מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת עירובין · הדר פרק ו
הלכה א
חצר של נכרי וכו' נ"ל דטעמא דראב"י מפרש דמה"ט אין אוסר עד שיהיו ב' ישראלי' משום דדירת עכו"ם אינו אוסר דהוי כדיר של בהמה אלא דב"ב גזרו שלא ילמדו ממעשיו ושכיחי דדיירו משא"כ ב"א וכפי' במתני', ולזה אמר הירושלמי דרבנן מסובין מישראל ובהמה של ישראל אחר שהיא בדיר ובחצר שמא אינו אוסרת, לזה התיב להם ראב"י דשאני התם דדיר של ישראל, משא"כ כאן דדירת נכרי גופא הוי כדירת בהמה של הפקר דאינה אוסרות וכן הנכרי ודו"ק:
הלכה ב
הלכה כדברי שהוא מקיל באבל, וקשה הא ר"י מחמיר דאמר צריך לשכור ממנו רשות ונ"ל בשביל דאמר צריך הוא כנכרי א"כ א' אינו אוסר עליו אלא דווקא היכא דיש ב' ישראלים אוסרי' זה את זה ודו"ק:
דף ח"י אית תניי תני הקוסטר אוסר מיד ואכסני' לאחר וכו', עיי' בשו"ע סי' שפ"ד במ"א ס"ק ב' מה דתמה ממה שמשמע בתשו' הרשב"א שהביא בב"י דמשמע דחיל מלך שוה לשאר עכו"ם ולא חשוב ברשות ולק"מ דשם מיירי דנכנסו בחזקה לבית ישראל שלא ברשות השר ובכה"ג דב"ע עשו דהשר לא צוה להם בבית ישראל זה חשיב בוודאי שלא ברשות משא"כ בשו"ע פה איירי בחזקה ע"י השר דהשר כפה ליהודים וזה חשוב שפיר דינא דמלכותא כנ"ל:
ועיי' בש"ק מה שהקשה דמשמע דפליגי ודרך הש"ס כשהוא מסיק מ"ד כוונתו דלא פליגי ולפענ"ד לק"מ דגם כאן לא פליגי דהא דתני אוסר מיד הוא ברגיל וברשות והא דאמר לאחר למד הוא באינו רגיל, אבל עכ"פ ברשות ואכסני' דאמר לאחר ל' הוא עכ"פ בנכנסין ברשות והא דאינה אוסרת לעולם הוא בשלא ברשות וא"כ לית כאן פלוגתא כלל:
ותני כן מפני שהוא מבטל רשותו כישראל פי' דמשו"ה אמר להם מהרו והוציאו את כל הכלים מפני שהוא מבטל רשותו כישראל, ותרי דברי ר"מ דבחזר והוציא בין שוגג ובין מזיד אוסר משו"ה אמר להם הוציאו את הכלי' דהיינו שיזכו בו ואז לא יוכל לחזור וזה כיני מתני' ובזה נכון משנתינו דבכה"ג אינו אוסר ור"י ס"ל דאין לו ביטול רשות משו"ה אמר בלשון אחר אמר להם וכמ"ש רש"י במתני':
ור"א אמר כ"ע מודו דיש לו ביטול רשות כלומר דגם ר"י ס"ל כן אלא דר"י ס"ל דאינו יכול לחזור בו שאחר שביטל וא"כ א"צ לזכות לכך אמר בלשון אחר אמר להם ודו"ק היטב, ופי' הק"ע דחוק:
הלכה ג
כל א' וא' צריך להשכיר רשות, עיי' בש"ק מה דתמה ולפענ"ד י"ל דאינו מועיל אם גוי א' משכיר רשותו לחבירו ואח"כ ישכור ישראל מזה דזה אינו מועיל דיש לחוש שמא יחזור בו העכו"ם כדמקשה הירושלמי פה וליכא לתרץ מכאן ואילך גזל הוא דהא לא מישראל גזל או דלמא יחזור בו השוכר ודו"ק, וא"כ מירושלמי דפה היה אפשר לפרש דצריך כל א' וא' להשכיר רשותו היינו גוי א' לחבירו והוא שוכר מן השוכר לזה בא הב"י לומר דכל דצריך הישראל לשכור מכל גוי וגוי ודו"ק:
אלא דעל זה יש לפקפק די"ל דכמו דמהני אפי' משכירו ולקיטו ומאשתו אפי' שלא ברשות מדוע לא יהני אם גוי א' משכיר לחבירו והישראל שוכר ממנו ולא אמרו להחמיר בעירוב אלא להקל ע"כ נראה דהטעם הוא דכשגוי שוכר לחבירו הרי עכ"פ שייר לו להשתמש בחצירו וא"כ עכ"פ בכל ענין אוסר עליו ודו"ק, משא"כ כששוכר הוא גופא לישראל השכיר לו הכל ודו"ק היטב:
ע"ב אפי' באגוז אפי' בתמרה, עיי' בק"ע משום דבן נח נהרג בפחות משוה פרוטה, ועיי' בטו"ז סי' שפ"ב ס"ק וי"ו דכ' וא"כ בישראל לא מתני אם שוכר ממנו בפחות משוה פרוטה דבישראל לאו ממנו הוא, ואין לומר דלא גרעי מבטיל, דכיון דבא עמו בתורת שכירות ואין כאן שכירות ברע ודמי' לנותן מעות לנחתום סוף פ' חלון יעיי"ש, ותמהני שהרי תנן שם ומודים בשאר כל אדם שזכה לו מעותיו, א"כ ה"ה כאן הלא אין דרך להשכיר רשותו בפרוטה או אפי' בפחות, וגם הוא אין דרכו לשכור א"ם בוודאי בתורת בטול רשותו עביד, ועוד הרי בעירובי חצרות מערבין שלא לדעתו והכי כאן זכות הוא לו ואפי' שהוא בקש מתורת שכירות מ"מ איהו בתורת ביטול עביד, ועוד אף דבשכירות לא קנה מ"מ איהו סלק נפשיה מרשות זה ונתנה לו ועכ"פ מסולק הוא מרשותו וא"כ תו אינו אוסר ודברי הטו"ז צ"ע לפענ"ד, ועוד נ"ל הרי הטו"ז תמה אהא דנותן מעה לנחתום גופא דלהני ממ"ש הרא"ש בקדושין דהמשאיל טבעת לחבירו אנן סהדי דדעתו לתן לו בכל יפוי לשון המועיל ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוש בו לשון אחר לשם קדושין ועיי' בברכי יוסף סי' שפ"ט הנ"ל דשאני בנותן מעות לחנוני דהוי מחוסר מעשה משיכה לא מהני לאשוי' מעשה יעיי"ש וא"כ לפ"ז בנדון דידן בשוכר בפחות משוה פרוטה, שפיר אמרינן דדעתו שיהיה בכל ענין המועיל כמו בטבעת קידושין, כיון דלא שייך לומר כאן דהוי מחוסר מעשה ודו"ק:
הלכה ד
אמר ר"א דב"ש עיי' בק"ע דאי ב"ה אמאי מבעוד יום אוסר לבטל, וקשה הא לב"ש עכ"פ מבע"י יכול לבטל לבטל מבע"י, וצ"ל דלא ידע מבע"י עדיין ובלילה אינו יכול לבטל ודו"ק, ומיושב בזה קושיית מהרש"א דתמה אהא דפריך הגמר' בדף ע' ע"ב מחשיכה אמאי אוסר לבטל, גם מרישא קשה בירש א' מן השוק מבע"י אמאי אוסר לבטל ולפמ"ש לק"מ דמרישא לא היה למיפרך דא"ל דאיירי בלא ידע כלל שמת ודו"ק היטב, ומ"ש בש"ק די"ל דבאמת הגמ' מקשה ג"כ מרישא נ"ל דמרש"א מקשה כן ארש"י:
גם י"ל הא דאמר דב"ש היא הוא מדאמר משחשיכה אוסר מטעם הואיל והותר למקצת השבת משמע הא רגע קודם חשיכה הרי זה אוסר כיון דעדיין לא הנח העירוב לזה אמר ב"ש אבל לב"ה הרי יכול לבטל משחשיכה ולזה בא ר' יוסי בר בון לומר דאפי' לב"ש ברגע קודם חשיכה אינו אוסר דכיון שמת אין ביטול גדול מזה כיון דרצה לערב אלא דמת קודם קניית העירוב מ"מ בכה"ג בוודאי הי' מבטל רשותו למען שלא יכשלו בו חבריו כיון דידע שאז הקרוב לא יכול לבטל, בוודאי דעתו הי' שיבוטל רשותו להם ודו"ק:
ותמהני על מ"ש הש"ק די"ל דבאמת קושיות הבבלי הי' גם מרישא אמאי אוסר לבטל דבשלמא אי אמרינן דיורש אינו מבטל י"ל דלא ידע מבע"י שמת אביו וזה צ"ע דהא דרצה הגמרא לומר דיורש אינו מבטל הוא דווקא מת בשבת הואיל ולא הי' אפשר לערב משא"כ בכה"ג דמת מבע"י דאלו ידע הי' אפשר לערב אלא משום דלא ידע בכה"ג וודאי לית ספיקא לגמרא דיורש יכול לבטל, ואטו מי שאינו בביתו בע"ש ולא הי' יכול לערב או שלא הי' לו כיכר לערב אינו יכול לבטל, וא"כ קושית מהרש"א הוא כך וברישא דא' מבני חצר שמת מבע"י וכו' אע"ג דבוודאי יכול לערב וא"כ קשי' אפי' אי יורש אינו יכול לבטל מ"מ בכה"ג בוודאי יכול לבטל כיון דירש מבע"י ויכול לערב וא"כ יכול לבטל וא"כ קשי' בכל ענין אפי' אי יורש אינו יכול לבטל וזה שדייק רש"י דקושי' דווקא מסיפא ודו"ק היטב:
הלכה ה
בדרך הארץ שנו פי' לא שהיו שותפים במו"מ של יין שהיו להם בחברותה יין למכור דזה וודאי לא חשיב עירוב, אלא שהיו שותפין בדרך לשתות בחברותם יין ובזה חשיב עירוב אע"פ שלא כוונו לשם כך כנ"ל:
א"נ הכוונה במ"ש רש"י ז"ל בדרך ארץ לשם שותפות בעלמא ולא לשם שיתוף ע"כ משום דלשם שיתוף אפי לזה ביין ולזה בשמן נמי אינו צריך לערב כמ"ש ש"י דהרי בעירוב הנתון בב' כלים כשר משום דלשם עירוב נתן ופשוט:
והנה לפ"ז הא דתנן צריכין לערב היינו שצריכין לומר שיהי' לשם שיתוף ויש לחשוב בזה הא דקתני לזה ביין ולזה בשמן הו"ל לנקוט לזה ביין ולזה ביין בשני כלים צריכין לערב כקושיות התוס' די"ל דאשמעינן רבותא דאפי' בזה ביין ובזה בשמן נמי מהני באומר שיהי' לשם שיתוף, א"כ אולי להיפך בלזה ביין ולזה ביין בב' כלים מהני באומר שיהי' לשם שיתוף משא"כ לזה ביין ולזה בשמן צריך דווקא לערב מחדש משא"כ באומר לשם שיתוף ודו"ק:
טעמא דר"ש מה שתמה בש"ק לק"מ דהואיל וראוי' לשתותו ע"י אניגרון ראוי' לערב ות"ק ס"ל דהואיל וראוי' לערב לא אמרינן, גם י"ל דאיירי בכלי א' וכ"ת מ"ט י"ל דס"ל כיון דאינו כ"א בחושש בגרונו וא"כ הואיל וצריך להיות ראוי' לכולם ודאי דיהי' כולם חוששים בגרונם לא שכיח לא חשיב לי' ראוי'
דאמר ע"י עירוב ע"י שיתוף דמחמיר דאין סומכין על שיתוף לחד וא"כ כמי דמחמיר בהא ה"ה דמחמיר דצריך להיות מעורבין ולא בב' כלים אפי' ביין דיין:
ור"מ אמר ר"מ דאמר אין מערבין לאדם אלא לדעתו, ובהיות דשלא לשם עירוב נעשה הוי כלא ידע ודו"ק, ואמר על דעתי' דר' מנא כר' זעירא הוא דאמר אתי' דר"א ב"ת כר"מ איכא למימר דהוא ר"מ דאמר ע"י עירוב וע"י שיתוף משום דא"ל דמתני' איירי בב' כלים וטעמא משום דאין מקפיד על תערובתו משא"כ בלזה ביין ולזה בשמן דאדם מקפיד, אבל בכלי א' לכ"ע אין צריכין לערב וראב"ת דווקא בב' כלים ס"ל דבכל ענין צריך לערב אבל בכלי א' גם לראב"ת א"צ לערב, אע"ג דהוי שלא לדעתו וקאמר הירושלמי אבל על דעתי' דרב דאמר לעיל בכלי היא מתני' וא"כ אפי' בכלי א' נמי אמר ר"א בן תדאי צריכין לערב ולזה ע"כ צריך לומר דטעמא משום דאין מערבין לאדם אלא לדעתו וא"צ כלל להגהות הק"ע ודו"ק היטב:
הלכה ו
אף במצרים חליפין נתן על הפנימי, עיי' בק"ע ופרושו דחוק מה לשון אף במצרים ומאי לשון נתן החזיק הו"ל, גם בש"ק תמה דהוא היפך מבבלי ב"ב נ"ג אמנם לפענ"ד נראה דפי' הוא אף במצרים הוא חליפין דכתיב ונתנו על המשקוף ועל שני מזוזות ואמר נתן הדם על הפנימי של מזוזות והמשקוף צריך ליתן על החיצון וכו', הוא כר' יצחק במכילתא פ' בא הובא בילקוט רמז קל"ז יעיי"ש ודו"ק:
מילתא אמרה, עיי' בש"ק דתמה הא עכ"פ נאסר החיצון מפני הפנימי בדריסת רגלו עליו י"ל דאה"נ דאסור אבל עכ"פ הוי ארח לגבייהו דבני חצר היכא דביטל הפנימי שלא עירב רשותו אע"ג דהוא לא בטל מ"מ כיון דא"צ לערב א"צ ביטול רשות לבני חצר ודו"ק:
הלכה ז
בני מבוי שנתנו עירובן בב' מקומות וכו', נסתפקתי פה קהילתנו שיש בה ב' בתי כנסיות של קהל ובכל הבתי כנסיות המקומות נמכרים ויש הרבה בעלי בתים שאינם דרים בקהילה רק יש מהם בעיר אין ויש בעיר פעסט ויש להם מקומות בבתי כנסיות איך יש להתנהג בעירוב השיתוף ע"פ מה שהעלה באבן העוזר סי' שס"ו באו"ח דמשו"ה מניחין העירוב דווק' בבהכ"נ הוי כחורבה משום דיש בה הרבת מקומות שבעליהם אינם דרים בעיר וא"כ הנהו לא עכבו וא"כ אלו היו מניחים העירוב בשאר בתים היה אסור להוציא ולהכניס בבהכ"נ יעי"ש ומשו"ה מניחין העירוב בבהכ"נ משום דקיימ"ל דבית שמניחין העירוב אין צריך ליתן לעיכוב יעיי"ש היטב וא"כ לפ"ז היכא דיש ב' בתי כנסיות לקהל ובכל א' יש מקומות המכורים לבעלי בתים והרבה מהם שאינם דרים בעיר א"כ הבהכ"נ השני שאין העירוב מונח בה הרי אסור להוציא ולהכניס בה, והיה נראה בעיני לומר דגם בבהכ"נ הזאת יניחו עירובי חצרות, אלא דראיתי בתשו' חכם צבי חולק על זה, וס"ל דאין להניח בעיר המוקפת ב' עירובי חצרות דהוי כחולק את עירובו דקיימ"ל כשמואל במס' עירובין דף מ"ט ע"א דאין עירובו עירוב, עיי"ש סי' קי"ב, אמנם נראה בעיני דכל זה דווקא אלא היכא דגבה מכל א' וא' א"כ היכא דחולק אותו הרי אינו מעורב וחלק אלו ב"ע ואלו ב"ע וא"כ הוא היפך שם עירוב ואפ"ה היכא דמלי' למנא ואייתר שפיר הוי עירוב כיון דא"א בענין אחר ואע"ג דהוי אפשר להביא כלי בענין שיחזיק הכל אפ"ה עכ"פ בהאי כלי שהי' מוכן לעירוב א"א להחזיק א"כ שוב אין קפידא משא"כ היכא דמזכה לכל בני העיר ומערב להו בבית זה וכן מזכה לכולם ג"כ ומניח עוד עירוב בבית אחר ליכא קפידא דכנראה כאלו כלם כאן וכאן וכל העיר מצורף לכל הני ב' דירות אלא דזה הוי ענין בכדי דמה צריך לב' עירובין הלא די במזכה לתם בבית א' משא"כ בכה"ג דע"כ צריכין לב' עירובין דאל"כ הרי אסורים אח"כ לטלטל בבהכ"נ מחמת מקומו' המכורים לאנשים שאינם דרים בה א"כ שפיר יש לעשות ב' עירובין כן נ"ל, וכן משמע לפענ"ד מירושלמי פרק הדר סוף ס"ז ר' יעקב בר אחי בשם ר' יוחנן בני המבוי שנתנן עירובן בב' מקומו' אם מבלי מקום ה"ז מותר אם בשביל לחלוק עירובן אסור, הרי עכ"פ אמר בנתנוה בב' מקומות אם לא היתה כוונתם כדי לחלוק עירובין מותר והרי גם בכה"ג לא היתה כוונתו כדי לחלק עירובן רק כדי שלא יהיו נאסרו בטלטול בבהכ"נ השני כנ"ל, ושוב מצאתי בספר שער תשובה סי' שס"ו דכ' דבספר מקור ברוך קטן מהרב וויזל זצלה"ה חולק על החכם צבי ואין ספר זה בידי לעיי' בו:
אלא דאפ"ה הואיל ולא נהגו מעולם לערב ג"כ עירובי חצירות בבהכ"נ השני' ע"כ דכל הגאונים הקדמונים שהלכו פה בבהכ"נ הלז ס"ל לעיקר דחכם צבי הנ"ל ולא ס"ל כדברי האבן עוזר הנ"ל משום דס"ל דבהכ"נ לא הוי כ"א כמו חצר של שותפים וכמו דקיימ"ל במניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת דאינו אוסר, ה"ה הנהו הבעלי בתים שהלכו ונסעו לעיר אחרת אין חלקם אוסר, וכן ראיתי ג"כ בפרי מגדים ח"ב באו"ה סי' שס"ו ס"ק יו"ד דכ' בשם כה"ג בבהכ"נ הוי רק כמו חצר וכלים ששבתו בחצר כשלא ערבו מותר לטלטל אח"כ בבהכ"נ יעיי"ש, ועוד כ"ל דהרי אם ביטל להם רשות מותר בוודאי וא"כ י"ל דאף אם כדברי הא"ע בוודאי מתחילה כשמכרו הקהל המקומות של בהכ"נ לבעלים בוודאי לא מכרו כ"א על תנאי שלא יאסרו אם יסעו מפה וא"כ הו"ל כאלו התנו מתחילה כשיסע א' מחבורה אזי בשבת יבטל רשותו כנ"ל:
מן מה דתנא שמואל למעלה מעשרה שבת פי' דאמר שמואל על מתני' דחמש חבירות ששבתו בטרקלין א' דאיירי שהמחיצות היו למעלה מיו"ד וא"כ אע"ג דהוי מחיצות גמורות אפ"ה אמר ב"ה עירוב א' לכולן ואי מקום לינה עיקר גורם א"כ אמאי לא הוי כדירה ב"ע אלא וודאי דס"ל במקום פתן והואיל וכשאוכלין אלו שומעין דבריהם של אלו לכן לא חשיב כדירה ב"ע משא"כ בלינה בשינה ליכא דבור ואמאי לא חשיב כדירה ב"ע כנ"ל:
בב' מקומות אם מבלי מקום הרי זה מותר, אם בשביל לחלוק עירובן אסור, עיי' בשו"ע סי' שס"ו ס"ג ד' דבב' כלים אינו עירוב אא"כ נתמלא ואז מותר, ודווקא שיהיו בבית א' דצ"ע דפה אמר הירושלמי בב' מקומות וצ"ל בב' מקומות בבית א' דווק' וצ"ע, וקשה לי דבבבלי דף מ"ט מאי פריך הגמר' עלי' דשמואל והא אמר שמואל בית שמניחין בו את העירוב א"צ לתן את הפת לאו משום דכיון דמנח בסלא וכו' דלמא שאני כאן דלא כראה כחולק עירובו משא"כ בחולק ממש, וצ"ל דקושית הגמרא היתה דעכ"פ לכתחילה היה לו לתן ג"כ ודו"ק וא"כ לפ"ז צ"ע איך משני לעיל אלא דמליין למנא ואייתר הא עכ"פ לכתחילה יתנם לכלי אחר דמחזיק וצ"ל דאיירי בליכא כלי אחר ודו"ק, א"נ דאיירי דכבר נכנס שבת ובדיעבד וודאי הוא עירוב, ולפ"ז צ"ל הא דכ' בשו"ע ס"ג הנ"ל אא"כ נתמלא ואז מותר היינו בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליקח כלי המחזיק הכל כנ"ל:
וראיתי בספר גאון יעקב דכ' דמלשון ירושלמי דאמר בב' מקומות אם מבלי מקום מותר אפי' בב' בתים מותר:
מברך עלי' בלילי שובתא עיי' בש"ק מה דתמה מכאן ולפענ"ד דכאן לא אמר דאכל לי' רק מברך עלי' דהיינו דלקחו ללח"ע אבל לא בצע לי' רק השני ורק למצוה דלח"מ לקחו:
והנה לא עיין הש"ק במהרי"ל בה' עירובי חצירות דכתב דגם בליל שבת יכול לאכלו אלא דרצה להרבות בו מצות ולבצוע בו גם בשחרית:
שוב עינתי בלשון רש"י ז"ל במס' ברכו' דף ל"ט ע"ב בד"ה רפתא דערובא שערבו בו אתמול ערובי חצירות יעיי"ש וצ"ע אמאי כתב רש"י ז"ל דוקא אתמול דלמא בלילה תוקף מברכין עלי' והי' נראה לכאורה דדעת רש"י דאין לאכלו תיכף בליל שבת ע"כ נראה משום דלכאורה אין המשך לדברי הירושלמי הנ"ל איך מייתי האי דתמן תנינו שמערבין בבית ישן אהא דר"י בר בין ונראה דהירושלמי היה סבור מתחילה דטעמא דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום הוא כפי' רש"י בעס' גיטין דף ס' ע"ב משום חשדא דיחשדו את בני החצר שלא ערבו כשלא יראו שם העירוב, וא"כ לפ"ז הק' ממתני' אר' יוסי בר בון האיך אכל את העירוב בליל שבת שמא למחר כשלא יראו העירוב יאמרו שלא ערבו, ולזה מתרץ ר"א דאין הטעם דרכי שלום הוא חשד שלא ערבו אלא בדייר ישן הוא מתני' ירצה דר"י בר בון הוא מפרס טעמא דמתני' בדייר ישן וכמ"ש בק"ע שם דיחשדו אותו דמשו"ה אין העירוב אצלו משום שגנבו מהעירוב ואין הטעם משום חשד בני החצר ודו"ק וא"כ שפיר אכל ריב"ב העירוב בלילה דליכא למיחש משום חשד דבני חצר רבים הם וברבים ליכא חשדא, אמנם סתמא דגמרא דגיטין דקאמר הטעם משום חשדא משמע כפרש"י ז"ל דהכונה החשד הוא שיאמרו שלא ערבו דאי כפירוש התוס' שהחשד שיאמרו שגנב א"כ אין הדבר תלוי' בבית שהרי אם זה הבע"הב יוצא מדירה זו אפ"ה צריכין להניח אצלו העירוב ואין מניחין אותו בבית ראשון וע"כ לפ"ז בבית ישן דקתני מתני' הוא לאו דוקא וא"כ הו"ל לגמרא לפרש בהדיא כפי' הירושלומי בדייר ישן שנו מתני' א"ו פשטא דסוגיא הוא כשיטת רש"י וא"כ כיון דמשום חשד שלא ערבו אתינן ה"ה ג"כ דאסור לאכלו בלילה ושפיר קיימ"ל כבבלי נגד הירושלמי ומשו"ה פסק הרמ"א שפיר דאין לאכלו כ"א עד שחרית דעכ"פ משך זמן הלז דהוא עד חצות בוודאי יראו אותו בני החצר ולא יהי' חשד אח"כ ודו"ק:
וא"כ לפ"ז רש"י לשיטתו דס"ל דמשום חשדא היינו חשד שלא עכבו משו"ה שפיר פי' בברכות דף הנ"ל שערבו בו אתמול ודו"ק:
ועפ"ז מיושב היטב מה דתמה הש"י אשיטת רש"י משום חשדה וירושלמי פה ולפמ"ש ניחא דירושלמי הוצרך לדחוק כן אליבא דר' יוסי בר בון ודו"ק אבל פשטא דמתני' לא משמע כן ודו"ק:
וראיתי עוד בש"י הנ"ל דמביא קו' בשם ח"ד אשיטת רש"י מהא דאיתא בתוספת' דאם רצה למחול העירוב אצל אחר רשאי א"כ קשה הא עכ"פ יהיה חשדא ולפענ"ד דכשמרצונו מוחל אם יבא איש לביתו יודענו כי מחל העירוב אצל האחר ודו"ק משא"כ כשנטלו ממנו שלא מרצונו ופשוט:
ונראה לפרש לשיטת הרמב"ם דמפרש מפני ד"ש היינו משום דהבית שמניחין בו העירוב פטור מליתן פת חיישינן הואיל ורגילין שלא ליתן פת ישכחו שוב כמה פעמים ולא יתנו פת והיינו דמשום חשדא קאמר הגמרא ומתורץ קו' הח"ד שהביא בש"י שם:
עוד יש לפרש שיטת הרמב"ם דהיה מפרש דהא דקאמר בגיטין מפני הכבוד היינו דזה להם לכבוד במה שמניחין העיכוב אצלם ופוטרין אותו מליתן פת לעירוב ופריך הגמרא והא האי שפורא וכו' ופי' שם ג"כ כל בית שהיה שופר הישיבה בתוכו האי בית לא הי' צריך ליתן והיה להם זה לכבוד, ואפ"ה כשמת הוליכוהו ומתרץ דהתם היה הטעם משום חשדא דאיירי שמת ר"י וכדומה ובא אצל הבית הלז איש שהוא עני וקיימ"ל קבץ לא יתרום ועיי' במס' שקלים דגרס הרמב"ם תמורת קוץ קבץ דהיינו מי שהוא עני לא יתרום משום חשדא ודו"ק וא"כ שפיר כ' הרמב"ם הטעם דמערבין בבית ישן משום שהוא פטור מליתן חלק לערב וכתירץ הגמר' מפני הכבוד ודוק:
הלכה ח
מפני שהן פתוחות זו לזו וכו' עיי' בק"ע, ויש לי לעיי' לפי מה דנראה מירושלמי דגריס במתני' פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ועיי' בר"ב במשניות דכ' דלא גרסינן פתוחות זו לזו משום דאין מבוי ניתר בבתים וכאן דאיירי שפתוחות כחד חשיב וכ' דלא גרסינן פתוחות זו לזו, ולכן פי' ערבו בחצרות כל אחת ב"ע אבל לפי הירושלמי דגרס פתוחות יש לפרש ערבו הכל ביחד כל ולא שייך לומר דריסת רגל שהרי ערבו יחד כל החצרות וכ"ל דהתוס' י"ט הביא בשם רבינו יונתן דדווקא בשכח כל בני חצר א' ולא שיתפו אבל בשכח רק א' מבני חצר ולא שיתוף מותר כמו דאמרינן יעיי"ש, ונ"ל לדייק כן מלשון המשנה דנקיט הלשון שהמבוי לחצר כחצר לבתים ולא קתני שהמבוי לבתים כחצר לבתים אלא דדייק לחצרות דדווקא בשכחו כל בני חצר לשתף ודו"ק:
והשתא לפ"ז י"ל דאם שכח א' מבני חצר ולא שיתף הוא דמותר דווקא בפתוחות כולם למבוי אבל אם פתוחות זה לזה ולא למבוי ע"כ צריך זה שלא שיתף לעבור דרך כל החצרות ויהי' ניכר לכל אפי' א' אוסר כמו דאמר ר"ע דריסת הרגל אוסר ודו"ק:
הלכה ט
אמר ר' יוסי דר"ע היא עיי' בק"ע דפי' דהוא קשי' א"כ מציעתא מאן, ותמי' מאי הוא ת"ק דפליג, ע"כ כ"ל דהוא קושי' דר"ע היא וא"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ אין הלכ' כסתם לזה השיב ר' לא בשם ר"י דחכמים דאמרו אין דריסת הרגל אוסרתה היינו דריסת הרגל המותרת אבל דריסת הרגל אסורה אוסרת וא"כ רישא ככ"ע ודו"ק ופליג ר' לא ארבין דאמר בבבלי בשם ר' ינאי דלרבנן אפי' רגל האסורה אינה אוסרת דאיהו אמר להיפך בשם ר' ינאי ודו"ק: