מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת סוכה · החליל פרק חמישי
הלכה א
ע"ב ושמחת לבב כהולך בחליל כל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג עיי' בק"ע ולפענ"ד כראה דבא לתן טעם מדוע ס"ל דחליל הקרבן דוחה י"ט לזה הביא ראי' מדכתיב דשיר יהי' לכם כליל התקדש חג והיינו יום א' דפסח וכתיב אח"כ ושמחת לבב כהולך בחליל משמע כהולך אז בחליל א"כ מבואר דגם ביום א' החליל נוהג והיינו כל זמן שההלל נוהג החלל נוהג ודו"ק:
מיעול מצמתא קהלא עיי' בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה דאם הי' הקהל צמותים קומי ר"י דהיינו שיהי' בני אדם מרובים עד שאין הבית המדרש מחזיק אותן אזי ידרשו אינהו ופירוש מצמתא היינו ג"כ כמ"ש בק"ע דהיינו יהיו סגורים ודחוקים קומי ר"י:
והי' כנגן המנגן פי' שיהי' המנגן ממש כמו הנגן דהיינו השיר שנותן נגינותו כן יהי' המנגן בשמחה ואז ותפלח עליו רוח ה':
ושבעים קתדראות כנגד ע' זקנים, ואזיל ר"י לשיטתו דס"ל דלא הי' רק ע' סנהדרין ובבבלי הגרסא ע"א סנהדרין ובאמת תמה התוס' שם בד"ה והיו יע"ש:
נשאלתי מאין יצא זה שהספרדים מתפללים שליח ציבור על הבימה, והאשכנזים לפני הארון הקודש למטה, וגם על גוף ענין הבימה, אם יש קפידה שצריכה להיות דווקא באמצע ב"הכנ:
וזה אשר השבתי לו, הנה בסוכה דף נ"א ע"ב איתא תני' מי שלא ראה דיופלוסטין של אלקסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל והי' בה כמין בסילקא גדולה וכו' והי' בה ע"א קסדראות של זהב כנגד ע"א זקנים עיי"ש דכן גריס רש"י ותוס' שם ובימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה (פי' רש"י שמש הכנסת) והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר (פי' רש"י שהיה שליח ציבור שבפני התיבה גומר ברכתו) ועיי' שם בתוס' דתמה הא ר"י ס"ל דלא היו אלא ע' סנהדרין, אמנם לפענ"ד י"ל דלפי הנראה מסוגיא דאמר כיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר משמע דהמתפלל הי' למטה לא על הבימה רק חזן הכנסת דהוא השמש הי מניף בסודרין כשהגיע המתפלל דהוא הש"ץ שהי' מתפלל למטה דתפילת ש"צ צריך להיות למטה כמו שאמרו ז"ל יורד לפני התיבה וכן כתי' ממעמקים קראתיך יה:
וא"כ י"ל דע' קתדראות היו לע' סנהדרין וא' הי' להש"ץ דהי' ג"כ זקן שהי' יורד תמיד לפני התיבה, וכדאיתא במס' תענית מורידין לפני תיבה זקן ורגיל, וא"כ לפ"ז מיושב קושי' התוס' ומוכח מזה דהש"ץ צריך שיעמוד למטה ולא על הבימה, אלא הכל זה הוא לפי גרסת הבבלי בפ' החליל הנ"ל וכמ"ש:
אמנם בירושלמי פ' החליל הלכה א' איתא בזה הלשון תני אמר ר' יהודא כל שלא ראה דיפלי אסטבא של אלכסנדריאה לא ראה כבוד ישראל מימיו כמין בסילקא גדולה הי' וכו' ושבעים קתדראות של זהב וכו' כנגד שבעים זקנים וכו' ובימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה, עמד א' לקראת בתורה הי' הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן, על כל ברכה וברכה שהי' מברך הי' הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן עכ"ל, א"כ הרי מבואר פה דר"י אמר שלא הי' כ"א שבעים קתרדאות ודלא כתלמודא דידן, והוא משום דס"ל לירושלמי דש"ץ הי' מתפלל על הבימה, וכן דייק לשונו דמתחילה אמר וחזן הכנסת עומד עליה ואח"כ אמר הי' הממונה מניף בסודרין משמע דחזן הכנסת לחוד וממונה לחוד, ולזה אמר הירושלמי אח"כ ועל כל ברכה וברכה שהי' מברך וזה קאי על חזן הכנסת דהוא הש"ץ (לא כפי' רש"י בבבלי דפי' הוא השמש) הי' הממונה מניף בסידרין דוק בלשונו וא"כ לפ"ז דס"ל לירושלמי דש"ץ הי' עומד על הבימה שפיר אמר דלא הי' כ"א ע' קתרדאות כיון דלר"י ליכא כ"א ע' סנהדרין ומיושב הכל:
והשתא לפ"ז בני ח"ל נוהגין כבבלי דידן וא"כ החזן עומד דוקא למטה, משא"כ בני ארץ ישראל והספרדים נוהגין אחר הירושלמי גמרת א"י דס"ל דש"ץ עומד על הבימה ולפיכך נהגו כן:
אמנם העיקר כבבלי דידן דכן לשון הגמרא בכל מקום הש"ץ יורד לפני התיבה וראוי' שיהי' הש"ץ למטה, (שוב בא לידי קונטרס הר תבור וראיתי שכ' שם בסי' ט"ז בענין שינוי הלשון בתוספתא יעיי"ש ולפמ"ש חזן הכנסת שהזכיר הרי"ף הוא הממונה:)
והנה אמינא אנא לבאר הא דקאמר הלשין מי שלא ראה דיופלוסטין של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל, ופי' רש"י דיו שנים, פלו לשון שרים, סטיל לשון סטיו, וא"כ פי' שני מושבי שרים והיינו הסנויו לפנים מסטיו, ונראה דהוא עזרת אנשים ועזרת נשים, והי' סטיו של נשים למעלה, ושל אנשים למטה, ולזה קרוי סטיו לפנים מסטיו כי היו של נשים חוצה, ולזה מכוין היטב לשון הירושלמי אף על פי כן לא היו יושבים מעורבבים ותמה במהרש"א ח"א מאי לשון אעפ"כ דקאמר אמנם לפי הנ"ל דאילו היו הכל ביחד אנשים ונשים בעזרה בוודאי הי' צריך תיקון שלא יהי' ערבוב אלא אע"פ שהיו סטיו לפנים מסטויו ועזרת אנשים לבד ונשים לבד אפ"ה לא הי' ערבוב אפי' באנשים אלא יושבין כל אומנות לבדה כנ"ל:
וכתבתי פעם בביאור דברי גמרא בשבת דף ל"ב דבעין שקורין לארון הקודש ארנא עמי ארצות מתים והכוונה דצריך לירא ולפחד בקרוב אל הארון ובפתחו כנכנס לק"ק וא"כ י"ל דמה"ט בני ארץ ישראל דקרובים אל מקום שכינה דעדיין לא זזה השכירה מכותל מערבי המה חרדו' ילבשו בגשת אל ארון הקודש ולכך מתפללים על הבימה כי ירא הש"ץ לרדת לפני ארון הקודש משא"כ אנן יושבי ח"ל דרחוקים וקצרתי, ובארתי בדרושי דזה ענין דכתיב אחר חטא עגל וינצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והכוונה ע"ד מה דאיתא במס' ב"ב תא ואחוי לנטורי דסיני חזיני דמהדרא לה עקרבא, והטעם כי זה היה כבוד ונוי להם במה שחנו אצל הר סיני אמנם אחר חטא נתרחקו בחטאם ממקום הקדוש הזה והקב"ה הי' מהדר לי' עקרבא ויתנצלו את עדים מהר חורב דייק שנתרחקו ממנו וגם משה נטה אהלו חוץ למחנה:
וע"ד מקום הבימה, עיי' רמב"ם פ' י"א מה' תפילה ה' ג' ועיי' טוש"ע סי' ק"נ דמעמידין בימה באמצע ב"הכנ, והכ"מ לא כ' שם מבוא דצריך להיות באמצע בהכ"נ ונראה דיצא לו מגמרא דסוכה פ' החליל דף נ"א וירושלמי שם גבי דיופלוסטין של אלכסנדריא של מצרים שאמרו שם ובימה של עץ באמצע, ואמרו שם בירושלמי שהעומד לקרות בתורה שם, ויהיב הרמב"ם טעמא דעושין הבימה באמצע כדי שישמעו כולם, אמנם דברי הרמב"ם צריכין שם ביאור במ"ש כשמעמידין התיבה שיש בה ס"ת מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם עכ"ל והכ"מ קיהה שם בדברי הרמב"ם ודעתו דתיבה היינו קטנה של עץ שמעמידין על הבימה לקרות עלי' בתורה, ולפענ"ד אינו נראה דא"כ אמאי נקיט הלשון וכשמעמידין התיבה, והו"ל לומר כמו שאמר בתחילה ומעמידין בימה באמצע הבית, והיינו הבימה גדולה, א"כ אח"כ הי' לו לומר ומעמידין עלי' תיבה, ועוד למאי צריך בימה קטנה על גבי גדולה, הלא סגי בבימה אחת גדולה, ע"כ נראה כיון דאמרו במשנה דתענית מוציאין התיבה לרחובה של עיר בתענית ציבור א"כ ע"כ הי' צריך לבהכ"נ תיבה עכ"פ כדי שיהי' לזמן תענית ציבור להוציאו לרחוב בעת הצורך, ואע"פ שהי' להם היכל שס"ת מונח בתוכו והוא בנוי בתוך הכותל המזרחי, אפ"ה הי' להם ג"כ תיבא להוציא לרחובה, בעת התענית, וכל זה הי' בארץ ישראל שהיו עושין סדר תענית, אבל בגולה דאין תענית ציבור רק ט' באב ויהכ"ס ואז לא שייך הוצאות ס"ת לרחוב, א"כ לא הי' צריך להם תיבה כלל אם יש להם היכל בנוי בתוך כותל, לפיכך הרמב"ם הזכיר מקודם בהלכה ב' כשבונין בהכנ"ס וכו' ובונין בו היכל שמניחין בו ס"ת, והיינו בכל מקום אפי' בגולה דבונין בכותל שמתפללין כנגדה היכל לס"ת, ואח"כ אמר בה' ג' שמעמידין ג"כ בימה באמצע הבית כר"ל כי זה צריך לקריאת התורה, ואח"כ אמר הרמב"ם וכשמעמידין התיבה שיש בה ס"ת והיינו בא"י דצריך להעמיד תיבה בב"הכנ אע"ג שיש להם היכל משום שיש בה ס"ת בשעת תענית כשמוציאין לרחובה של עיר, אזי מעמידין אותה באמצע ואין הכוונה באמצע הבימה רק באמצע הכותל שההיכל בנוי בתוכה כלומר סמוך להיכל, וזה הוא מדויק בלשונו שכ' שיש בה ס"ת ואי כפי' הכ"מ הו"ל לומר שמניחין עלי' הס"ת אלא וודאי כמ"ש, וזה אמר ואחורה כלפי ההיכל יען שהוא סמוך לכותל היכל ודו"ק, והיינו דאמר וכשמעמידין משום דלא בכל המקומות צריך רק בא"י, וזה הוא דכ' אח"כ הרמב"ם דכשהעם יושבים כלפי הקודם וכלפי זקנים וכלפי התיבה כי הרמב"ם בא"י איירי דהיתה התיבה עומדת סמוך להיכל וכן כששליח צבור מתפלל עומד ג"כ לפני התיבה הלז, והרמב"ם קאי עתה בסדר א"י:
ומיושב בזה מה דתמה מהר"י בן חביב הביאו הב"י בסי' ק"נ באו"ח דאיך אמר פני העם לגבי תיבת א"כ אותן היושבים בין בימה להיכל אין פניהם נגד התיבה, ולפמ"ש לק"מ דאין התיבה על הבימה רק סמוך להיכל כנ"ל:
עכ"פ מבואר מכל הנ"ל דהבימה מקומה דווק' באמצע בהכ"נ, כדי שישמעו העם, ואע"ג דאם הבהכ"נ גדולה אין שומעין עכ"פ יותר טוב מכשמרחיקין ובונין אותו בצדדין דאז בוודאי הרחוקין לא ישמעו מאומה משא"כ כשהיא באמצע הכל שומעין טפי, ובכ"מ כ' שהיו פעמים עושין הבימה בקצת מקומות וקהילות קטנות בסוף בהכ"נ היינו בהי' להם המקום צר מאד ולא היתה מספקת והצריכו להם הדוחק לעמוד גם חוצה במקום הפאליש לפיכך קראו בסוף בהכ"נ כדי שישמעו גם העומדים בפאליש, והוי הסוף בהכ"נ להם כמו אמצע כיון שהיה הפאליש סמוך לה, ולא כמ"ש הכ"מ דבב"הכנ קטנות יותר נוי מבצדדין, ותמי' איך ס"ד שמן הצדדין ומכ"ש בסוף בהכ"נ יש נוי יותר דבר שהחוש מכחיש:
והי' נראה לפענ"ד בשום לב בהאי דיו פלוסטין של אלכסנריא של מצרים שהיו בה' ע' קתידראות של זהב דכל אחת הי' קבוע באבנים טובות ומרגליות וכל אחת בעשרים וחמש ריבוי דנרי זהב כמבואר בבבלי וירושלמי הנ"ל, א"כ מדוע עשו הבימה כ"כ פשוט מעץ בעלמא בלי שום נוי ויפוי מה שלכאורה לא נכון כן שיהי' הזקנים יושבים על קתדראות חשובים כאלו והבימה שהתורה עלי' תהי' של עץ בעלמא, אמנם ע"פ דברי הזוהר כי הבימה היא דוגמת הר סיני שאמרו ז"ל שילמד אדם מדעת קונו שהניח כל הרים גבוהים ונתן תורתו על הר סיני במדבר, לפיכך עשו הבימה רק של עץ לרמוז כי התורה נתונה במדבר על הר שפל ונמוך:
ופי' רש"י ובימה, כעין אלמימברא שלנו, ולכאורה קשה מאי בעי רש"י בזה, ונראה משום די"ל דהא דאמר ובימה של עץ באמצע הייני באמצע הקתדראות שהיו הזקנים יושבים, לזה פירש רש"י דהי' כעין שלנו ובאמצע הכונה באמצע הבסילקה, ולא הי' הגירסא לרש"י באמצעיתה אלא כדאיתא בירושלמי באמצע וכדאיתא ג"כ בעין יעקב, אלא דאכתי יש לעיין מאי נפקא מני' מזה לרש"י בזה לומר כעץ שלנו אלא דלא נטעה לומר דבאמצע היינו באמצע הקתדראות ויבואו לשנות מקום הבימה, ולומר שגם באלכסנדריא לא היתה באמצע ממש לזה פירש דאמצע ממש ודו"ק, ועיי' בפסיקתא רבתא פסקא דברי ירמי' דף ס"ו ע"ב הלשון ועלו להם הבימה האמצעית:
וגם הרב הג' מס"ה בקונטרס השנות הבימה שלו דייק ג"כ מרש"י הנ"ל דמוכח דאין לשנות דאל"כ איך יהיב סי' דאמא ישתנה יעי"ש, וכ' עוד שם וגם יש להוכיח דאין לשנות שום דבר מתוס' חולין דף צ"ב בד"ה ברוך דסיימו דמסתמא לא נשתנו זה מזה יעיי"ש הרי דש"ס פריך בפשיטות דאף שלמה בחכמתו לא היה יכול לשנות, ומכ"ש אנחנו אין רשאין לשנות מכמו שהי' מימי החורבן ע"פ רבותינו הקדושים אשר רוח ה' נוססה בהם, אולם העיקר בזה כי ידוע מרבינו הרמב"ם דרכו בקודש לתת טעם לכל דבר ע"פ פשוטו שלא יהי' לעם מצות אנשים מלומדה, (סי' ולפיכך נתן טעם לבימה באמצע כדי שישמעו כולם) אכן מבואר בזוהר וכו' כנ"ל ועתה מי ירים ראש להקל בזה במקום שאין שום חולק והרי הרמ"א ז"ל לא נתן שום ציור בבהכ"נ בקירותיו ובצלעותיו זולת במעמד הבימה שהיא באמצע הרי שהיא חובה, ודקדק הרמ"א בלשונו ולא כ' כדי שישמעו כמ"ש רבינו אלא כתב סתם וישמעו וכוונתו כי בעצם הטעם ע"פ רומז הזוהר הנ"ל או על יסוד המזבח שאסור לשנות ויהי' באמצע, רק כתב סתם וישמעו יותר ורצונו דאם הוא באמצע ממילא ישמעו יותר, וחלילה להמרות פי הפוסקים האלה ובפרט כי אין חולק עליהם, עכ"ל, והאריך הגאון הנ"ל שם בדברי מיסר יעיי"ש, ועיי' בסוטה דף ל"ב דברכות וקללות הכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע דוק שם:
והרחבתי לדבר בזה בדרוש בחג השבועות ועיי' בקונטרס המיוחד לחג הזה דרוש תשיעי ואמרתי להציע פה ממנו סנסן א' וז"ל ורז"ל אמרו למה תרצדון הרים גבנונים, כי גם תבור וכרמל באו לכלכל פנים, להיות כסא לשפתי שושנים, לתורה הנדרשת בע' פנים, והקב"ה השיבם למה תרצדון הרים, כולכם בעלי מומן ואסורים, לתת עליכם עשרת הדברים, ויש לעי' מה זה חשבו ב' הרים הללו לדחות הקרוב ולקרב הרחוק הלא הר סיני הוא במדבר מקום משכן ישראל והמה רחוקים, ונראה כי ההרים הללו לחלק יצאו אך בחלקות ישית למו, וחלק כחלק יאכלו לתת העשרת הדברים על ב' ההרים, שליש בהר הזה ושליש בהר הזה, וזאת היתה שאלתם ובקשתם לשים שלום לקרוב ולרחוק, אמכם התי' על זה הוא בהיות דהי' הקב"ה כופה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם לא יקבלו התורה שם תהי' קבורתכם, משום כן לא רצה לשים כפיה הנ"ל ג' פעמים וזה הוא הענין דכתיב וידבר אלקי' דמורה על דבור קשה ועי' מ"ש רש"י ולפי הנ"ל יובן דה' דבור קשה וכפיה ולפיכך את כל הדברי' דבק על הר סיני כל היו"ד דברים ולא שתם לחלקות' בג' ההרים:
בענין דקרא הקב"ה ההרים הללו בעלי מומין אצל סיני ודרשו גבנונים מלשון או גבן דכתיב במומין ונ"ל משום דרצון הקב"ה הי' שיהיו ישראל מסבבין את ההר, וזה מכבוד התורה שהיא להם האמצע כלב שהוא בתוך האדם וע"י התורה כל ישראל כנפש א' ומשו"ה כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר ולא כתיב ויחנו לשון רבים, יען שהי' מסבבים ההר והקב"ה למעלה הי' כל ישראל עתה בדמיון נפש א' הסובב את הלב, לא כן היה תבור וכרמל כי היו הרים גדולי ורחבים ולא הי' אפשר לעם ה' שהיו רק ס' ריבוי לסבב את ההרים הללו ולא הי' נראים כנפש א', (ועיי' בגמרא דב"ב פ' הספינה דאמר דהר תבור היי ד' מאות פרסה,) לפיכך קראן הקב"ה בעלי מומין אצל סיני כי ההר סיני היה מכווין כל סביבו לערך ששים ריבוי ישראל לא כן ההרים הללו ולזה דרשו הר גבנונים מלשין או גבן ואמרו במשנה ב' פ' ז' דבכורות ר"ח ב"א אומר מי שיש לו ב' גבין ודריש גבן מלשון גב וזה ג"כ בהרים הללו שיש להם גב מקים שאין ישראל יכולים לסבב, (ויש ג"כ ראי' מרבינו בחיי פ' שופטים מ"ש על קרא ככל הגוים אשר סביבותי דישראל הם כנגד קו השוה חלקן של ישראל וקצרתי):
ויצא מזה מראה מקים הבימה, שהיא דווקא באמצע דוגמת הר סיני וישראל עומדים סביב ולא נכון לשנות מקומה, הלא ההרים ימושו, ולא יתקדשו, תבור בהרים וכרמל בים, לא ירד עליהם מלך חי וקים, לכן מהם מבורר ונסתים, מקום הבימה, דווקא באמצע להשימה, וכמנהג אבותינו מימים ימימה, ואמר אדמ"ו הגאון חתם סיפר בחלק או"ח סי' כ"ח שאנו מחזיקים הבימות, כמו מזבח הזהב בבית עולמות, וכמו שהיא באמצע ההיכל עמדה, כך היתה לאלוף ביהודה, גם הבימה להעמידה, ועי"ש היטב, ועיי' במ"ר פרשת תולדות פרשה ס"ה סי' א' ויהי עשו בין מ' שנה ה"ד יכרסמנה חזיר וכו' כך גוזלת וחומסת ונראת כאלו מצעת את הבימה, ופי' במת"כ כאלו עושת מצעות וכרים על הבימה, ואינו נכון דאין עושין כרים על הבימה אלא הכוונה כאלו עושת באמצע את הבימה, וכלשון דאיתא במשנה דסנהדרין דף י"ח הממונה ממצעו וכו' יעיי"ש הרי מבואר דבימה מקומה באמצע:
בבבלי אמרו מצוה חשובה היא מששת ימי בראשית עיי' רש"י שה ולפענ"ד ע"פ מה דאיתא דמים התחתונים בכו כשחלק הקב"ה המים ונתן מחצן למעלה וחצין למטה בכו התחתונים שלא זכו לעשות למעלה וריצך הקב"ה בנסיך המים ובברית מלח א"כ שפיר הוי מצוה חשובה מששת ימי בראשית:
וכל אחת בעשרים וחמש ריבוי דינרי זהב ובבבלי הגרסא אינה פחותה מעשרים וא' כיכרי זהב ויש לישב דירושלמי דהזכיר שהיו קבועי' באבנים טובות ומרגליות נותן השומה של האבנים טובות ומרגליות לבד אבל הבבלי נותן השומה לכל הקתדרא והי' שומו עשרי' וא' כיכרי זהב ובזה מיושב דברי רש"י שם דכתב כיכרי זהב גרסינן ולכאורה מאי בעי רש"י בזה אמנם לפי הנ"ל ניחא דבא לתרץ דלח לסתור הירושלמי לבבלי כנ"ל:
כל שלא ראה דיופלי עיי' בש"ק דתמה ארש"י ז"ל ולק"מ דקרא קאמר ותמו כל איש יהודא אשר בארץ מצרי' משמע דווקא איש אבל לא הילדים, ואע"ג דמתחילת הפרשה כתיב מקטון ועד גדול ר"ל דהגזירה לא היתה כ"א על הקטנים הבאים עמהם אבל לא אשר יולדו שמה:
הלכה ב
דף י"ב משם היו הולכי' למוספין עיי' בש"ק דכתב דהירושלמי סבר דהמוספין הוא בשעה שישית ומשו"ה הלכו תיכף לאכילה דלא להוי כזורק אבן לחמת ועיי' בפ"ק דפסחים בבלי דקאמר רבא ה"מ דלא טעים מידי בצפרא אבל טעים לית לן בה וקשה הו"ל להו למטעם מידי בצפרא וע"כ דקודם מוספין היו אפי' טעימה אסיר ועיי' בשו"ע או"ח סי' רפ"ו בטו"ז דמוכח מזה ראי' לטו"ז דעכ"פ סעודה בוודאי אסור קודם מוסף יע"ש ודו"ק:
בעי בסיס תלתין ותלת עיי' בק"ע וצ"ע מדוע מדחיק א"ע כולי האי דלמא די רק בבסיס תלתין ותלת כל שטחו ואפ"ה מקשה שפיר דעכ"פ לא משכחת בשטח של ע"ו אמות ד' בסיסן כאלו ודו"ק:
אשכח תנא מקומן מעשה נסים נראה לפרש דהוא כענין דאמרו מקום הארון אינו מן המדה ושמעתי בשם הגאון מו"ה נתן אדלר ז"ל דהכוונה הוא להורות דאין מדה לחכמת ת"ח ובמעט שנים חיילים יגבר בתורת ה', כן רמזו ג"כ המנורות דאע"ג דלא היה להם בסיס וחזוק אפ"ה עמדו בחזקן ומאירו אור גדול כזה כן הוא ג"כ הת"ח אע"פי שאין לו בסיס וחזוק אפ"ה מאין יבא עזרו וה' יגביה אותו ויאיר בגבהו לכל העולם:
וזה הוא מה דאמר הלל הזקן כשהי' שמח שמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן וכו' כי תוא הי' דוגמת המנורות הללו שגם הוא לא הי' לו בסיס וחזוק לתורת ה' ואפ"ה זכה להיות נשיא בישראל והי' בדמיון המנורה ממש וזה אם אני כאן הכל כאן דהיינו כל זמן שהמנורות דולקות הכל כאן ששים ושמחים וכינה למנורת בשם אני כי הי' דוגמתם:
הלכה ג
היו מדליקין את הנרות מבחוץ עיי' בק"ע דכתב הן המנורות שבשמחת בית השואבה ושאר הנרות שהיו דולקות בעזרה בלילה לצורך הכהנים ולפענ"ד צ"ע אי הי' מותר להדליק בהם שאר הנרות לצורך הכהנים בעזרה דהתוס' בבבלי בשבת דף כ"א הקשו איך הי' מותר להדליק בהם הא לאו צורך קרבן הוי ומועלין בהם ותירצו כיון דלצורך קרבן באו דכתיב ושאבתם מים בששון הוי מבואר דלשאר דברים לא, ותו דאל"כ לא הוי צריך הגמרא לדחוק ולתרץ שם לא דבוץ הו"ל לתרץ דאיירי לצורך הכהנים במקדש אלא וודאי דאסור ודו"ק:
מאי מפקיעין, נראה דקאי אדמסיק אין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד לזה פירך א"כ מאי מפקיעין דמשמע שהיו קורעין מהמיניהן ועושין בהם פתילות והרי האבנט רובה צמר לזה מתרץ מאי מפקיעין מפשילין דהיינו שהיו מוציאין מהם חוטין וא"כ יוכל להיות שהוציאו מהאבנט החוטי פשתן שבה בלבד, ומתחלה הי' סבר דפירש מפקיעין הוא כאלו כתיב מבקיעין בבי"ת דהיינו שהיו קורעין ממנה חתיכה ועושין אותה פתילה, אמנם בגמרא דשבת דף כ"א הי' מפרש מפקיעין הוא כמו מבקיעין לפיכך הוצרך לתרץ שמחת בית השואבה שאני ומשו"ה פירש רש"י שם באמת מפקיעין הוא קורעין, ועיי' ברשב"א מס' שבת מ"ש במתני' דכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן:
יכולה הי' אשה לבור חטיה עיי' מ"ש בפסחי דף ד' ד"ה ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה והשגתי על הש"י:
הלכה ד
דאנן הכא מאן הכא עיי' בתוס' בבלי ד"ה אם אני כאן ולא הי' להם גרסא כלפנינו יע"ש, עיי' בדרושי מה שהארכתי בענין הלל הזקן:
איזהו כריעה ואיזה בריכה כריעה על ברכיים וכן הוא אומר מכרוע על ברכיו הריכה על אפים (ועיי' בבלי מס' מגילה דף כ"ב ע"ב) כצ"ל, שוב מצאתי הגרסת הירושלמי פה ג"כ במדרש רבה פ' לך לך סי' י"ח ועיי' שם בי"ת ויש לפקפק עליו מלשון הירושלמי פה, ועיי' ירושלמי ברכות דף ז' ע"א:
ונפסח ולא נתרפא, נראה דהיינו הא דקאמר הגמרא בתענית הא והא גרמו לי' דמצד הקידה לבד הי' לו להתרפא אלא הואיל והטיח לא נתרפא:
ע"ב כאחד הרקים זה ארכיסטים נראה לפרש ע"פ מה שא' בגמרא על קרא והוא אדמוני עם יפה עינים שהי' נראה לשמואל כשופך דמים והשיב לו הקב"ה דהוא עם יפה עינים דהיינו ע"פ הסנהדרין ודין תורה, וזה הוא דאמרה לו כא' הרקים כארכיסטים דהיינו אז הי' נראה אדום וצהוב והי' מראהו דומה לארכיסטים:
אמרו עליו על בית שאול שלא הי' נראה מהם לא עקב ולא אגודל נראה דרמזו בזה שהי' הולך בדרך הממוצע לא הי' מגדיל ומתגאה והיינו לא גודל וכן לא הי' משפיל את עצמו והיינו לא עקב:
שאינן אמהות אלא אימהות דהיינו שזכו בשביל ששמחו אז ג"כ בשמחת הארון להיות אימהות ולהיות להם בנים והיא נענשה דנמנעי ממנה בנים עד יום מותה, והיינו דקאמר שגעת כעגלה:
הלכה ה
מתני' הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו היו במקום הזה הי' אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחווים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו ר' יהודא אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו כן הוא הגרסא במשנה דבבלי ומקשה בבבלי והא אמר ר"ז כל האומר שמע שמע כאלו אומר מודים מודי' יע"ש, והנה כל ימי הייתי מתמה על משנה זו מדוע הזכירו בתוך שמחתם הגדולה חטאי אבותם אשר עצמה כזה ומה להם להזכירם לפני הקב"ה, הלא כסתה כלימה בזכרו גודל החטא הזה, ובפרט גם בעיני יפלא על עיקר העבירה אשר גנותה גדלה מאוד וכמעשה שוטים עשו:
אמנם אחרי אשר נחקור באיזה דקדוקים במשנה נבוא אל תוכן הכוונה בעז"ה ב"ה וב"ש הגדול, א' מילת קדמה דהוא מיותר פעם במשנה דהו"ל לכתוב ופניהם קדמה והמה משתחוי' לשמש דפשיטא כיון דפניהם קדמה והיו משתחוים לשמש דהי' פניהם אז ג"כ קדמה, ב' מדוע הזכירו דווקא השם יה דהוא חצי השם הי' להם לומר ואנו לה' עינינו, ג' לר"י דאמר שהיו כופלים השם יה ג"כ קשה מאי בעו בכפל זה, ד' הלשון דאמר ר' יהודא היו שונין ואומרי' הו"ל לכתוב ר"י אומר אנו ליה וליה עיננו, ה' היא קושית המ"א על הב"ח בסי' ס"א ס"ק ט' דהקשה על הב"ח דפוסק דהיכא דכל ישראל אומרי' דמותר ואשתמיטתי' גמרא הנ"ל דא"כ מאי פירך מר"ז הלא כאן כל ישראל אמרו יע"ש:
אמנם אקדים הקדמה דראיתי חד קדוש אלקי מדבר הגאון דודי זקני מו"ה נפתלי כ"ץ זצלה"ה בהקדמתו הגדולה לספרו סמיכת חכמים דף י"ט על קרא והיה ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו א' דיה' השם שלם בסוד אור הלבנה כאור החמה ויהיה השם ב' פעמים י"ה י"ה אשר כעת הוא במספר ק"ס בסיד ההכאה יו"ד פעמים ה' הוא נ' וכן ה' פעמים יו"ד ג"כ כ' הרי מאה וכן חלק השני משם ו"ה וי"ו פעמים ה' הוא ל' וה' פעמים ו"ו הוא ג"כ ל' א"כ סך מספר השם הוא כעת ק"ס, ולעתיד כי יתגדל ויתקדש שמו לנ"נ יהי' במספר מאתים ומפרש בזה דברי הפייטן ביוצר בשבת אחר שבועות כף (כפיו יספוק אל בשמח אום מאומות דכף הוא בסוד שם יה העולה במספר א' מאה כנ"ל ובדרושי הארכתי דזה פשט הקרא אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך דאחור וקדם דרשו בגמר' דעירובין דנברא אדם הראשון דו פרצופין זכר ונקיבה ובאיש ואשתו כלול השם יה כדאיתא בגמרא וא"כ אדם דנברא בדו פרצופים הי' הוא עצמו כלול בשם יה והיינו ותשת עלי כפיך דהוא השם י"ה ב"ה וב"ש הגדול והארכתי בזה בדרושי לברר הרבה מקראי קודש ואין כאן מקומו ולזה אמר ג"כ ירמי' נשא לבבנו אל כפים שיהי' השם ב' פעמים כף בסוד יהיה:
והנה כבר נודע כי היתה דעת כת מחקרי הקדמונים לשום ערפל חתולת יוצרינו וילכו ההבל לאמר כי אין השגחת הבורא ב"ה וב"ש תמידיות עלינו רק הקב"ה עשה השמש והירח וכל צבא מרום ממונים על הארץ ועל פיהם יהי' כל ריב וכל רגע וכל איש צר ומצוק אליהם ישפוך את רורו והקב"ה נתן להם כח לעשות חיל להושיע כרצונם, אך אם יראה האדם כי כבר התפלל לכל הממונים והצבא מרום והושע לא יושיעו אזי נתן לו רשות לבוא אל חצר המלך פנימה להתפלל לפני השם ב"ה אבל לא תיכף מתחילה כי אמרו מלכותי' דארע' כעין מלכותי' דרקיע ואין הרשות נתן במלכותי הארץ לבוא תיכף לפני המלך במשפטו רק מתחילה צריך להקריב דבריו לפני שרי המדינה וחורי' ואז כי יראה כי מהם לא יצא לצדק דינו אזי נתן לו רשות לגשת אל המלך וכן הוא ג"כ במלכותי' דרקיע כן חשבו מזיעה וטעו בדמיונם כת הרעה הזה מחקרי הקדמונים ואמנם אנו מאמינים בני מאמינים ידענו בבירור כי שקר אתם ובהבל קולי עכביש יארוגו כי השם ב"ה וב"ש הוא המשגיח והוא יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים וכל צבא השמים המה רק למאורות להאיר לארץ כאשר שם משטרם בארץ, וזה הוא דאמרו אבותינו היו אחוריהם אל היכל ה' דהיינו באחרונה פנו אל היכל ה' ופניהם קדמה לשמש דהיינו דרכם הראשון הי' אל קדמה מזרחה השמש והמה משתחוים לשמש דהיינו מתחילה השתחוו לשמש באמרם כי היא הממונה, (ויהי מילת קדמה הראשון פרושו מזרחה ומילת קדמה השני פרושו כמו בראשונה והכל א') לזה אמרו אבל אנחנו לא כן אלא תיכף ליה עינינו תיכף מתחילה אנו מתפללין להקב"ה וידענו בבירור כי הבורא ב"ה וב"ש הגדול הוא לבדו המשגיח, ועתה בא ר' יהודא לומר היו שונין ואומרים ירצה שהיו שם כת חסידים וצדיקים דהיו שונין ואמרו אנו ליה וליה עינינו דהיינו כנ"ל דאנו מקוים שיגדיל הקב"ה שמו ויעלה לב' פעמי' יה ויהי' במספר מאתים כנ"ל, וא"כ לפ"ז דלא היו כל ישראל אומרי' כן רק הצדיקי' והחסידי' אשר ידעו זה הסוד שפיר פריך הגמרא מהא דאמר ר"ז כל האומר שמע שמע ומתורץ קושי' המ"א על הב"ח אבל הירושלמי לא הי' גורס במשנה ר"י אמר היו שונין א"כ איכא למימר דבאמת כל ישראל אמרו כן ומשו"ה באמת לא מקשה מהאי דכ"ז ודוק ומיושב מה שמדקדק בש"י:
ועפ"ז יובנו היטב דברי ר"ח בר בא לקמן בירושלמי דאמר והמה משתחוים אין כתיב כאן אלא והמה משתחויתם שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל ועיי' בק"ע ופרושו דחוק ולפי הנ"ל ניחא שהיו משתחוים מתחילה לשמש וכשראו כי היא לא הושיע אזי השתחוו להיכל באחרונה בחשבם כי מתחילה צריכין לבקש מצבא השמים שהמה ממונים:
והנה כבר הודענו כי הי' דעת הכת שהי' בימי יחזקאל טועים בהנ"ל כי נמסור עלמא לצבא השמים והקב"ה מתנהג בעולמו כמלכותי' דארץ, אמנם אפ"ה לא הסירו כל ההשגחה ממנה רק אמרו כי באחרונה יבוקש וימצא כנ"ל אמנם כבר כתבו המחקרים כי היתה כת אחרת גרועים ממנה באמרם כי עזב ה' את הארץ כי אין כבודו להשגיח בתחתונים שוכני בתי חומר שפלים כמונו רק הכל נמסר לצבא השמים ואין רשות לשום אדם לבא לבקש ממנו יתברך שמו ויתעלה זכרו, והוא יושב בשמים ואין השגחתו כלל וכלל בעולם, וכבר נבטלו המחשבות האלו מדעת כל בני אדם כי כל דבריהם הבל ורעות ועיי' בכוזרי מ"ש מזה, ועיי' מ"ש האברבנאל בפירוש הכתוב רם על כל גוים ה' ואין להאריך, ועפ"ז אמרתי לבאר גמרא בפסחי' דאמר ר"י למה נקרא שמו הלל הגדול מפני שהקב"ה יושב ברומו ומכין מזון לכל ברי' ובאמת יפלא מדוע עבור כן עכ"פ נבחר זה השם הלל הגדול ועיי' שם ברש"י דכתב והיינו דבר גדול, ונראה לבאר ע"פ מה דאיתא בקרא ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים ושמעתי מדרשן א' דידוע דהפרש בין גדול ורם הוא דגדול מורה על גדלות הדבר על שטחו ממטה למעלה גבהו וכמותו, אמנם מילת רם מורה על רומו של דבר ויכול להיות שהדבר קטן מאוד רק מונח ברום, וזה הוא ההפרש בין ישראל לאומות הקומדים שישראל אמרו כי ה' הגם שהוא מרומם ומתעלה מרום וקדוש אפ"ה השגחתו למטה לפיכך הוא נקרא להם בבחינת גדול דהוא ממטה למעלה אבל האומות דלא האמינו בהשגחה אמרו דהוא בבחינת מרום דהוא מסולק ממנו והוא למעלה על השמים כבודו וזה הוא דאמר הקרא ה' בציון גדול דהיינו בעיר ציון אצל ישראל שם הוא גדול דהכל מודים כי השגחתו עלינו והוא לבדו המשגיח זן ומפרנס אבל ורם הוא על כל העמים ירצה דאצל העמי' הוא רק מרום כנ"ל, וד"פ ח"ח:
ועפ"ז מבוארין היטב ג"כ דברי ר"י דאמר למה נקרא שמו הלל הגדול לזה מתרץ מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ואפ"ה מכין מזון לכל ברי' וזה מורה כי הקב"ה הוא גדול ומשגיח ממעלה למטה ומשו"ה נקראת הלל הגדול:
ועפ"ז יובנו היטב ג"כ דברי ר' יוחנן דאמר כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דהיינו במקום שאתה מוצא גדולתו שהוא משגיח על העולם ומלואו וממילא אז שם גופא הוא ענותנותו כי באמת השגחתו ב"ה וב"ש הוא ענוה גדולה, ומבואר היטב מילת שם אתה מוצא דנקיט דבמקום הענוה שם נמצא כי הוא בבחינת גדול משגיח ממטה למעלה ומיושב היטב מה שדקדק הגאון ר' ישעי' פיק בנ"ב מדוע שינה בסדר התפילה לכתוב גדולתו ובגמרא דמגילה דף ל"א איתא הלשון גבורתו של הקב"ה ולפי הנ"ל ניחא דדברי ר"י היו על ב' אופנים דשם במגילה ליתא ג"כ הלשון שם אתה מוצא ענותנותו וכאן בתפילה הגרסא שם והוא כמ"ש, ועוד הארכתי בזה במקום אחר:
ועתה לפ"ז יובנו ג"כ היטב דברי רב כהנא פה בירושלמי דאמר דכתיב פי שתים רעות עשה עמי והוא דמתחילת עכ"פ לא כפרו בכל ההשגחה רק היו אחוריהם אל היכל ה' ולבסוף עכ"פ פנו אל ה' אבל אח"כ כפרו בכל ההשגחה וזה הוא דאמר אלא שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל דהיינו אח"כ עכ"פ אבל אח"כ כפרו בכלל ההשגחה לגמרי והיינו דקאמר אותי עזבו דייק עזיבה גמורה:
זאת אומרת שלא היו תוקעין עיי' בש"ק מה דתמה היא גופא קשי' מנ"ל לר"ז דלמא בע"ש היו ממלאין צלוחית לע"ש וחבית לשבת בבת אחת ולפענ"ד דס"ל לר"ז דאין עושין מצות חבילות חבילות ועיי' מ"ש מזה בר"פ תמ"ד נשחט בד"ה ויקרבו שניהם כאחת יע"ש וא"כ כאן אם היו ממלאין בבת אחת הוי מצות חבילות, (ודע דיש לדקדק לפי פשט ר"ז דג' למילוי המים היינו בשעה שמנסכי' מים בספל מדוע כתוב דווקא למילוי מים הלא הנסוך מים ויין הי' כאחת, אמנה עיי' מ"ש לעיל דף י' ע"ב גבי הא דקאמר צריכין הספלין להיות פקוקן כדי שיהי' נראה המים בפני עצמו בספל א"כ שייך שפיר הלשון למילוי מים ודו"ק), גם מה שהקשה מהא דתנן לעיל הגיע לשער המים תקעו וע"כ דהוי תוקעין למילוי, נראה לפענ"ד לומר דר"ז ס"ל דלא היו תוקעין לעולם למילוי מים רק בע"ש שבתוך החג הואיל והיו ממלאים מע"ש ולא היו תוקעין למחר כלל לא בשער העליון ולא בשער התחתון, משו"ה הי' מוסיפין בע"ש והיו תוקעין ג"כ למילוי ואה"נ דהיו ממלאין בבת אחת צלוחית של ע"ש והחביות של שבת והי' להוסיף ג"כ לתקוע עבור של שבת אלא וודאי דלא היו תוקעין כלל למילוי המים והא דתנן במשנה א' למילוי היינו בע"ש שבתוך החג והוא עבור החביות של שבת א"כ לפ"ז הא דקתני הגיעו לשער המים תקעו היינו בע"ש שבתוך החג כנ"ל ודו"ק, ומתורצים כל קושית הש"ק:
דף י"ג חליל של מקדש עיי' בש"ק ולפענ"ד משם דקאמר אח"כ עליהן הוא אומר נחשת מרוק נחשת ממורט וזה לא שייך כ"א בב' כלים של נחשת נקיט אלו ב' כלים ואפשר דחליל של מקדש לא נשבר ג"כ בבית ראשון רק אח"כ:
הלכה ז
רגל ב"ע עיי' בדגול מרבבה יו"ד סי' שצ"ב דהעלה דעצרת הוא רגל ב"ע לענין מתו אשתו דצריך להמתין ג' רגלים יע"ש ולפענ"ד לא עיי' בריטב"א שם דכתב בהדי' דרחוקים בעינן דהוא כדי לשכח מלב אשתו ראשונה ולא יהי' ב' דעות במיטה, ואפשר לומר דאפי' לדעת האגודה דפוסק דגם ר"ה ויהכ"פ הוי ברגלים לענין זה מ"מ שאני אינהו דעכ"פ נפרד רגל מרגל משא"כ בעצרת דדבוק ממש לחג הסוכת ובוודאי לענין זה לרגל א' יחשב, ועיי' בתשובת מהר"ר ישראל תשובה א':
סליק מסכת דסוכה.