיל בביאור דבריו דבר תורה הן,) אבל הרמב"ם דס"ל רק י"ב מיל דאורייתא אבל תחומין וכרב אחי בירושלמי פה א"כ תקשה הא מביאין עצים יש לו ג"כ עיקר מדאוריי' וצ"ל דאינו ממנו וכמ"ש וקשה הוי ג"כ ממנו דאם הי' חבילה וצ"ל דבאמת גם חבילה מותר ושפיר השמיט הרמב"ם האי דינא דחבילה אסור ומיושב קושית הש"ק שם בס"ש מבוי הא דהשמיט הרמב"ם הא דחבילה ודו"ק:

ועיי' בשער המלך דכ' וז"ל ומהתימא על מרן הב"י דכ' בסי' שצ"ז וז"ל ומה שכ' הטור ואפי' הולכי מדברות שאין צריכין לערב עירובי חצרות חייבים בע"ת, זה פשוט בסוף פ"ק דעירובין דפטורים מלערב אמרו דבי ר' ינאי ל"ש אלא ערובי חצרות אבל ע"ת חייבים עכ"ל והוא תימא דהרי לדעת האחרונים ז"ל ע"כ דלא קיימ"ל ואפי' בע"ת פטורין וא"כ איך כתב זה פשוט כאלו היא הלכה פסיקה גם על הטור ז"ל יש לתמוי' שפסק היפך דעת הרא"ש אביו דהרי דעת הרא"ש אסי' י"ב מיל הוי דרבנן וכמ"ש מרן שם וא"כ לדידי ע"כ דס"ל דלא קיימ"ל כר' ינאי וכמ"ש הרשב"א והריטב"א שם עכ"ל ותמהני על תמיהתי ונעלם ממנו הירושלמי ס"פ מבוי הנ"ל וז"ל ומלערב ר"ח בר אשי אמר בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן, ויש חצרות במחנה לסתור אוהלים שבמחנה כהדא דתני אוהלים במחנה צריכין עירוב אוהלים שבשירה אין צריכין עירוב ועיי' בק"ע שמגיה ויש עירובי חצרות במחנה פי' בתמי' ומשני לסתור אוהלים שבמחנה שהוא מותר לטלטל מאהל לאהל צריכין עירב וזה נקרא ערובי חצרות עכ"ל ואין פי' לדברי' מאי מלת לסתור גם מאי קושי' ומאי תי' פשיטא כיון דיש חצרות פשיטא עירובי חצרות להתיר כל א' לטלטל מאהל שלו לחצר כמו מבתים לחצרות, עוד ויותר כראה לגרוס להתיר ועכ"פ קשי' מאי קושי' ומאי תי':

עוד כ' אח"כ ת"ג כהדא דתני אהלים שבמחנה א"צ עירוב ואהלים שבשיירה צריכין עירוב עכ"ל הנה הופך ומגיה כפי רצינו ואינו נראה כלל, ע"כ כראה דהפשט פשוט דמקשה ויש חצרות במחנה הלא המחנה אינה אלא אוהלים אהל קרוב לחבירו אבל אין דרך אח"כ להרבה אהלים חצר סביב לה כמו בבתים דמצר סביב הרבה וא"כ דווקא בבתים שהמה בתוך חצר הוה צריכין לערב ומהני עירובים אבל באהלים בר"ה לא שייך עירוב חצרות ולא מהני עירוב בר"ה, ומשני לסתור אהלים שבמחנה דדרך היא לעשות במחנה סביב חצרות כדי לסתור ולטמון אהלי הבתים שלא יראה השונא שיש כמה וכמה אוהלים ומשום כן אי מטעם עושין סביב כמה וכמה אוהלים חצר גדר וא"כ שייך עירובי חצרות במחנה ומביא ראי' כהדא דתני אהלים שבמחנה צריכין עירוב משום דחצר סביבם אבל אהלים שבשיירה אין צריכין עירוב כיון דרק שיירה הם אינם עושין חצר סביב אוהלים שלהם וזה הפשט ברור ונכון ודו"ק והנה הטור איירי מהולכי מדברות שפיר כתב דאין צריכין לערב ע"ח כדברי הירושלמי פה, אבל בעירובי תחומין דכל א' מביתו צריך למדוד אלפים, וסר תמיהות השער המלך על הטור דהוא דלא כנגד אביו דווקא במחנה דיש להם חצרות כמו דאמר הירושלמי שם משא"כ בשיירה דאין להם חצר ודו"ק, ומ"ש הב"י דהוא דברי ר' ינאי היינו דאמר דבערובי תחומין ולזה דגם שיירה חייבים בערובי תחומין כל אהל ב"ע וזה פשוט ואין כאן תמי' כל עיקר וכן אמרינן בעירובין יושבי צריפין מודדין לכל א' מאהלו ודו"ק:

וראיתי עוד להביא ראי' לשיטת הרמב"ם די"ב מיל דאוריי' מגמרא הנ"ל עירובין נ"ה ע"ב יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח ביתם מתיב ר"ח ויחנו על הירדן מבית הישימון ואמר רבב"ח בשם ר' יוחנן לדידי חזי לי האי אתרא והוי ג' פרסי על ג' פרסי ותני' כשהם נפנין לא נפנין לא לפניהם ולא לצידהן אלא לאחריה' ופי' רש"י אלמא המהלך בראש המחנה והוצרך לנקביו חוזר לאחריו שלש פרסאות וקשי' טובא מאי פריך ואמאי הוצרך רבא לתרץ דגלי מדבר קאמרת הא תחימין דרבנן ואז לא נגזרה הגזירה ושפיר היו רשאים להלך כל המחנה ורבא גופא ס"ל בדף מ"ו תחומין דרבנן אלא ש"מ די"ב מיל הוי דאוריית' ולכאורה זה ראי' ברורה, ע"כ נ"ל דכך הי' הקושי' דהרי תני' כשהיו נפנין אלא לאחוריהן והרי לר"ע דס"ל תחומין דאוריי' קשי' זה וליכא למימר דפליג אהא דהרי לא מצינו דפליג וע"כ מדלא פליג דיושבי צריפין ג"כ מודדין להם מסוף קביעות שלהם וא"כ נימא להיפך ג"כ מנ"ל דרבנן פליגי עלי' וס"ל דמודדין כל א' מביתו דלמא בזה לא פליגי, ע"כ מוכרח דקושית הגמרא הוא דאל"כ אכתי קשי' מאי פריך הא מחנה ישראל לא הוי אלא י"ב מיל והא א"צ למדוד הי"ב מיל כ"א מן הפתח האהל והכי נחסר כל משך אורך אוהלים שבתחילת המחנה, ועוד דלמא אהלים שבתחילה היו נמשכים וקדמו להם מקום שמניחים שם שאר דברים ועכ"פ פתח האהלים הי' רחוק מהתחלת המחנה כמה אמות וא"כ היו יכולים חוצה דעדיין לא נשלמו הי"ב מיל ועוד רק חזי לי אמר והוי בחזיון בעלמא ג' פרסי על ג' פרסין ואימר לא דק, ועוד מאי קושי' דלמא הא דלא היו נפנין אלא לאחוריהן היינו בחול ובשבת למאן דהי' אפשר לו אבל בשבת דגדול כבוד הבריות באמת היו מפנין בצידהן והלא בשבת לא הי' הארון נוסע ותיכף למוצאי שבת היו מפנין הצואה כיון דא"א ומאי פריך אע"כ כמ"ש ודו"ק ולית מזה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם:

גם מ"ש השע"ה מדהביא הגמרא האי ברייתא כשהם כפנים ואי למ"ד תחומין דאורייתא מאי פריך מהאי ברייתא דווקא, לק"מ די"ל דגמרא פריך להביא ראי' דהוי כיושבי צריפין דאין להם דהרי אפי' לצדדין לא כפנים משום דלמא יסע, וא"כ מזה נראה דלא חשיבו קבועין דדעתן תמיד לסע ודו"ק היטב:

הלכה ה

ברם כרבנן בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עיי' בק"ע דמחק דהרי רבנן אמרו ירדו מקודשת לא ירדו אינו מקודשת, ולפענ"ד נראה די"ל דירושלמי ס"ל דרבנן דאמרו לא ירדו אינה מקודשת היינו מספק משום דמספקא הואיל ולא כפל לתנאי אי כוונתו דאף אם לא ירדו כמי יהי' קדושין או לא, ור"מ ס"ל דכל דלא כפל לתנאי הוי בוודאי דליתא לתנאי ובכל ענין מקודשת ואם בא אחר וקדשה אינו לקדושין כלל ולא בעית מני' גט וחכמים ס"ל דס' הוי ואי אחר קדשה ג"כ צריכה ממנו גט, וזה דאמר ברם לרבנן בין ירדו ובין לא ירדו מקודשת לשני מס' ובעית ממנו גט, וא"כ ה"ה במשנותינו אם לא הי' אומר אם לא באו לא היה לה כ"א אלפים אמה במקום א' דדלמא מדלא כפל הי' דעתי דאף אם לא יבואו תלך במקום שתרצה ויהי' ב' אלפים במקום שתברור או שתהיה כבני עירו ומכח ס' אין לו כ"א אלפים אמה במקום אחד ודו"ק:

ואע"ג דלפי המבואר בסוגי' דקדושין דף ס"א דלרחב"ג דס"ל דלא בע' תנאי כפול אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ולית ספק כלל וא"כ אם לא ירדו גשמים ליכא אפי' ספק קידושין מ"מ הרי רחב"ג ס"ל דעכ"פ בענין תנאה קידם למעשה וכמ"ש רש"י בקדושין והרי כאן הוי המעשה קידם דהרי אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים וע"כ צ"ל דת"ק דר"מ פה אינו רחב"ג, וא"כ לפ"ז י"ל דהאי ת"ק דר"מ ס"ל דכל דלא כפל תתכא. הוי ספק אי כוונתו היה דאם לא ירדו גשמים לא יהיו קדושין כלל או לא דדעתו היה דאף אם לא ירדו גשמים נמי תהיה מקודשת מדלא כפל לתנאי ולזה אם בא אחר וקדשה צריכה גם מאחר גט, והא דאמרו אם לא ירדו אינו מקודשת היינו דאינו מקודשת בוודאי כמו בירדו גשמים אבל עכ"פ הוי ספק קדושין ומאחר נמי צריכה גט וכמ"ש, והשתא לפ"ז י"ל דמתניתין אתי' כרבנן וכ"ת למה בעי תנאי כפיל י"ל משום דאי לא כפל לתנאי היה ספק עכ"פ דלמה היתה כוונתי דאף אם לא נכרים נמי ילך למקום שירצה וא"כ לא יהיה לו כ"א אלפים בחד מקים ודו"ק, וזה הוא דאמר ברם כרבנן דאתי' מתניתין אפי' כרבנן משום דלרבנן בין ירדו בין לא ירדו מקודשת דהיינו בלא ירדו עכ"פ מקודשת מספק כנ"ל לישב הירושלמי שלא למחוק הגירסא הכתובה לפנינו ודו"ק:

והנה יש לעיי' לענין מאי כפל התנא ונקיט אלו ב' עניינים אם באו נכרים ואם בא חכם הא היה די בהאי אם בא חכם וממילא ידעינן בענין אם בא נכרים, ונ"ל ע"פ מה שהקשה התוס' בקדושין באם לא שכב הא לר"מ בעינן הן קודם ללאו, ותרצו דמה שאנו רוצים חשוב הן, וא"כ לפ"ז תקשה אי משנתינו היא ר"מ הרי אנו רוצים שלא יבואו נכרים הו"ל למתנה תחילת אם לא באו הרני כבני עירי משא"כ עתה דתני ברישא אם באו נכרים הוי לאו קידם להן, (וי"ל אולי באמת לא רצה הירושלמי דאתי' כר"מ ואמר ברם כרבנן וכמ"ש מכח קושיתי), וי"ל דהתוס' שכתב דמה שאנו רוצים חשוב הן היינו דחשיב ג"כ הן, אבל לא דההיפך לא חשוב הן:

והשתא לפ"ז י"ל דזה קמ"ל בבאי נכרים דה"א דזה חשיב לאו קודם להן קמ"ל ודו"ק, ובחי' לקדושין הארכתי הרבה בסוגיא דת"כ, וכתבתי עוד פי' בירושלמי הזה:

ר' יוסי אומר ר"ע דעירובין דאמר הרי זה חמור גמל, עיי' בק"ע כיון שיש ג"כ העירוב של בני העיר, ולא זכיתי להבין דבריו, אמנם לפענ"ד נראה דגם ר' יוסי ס"ל כירושלמי דמסיק ברם כרבנן דאתי' מתני' כרבנן דאמרו ירדו גשמים מקודשת לא ירדו אינו מקודשת היינו דאינו מקודשת בוודאי אלא מס' וכמ"ש אלא דמפרש הא דאמר ר' ליזר ר"מ היינו ר' מאיר דעירובין דאמר הרי חמור געל וה"ה כאן הוי ס' ויהיה כחמור גמל לכך גם לרבנן הוי צריך לכפול תנאי וכמ"ש ובזה כל דברי ירושלמי נכוני' ואולי לא ניחא לי' לומר ר"מ דקדושין משום דר"מ בעי הן קידם ללאו וכמ"ש לעיל ודו"ק:

אמר ר' יוסי לא אמר ר"מ אלא לחומרין אבל כאן הוא מצד הדין חמר גמל:

ר' חגיי בעי ההן אם לא כי לא חד הוא כ"ל לפרש דמקשה על רבנן דלא בעי תנאי כפל וכי זה אם לא דהוא הכפול סד הוא אם לא היה כופל לומר דמכלל הן אתה שומע הלאו כיון דמצינו דמשה אמר כן נימא דוודאי צריך לכפול, ומדוע נחשוב סברות לחלק, לזה השיב דשני' גבי בני גד וב"ר דהיתה הארץ וכבר ישבו בה הם ומקניהם לכך הוצרך לכפול משא"כ במקום אחר, וע"ד חדוד י"ל דהקשה קושיות התוס' בקדושין ההן אם לא היינו אם לא שכב איש אותך כי לא חד היא היינו דהוא לאו וגם חד הוא שלא כפל הכהן וא"כ הרי הקדים לאו להן והכי בעינן הן קודם ללאו ומתרץ שאני שהוא בא להוציאה מידו עד שיעברו בני גד וב"ר לכך חשיב זה הן משא"כ כאן חשוב זה הן שהרי אנו רוצים שלא שכב איש אותה כתי' התוס' ודו"ק, וגם לא צריך בזה ת"כ דהתם בא להוציא מידם משא"כ כאן דמשביעה רק שלא וס"ל לירושלמי דלא הי' בזה כפל דלא כגמרא דידן דמשני תכקי:

א"נ י"ל דמקשה ההן אם לא היינו אם לא באו לכאן ולכאן דתנן במתני' כי לא חד הוא הכי הוא דומה לשאר לאו דהרי זה אנו רוצים וא"כ דומה להן כמ"ש התוס' והו"ל לתנא לכתוב מתחילה ההן אם לא באו לכאן כקושיתי לעיל דדומה לא שכב לזה משני לא דמי דשני' גבי דארץ היתה לפניהם ובוודאי יקיימו תנאם משו"ה ההן קודם ללאו וכן אם לא שכב בוודאי הוא כן דמדי רוצה לשתות בוודאי נקי' וגם זה אנו רוצים וחשב הן משא"כ כאן אף שאנו חפצים שלא יבואו הגוים מ"מ ליכא וודאי שלא יבואו כנ"ל ודו"ק:

א"נ יש לפרש דמצינו בתנאי דבני גד ובני ראובן שפי' בכפל ג"כ ואם יעברו חלוצים אתכם ולא אמר סתם ואם לא ונאחזו בתוככם רק פי' ואם לא יעברו אתכם, מזה בעי ההן אם לא דהוא הלאו הכפל כי לא שלא אמר רק לא כנ"ל ואם לא לא, וחד הוא לזה דשאני גבי בני גד ו"ר דהארץ לפניהן דהוא בא להוציאן היה הכל צריך לפרש משא"כ בשאר תנאים סגי רק באם לא לא, ומה שפי' בש"ק הוא דוחק:

אמנם הפשוט בפי' הירושלמי הזה דמקשה ההן אם לא כי לא חד הוא דאם לא אמר אם לא וזה ההן אם לא כי לא פי' אם לא אמר זה הכפל ג"כ חד הוא דבאמת מכלל הן אתה שומע לא ובאמת קשה על משה מדוע הוצרך לכפול, לזה תי' דעכ"פ הואיל והארץ היתה לפניהן והוא בא להוציאן צריך בירור דברים בפירוש וכן בקדושין כדאמר לקמן משום חומרא דעריות או דג"כ הואיל ונתן לה מעות הוי דומה להא דהארץ היתה לפניהם דכן כאן קבלה מעות קידושין ודו"ק:

דף י"א ושמואל אמר אין אברים יונקים זה מזה, ויש לעיי' וכי פליגי במציאות ועוד בוודאי מצד הסברה אברים יונקים אלא י"ל טעמא אחרינא ע"פ מה דתמה הצל"ח לבטול האי יניקא דיינק האבר בריבה ואי דהו"ל דבר שיצ"מ הא קיימ"ל דכל שאין ניכר אפי' בדבר שיש לו מתירין בטל עיי' בשו"ע או"ח סי' ש"ק סעי' ב' ובמ"א ס"ק ה' בשם הסמ"ג ותי' דשאני כאן דעכ"פ חלק חבירו דהוא איסור ניכר, ולפ"ז י"ל דעולא בר ישמעאל ס"ל דגם בזה שייך ביטול וא"כ בטל ולא חשיב בזה יניקא, ועיי' בסוף מס' סנהדרין בבהמות עיר הנדחת ויש לעיר שותפות דאמר דבהמה אסור משום לאחד דא"א לשחטה יעיי"ש ויש לעיי' אם היתה פקוע בת פקיע דלא בעי שחיטה אי חלקו מותר דזה י"ל דדמי' לעיסה, אמנם לפי מה דקיימ"ל דאמר דינקי מהדדא א"כ אסורה דעכ"פ ינקה מחלק דעיר הנדחת ודו"ק, אלא דלזה י"ל שפיר דבטל כיון דזה לא הוי דבר שיש לו מתירין וא"כ בטל:

עוד י"ל טעמא דעולא בר ישמעאל ס"ל בדרבנן גם דבר של"א נמי בטל והרי תחומין דרבנן וא"כ בטל האי יניקה אע"ג דהו"ל דשיל"מ כיון דהוי דרבנן א"נ י"ל דס"ל דהוי ס' אי ינקי אי לא וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא:

ביני מתני' א' באו, עיי' בש"ק ולפענ"ד נראה ע"פ מה שכ' התוס' בקידושין דמה שאנו רוצין הוא הן א"כ הרי אנו רוצים שלא יבואו והו"ל להקדים אם לא באו לכאן ולכאן לזה אמר דאינו דכיני מתני' משום דגם זה חשיב תן, וע"ד הפשוט דהירושלמי אמר דה"ה אם אומר מתחילה אם באו לכאן ולכאן ואם לא לא באו ואח"כ אם באו מן המזרח דהכל חד, גם י"ל דהא דציין אם בא בכרי' למזרח קאי אמאי דאמר אח"כ אית תנאי תני ערובי במזרח כנ"ל:

הלכה ו

באילין חכימי' תי' דהמערב הוא ג"כ חכם ויבין בדרושיו ותורתו ולזה מערב לבוא אצלו למזרח ולמ"ד במערב ברגיל דהמערב הוא רק רגיל במקרא ולא ביושבה וגמרא ולא יבין דרוש החכם ולזה מערב למערב אצל רבי דג"כ רגיל כמוהו:

הלכה ז

שלא יתנינו בסל פי' כשמוליכו לביתו ביום א' לא יתנו בסל שמונח פת שלו בתוכו ומפרש שמא ישכח ויאכלנו ולא יהי' ערובו לשני:

נתן בסל מוליך את הסל לשם פי' ונתערב בין שאר הפת דבו מוליך את כל הסל לשם דדלמא הוא מפת אחר ולא יביא את שעירב בי, ואם כל את אחד מהם מבע"י הרי זה חמור גמל, היינו פת א' מן הסל ולא ידע אם זה הוא העירוב או שאר הפת שבסל הרי חמור גמל לרבנן ולק"מ כל מה שמתמה בש"ק ודו"ק:

מערב אפי' בחמישי בשבת עיי' בק"ע דירושלמי ס"ל דגם כרבנן יכול לערב אפי' בחמישי ויש לעיי' עכ"פ אמאי אמרו מוליכו בשני אמאי צריך הא יכול לומר כשאוליכו בע"ט דיהי' ג"כ עירוב לשני ומדוע יגרע מעירב אפי' בחמישי, וי"ל כיון דהוא עירב דראשון גרע ודו"ק:

ועיי' בבבלי דף ל"ח ע"ב דאמר רבה משים הכנה ומקשה אביי אלא הא דתנן מוליכו ראשון ומחשיך עליו וכו' וראיתי בת"ח דמקשה מדוע לא מקשה מר"א דאמר מניח שני עירובין והא קא מכין יעיי"ש דתירץ דידע דאיכא לתרץ דהיינו שיקנה לו היום בעי"ט ליום שני ושניהם מעי"ט לכך מקשה מסיפא דקתני מוליכו בשני, יעיי"ש ולפענ"ד לק"מ דאביי ידע דאיכא לתרץ תחילת היום קונה ואי דקשי' מהאי דלגין י"ל דבאמפ אתי' דלא ולפיכך מקשה מרבנן וליכא לתרץ דגם המה סוברים תחילתו היום קונה א"כ קשי האי דלגין כמאן אתי' לא כר"א ולא כרבנן כנ"ל פשוט ודו"ק:

הלכה ח

ע"ב שירי פתילה וכו' עיי' בש"ק דתמה על בעה"ת דכ' דלדידן דאית לן הכנה טעמא משום הכנה ותמה מאי הכנה שייך גבי שירי שמן ונ"ל דסמנים כגון קריבי דגים שכחוחו שנתן לתוכן שמן כ"ש דמותר להדליק וא"כ היכנו משבת עי"ז ליו"ט ואע"ג דכבר נתן השמן מע"ש י"ל הלא גם בפתילי ומדורה ג"כ כבר נאחז בהם מע"ש ואפ"ה נחשבה הכנה דהואיל ובשבת נאחז בהן האור יותר ה"ה בזה ע"י שכבר דלק בשבת נמשך טפי אחר הפתילה ודו"ק:

הלכה ט

כחול אצל שבת עיי' בש"ק ויש בו חסרון וטעות וצ"ל דקדושת יו"ט קל מקדושת שבת, ברם הכא שניהן שוין לכן אסרו ושוינהו בקדושה אחת כצ"ל:

מודים חכמים לר"י בשני י"ט של ר"ה וצריך ביאור ואולי כפי מה שמתרץ בבבלי בביצה דף ה' הא לן והא להו דמודים חכמים לי' בא"י וכאן דפליגי היינו בח"ל דאז לא הוי ב' קדושות ועיי' רש"י בביצה היטב ודו"ק ויש לישב בזה מ"ש רש"י במתני' בגולה ותמה בש"ק בד"ה שמא תתעבר ולפמ"ש ניחא בזה לא הודו לו חכמים אבל בא"י הודו לו וכדברי ירושלמי פה ודו"ק:

דף י"ב חוקים לא טובים כראה דכ"ה נקרא חוק דכתיב כי חוק לישראל, לא טובים דתרווייהו יחד אינו יום טוב רק א' וכל א' הוא בספק ור"י דהי' מרי' דארעי דישראל וכבר אמר הירושלמי לעיל דהא דפליגי רבנן עלי' דר' יהוד' ולא הודו הוא בח"ל אבל בא"י נולדה בזה מותרת בזה כמ"ש בגמרא דביצה דף ה' והא לן והא להו, וזה אמר בא"י חוקים לא טובים כנ"ל:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה