מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת מועד קטן · הלכה ה
מתני' ולא יספידנו, עיי' רש"י כלומר שלא ישכור ספדן וכו' וצ"ע זה כרב אבל לשמואל אפי' בחנם אסור וכן פסיק הרמב"ם לחומרה כשמואל ומדוע נקיט כרב, ועיי' בברטנורא דכ' וז"ל קודם לרגל ל' יום תמיד, וצריך פי' ובתוס' י"ט כ' דהוא טעות וצ"ל אית, ושייך אלקמן אית דאמרי, ואולי י"ל דהרי הטעם שאמרו הוא משום מעשה שנתן לספדן כל מעותיו שכנס לרגל ונמנע ולא עלה לרגל וא"כ ה"א עתה דליכא עליות הרגל מותר לערער ולהספד תוך ל' לזה כתב הרב תמיד אפי' עתה אסור דדרך בני אדם לכנס לצורך שמחת יו"ט ויש לחוש שית לספדן וימנע מעונג הרגל, דגם עונג הרגל הוא מצוה והרי רבינו קדוש לאחר חרבן היה וכ' דין לא מעורר דאל"כ הו"ל לגמרא לומר א"ב ג"כ בזמן הזה אלא וודאי דלרב גם בזמן הזה אסור ועיי' בריטב"א:
א"נ מלת תמיד הוא אפי' בעובד בחנם דהרי אית בגמרא דאין המת משתכח וכו' וא"כ אפי' בחנם אסיר וכדעת הרמב"ם שפסיק כשמואל, ויש לעיין במ"ש רש"י חודש או חדשים קודם המועד ואיך שייך חדשים דקודם ל' מותר, וצ"ל דמיתתו הי' קודם חדשים ולא יספידנו בתוך ל' דמועד דה"א הואיל וכבר איחר זמן הספדו מותר קמ"ל דאסיר, אלא דמ"ש אח"כ דאם מת לו מת בתוך ל' צ"ע אמאי נקיט כאן בתוך ל' וצ"ל דהספד דרכו להיות קרוב לזמן המיתה, אבל הערער דרכו להיות אפי' אחר ל', אמנם צל"ע במ"ש רש"י בד"ה יבכון עמי' אפ"ה אסיר למימר במועד הא אפי' קודם מועד אסור, ולפי מה דנראה מלשון דכ' אפ"ה אסור א"כ הוי המשנה זו וא"צ לומר זו דאפ"ה אסור וכ"ש שלא יספידנו אמנם מלשון הריטב"א נראה דהוי לא זו אף זו דפי' כל מרי נפש אפי' מי שאינם קרובים יביאו אל הספדו לבכות ולהספיד את מתיהם יעיי"ש:
ועיין בבלי דקאמר שמואל לפי שאין המת משתכח וכו' ונ"ל דרב לשיטתו דאמר במס' ברכות דף נ"ח דרואה חבירו לאחר י"ב חודש מברך מחי' המתים דאמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חודש א"כ ס"ל דאפי' לאחר למ"ד ג"ש אינו משתכח וא"כ אמאי אסרו דווקא ל' יום קידם לרגל וע"כ פי' משום מעשה שהיה ודו"ק:
והנה בירושלמי אמרו ולא יספדנו איזהו הספד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו עכ"ל ביאור דברי הירושלמי הזה כראה דווקא כמו שעושה הספדנא דמערבא דמהדר על הקרובים בביתם והוא עושה הספד לקרובו ב"ע זה אסור דיש בו מרירות יותר מדאי כשעושה ההספד אל הקרוב לבדו, ומיושב בזה קו' שראיתי בהגהות הש"ס בשם שו"ת בית אפרים איך ספדו כל ישראל על שמואל שכתוב ויספדו לו כל ישראל הלא שמואל מת כ"ח אייר והוא בתוך ל' של עצרת, ולפי הנ"ל ניחא דשם לא הי' הספד כנ"ל בפני עצמו כנ"ל:
ועוד הרי בירושלמי אמרו עוד כי הדא בישן אבל בחדש מותר שבלא"ה לא נשכח וא"כ בשמואל הוי מחדש ולק"מ:
והנה דעת רש"י נראה דס"ל דהלכה כרב מדפי' במתני' הכל בשכר משמע הא בחנם שרי וזה כרב דפי' משום מעשה שהיה וכן כתב התוס' דהלכתא כרב באיסורא ונ"ל דבבלי לא ס"ל כירושלמי מדאמר מ"ב דעביד בחנם ומדוע לא אמר א"ב בחדש דלרב אסור ולשמואל שרי ש"מ דה"ל דלשמואל גם בחדש אסור ונ"ל דס"ל מדאמר במתני' מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא ר"י אמר אבל הוא לא וקשה הו"ל לר' יוסי לחלק דבאמת בתוך ל' מותר ללקוט דהרי בלא"ה עוד המרירות בלבו ש"מ דר"י לא ס"ל לחלק וא"כ לפ"ז י"ל דכל זה לר' יוסי אבל לר"מ דס"ל בלוקט עצמות שמחה לו א"כ י"ל אבל דבהספד יש חילוק בין ישן לחדש דבחדש שרי וא"כ י"ל הברייתא דירושלמי דתני דבחדש שרי הוא אליבא דר"מ אבל אנן קיימ"ל כר' יוסי ודו"ק וא"כ אפי' בחדש אסור ודו"ק:
דף ב' ע"ב הי' שמח לומר שנינוחו אבותיו מן הדין עיי' בק"ע שלאחר עיכול פטור מחיבוט, ויש מזה ראי' לדברי הגאון בעל נ"ב מה"ק ח' יו"ד סי' פ"ט דבעצמות לא שייך חרדת הדין ועיי' מ"ש מזה לקמן באריכות בפ' ב':
ושלא לטמאות כר' יוסי עיי' מ"ש פסחי' דף ל"ח בענין זה:
אלו הן ברכת אבלים מה שאומרין עליהם בבהכ"נ אלו הן תנחומי אבלי' מה שאומרי' עליהן בשורה כצ"ל:
דף ג' ע"א בחדש מותר עיי' בשו"ת בית אפרים סוף חלק יו"ד בענין הספד תוך למד:
ר"מ אמר לוייתה נראה דר"מ בא להוסיף דברייתא אמרה לא תעורר אשה לוייתה משמע דווקא אשה על בעלה הא בעל על אשה מותר ק"מל איהו סתמא לא תעורר לויתה לא היא עליו ולא הוא עלי' ומביא ראי' דתרווייהו נקראין כן דכתיב העתידין לעורר לויתן ופשוט:
תני לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפי' בקבר אר"י מפני מעשה שאירה אפשר דזה הוא המעשה שהובא בבבלי דספדן בא ונטלה אשתו המעות שהכין לרגל וזה הי' ספדן עבור בני' שהי' לה מבעלה הראשון ומזה למד ק"ו השתא דנוטלת מעות בעלה ונותנת לספדן מכ"ש שתתן המעות לבני' החיים ותגנוב הכל:
ומפי חבירי ידידי הרב המופלג מו"ה אברהם ברודא זצ"ל דיין דק"ק העלישוי שמעתי דפרושו הוא ע"ד דאיתא בבבלי כתובות דף ס' ע"ב מר בר רב אשי אמר אפי' מת נמי אסור דלמא קטלא וכו' הוי עובדא וחנקתי' יע"ש וזה שאמר הירושלמי פה לא ישא אשה שיש לה בנים אפי' בקבר ואיירי במנקת מפני מעשה שהי' ונכון אלא דלשון בנים דנקיט צ"ע לפ"ז ועוד דאיך שייך דין זה לכאן אמנם לפמ"ש ניחא: