מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת מועד קטן · מי שהפך פרק ב
הלכה א
דף ד' בשהגיע זמנו לשתות פי' אם הגיע יומו להשקות כל השדות בימי אבלו וא"כ ע"כ צריך איהו לשכור פועל א' שישקה עבורו מותר הפועל להשקות אפי' שדה האבל ג"כ ומיושב לפ"ז הא דמדקדק בש"ק דהו"ל לכתוב ומרביצין הבקעה, והלשון כמי משמע כן דאי כפי' הש"ק הו"ל לכתוב זמנה לשתות כיון דקאי אשדה וכן בלשון הבבלי הו"ל לכתוב עונה המים שלה:
שני' היא המן שדרכו להערים פי' הש"ק מכוין יותר ועיי' במס' גיטין דף כ"ר ע"ב דמשני ג"כ דר' יהודא חייש להערמה יע"ש ועיי' מ"ש בפ' כל שעה ה' ב' ר' יוחנן חשש להערמה:
הלכה ב
הא בתחילה אסיר עיי' בש"ק ולפענ"ד נראה מדאמר אח"כ כהדא ר"ש משמע הירושלמי בא לומר דבאמת גם בכה"ג מותר לכתחילה רק הא דאמר ר"ז הא בתחילה אסור קאי אאדם חשוב כהדא ר"ש ודו"ק ומיישבי' דברי הרא"ש דאל"כ תקשה מאי כהדא דקאמר:
ילפיין מקלקלתא עיי' מ"ש בחבורי על התורה פ' בלק לא הביט אין ביעקב בענין הבטה וראי':
מסיקין לפסין וקדירות עיי' בש"י ויפה כיון ומ"מ צ"ע אמאי לא נקיט ג"כ קערות אלא וודאי משום חסים הוא וכדפי' הק"ע:
דזיפתא דקדקירא פי' דק, דקירא הדק של שעיה:
הלכה ג
בשיש שם עדי' עיי' בש"ק דתמה על הב"י ולפענ"ד נראה דדעת ב"י מבואר כאן דאל"כ מה באו רבנן דקסרין להוסיף, וגם הלשון דקאמר הירושלמי הוין בעיי' למימר משמע דבאמת אינו כן אלא וודאי דאינהו הוי בעיי למימר דאפי' בשיש עדי' לאחר מיתה סגי, אמנם רבנן דקסרון פליגי וס"ל דצריכין להיות העדים העידו בחיי אביהם וכדעת הב"י ודו"ק:
ע"ב כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא לא כדי שיהיו מוכרין אותי בזול, ויש לעיי' דבר"שי ר"ש כל הפסולין לא משמע כן רק הטעם הוא שלא לנהוג בהי בזיון מנהג חול הואיל ולא הוי הנאה רק לבעלי' אבל משום כדי שימכרו מאי נפקא לן אם מוכרן אותה ביוקר, ונראה לומר דס"ל לירושלמי דהטעם הוא כדי למכור בזול משום דאם ימכר במשקל יש לחוש דבעלים לא ימהרו במכירתו ויבא לידי בזיון ולידי סרחון וכדומה לפיכך כדי שימהר במכירתו אסרו לשקלו בליטרא כדי שימכר בזול ויהיה קופצים עליו, ועיי' בש"ק דתמה אדברי תוס' בר"פ כל פסולי ולפענ"ד נראה אדרבה מזה הירושלמי ראי' והוא לא קאמר כ"א כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא אבל אינו מזכיר למכור ולשחוט באיטלז וי"ל דס"ל דלמכור ולשחוט באיטלז דהוא במקום רבים והוי בזיון טפי מדאורייתא אסור רק לשקול בליטרא בביתו זה הוי רק מדרבנן כדי שימהר להמכר ודו"ק:
ודע דראיתי בשו"ת פנים מאירות חלק ג' שאלה מ"ג דמפלפל מי רשאי לפייס שקורין אויספלעטין על ס"ת של יתומה לישא אשה והביא ראי' מהא דאיתא פסולי מקדשין נמכרים באיטלז ונשחטין באיטלז שהנאתן להקדש וה"נ הוי הנאה להקדש דאל"כ צריכין לסייעה מן הצדקה ולפענ"ד נראה לפקפק דשאני גבי פסילי מקדשין דיש באיטלז קופצין הרבה ובוודאי ימכר משא"כ בס"ת שמא לא יזדמנו כ"כ פלעטון וא"כ ביזו את הס"ת בחנם וראי' מבבלי מס' שבת דף כ"ב סל של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינר זהב גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וה"ה כאן:
אמנם בלא הכי נראה דלא דמי דבשלמא גבי בשר בכור הרי מבזין הבשר עצמו משא"כ בס"ת הרי אינו מטלטלין הס"ת רק פלעטין הוא שגובין עליו ומה בכך הרי בהדי' אמרינן במס' שקלי' אחת לשלשים יום משערין את הלשנה וה"ה כאן:
אלו היה לי עיי' בק"ע ואע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו שאני הכא שהן עושין היפך התקנה עיי' במס' שבת פ' במה אשה הלכה ב' בש"ק ד"ה לא עמד ועיי' מ"ש בחדושי שם:
אסרו לעשות מלאכה בחש"מ משמע דהוי דרבנן, ועיי' בש"י ועיי' בתוס' בע"ז:
אם הזכירוך לבולי עיי' בק"ע ועיי' בש"י ופרושם דחוק אמנם עיי' במס' סנהדרין פ' ח' ה' ב' בפני משה ופרושו נבין, ועיי' במדרש רבה פ' מסעי במעשה שבאו לגדולי צפורי כתבים, ולפענ"ד נראה לפרש דמלת בולי הוא דהמלכות ממנה בני אדם ההולכים מעורב בתוך שאר בני אדם כדי לחפש אחר אנשים רעים לגלותם והוי מילת בולי כמו יש בילה דאמרינן בגמרא והואיל והמה הולכים מעורבים בתוך בני אדם קורא אותן בולי ולזה אמר שיהי' ירדן בעל גבולך שירחיק מזה בתכלית הריחוק, ועיי' במס' ב"מ פ' הפועלי' דאמר אבא ערק לאסי' עד ערוק ללודקי יע"ש:
ועז"ה אמר עד שיראה כל אדם שיקבל איזה התמניות כדי שע"ז יפטר מבולי, והיינו קבלין רשות להפטר מבולי, שוב מצאתי בירושלמי ריש מס' פיאה דמה בן נתינה ריש פטר בולי הי' פי' שר של חיילות א"כ מלת בולי הוא חיילות:
הוי מלקט פרורין מזה ראי' ללקט פרורי המצות ומוציא:
הלכה ד
ותני בשבת מותר עיי' בשו"ע או"ח סי' ש"ו מ"א ס"ק כ' דתמה ארמב"ם דס"ל כבוש יחיד לא שמי' כבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וכתבתי על הגליון עיי' ברמב"ם דקאי היכא דחתימה היא רק בשבת וא"כ י"ל דס"ל ג"כ כרמ"א דכתב שלהם הוא רק דרבנן וא"כ הו"ל שבות דשבות ובכה"ג דחינן דרבנן מקמי' דרבנן עיי' במ"א סי' תקצה בס' ק' ב' ועיי' בב"ש דכתב לדעת הרמב"ם היפך ממ"ש:
וכתיב וביום השביעי פי' מדלא כתיב ובשביעי ומדכתיב וביום רמז ליום השבת:
עד רדתה אפי' בשבת עיי' במדרש רבא על קרא וללבן ב' בנות דמפרש מלחמות בנה של זו דוחה שבת ומלחמת בנה של זו דוחה שבת וביפ"ת תמה שם איזה מלחמה דוחה שבת חוץ יריחו ושם מלחמת כל ישראל היתה יע"ש דדחק:
ולפענ"ד הכונה כפשוטו דאמרינן בגמרא דע"ז כשם שעמדה חמה ליהושוע כך עמדה למשה וא"כ נדחה שבת לכל א' י"ב שעות עכ"פ כיון דיום הי' כ"ד שעות והוי יום השביעי מאוחר ומשה היה מלאה ויהושוע מרחל וא"כ שפיר בנה של זו דוחה שבת ושל זו דוחה שבת וזה ברור, עיי' מ"ש שבת פ"ק דף ז':
אין מפנין את המת וכו' עיי' במס' אבל רבתי פ' י"ג ומבואר דאפי מבזוי למכובד אסור, ואפי' בתוך הקבר גופא אסיר עיי' ביו"ד סי שס"ג ועיי' מ"ש אבי זקני בחות יאיר דף רמ"ז ע"ב דהורה בב' מתים ששכחו הקברנים בכל א' תכריך א' והא' הי' נער קטן והורה דמותר לפתוח הקבר של הנער יען כי לא הגיע עדיי' לכ' וסליק החרדה חרדת יום הדין משא"כ בגדול דשייך חרדת הדין אסור לפתוח קברו, והגאון מו"ה דוד אפ"ה ז"ל שדה בי' נרגא דא"כ עדיפא הו"ל לגמרא להקשות במס' ב"ב דף קנ"ה ע"א בשלמא למ"ד בן י"ח היינו דאמר ר"ע אי אתם רשאי' לכולו ולא אמר הטעם משום חרדת הדין אלא למ"ד מבן כ' הו"ל לר"ע לומר הטעם משום חרדת הדין וסיים שם הגאון הנ"ל אלא וודאי דכולהו בחדא מחתא מחתינתו, והנה דבריו צריכין ביאור אי דכוונתו דאפי' בפחות מכ' נמי שייך חרדת הדין א"כ אדרבה הקושי' יותר חזקה דתקשה לכ"ע לימא הטעם משום חרדת הדין ואי דכוונתו דאפי' בבין עשרים נמי לא שייך חרדת הדין זה וודאי ליתא דהרי מבואר בגמרא גבי דאמר למה הרגזתני וא"כ דבריו נפלאים לכאורה, אמנם נראה לפענ"ד דשפיר הורה הגאון מו"ה גרשון וקושית הגאון מו"ה דוד אפ"ה לק"מ דהנה במס' אבל רבתי פ' י"ג תני' המוציא עצמות בקבר הרי זה נתנו במכמורת דברי ר"ע וחכמים אומרים לא יזיזן ממקומן ויש לדקדק במאי פליגי ונראה לפענ"ד לומר דלא שייך חרדת הדין אלא במעלה המת מן הקבר כמו בעלת אוב שהעלתה את שמואל מן הקבר משא"כ בתוך הקבר גופא אם מזיזו מצד לצד לא שייך ח"ה וראי' לזה כר' לפענ"ד מדברי רבינו האי בטור יו"ד סי' שס"ג דשאלוהו בבית הקברות שנתמלא והשיב דשלא כדין עושין מטעם דחיישו רבנן למקום תפיסה, גם משום ניול ומדוע שביק הטעם משום חרדת הדין אלא וודאי דס"ל דלא שייך חרדת הדין במזיזו קבר גופא וא"כ התם דשאלוהו בבית הקברות שנתמלא ואי צריכין קבר קוברין בבית הקברות הישנים ומניחין העצמות לצד הקבר ובכה"ג לא שייך חרדה כיון דאינו מעלם מן הקבר:
ועוד ראי' נלפענ"ד מדברי הטור שכתב ואפי' בתוך הקבר תני' אין מלקטין עצמות לא מתוך הקבר ולא מתוך הארון לצד הקבר לקבור שם מת אחר משמע דווקא לקבור שם מת אחר הוא דאסור הא מבזוי למכובד שרי משא"כ ברישא והיינו משום דברישא שייך ח"ה כיון דמוציא מן הקבר זה לקבר אחר לפיכך אסור אפי' מבזוי למכובד משא"כ כאן דאין מוציאין אלא דמניחין לצד הקבר לא שייך ח"ה, אלא דעל זה יש לפקפק דא"ל לא מבעי קאמר לא מבעי מבזוי למכובד דוודאי אסור אלא דלקבור שם מת אחר ה"א דשרי כדי לקבור המת האחר קמ"ל דאפ"ה אסור, מ"מ הלשון סובל יותר כהנ"ל:
והשתא לפ"ז בהא פליגי ר"ע ורבנן דר"ע ס"ל דבתוך הקבר לא שייך ח"ה לפיכך אמר דמותר ליתן במכמורות דהיינו בגומות שבתוך הקבר אבל רבנן סברו דאפי' בתוך הקבר שייך ח"ה לפיכך אמרו לא יזיזן ממקומן:
והשתא לפ"ז מתורץ קושית הגאון מו"ה דוד אפ"ה הנ"ל דהתם שאלו לבדקו בתוך הקבר וא"כ לא היה ר"ע יכול לומר מטעם ח"ה דאיהו לשיטתו סובר דבתוך הקבר לא שייך חרדת הדין:
אלא דלפ"ז אכתי תקשה דהו"ל לרבינו האי לומר הטעם משום ח"ה וכ"ת הא הו"ל בתוך הקבר הא קיימ"ל הלכה כרבנן וא"כ בהיות דרבנן פליגי עלי' דר"ע א"כ הלכה כוותייהו, ועוד קשה דאי טעמא דר"ע כנ"ל דבתוך קבר לא שייך ח"ה א"כ מ"ט לא פליג ברישא דהמוציא מת בקבר לא יזיזנו ממקומו אא"כ יודע שהי' מקומו שאול לו והא בתוך הקבר לא שייך ח"ה, וראיתי בנ"ב מה"ק תשובה פ"ט דהקשה ג"כ קושי' זו על רבינו האי ובעבור כן העלה דבעצמות לא שייך חרדת הדין דאך בשרו עליו יכאב כתיב וא"כ לפ"ז יש לישב הטיב דמוציא מת בקבר ס"ל לר"ע שפיר לא יזיזנו ממקומו משום בלבול משא"כ בעצמות לא שייך ח"ה ספיר קאמר דמותר לתנו במכמורת, אלא דלפי הנ"ל כיון דרבנן פליגי אר"ע וס"ל דבעצמות נמי שייך בלבול א"כ הדרה קושי' לדוכתה:
באמת דברי הנ"ב תמוהי' בעיני א' דהרי הכל בו נתן זה הטעם אירושלמי דקאמר אין מפנין המת ועצמות הרי בעצמות נתן ג"כ זה הטעם ואפי' אם נאמר דהכלבו נקיט הלשון אין מפנין את המת משמע מת דווקא, מ"מ ארבינו גופא לא הועיל דאכתי הו"ל לומר הטעם דח"ה דדלמא יפגעו בקבר שאכתי לא נתעכל הבשר והרי אמרינן דצדיקים אין רימה שולט בהם, ועוד אחר עיכול אף דכבר פסק הדין מאן יימר דחרדה מסתלקת והלא מבואר בפ' ג' מה' תשובה דיש רשאי' דנדונים לעולמים א"כ י"ל אף דפסיק הדין יש חרדה והרי שמואל הנביא אף דהי' צדיק גמור וקיים כל התורה כולה אפ"ה חרד, ואם יאמר האומר שאני שמואל דתוך י"ב חודש כדאיתא בבבלי שבת פ' השואל ולפיכך שפיר חרד דכל י"ב חודש הדין מתוח משא"כ אחר עיכול הבשר שכבר פסק הדין ואחר שכבר יצא שוב אינו חוזר וניער, ועבור א' שבאמת כדון תמיד אין אנו צריכין לחוש דהאי בלא"ה מוטל במצודת הדין, א"כ תקשה אכלבו גופא איך מביא ראי' משמואל דשאני שמואל דתוך יב"ח הוי משא"כ אחר יב"ח מנ"ל, אלא וודאי דהכא מביא ראי' אם שמואל שהי' צדיק גמור חרד בתוך י"ב חודש א"כ בוודאי גבי אחר שייך חרדה אפי' אחר י"ב חודש וא"כ ה"ה אפי' אחר עיכול הבשר:
ואפשר לומר דאפי' ברקב שייך ג"כ ח"ה ולא כהגאון מהנ"ל בנ"ב עיי' במס' גיטין דף נ"ז דמכנסי לי' לקטמי' ומאן בא בסוד אלקי, וינוחו על משכבותם כתיב:
ובהספד לגדול א' אמרתי לפרש דברי המדרש חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל עסקו בביזת מצרי' ומשה לקח א"ע יוסף, והנה יש להבין מדוע לא השתדל שום א' מישראל ליקח את ארונו דיוסף, גם הפסוק אומר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל והתעורר על זה בגמרא וכי משה העלה ולפענ"ד נראה הואיל וכתיב ורקב עצמות קנאה ועיי' בפרק השואל דדריש כל שיש קנאה בלבו עצמותיו מרקיבון וכתיב ויקנאו בו אחיו וא"כ משו"ה לקחו דווקא ארונות דשאר שבטי' דנעשו רקב לדעתם וברקב לא שייך בלבול משא"כ יוסף דלא היה קנאה בלבו א"כ בוודאי לא נעשה רקב חששו דאסור להזיזו מטעם חרדת הדין ובלבול, לפיכך המתינו עד שבא משה, אבל משה ידע וזכר השבועה שהשביע את בני ישראל ובוודאי שבועה וצווי של מת דוחה טעם דא"ה כיון שכך צוה, וזה אמור ויקח משה את עצמות יוסף כי השבע השביע, והנה אמרינן בגמרא חישב אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ומשו"ה אמר הכתוב אשר העלו בני ישראל והבין:
וזה הוא דאמרינן בבבלי מ"ק דף כ"ה דר"ח לא נפסיק משום דלא סיימוה קמי' דשלדו קיימת הוי וקשה הא מספיקא הו"ל לצאת אמנם לפי הנ"ל ניחא דדייק דע"כ אין שלדו קיימת דאל"כ איך הביאוהו כיון דשייך בלבול:
מ"מ נראה בעיני האי סברה דבתוך הקבר לא שייך ח"ה לסברה נכונה וגם רבנן עודו לזה והא דקאמרו לא יזיזן ממקומן היינו משום דס"ל דהיו ניול במזיז עצמות ממקומן אבל ר"ע סבר דבעצמות שכבר כלה ונפסד הבשר לא שייך ניול דדווקא היכא שהבשר עליו דנראה צורת אבר אדם שייך ניול משא"כ היכא דהבשר כלה, ואזיל ר"ע לטעמא דאמר לעיל לקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה הבשר אין הצורה נכרת בעצמות והיינו טעמא דליקט אינו אלא משיכלה הבשר משום ניול והיינו דכתב הב"י בשם הרמב"ן מסתברא מקים שנהגו כגון שנהגו לפנותם אחר עכול הבשר היינו דברי ר"ע ומשום ניול (ודלא כנ"ב שנראה שהבין שהרמב"ן כתב כן מצד עצמו ומשום בלבול אלא דברי ר"ע הן ומשום ניול ובזיון):
אבל ברישא במוצא מת בקבר נמי מודה דאסור משום ניול ובזיון לפ"ז הכל נכון דבתוך הקבר הכל מודים דלא שייך חרדת הדין ור"ע ורבנן פליגי בעצמות שבקבר אי שייך ניול, והשתא לפ"ז אי המעשה היה במעשה דר"ג ממיץ שהיו הקוברים צריכין להוציאין מן הקבר בוודאי יפה הי' הוראתו דבגדול שייך ח"ה משא"כ בקטן אבל אי לא היו צריכין להוציאן אפשר דאפי' בגדול כמי מותר לפתוח כנ"ל ועוד הארכתי בענין הלז וקצרתי: