מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת מועד קטן · אלו מגלחין פרק ג
הלכה א
מאי לצאת לצור לעשות דבר מצוה, ועיי' בש"ק דכתב מיהו בסוגין לא משמע הכי וצ"ע ובש"י תמה עליו ולפענ"ד כראה דכוונתו דלשון הירושלמי משמע לי' דקאמר מאי לצאת לצור לעשות דבר מצוה משמע דלא שאל כ"א לצאת לעשות מצות יבום ותיכף לחזור, אמנם נ"ל דבהא פליגי הב' לשונות דהלשון ראשון ס"ל דאפי' לצאת ולשוב נמי אסר ליה, אמנם האית דאמרי ס"ל דשאלתו היתה לצאת לגמרי ולזה השיב לי' אחיו שלזה הניח ח"ק אמו כלומר חיק אמו עזב לגמרי' וחיבק חיק נכרי כלומר שיצא שלא לשוב ועבור כן ברוך המקום שהרגו ועתה תרצה לעשות כמוהו אבל לצאת ולחזור לא אסר לי', והיינו דקאמר הש"ק דמסיגי' דפה לא משמע כן משום דללישנא קמא משמע דאפי' לשוב ולחזור אסר לי' ודו"ק:
שמעון בר בא אתא לגבי ר"ח, עיי' מ"ש במס' חגיגה דף ג' ע"ב במעשה כה"ג בר"ח בר בא ועיי' במס' כתובות בבלי דף קי"ב ע"א ר' חנינא מתקן מתקלי' ועיי' שם ברש"י ובתוס' ולפענ"ד הכוונה שהי' מתקן אנשי א"י מתקלה כמו שלא התיר לזה לצאת לחוצה לארץ ליבם פן יארע לו תקלה שימות גם הוא כאחיו וכמו שלא התיר לר' שמעון ב"ב מתקלי' דידי' שירגיזו עליו אבותיו ויאמרו לו נטיעה אחת וכו':
הענין סברין מימר כשהי' חבוש אצל עכו"ם, עיי' פסחים פ' האשה ריש הלכה וי"ו ועיי' מ"ש בחדושי שם:
שאול משמים נשקפה, עיי' בק"ע ובש"ק ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה דעל שהתחתן רבי עם בר אלעשא חד חידא זו ואולי הבין שלא היתה בתו של אלעשא בת ענותן ואולי היתה כעסנית כדרך הנשים וזה הוא דאמר שאול משמים נשקפה כלומר הגיהנם שנשקף לאדם משמים היא הומי' בירכתי ביתה דהיינו אשה רעה הומי' וסוחרת דהיא גיהנם הנשקף לאדם משמים דמכריזין בת פלוני לפלוני, וקאמר מפחדת כל בעלי כנפים דהיינו אשה רעה כזו מפחדת תלמידי חכמים דרוב נשותיהן מושלים עליהם וסיים הקרא ראוני נערים נחבאו וישישים קמו עמדו כלומר נערים שפגעו בהן מדת הדין כזו אזי נחבאו ממנה וגרשו אותה, אבל וישישים קמו עמדו כלומר אנשים שלא גרשו אותה תיכף רק המתינו זמן מה עד שילדו בנים ובנות שוב לא היו יכולים לגרשה וזה הוא דסיים הנס יאמר הו הו כלומר הנס והנמלט מאשה רעה כזו ישמח וישורר הוי הוי דהוא לשון שמחה והנלכד נלכד בעונו דעונת אדם לכדוהו אם לא יכול להפטר ממנה, ובהיות דרבי תבין כי זה הדבר נוגע לו חרה לו ואמר לי' איני מכירך זקן כנ"ל פרושו:
ולא עוד אלא אפי' חיטה אחת חצי' כשדף וחצי' לא כשדף והיו עמודי בית הועד מתרופפי' אמר להם ר"י אם חברים מתלחמים אתם מה אכפה לכם, אמרתי לפרש ע"ד הגדה, ע"פ מה ששמעתי מאחי החריף הגאון מז"ה אברהם בעל המחבר שו"ת בן יהודה ני"ל לפרש הקרא איכה יועם זהב ישנה הכתם הטוב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות משום דאיתא בגמרא כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו ויש לדקדק בלשון דקאמר הגמרא אין לו הו"ל למימר אין רפואה למכתו ופי' משום דבאמת עיקר בזיון שמבזה העם הארץ לת"ח משום שמתגאה על העושר שיש לו ומשום כן מתחלף נגד הת"ח ומה עושה הקב"ה מורידו מנכסיו כאשר התפלל דוד הניעמו בחילך והורידמו דע"י זה לארץ ירד, וזה הוא דקאמר הגמרא כל המבזה ת"ח, אין לו דהיינו בזה שאין לו כלומר שיהי' בחוסר כל זה הוא רפואה למכתו והבן וזה הוא דקאמר ירמיה איכה יועם זהב דהיינו על איזה דרך יועם זהב ישנה הכתם הטוב דהיינו שיצא העושר מבעליו ויהלך ממנו ומפרש תששפכנה אבני קודש בראש כל חוצות דהיינו אם המה מבזים ושופכים כבוד אבני קידש דהיינו הצדיקים לבזיון בראש כל חוצות דהיינו לעיני כל ודפח"ח:
והשתא לפ"ז כיון שכידוי אז ר"א ולא חשו לכבודו נענשו כמבזה ת"ח בעניות וכבר נודע דת"ח משולים לחיטים כדאיתא בקרא בטנך ערמת חטים, וזה אמר אפי' חטה א' דהיינו ת"ח חציו כשדף וחציו לא כשדף דהיינו לא נדון במיתה גמורה רק בעניות דהוי חשוב כמת, והוי עמוד בית הועד מתרופפי' כלומר כיון שראו המוני עם דת"ח יורדים מנכסיהם לא רצו לתן בתם לת"ח באמרם כי לבסוף יענו לפיכך אמר ר"מ אם ת"ח מתלאמין אתם מה לכם, כן אמרתי לפרש ע"פ אגדת מוסר:
מאשפות ירים חביון נ"ל דהוא ר"ת אליעזר יתירו מנידויו:
ע"ב את מי נידוי את ר"א ב"ח שפקפק בנטילת ידים בחדושי למס' ברכו' כתבתי וז"ל ענין שפקפק היינו שרצה לעקור כל ענין נטילת ידים וראיתי בש"כ ביו"ד סי' של"ג ס"ק ע' דהקשה אמ"ש הר"נ דהא נטילת ידים אין עיקרה מן התורה, דהא אדרבה כיון דאין עקרה מן התורה מנדין אותו יע"ש ולפענ"ד דקושית הר"נ היתה דמשמע משום שפקפק על כל ענין נטילת ידים הוא דנדוי הא משום שעבר לא וזה פשוט:
דבמה השקוהו כתבתי ג"כ בחדושי לברכות ענין הא דקאמר דוגמא השקוהו נראה לפענ"ד לתרץ ע"פ מה שהקשה הראב"ד שם בעדיו' פ' ה' משנה וי"ו וז"ל ותמי' לי טובא לרבנן מ"ש מעכו"ם שנשא בת ישראל וא"ל משום דרבוי גופא משמע שיהיו שניהם שוין מיהו גר שנשא בת ישראל ממעטינן לי' מבני ישראל, והשתא לפ"ז ר"ל דעקבי' ב"מ דפליג ארבנן ס"ל איפכ' דהיכא דב' המה גרים אזי אין משקין וממעטין כן מבני ישראל אבל היכא דהיא בת ישראל אזי משקין וה"ה איפכא בן ישראל שנשא גיורת נמי משקין וזה הוא דקאמר עקבי' ב"מ דוגמא דדהו אשקוהו כמו שהם היו גרים שנשאו בת ישראל ה"ה ג"כ המה השקוהו גיורת שנשאת לישראל:
חמית חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צרכי' אמרה לי' יהוי האי גברא מוחרם וכו', עיי' ברמב"ם פ' ששי מה' יס"ת בכ"ד דברים שב"ד מנדין חשב במספר י"ז המכשיל את העיור וכתב עליו הראב"ד כגון מכה את בנו הגדול ועיי' בכ"מ דתמה מדוע מפרש כאן יותר מאינך ואין דרכו של הראב"ד אלא להשיג, ונראה לפענ"ד דגם זה השגה משום דהרמב"ם נקיט הלשון המכשיל את העור משמע שכבר הכשיל אותו מדלא נקיט הלשון הנותן מכשול לפני העיור ובאמת בגמרא אע"ג דהבן לא המריד כנגד האב אפ"ה שמתי' האי אמתא כיון דאפשר דהבן ימרוד כנגדו וזה הוא מה דהשיב הראב"ד ודו"ק, אמנם הרמב"ם אפשר דס"ל מדאיתא בגמרא הלשון דאמרה להוי האי גברא בשמתא משמע דלא שמתי אותו רק אמרה דאם ימרוד הבן אזי יהי' בשמתא וכן הי' דהבן המריד כנגדו דאל"כ הו"ל לומר שמתי' להאי גברא, ויותר נראה דהראב"ד בא למעוט מעובדא דכאן דבכה"ג אין מנדין דאע"ג דהוא עכיהו יותר מן צרכי' כיון דלטובתי' עביד כן:
תןדןס איש רומי וכו', יש לעיי' מדוע קרא לי' איש רומי, ועוד הנהיג הכ' רומי דווק' לאכל גדיים מקולסי' ובבבלי פסחים דף נ"ג ע"ב בעי אי גברא רבא הו' אי בעל אגרופין הוי ופשט מדתני את זאת דריש תודוס מה ראו חנני' מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדוש שמו למדו ק"ו מצפרדעים ויש לעי' בלשון הבריית' דאמרה ועוד זאת תודוס משמע דקאי על דבר אחר הקדום דרש זאת, ונ"ל דעיר רומי היה תמיד יתד תקועה לישראל לצרוס וגזרו עליהם גזירות לבטל תורה ומצות ולזה הצדיק הזה הנהיג אותם לאכל בפסח גדיים מקולסים רמז להם בזה שצריכין לחיות כגבור בכלי זיינו למסור נפש וללחום נגד הגזירה, וגדי הוא מלשון גד גדוד יגודנו וכו' לרמוז אספו יחד ויהיו מקולסין ע"ד תורה ומצות לקיימם, זאת היתה כוונתו, ולזה מביא הברייתא זאת ועוד זאת דריש תודוס מה ראו חנני' מישאל ועזרי' שמסרו נפשם מדרשו ק"ו מצפרדעים כן צריך כל אדם למסור נפשו על קדושת שעו הגדול ומצותיו כנ"ל ברור ולזה קראו לו איש רומי על רומי:
רשב"ל הוי מעייני תינין בברברייתא וכו', עיי' ב"י יו"ד ה' נדוי וחרם סי' של"ד שהביא דברי הרב מנחם שכ' וז"ל מי שנדה שלא כדין נידויו נידוי וצריך הראשון היתר, או שינהג ל' יום, ואם אמר לאחר אדרבה עלי' יחול אף ע"ה לחכם נדוי של שני נידוי ושל ראשון אינו נידוי וצריך הראשון היתר, אבל מי שנדה מהדין וא"ל האחר עליך יחול אדרבה אין נדוי של שני חל כלל עכ"ל, וכ' הב"י ולא נתבררו לי תחילה דבריו דמשמע שאם לא אמר לי' אדרבה הראשון הוא מנודה ודברים מתמיהים כיון דאינו בר נדוי הראשון אין חל עליו הנדוי עכ"ל, וכ' הב"י ואפשר לקיים דברי הרב מנחם כשמנדה הראשון הי' ת"ח ע"כ, והנה מ"ש הר"ר מנחם דאפי' עם הארץ יכול לומר אדרבה ונדויו נדוי נ"ל דנפקא מירושלמי פה דהרי ליסטיי' היו וש למה שאמרו לי' אדרבה, ולא כמהרי"ק שהביא ב"י שם דווקא צורבא מרבנן יכול לומר אדרבה, וס"ל דהא דאמרו ליה לר"ל שרי לן ואנן נשרי לך הוא דאע"ג דשלו אינו נדוי רק שלהן הוא משום דאמר לחוץ אילן עמא בחרמין דייק עמא אפילו תברייהו שלא היה אז אצלם והמה לא אמרו לו אדרבה ולכך אותן שאמרו לו תיכף אדרבה לא חל נדויו אצלם אבל השאר שלא אמרו לו אדרבה חל הנדוי וזה כדברי הר"ר מנחם ודו"ק:
ועיי' במהרי"ק שורש א' דחכם שנדה בשביל דבר א' ולא פי' שנדהו בשביל דבר זה אפ"ה חל הנדוי בשביל מה שהעיז אע"ג דאיהו לא פירש הנדוי בשביל דבר אחר, והביא ראיה מהא דר"ל בבבלי מ"ק דשמתא להאי גברא דאכל מפירי וכו' ואמרו רבנן דשלו נידוי ושלך אינו נדוי וכתבו המפרשים ואע"ג דאולי הי' מנדהו בשביל דלא אשגח בי' ע"מ כיון דהוי דבר שאין דרך על זה לנדות ודייקו מזה הפוסקים שאם נדה על שאין דרך בני אדם להקפיד דלא הוי נדוי והקשה מהרי"ק דלמא אה"נ אלו אמר ר"ל דהי' מנדה בשביל ד"א דלמא באמת היה נידוי רק דר"ל לא רצה לשקר וידע בעצמו שלא נדה בשביל דבר זה, אלא ש"מ דאפי' לא נדה בשביל ד"ז אפ"ה הוי נידוי הואיל וראוי לחול בשביל זה, אלא דאפ"ה נראה לפענ"ד לדחות די"ל דהמה דייקו מדאמרו לי' רבנן תיכף שלך אינו נידוי ודלמא נדה בשביל כבודו ואיך החליטו תיכף דשלך אינו נידוי ש"מ בשביל דדבר שאין דרך להקפיד לא חל הנדוי ודו"ק:
בשלא חזר בו ועיי' בש"ק ומכ"מ יש לתמוי' דאפי' בחזר הא דווקא נשיא מפיר ולא אחר:
זקן ששכח תלמודו מחמת אנסו, עיי' בבלי מנחות דף צ"ט ועיי' בנ"ב מה"ק חרק או"ח סי' ט' במה שפלפל בספרים פסולים שאינם ראוים לתיקן אי מותר להניחם בארון הקודש והשואל הביא ראי' משברי לוחות שהיו מונחים בארון ואיהו דחה דשאני שם דארון נעשה מתחילה לכך משא"כ כאן דאינו נעשה מתחילה לכך לפענ"ד אינו דחי' דכך ראייתו דכמו דאנו רואין דהקב"ה צוה לעשות הארון מתחילה לכך ה"ה ג"כ עשוי הארון הקודש ג"כ מתחילה לכך וכ"ת מדוע יעשו מתחילה הארון לכך כיון דהס"ת אינו ראוי לתיקן זה אינו דלמא יבא סופר א' ויתקנה בזול או כדומה, ומ"ש הכ"ב שאסור שמא יבא לקרות בו נראה דאפשר ע"י סימן שיכתוב עליו שזה הספר אינו כשר ועיי' ביו"ד סי' רפ"א בנקודת הכסף ועיי' בספר בני יונה דמפלפל אי יש לסמוך ועיי' ביומא ועיי' בחבורי אני' דיונה פ' ע"ז סי' ב':
ונדון אלו עם אלו, עיי' בש"ק מה שתירץ ולפענ"ד צ"ע א"כ מאי א"ל דכמה השקוהו שאני התם דעדיין לא היתה תקנת אושם, וי"ל:
ויש אומרים מקלו של ר"מ היתה והיא היתה מלמדתם דעה, בדרושי שלי בארתי הקרא דהראה לו הקב"ה לירמי' מקל שקד דהי' ג"כ רמז לבל יומר נער אנוכי והראה לו בחזיון מקלו של אהרן הכהן דגמל שקדי' כלומר זכות אהרן הכהן יעמוד לו דאף אם ילחמו לו לא יוכלו לו, דע"כ הא דאמר הירושלמי כאן מקלו של ר"מ היתה בידו הכוונה תורת ר"מ וזכותו היתה בידו והיא היתה בעזרתו:
הלכה ב
ובלחוד תרי דיהא שלח חד פי' דבא דמתני' משמע דדווקא אלו מכבסין אבל מי שאין לו אלא חלוק א' לא לזה מתרץ דמתני' איירי באית לי' תרין ומטנפי וכדמתרץ בבבלי מ"ק יע"ש א"כ ובלחוד הכוונה הוא חוץ באית לי' תרין דאז אסור לכבס ודו"ק:
אין מכבסין אותן במי רגלים עיי' ע"ש בחדושי לשו"ע בענין אין מכניסין מי רגלים במקדש ועיי' במס' ר"ה בבלי דף כ"ג ויש לעיי' ממדרש ילקוט פ' בא רוגז קפ"ז ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ס"ה תפילין ומזוזות ולא אמרינן דמאיס מפני הכבוד ויש לעיי' בכלי הקודש שע"פים הצורפים ע"י מי רגלים ויש לזהר, ועיי' מ"ש בחדושי אגדה שלי בענין כומז שנעשה ממנו כלי מקדש ובענין מראות הצובאות ועיי' רמב"ן על התורה שם:
הלכה ג
ורקת רוקא דמתחזי על ארעא עיי' תוס' בבלי יבמות דף ל"ט ותוס' ס"פ מ"ח דייקו על ארעא הוא רק למצוה יע"ש ועיי' שם הלשון דמטרא חליצא ועיי' בנ"ב מה"ק ח' א"ע סי' צ"ד:
הלכה ד
וטוה לעצמו תכלת לציצתו עיי' בש"ק ולק"ע מהא דמתיר בסלך לא הי' יכול להקשות דידע דאיכא לתרץ דרב באינו יכול לטות על ירכו כ"א בפלך ומותר אפי' בפלך כוח בתפילין דא"א ומה שהקשה דגם בתפילין אפשר דתהי' הכתיבה בשינוי גם זה אינו א' דעזתה צריכה שרטוט וגם תפילין עכ"פ שיטה ראשונה וכתיב זה אלי ואנוהו וא"כ לק"מ ודו"ק:
הלכה ה
דף וי"ו ע"ב סנדל וספן, עיי' בק"ע דגרס סוכת וסכות, ולפענ"ד א"צ להגיה וכ"ת ס'נד'ל' סיכה נעילה דומי' (דכתיב האנק דום) לימוד סחורה פיו (שצריך לכסות את פיו עיי' לקמן דף ז' סוף ע"ב), ניעור (דהוא כפיות המטה כדי שיהי' נעור ויזכור אבלותו כדאמר לקמן דף ח' ע"ב):
אית דבעי מימר עיי' בש"ק בד"ה שבאה במה שתמהאר' יחיאל ולק"מ מדאמר רק אית דבעי מימר אבל אכתו לא רצו בהאי תירץ וכדעת ר' יחיאל:
אמר ר"ח די הוי שמעתא כן ושמעתא כן ועיי' בק"ע ופרושו דחוק אמנם יש לפרש דהוי שמעתא דמקצת יום לעד ככלו ושמעתא כן דאם חל יום ל' שלו בשבת מגלח ע"ש, ועל זה תני זו דברי אבא שאול והלכה כדבריו ומיושב בזה תמיהת דגול מרבבה ביו"ד סי' ת' על מהרי"ל יע"ש ועיי' בש"י דהוסיף לתמות מירושלמי פה ולפמ"ש ניחא הכל ועיי' בתירץ דש"י ודחוק:
דף ז' אם ביום השני אינו נותן צרכה מימר מי שמתו מוטל לפניו, בחדושי ליו"ד סי' שפ"ח כתבתי עיי' בדגול מרבבה מ"ש דדעת מהרי"ט צאהלין דכתב דמת ביום וקברו בלילה דחייב בתפילין והד"מ דאת דבריו והדין עמו וכן הסכים ג"כ הטו"ז וא"ר בסי' ל"ח באו"ח ועיי' פ"מ וגם בס' ברכי יוסף כדעת דגול מרבבה, וכן מבואר לדעתי בהדי' במהרי"ל וז"ל במס' שמחות הגה מספר הפרנס אבל מיום ראשון ואילך חייב בתפילין, אבל בשני לא יניחם כן אמר מהר"י סגל דאמרינן שם מקצת היום ככלו שאם ישב שעה אחת ביום ראשון מותר בשני להניח תפילין לאלתר, הרי מבואר בהדי' דווקא היכא דישב שעה אחת הא כל שלא ישב שעה אחת אסור להניח, וזה הוא הפשט בדברי' במ"ש אבל בשני לא יניחם כן אמר מהר"י סג"ל וכו' ולכאורה אין פירוש לדבריו דאדרבה בשני צריך להניח וגם מאי כן דכתב אלא הכוונה הוא כנ"ל וה"ק אבל בשני דרצה שאם נעשה אבל ביום שני כגון שהקבורה הי' ביום שאח"כ ג"כ לא יניחום ומביא ראי' דכן אמר מהר"י סג"ל וכמ"ש, אבל תמי' לי מדברי הירושלמי פה דמקשה ואם ביום ב' אינו מניח אצטרך לומר מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין אבל אי ביום שני מניח אתא שפיר כגון דהי' מלין את המת עד למחר דהי' חייב בתפיליין רק דפטור משום דמתו מוטל לפניו, הא אם קברוהו חייב בתפילין ואע"ג דהוי יום קבורה אלא וודאי דיום ראשון דאסור בתפלין הוא יום המיתה וצ"ע טובא כעת, ועוד נראה לפענ"ד להסתייע מקרא דיחזקאל בסי' כ"ד גופא דאמר לי' הקב"ה הנה אני לוקח ממך את מחמד עיניך ואמר לי' פארך חבוש עליך ומנה יליף הגמרא דאבל ביום ראשון אסור בתפילין וכתוב אח"כ ותמת אשתו בערב ואעש בבוקר כאשר צוותי משמע הא בלילה לא עבד וע"כ משום דהקבורה לא היתה כ"א למחר ומנה ילפינן דאבל אסור בתפילין א"כ משמע דאפי' ביום הקבורה אסור בתפלין ודו"ק א"כ הדין הלז צ"ע דיש פנים לכאן ולכאן:
בשלישי הוא עושה בצנעה בתוך ביתו דייק הוא דווקא העני אבל לא עשיר, אלא דבר קפרא ס"ל דאפי' עני ג"כ ביום ג' אסור בכל ענין וא"כ מבואר בהדי' דלא כשיטת רבינו שמעיה שהביא הב"י בסי' ש"פ דס"ל דלאחר ג' אפי' עשיר שרי בצנעא, אלא דאולי י"ל דדווקא ביום ג' הוא דאמר ת"ק דדווק' עני עושה בצנעה, אבל לאחר ג' י"ל דאפי' לעשיר שרי בצנעא, אמנם נראה לפענ"ד דהרי במס' שמחות פ' ה' הלכה א' תני אבל כל ז' אסור במלאכה, ואח"כ בפ' וי"ו תני ביום א' וביום ב' אינו עושה מלאכה אפי' נוטל מן התמחוי, ובג' עושה בצנעה וכו' וזה כת"ק פה בירושלמי ועכ"פ אמר מתחילה בהלכה ה' דאסור במלאכה כל ז' וע"כ צ"ל דזה איירי בעשיר ודלא כשיטת ר' שמעי' שהביא הב"י ודו"ק, והנה מדאמרה הבריתא אסור במלאכה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה ומדוע לא אמרה אפי' בדבר האבוד והפסד מרובה ש"מ דס"ל דבדבר האבוד מותר אפילו ביום א' וכרשב"ג לעיל ר"פ מ' שהפך, ומזה התרתי לאיש א' שנעשה אבל ביום א' נסע ליריד בהיות שאמר לי שצריך לגבות שם החובות הבלתי בטוחי' וגם טעה בחשבון בחשבו עם בעלי חובותיו באתם מאות זהו' וא"א לו זה על ידי אחר ואם לא יסע לשם יפסידם ומבואר בשו"ע ש"פ דאפילו במלאכה התיר הרמ"א בתוך ג' במקום הפ"מ וכ"ש במז"ע דקיל טפי:
לאחר ג' ימים הכרס נבקעת ואומרת לו הא לך מה שגדלת חמסת ונתת בי, דע כי הרשעים המה הטמאי' הנקראים הולך על גחון ור"ת ג'מ'ו'ן' הוא גזלת חמסת ונתת בי והמה מסטרא דנפש, וזה וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם דר"ת ח'ג' הוא חמסת גזלת, ובקדושין דף למ"ד בעי הגמרא ויו לנחון דהוא אות האמצעי דאותיות התורה אי מהאי גיסא או מהאי גיסא, ואמרתי הכוונה ע"ד מוסר דיש אדם שהוא חומס וגוזל ואחר שגזל וחמס אינו מהני ג"כ שום עני בשום דבר והוא רשע גמור ואכזר אמנם יש שגוזל וחומס ואח"כ עושה צדקה עם המעות הנגזל, והנה גחון דהוא רמז לרע דגוזל וחומס דהוא טמא ממש ובעי אי וי"ו דמרמז על הנתינה קאי אשלפניו דכמו דגזל וחומס היינו לרע ה"ה ונותן הוא ג"כ לרע כמו שאמר הירושלמי כאן ונתת בי שהוא אכל ושבע ולא נתן ג"כ לאחרים או קאי לאידך גיסא דנתן ג"כ לאחרים עמנו צדקת וגם כן טמא עכ"פ דהואיל וגזל וחמס כן אמרתי ע"ד מוסר:
ב' שותפים וכו' ויש לבטל השותף שותפתו כשהוא גוסס, ועיי' תשו' אדמ"ו הגאון חתם סופר חיו"ד סי' שנ"ד והוא לא התיר כ"א כשמבטל כשהוא גוסס אמנם בספר שערי תשובה באו"ח סי' תל"א מביא בשם ת"ם שבפראג אפי' אונן מקנה חלק שותפתו לחבירו:
היתה לו פרה מגעלת סי' משכרת לאחרים הרי זה עושה וע"ז אמר ר"י והוא דחייב לי' ירצה שכבר קיבל דמי השכירות וא"כ בוודאי אינה יכולה למנעה מן השוכרי' ונפל לפ"ז מה דמדקדק בש"ק:
חייביהו בשאר מצות של תורה עיי' בשו"ע יו"ד סי' שמ"א ש"כ ס"ק ז' ומשמע דברכות ותפילה חייב בשבת וי"ט, ותמהני איך נעלם ממנו ירושלמי בהדי' כאן דהלכה כרשב"ג וצ"ע:
הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים עיי' בש"ק בד"ה אי אפשר ויש לישב לפ"ז הא דכתוב הרמ"א בשו"ע סי' שצ"ג סעי' ב' ועכשיו נוהגון שאין אבלי' יושבי' במקומ' כל למד ואין למנהג זה עיקר, ולפי דברי הירושלמי י"ל דקיימ"ל להחמיר כמאן דהוא מוסיף ימי' וא"כ גם בשבוע ד' אל ידבר וא"כ יותר שיושב' חוץ למקום ויכולים לדבר כמ"ש התוס' ודו"ק:
הרי שבא ומצא וכו' נשאלתי בא' שמתה אחותו ובא ביום וי"ו של שבעה בערב מעיר פעסט על האיתן באהן ושאל אי רשאי למנות עמהם כמבואר ביו"ד סי' שע"ה והשבתי כיון דבא ממקום רחוק יותר מיו"ד פרסאות אינו יכול למנות עמהם וכמו שסיים הש"ך שם ס"ק י"ג וכמו שכ' התוס' במ"ק דף כ"א ד"ה מקום, אלא דהי' דעת השואל כיון דעל האייזן באתן היה יכול לבא בתחילת האבלות תיכף ביום א' מחשב מקום קרוב, והשבתי דזה אינו כיון דעכ"פ בדרך הלוך לח היה יכול לבוא ביום א' מחשב מקום מרחוק ועיי' במס' פסחים דף צ"ד היה עומד חוץ למודיעי' ויכול לכנוס בסוסים ופרדים יכול יהיה חייב ת"ל ובדרך לא היה יעיי"ש הרי דחשיב דרך רחוקה וה"ה כאן:
אלא דיש לומר דשם איירי דרק יכול לבא בסוסים ופרדים אבל עכ"פ אין מוכן הסוס בידו אלא דמלשון הירושלמי שם דקאמר אע"פ שהסוס מוכן בידו, הרי אפי' ביש לו סוסים אפ"ה חשיב רחוקה, אלא אולי י"ל דשאני התם דגלי קרא דכתיב ובדרך לא היה משא"כ כאן י"ל דמקילין באבל, אמנם נ"ל ע"פ מ"ש הריטב"א סה דאפילו היה הקבורה סמוך לחשיכת ולא היה יכול לבוא אפ"ה מונה עמהם דאל"כ נתת דבריך לשיעורין יעיי"ש א"כ כאן ג"כ נתת לשיעורין דבריך דא' יכול לבוא וא' אינו יכול לבוא מחמת חסרון מעות, לכן נ"ל פשוט דצריך למנות ז' ולא חשיב בכה"ג מקום קרוב:
ע"ב ולמדין דבר קודם מתן תורה עיי' ביפה תואר בבראשית רבא פ' ק' סי' ז', ועיי' דתמה שם הא יליף הא דאסור לשמש בשני רעבון מיוסף אע"ג דהוי קודם מתן תורה ולפענ"ד דאע"ג דהוי קודם מ"ת אפ"ה למדין ממנה מדכתבה התורה מילי יתירה וליוסף יולד שני בנים בטרם יבא שנת הרעב אלא וודאי דהורה לן התורה זאת לדורת דאין לשמש בשני רעבון ללמוד ממנו דאל"כ מדוע כתבה לן התורה דנולדו לו קודם שני הרעבון משא"כ כאן דהוי ספור מעשה איך נהגו עם יעקב א"כ שפיר מקשה דאין למדין ממנו, ועיי' בחדושי על התורה:
כך אתם שמרו על אחיכם שבעה בחדושי על התורה בארתי בזה מדרש רבה פ' שמיני ויהי ביום השמיני זש"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע והוא דהנה מבואר פה דשבעה ימי הפרשה היו ז' ימי אבל וקשה לפי מה דקיימ"ל לענין שבעה מקצת היום ככלו כדאיתא לעיל א"כ אעמאי קרא דווקא ביום ח', אמנם אלו קרא לו ביום הז' היה אולי אהרן ובניו מרגישין דמשום אבל והקב"ה רצה להעלים ממנו ודי לצרה בשעתו, לפיכך קראו ביום ח' וזה פשט המדרש ויהי ביום השמיני והי' קשה לו קושי' הנ"ל מדוע ביום ח' לזה אמר שומר מצוה לא ידע רע כנ"ל:
כשם שנתרויתם בשמן המשחה וכו' נראה דרמז חייב אדם לברך על הרעה כמו על הטובה והבין:
ואית דמחלפין ימי שנים בכי ז' ולכאורה צ"ע לענין מאי אמר ימי שנים, ונראה דהנהו ס"ל כר"א דס"ל דב' ימים ראשונים אסור להניח תפילין ויליף לי' בבבלי דף כ"א מדכתיב ויתמו יב' בכ' אבל יע"ש וא"כ שפיר דריש ימי ב' והיינו לתפילין בכי ז' והיינו לבכי' ומאן דס"ל ימי שבעה הוא סבר כר' דרק יום א' אסור בתפילין ומשו"ה דריש ימי לשבעה:
אי מה העצרת יום א' אף האבל יום א' פי' עוד יום א' יהי' נוסף זולת השבעה כמו שעיני עצרת דהוא אחר החג והיינו מדכתיב חגיכם משמע ב' ומתורץ קושית הש"ק:
ואין לי אלא יום א' בלבד עיי' בש"כ סי' ת"ב ס"ק ד' ודע דבבבלי דף כ' ע"ב איתא מתחילה א"ר רב"ח שמע שמועה קרובה ברגל ולבסוף נעשה רחוקה אינו נוהג אלא יום א' אחר הרגל ואח"כ איתא תני ר"א ד"ק קדר"י שמע שמועה קרובה בשבת ולמצ"ש נעשה רפחקה אינו נוהג אלא יום א' ויש לדקדק הא תו למה לי דהיינו רישא ונ"ל דה"א דווקא ברגלי' הואיל וקיימ"ל דרגלי' מפסיקין ואינם עולי' משו"ה אע"ג דדבר שבצנעה נוהג אפ"ה הואיל ואין הרגל עולה משו"ה צריך לנהוג מוצאי י"ט שעה אחת אבל בשבת ה"א הואיל ושבת עולה א"כ הואיל ונהג דבר שבצנעה א"כ עולה ותו א"צ לנהוג אפי' שעה אחת קמ"ל דאפ"ה צריך לנהוג מש"ק שעה אחת ודו"ק:
והנה לכאורה מזה נראה דיצא דעת ר' יחיאל בשמועה קרובה שבאה בשבת דאין יום השבת עולה למנין ז' וטעמו דאמרינן כאן דאע"ג דנוהג אבילות שבצנעה ע"ע הואיל ותיכף אחר השבת נעשה רחוקה לא מהני אבלות דצנעה וצריך לישב אח"כ שעה אחת ה"ה ג"כ דאינו עולה ולפענ"ד לא דמי דבשלמא כאן במ"נ דאיך נימא דיצא ע"י אבילות שבצנעה דנהג דבמ"נ דא"כ הרי הוי קרובה וצריך לנהוג שבעה ודו"ק:
אמנם כל זה הוא לפי דעת הש"כ שצינתי לעיל אך לפי דברי הירושלמי פה בבאת לו שמועה קרובה בשבת דאתער ר"י קורע למחר ומתאבל הוא משום דבאמת זה הוא טעמא דידי' דהואיל ושבת עולה א"כ ממילא הו"ל שמועה קרובה ומשו"ה נקיט ר"י דווקא שבת ודו"ק:
ואפי' טפילה לטפילה חייב לקרוע דאמר ר"א וכו' וי"ל איך מבואר זה מדבריו וצ"ע, עיי' בשו"ע סי' ש"מ ס"ג חי דעל או"א חייב לקרוע לעולם וכ' הב"י דכן הכריע הרמב"ן מירושלמי פה דאמר שכן על אביו ואמו אפי' לאחר כמה חייב לקרוע ולפענ"ד דעת הרמב"ם דלא ס"ל כן הי' מפרש פי' אחר, אפי' לאחר פי' שבעה כמה חייב לקרוע היינו כמה בגדים דכל בגדיו חייב לקרוע אבל עכ"פ דווקא בתוך למד ודו"ק:
דף ח' ע"א ואין דובר אליו דבר אפי' דבור של תורה בחדושי על התורה כתבתי הא דשלחו ישראל למלך אדום רק אין דבר ברגלי אעבורה, הוא משום דחששו בהיות דברכה יצחק הי' והי' כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך א"כ אולי חשש אדום דכשיעברו ישראל דרך ארצו יעסקו בתורה ואולי עי"ז יצא לו הפסד ואולי ע"י הקול קול יעקב יגרום שבני מדינתו ימרידו בו אף אם ישראל לא יעשו ומשו"ה אינו רוצה שיעברו דרך ארצו לפיכך שלחו רק אין דבר דהיינו דבור של תורה שלא יעסקו בתורה בעברם דרך ארצו, וא"כ זה היה חטא גדול ששלחו לו כן ומשו"ה גרם שעת אהרן ומיושב בזה מה שתמו המפרשי' מה היה חטא גדול שם עד שמת אהרן ולפי הב"ל ניחא:
איתעביד קומיהן כעין כוכבא וכו' ירצה שלמדו שלא לשם שמים רק על מנת שיהיו רבנים והיינו ככוכב המאיר ולא הגינה התורה תכז:
אחותו הנשואה יתאבלו וכו', עיי' מה שהביא הב"י בסי' שע"ד שכ' המרדכי שר' יואל כשנפטרה אחותו מאמו הנשואה הלך בו ביום לרחוץ כי היה רוצה לפרש הא דתני בברייתא הוסיפו עליהן אחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו שהיא אחותו מב' צדדין מן האב ומן האם, וכל הפוסקי' חולקין וסוברין דמן האב או מן האם קאמר וכן העלו הג' והמרדכי וכ' שכן משמע מירושלמי עכ"ל והכוונה שכן משמע בירושלמי הוא משום דבירושלמי מ"ק פ' א"מ דף ח' איתא סתם ואחותו הנשואה, משמע בכל ענין, ונ"ל דלא לשוי' לר' יואל טועה משום דהי' לו ראי' א' מאריכות לשון הברייתא דתני' הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו ואחותו הנשואה וכו' והו"ל לברייתא לכתוב סתמא הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו אפי' נשואה, אלא ש"מ דבאחותו הנשואה יש חלוק דצריכה להיות דווקא מאב ואם ג"כ, וא"כ ג"כ יש לדייק מלשון ירושלמי דחלקן, ועוד נראה מדאמר הגמרא לעיל רב בר אחוי' דר"ח ובר אחתי' וכו' אמר לשמעי' חלוץ לי מבעלי וכו' וקאמר הגמרא ש"מ תלת ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל וכו' הקשה הריטב"א דהו"ל לגמרא לומר עוד ש"מ דעי שבאו לו ב' שמועות רחוקות כא' שאינו מתאבל כ"א אבל א' על שניהם, ותי' בדוחק אמנם לפי שיטת הר' יואל ניחא כיון דהיתה רק אחותו מאמו לבד ונשואה א"צ להתאבל עלי' ודו"ק, וא"כ הרי יש לשיטת רבינו יואל ראי' ואין להקשות הלא קיימ"ל כל המתאבל עליהם מתאבל עמו וא"כ כיון דרב צריך להתאבל על אייבי אביו ל"ך ג"כ להתאבל עלי' זה אינו דדווקא לפניו צריך להתאבל וכאן הרי מת אייבו אביו ודו"ק:
אלא דלהפוסקים דפליגי ארבינו יואל יש לומר משום דבלא"ה הקשה עוד הריטב"א שם דהו"ל לגמרא לומר ש"מ עוד שמתאבלין ע"פ קרוב דהרי רב הי' בנס, אלא דלזה י"ל דשאני כאן דהי' רב מהימן לר"ח כבי תרי, אמנם על הא דלא קאמר דעל ב' שמועות רחוקות סגי באבל א' די"ל דשאני כאן דאבלות הא' היא רק דרבנן דהוי אחותו מאמו ולזה הקילו בו, והא דלא קאמר ש"מ דבב' שמועות ואבל א' דרבנן סגי באבל דדלמא אפי' בב' מדאורייתא סגי בא' ולפיכך לא קאמר הגמרא זה הש"מ גם דלהחולקים על ר' יואל ס"ל כגירסת ר"ח ושאל ר"ח על אבותיו שלו וכמ"ש התוס' ודוק:
ועיי' מ"ש התוס' בד"ה על שניים שלהם דפי' הנולדים מהם וכו' וקשה לי א"כ מאי פריך הגמרא חכמים היינו ת"ק לשני דהת"ק דווקא הנולדים מהם קאמר ואתא המה ואמרו דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו, ונ"ל דכוונת לא הי' דדווקא הנולדי' אלא דכוונתם אהא דקאמרו דכשם שמתאבל עליהם כך מתאבל על שניים דמשמע אפי' הם מתו אפ"ה מתאבל על שניים ולזה כתבו שפיר דדווקא על הנולדים מהם כגון בן הבן שפיר י"ל דאפי' מת הבן כבר אפ"ה מתאבל אח"כ על בן בנו, משא"כ באחיהם ונשותיהם לא מסתבר לומר כן דבמתו כבר שיתאבל אח"כ על אח ונשותיהן ולזה כתבו התוס' דאפ"ה לא נראה דמ"ש דכיון דאמרו סתם שניים שלשם משמע דשוים ודו"ק, ולפ"ז אה"נ דהו"ל לגמרא לתרץ אהא דקאמר היינו ת"ק לומר זה החילוק אלא רצה לדייק הלשון עמו דאמרו חכמים דמשמע עמו בבית ודו"ק, והנה אני אומר הא דאמר הת"ק וכשם שמתאבל עליהם מתאבל על שניים שלהם דקאמר הוסיפו עליהם, ועל זה אמר וכשם פי' דגם זה הוסיפו על ז' שהכהן מטמא שמתאבל גם על שניים שלהם, אבל על מה שהמה הוסיפו על אחות ואח מאם לא הוסיפו שניים:
והשתא הא דאמרו חכמים כל שמתאבל עליו מתאבל עמו ומסיק דא"ב עמו בבית לא קאי רק את"ק דדווקא עמו מתאבל עליהם, ולהקל באו והי' יכול הגמ' לומר דלחכמי' אמה שהוסיפו נמי מתאבל עמהם אלא דלא רצה הגמרא לומר כן כיון דאפשר לפרש דברי חכמים לקולא ודו"ק, ומיושב בזה קושיית הראב"ד בפ' ב' מה' אבל ה' ד' והמגדל עוז והלח"מ כתבו שנזדמנה נוסחא משובשת להראב"ד יעיי"ש ולפמ"ש לא היה לפניו נוסחא משובשת אלא דתמה אמ"ש הרמב"ם או שמת אחי בכו וזה ע"כ אחיו מאמו, וזה לא הוי כ"א מדרבנן שיתאבל הבן עליו, ועל זה תמה הראב"ד דבזה אין האב צריך להתאבל עמו, וכמ"ש ודו"ק:
והנה יש לעיי' מר עוקבא דרצה לישב על בר חמוהי שבעה ושלשים, איך הבין הוא הב' ברייתות דסתרי אהדדא, ונראה דאיהו ס"ל דהיכא דהיא מתאבלת על אבל דמחויבת מדאורייתא אזי י"ל דמחוייב להתאבל עליה, אבל היכא דהיא מתאבלת על אחותה מאמה, דהוי רק אבלת דרבנן אזי א"צ להתאבל עמה, וא"כ י"ל דהברייתא דאמרה דמרחצת לו פניו ידיו ורגליו איירי במתאבלת על אחותה מאמה ובזה א"צ להתאבל עמה, אבל בקרובי דאורייתא חייב להתאבל אפי' על שאר קרובים ודו"ק, אלא דרב תונא דייק לי' מדתני' בברייתא מפורש חמיו או חמותו ש"מ דאינך ברייתא איירי בשאר קרובים כיון דכן דייק ברייתא ראשונה דנקיט חמיו וחמותו, אמנם הרמב"ם הי' סובר מדדייק לי' ר' הונא לחלק בין קרובים לחמי' וחמותו וקשה דלמא הברייתא השני' בקרובי דרבנן אע"כ דס"ל דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו הוי אפי' במה שהוסיפו חכמים ושפיר פסיק ודו"ק:
אמנם נראה לפענ"ד עוד דלכאורה יש לדקדק בהא דאמר מר עוקבא שכיב לי' בר חמוה מאי דייקי הגמרא במלת לי' הו"ל לומר רק שכיב בר חמוהי ונ"ל משום דבירושלמי איתא בזה הלשון הרי שמת חמיו או חמותו או א' מקרובי אשתו אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת וכן היא שמת חמיה וכו' שמואל אומר ל"ש אלא חמיה או חמותו הא א' מכל הקרובים לא, רבי בא וכו' בשם כ' יוחנן בדר עמו, ופי' בק"ע הא דנוהג עמה אבלות במת חמיו או חמותו הוא דווקא בשדר חמיו או חמותו עמו אבל אם לא דרו עמו לא, והשתא לפ"ז י"ל דמר עוקבא היה סובר דל"ש חמיו או חמותו או שאר קרובים צריך להתאבל עמה והא דתני באמת אמרו מוזגת לו את הכוס איירי בלא דרו עמו בכה"ג א"צ להתאבל עמה, וזה דייק הגמרא שכיב לי' בר חמוהי דהיינו דבר חמוהי שכב לי' אצלו ובכה"ג ס"ל דצריך לנהוג אבלות כמוה ודו"ק, אלא דרב הונא השיב מברייתא דתני' דווקא חמיו או חמותו מזה נרא' דאידך ברייתא איירי בשאר קרובים ובכל ענין א"צ לנהוג עמה אבלות, וי"ל עוד בפשט ירושלמי דאמר בדר עמו, והוא ע"ס מה דאיתא בירושלמי לעיל ר"א בשם ר' יוחנן אפילו טפילה אסור בתגלחת פי' אפי' מת בן בנו אסור בתגלחת שצריך להתאבל, כהדא ר"מ הוי בקיסרין שמע דדמך בר ברי' ואזיל וספר אמרו לי' לא כן אלפין רבי אפי' טפילה בתפילה אסור אמר לון באינון דהוין גבי אכן לא הוין גבי' וכ' בק"ע דהוי גבי' בשעת מיתה עכ"ל, וא"כ י"ל דאזיל גם פה ר"י לשיטתו דאמר דהא דאמר אפי' בשאר קרובין מתאבל עמה בדר עמו שהי' עמו בשעת מיתה ודו"ק, ועל מ"ש המזרחי על הרמב"ם דכ' דאבלות האיש לאשתו הוא מד"ס דא"כ אמאי לא קאמר הגמרא הוסיפו עליהם אשתו נ"ל דלשיטת הרמב"ם אשתו הוא מדברי קבלה דיחזקאל ומבואר ביחזקאל סי' כ"ד דהקב"ה אמר ליחזקאל דלא יתאבל על אשתו מכלל דלשאר נשים צריך האיש להתאבל כמו שנלמדו כל דיני אבלות משם וא"כ לאשתו א"צ ראיה לאבלות דמפורש ביחזקאל אלא דלששה קרובים דאינו מפורש בהם אבלות מביא ראיה מדכהן מטמא להם, ואולי דהרמב"ם גרס לאשתו בסוף וזה לא נלמד מפ' כהנים אלא מיחזקאל:
ומ"ש הלח"מ דסוגי' דהתם דיבמות דף ס"ט סברה כמר עוקבא דאשתו היא מן התורה יעיי"ש צל"ע דהרי שלחו ביד ר"א בר רב הונא וקשה לומר דרב אחי פליג על רב הונא אביו דס"ל פה דאשתו דרבנן, אלא די"ל דרק הקושי' ראשונה שלחו מיורשה יעי"ש וקושי' הב' הוא מסתמא דגמרא ודו"ק:
ראיתי בתשו' אדמ"ו חתם סופר סי' שנ"ה שאלה באשה שמת בעלה ונשאת ואח"כ לקטו עצמות בעלה הראשון אי מחוייבת להתאבל דקיימ"ל בשו"ע דמתאבלים ביום לקוט עצמו וכ' דאפי' באבל הראשון כגון שנתיאשו לקברו עד אחר נשואין שלה, נמי אפשר דאינו מתאבלת משום דנשואים שניים בטלו נשואים ראשונים, וראי' דהרי לאחותו הנשואה אינו מטמא לה ולפענ"ד הרי הנשואין אינם מפקיעין אבלות דאע"ג דכהן אינו מטמא לה אפ"ה צריך להתאבל דהוסיפו עליהן, א"כ י"ל דאע"ג דנשאת אפ"ה יש לה להתאבל, אלא דיש להביא מדפריך פה בסוגי' דקשי' ב' ברייתות אהדדא דכאן כתיב דמרחצת לו פניו ידיו ורגליו לשני דאיירי בכה"ג בנשאת ואח"כ נתיאשו מלקבור בעלה הראשון דעכ"פ אין צריך לנהוג עמה אבלות ומרחצת לו, אלא וודאי דאפי' מתאבלת נמי לא ומכ"ש דאבלות אשה לבעלה הוא רק מד"ס ודו"ק:
ע"ב על הארץ אין כתיב כאן עיי' בש"ק ולפענ"ד הכוונה כפשוטו עיי' לעיל בפ' כיצד צולין ה' א' גבי על קרבו ועל כרעיו דרבנן ס"ל על ממש וכן כאן ודו"ק:
אמר איני כופה את המיטה וכו' מבואר מירושלמי פה דכפיות המטה הוא מב' טעמים א' שיצער א"ע בשכיבה וא' מטעם כפו הסרסור ומשו"ה אע"ג דאומר לשכב על הספסל ולהצטער אפ"ה צריך לכפות המטה, אלא דהירושלמי דאפי' ספסל אסור כדאמר אכן לא עבדון כן, ועכ"פ מע"ג דאנן לא נהגון בכפיות המטה ע"ע צריך לישן ע"ג הקרקע ועיי ש"י מ"ש בשם לחם שמים ונכון:
הלכה ז
דף ט' ע"א ומאלישע אנו למדין א"צ מתין מתין מה המת עיי' בתשו' מהר"א בענין אשת ריב"ל הביאו הב"ש בא"ע ויש ראי' מכאן ועיי' מ"ש בתפארת הגרשוני בענין מה דאמרו בכות צלפחד אבינו מת במדבר ולא היה בעדת קרח ועיי' מ"ש בחדושי אגדה על זה:
כל ששנה הלכות ועוד תורה ירצה שיודע לברר זה הדין מתורתו תורת ה':
ועל יונתן בנו זה אב"ד עיי' באור לישרים דרוש ב':
מהו לקרוע בזמן הזה וכו' עיי' בבלי סנהדרין דף ס' ועיי' ברמב"ם פ' ב' מה' עכו"ם ה' יו"ד ופוסק בשמואל דעל ברכת עכו"ם אינו קורע ועל הכנוים פוסק כר"ח דקורע, ועיי' בכ"מ שם מ"ס בשם מהרי"ק דהרמב"ם סמך אהא דריש לקיש כאן בירושלמי דתי' קורע על הכנוים, וראיתי בפ"מ בסנהדרין דתמה דאי סמך הרמב"ם אירושלמי א"כ הו"ל לפסוק דאפי' בשומע מפי עכו"ם קורע ולפענ"ד לק"מ דס"ל לרמב"ם דכותים כעת היים כישראלי' מותרי' דמתחילה גרי אמת היו ולבסוף חזרו ופקרו לעבוד ע"ז שמצאו להם דמות יונה וא"כ הוי האי כותי' כישראל מומר ושפיר קרע ובזה נדחה עוד מה שמדקדק בפני משה שם:
ודע דהרמב"ם פסק שם בהלכה הנ"ל דדווקא הדיינ' והעדי' המה סומכי' את ידיהם על ראש המגדף ותמה הכ"מ מספרא דמבואר שם מדכתיב וסמכו כל השומעי' את ידיהם על ראשו דכל העומדי' צריכין לשום ידיהם על ראשו, ונ"ל לתרץ דהרמב"ם ס"ל דספרא יליף זאת מדכתיב את ידיהם ואתי' את לרבות והנה זה תלי' אי דרשינן אתין ועיי' בבלי מס' נזיר דף ס"ה ע"ב בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו' ומשנזקק לטומאה שוב אין בודקין ואיתא שם בגמרא דתנא דמתני' לא דריש אתין וכן פסק הרמב"ם ב' ב' מה' מחוסרי כפורי' ע"ש וא"כ כיון דלא דריש אתין גם כאן לא דריש ושפיר פסק, ועיי' בחדושי במקום אחר שהבאתי דיש סתירות בדברי הרמב"ם דפעם פסק כמאן דדריש אתין ופעם לא דריש וכאן קצרתי.
ע"ב את המגילה זה הגויל ואת הדברים זה הכתב וזה ע"כ כדאמר במגילה בבבלי דף ב' אתי' את ופסיק וזה ג"כ נגד הגמרא בבבלי זבחים דף כ"ב גבי ורחצו את ידיהם ואת רגליהם ועיי' מ"ש במס' יומא דף ח' על קושית שער אפרי' ומתורץ ג"כ מכאן בזה:
אין חזקה פחות מטפח ועיי' בבבלי דף כ"ב ולפענ"ד לפ"ז צ"ע מ"ש רש"י ז"ל בערובין בבלי סוף פ' ד' שאין המשוחות ממצעין את המדות מפני הטועין די"א שהחשבון מכוין משום דלכל אחיזה יש טפח וחצי אצבע ועולה לסך צ' טפחים דהוא ט"ו אמות, וזה צע"ג דהרי מבואר כאן דשיעור אחיזה הוא רק טפח ולא יותר, וע"כ צ"ל דר"ש ס"ל דשיעור אחיזה הוא טפח וחצי אצבע וא"כ יהי' לפ"ז ג' מחלוקת משום דבדף כ"ז בבבלי הנ"ל איתא בזה פלוגתא דר"מ סובר דשיעור קריעה הוא טפח ור"י סובר דשיעור קריעה הוא ג' אצבעות ולר"ש יהי' השיעור טפח וחצי אצבע יע"ש דכתב הריטבא ושאר ראשונים דפליגי בשיעור אחיזה, והנה לולי דברי רש"י הנ"ל במס' עירובין הנ"ל הי' נראה בעיני לומר דהרי איתא במשנה הקודמת שם דס"ל לר"א מי שיצא חוץ לתחום ב' אמות יכנס משום הבלעת תחומין דלכל אדם יש לחוץ עוד ב' אמות א"כ י"ל החשבון מכוין דאפיק יו"ד טפחי' ומעייל תחתיהן ב' אמות ושפיר קאמר אפי' ט"ו אמות יכנס ודו"ק, ויש לישב בזה הא דאמר עולא התם במ"ק הלכה כר"מ בשיעור טפח ולכאורה זה הוא נגד דקיימ"ל ר"ע ור"י הלכה כר"י ולפי הנ"ל ניחא כיון דר"ש קאי ג"כ בשיטת ר"מ דס"ל טפח א"כ הא אמרינן במס' ביצה בבלי דר"מ ור"ש נגד ר"י קיימ"ל כוותייהו ועיי' בקונטרס הכללים שלי:
שוב ראיתי בברטנורא שם דכתב די"א ט"ו דווקא ולא ידעתי לישבו יפה, והתוס' י"ט כתב עליו דלא ידע דנעלם ממנו דברי רש"י שכתב י"א הנ"ל וגם בר"י הביאם, אמנם הדבר הוא דהברטנורא הי' קשה לי' קושיתי הנ"ל דסוגית הבבלי דמ"ק הנ"ל וירושלמי פה לא משמע כן דשיעור אחיזה לא תיי כ"א טפח, אמנם אחרי העיון נפלה בדעתי לתרץ דברי הי"א הנ"ל באופן הלז דהרי אמרינן במס' ערובין פ"ק פעמים שמשערין באמות שוחקות ופעמים בעוצבת ועיי' ברמב"ם פ' י"ז מה' שבת ובכ"מ ה' ל"ו דכתב בשם הרשב"א דשיעור אורך היתרון של אמה שוחקת על אמת עוצבת הוא חצי אצבע יע"ש וא"כ אורך השוחק על העוצב אינו כ"א חצי אצבע, וכדומה ג"כ בטפח יש בו וי"ו אצבעות בזרת אי מודדין בשוחק יש ג"כ בטפח חצי אצבע יתר מעל עוצב וס"ל לי"א בוודאי אין אחיזה פחות מטפח אמנם הוא טפח שוחק והוא טפח וח"א בעוצב ועולה טפחיי' עוצבות לצ' טפחי' והוא ט"ו אמות ודברי רש"י נכונים ודו"ק:
והנה בקנין חליפין קיימ"ל בחו"מ סי' קצ"ה דשיעור שצריך הלקח לתפוס הוא ג' אצבעות, אלא דס"ל דשם שאני משום דזה הוי שיעור כלי לענין טומאה כמ"ש רש"י ז"ל שם, ואפשר דבאמת זה הוא טעמא דר"י דאמר דשיעור קריעה ג' אצבעות משום דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם משמע שהחזיק בשיעור בגד דהוא ג' על ג'. (כדי שאילת שלום עיי' ירושלמי שבועות ב' ב' סוף ה' ה' ועיי' יומא פ' ג' ה' ג' בש"ק ד"ה ר' סימן ועיי' מ"ש שם), ועיי' במס' שקלים פ' ח' משנה ה' גבי פרוכת שנטמא ארכה מ' אמה ורחבה כ' וב' מאות כהנים מטבילין אותה ושמעתי בשם הגאון ר' אלי' וירכא זצ"ל אע"ג דאמרינן בגמרא ע"ז גוזמא, אפ"ה יש בחשבון זה כיון והוא בהיות דאמות הכלים היו בת ה' טפחי' וא"כ בהיות דהיו האמות הסיבבות הפרכת ק"כ אמות מ' מצפון ומ' מדרום וכ' למעלה ברוחב וכן למטה הרי ק"כ אמות והוי טפחים שש מאות וכל כהן טפס בב' ידיו דהוא ב' טפחי' א"כ שפיר הוי ג' מאות כהנים טובלי' אלא דגמרא דקאמר גוזמא היינו דלא הי' צריך כ"כ אבל החשבון מצומצם אם היה הרבה כהנים רוצי' לזכות בטבילתה, ודפח"ח וש"י, אמנם לפי דברי רש"י הנ"ל שהבאתי בעירובין א"כ לכל אחיזה יש חצי אצבע יותר יש לפקפק קצת:
דף י' ומאי מיעבר קמי' אדורה צלמא א"ל מאי את פליג לי' יקר עבור קמי' וסמי עינו, נראה דבזו הדרך הי' שם צלם א' ששמו אדורה ושאל מאי לעבור קמוהי משום דיש לחוש דאם יעבור קמוהי ולא ישתחוה לפניו יבוא לידי סכנה מן הנכרי' העומדי' ור' יוחנן השיב מאי את פליג לי' יקר וכו' פי' דהודיע דאסור לו לעבור לפניו כיון דצריך לעבור בענין שיכול לבזותו וזה וודאי אי אפשר, לזה השיב א"כ שפיר עביד ר"א דלא עבר קמך כיון דהי' ע"ז הלז מפסיק בזו הדרך, ויש ספרי' דגריס בהוא סתמא מאי מעבר קמי' ארורה ולא גרסו צלמא ונראה לפ"ז לפרש ע"ד בהיות דר"י כעס כעת על ר"א והוי ר"א כמנודה וזה אמר מאי מיעבר קמא דהאי ארורא פי' קמא האי מנודה דארור בו והשיב בכעס עבור קמי' וסמי עינו ולזה השיב א"כ דאתה כועס עליו כ"כ א"כ שפיר עביד דלא עבר קמך, גם י"ל לשון דאדורא צלמא ע"ד מה דאיתא בבבלי חצובא מקטע רגלי דרשיעא והוא נטיעה דאדר דאינו נוטה לשום צד ובו פיחם יהושוע ארץ ישראל, לפיכך קרא לר"א אדורא צלמא דהוא כצלם אדר דאינו כנטה לצדדין כך ר"א הולך תמיד בפני עצמו ואינו נוטה לצד רבו, ועיי' מ"ש בזה במס' שקלים בענין הלז:
ומה אניס לי' פי' מה דחקי' לי' כולי האי דיאמר הלכה בשמי':
אגורה באהלך עולמים התפלל שיאמרו דבר הלכה מפיו, משום דכתיב וה' עמו שהלכה כמותו והיינו אחסה בסתר כנפיך סלה דהיינו וה' עמו, גם יש להמתיק הא דאמר בסתר דבזמן החורבן נתמעטו כנפי החיות דאלו בזמן המקדש עולה זכרון דוד לפני הקב"ה ע"י הקרבנות דאיהו הכין הבית המקדש משא"כ בזמן החורבן לפיכך התפלל שיאמרו דבר הלכה מפיו והיינו אחסה בסתר כנפיך אפי' שנסתרו כנפי החיות ונתמעטו:
בהדין דשתה קונדיטין עיי' בק"ע דמפרש די"ל דצריך להיות ג"כ מ"ט, ולפענ"ד י"ל דקונדיטין הוא יין סתמא הממותק ע"י בשמים ודברי' מתוקי' משא"כ ישן הוא טוב ב"ע כך פליגי דחד ס"ל אפי' אומרים דברי מוסר ואגדה שאמר בחייו הוא ג"כ רוחש דהוי כהדין דשתא קונדיטין, ואינך ס"ל דווקא דבר הלכה שהוא החמר עתיק, ועיי' בקדמת ספר זבחי השלמים להגאון מו"ה משה חאגיז:
הלכה ח
ר"י פליג עם ר' יהודא בתרתי נראה לפרש דלר' יהודא קרע שאינו מבדיל קנה שפה הוי תפלות ולדידי' אפי' למטה ממש לא הוי תפלות וכשאינו מבדיל קנה שפה הוי קרע ממש והיינו פליג בתרתי דלא מבעי דלא הוי תפלות אלא אפי' קרע מקרא והביא ראי' מהא דבזע מלבושי שבתא שלו והיינו ע"כ מלמטה וכדאמר התם גבי כה"ג למטה חמש משום דבאינו מבדיל קנה שפה מקרי' קרע ועובר על בגדיו לא יפרום אלא למטה ממש ועכ"פ מבואר דלא הוי תפלות ודו"ק:
ומקשה אם כר"י לא יפרוס הי' כיון דהוי אפי' תפלות מכ"ש דהו"ל בל תשחית ומשני דכיון דגבי כה"ג אסור להבדיל קנה שפה א"כ לא מיחזה כקרע של תפלות:
אין אפקרסין מעכבת עיי' בבלי דף כ"ב ע"ב ובק"ע פה הביא הב' פרושים פרוש רש"י דהיינו סודר דראשו ופי' הרמב"ם ועריך דהוא בגד העשוי לקבל הזיע סמוך לבשר ועיי' בשו"ע סי' ש"ט שהאריך הטו"ז לפלפל בענין ראק שלנו וחולק על המ"ב דס"ל דצריך לקרוע ואינו בכלל אפקרסין ובנקה"כ החזיק בהוראת המ"ב והעולם נהגו כטו"ז בשאר מתים ובאו"א כש"כ ותמוי' ונרא' בעיני משום דס"ל כיון דספיקי מספקי לי' אי ראק הוי בכלל אפקרסין חזר הדין לדברי הב"י שכ' על שיטת הר"מ דטעמא הואיל וספוקי מספקי לי' אזיל לחומרה וכן אנו כיון דספוקי מספקי ולן בראק כנ"ל וקצרתי:
באמת דברי האגודה כטו"ז ולא כנקודת הכסף מדנקט שאין אדם הולך בהם בביתו משמע דבביתו תלי' ובראק אין אדם הולך בביתו ויש עוד מלין לדבר וקצרתי:
ודע דיש פלוגתא בזה בראשונים אי הא דקאמר דאין אפקרסין מעכב אם הוא דווקא דיעבד אבל לכתחילה צריך לקרעה וכן הוא דעת הראב"ד והרמב"ן פליג וס"ל דאפי' לכתחילה א"צ לקרעה עיי' בטור סי' הנ"ל וקיימ"ל כרמב"ן ולפענ"ד יש ראי' כרמב"ן דאע"ג דקתני אינו מעכבת הוי אפי' לכתחילה דדומי' דקתני' לעיל הסולם והקפש אינו מעכב והיינו אפי' לכתחילה כמבואר בבבלי ודו"ק:
הלכה ט
מוליכין חלילין לבית השמחה ולבית המשתה, עיי' בק"ע שהי' להם נשואין קידם המועד, משים דקיימ"ל אין נושאין נשים במועד משום טעמים הרבה וא' דאין מערבין שמחה בשמחה, ונ"ל דדייק השמח' בה' והוא ע"פ מה דאמרו ז"ל במס' שבת דף ל' ע"ב כתיב משבח אני את השמחה, וכתי' ולשמחה מה זה עושה ומשני כאן בשמחה של מצוה כאן בשמחה של הוללות, ונ"ל הפי' כי כתי' ביו"ט הי' בטוב וביום רעה ראה ולדעתי הכוונה כי השמח' מביאה האדם לידי חטא כדכתיב ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וע"י השמחה והטוב ירום לב האדם לכן יזכור האדם בעת השמחה אחרית האדם וסופו כי יבואו ימי הרעים וישיב לאדמתו, ביום מותו, ועי"ז ישבר רוממותו וזה ביום טוב הי' בטוב וביום רעה ראה שיזכור ג"כ היום רעה, ולזה יהיה בתשובה בשעת השמחה, וזה הוא כוונת הגמ' הנ"ל כי רז"ל דרשו בפ' הקומץ דף כ"ט ע"ב דה' פתוחה מלמעל' לרמוז דאם אדם חוזר בתשובה מכניסין אותו, והנה ראיתי בספר התגין דלמד של וישליכם אל ארץ אחרת היא גדולה, ונ"ל דרמז יש בה דלמד מורה על הרוממות והגדולה כי היא אות מגדול וגובה לו מכל האותיות, וחטא ישראל שגלו הוא על שהתרוממו והתגדלו כדכתיב יען כי גבהו מוליכין בנות ציון וכדומה הרבה פסוקים אשר יאמרו כי הוא זה על גאון ישראל ובאותם לכן גלו, וזה רמז וישליכם אל ארץ אחרת בלמד הגדולה עבור שהגדילו א"ע וזה הוא דמשני כאן בשמחה של מצוה דכתיב משבח אני את השמחה בה' דרמז על התשובה, ויש בה מצות, כאן בשמחת של הוללות דכתיב ולשמחה דאית בי' למד גאוה וגדולה ורוממות, ולזה ולשמחה מה זה עושה דהוא של הוללות דאית בי' רוממות וגיאות כנ"ל (ועיי' מ"ש בספר בכור שור ג"כ דה' של השמחה מורה על ה' אחרונה שבשם, ולמד של ולשמחה מה זה עושה מורה על למד של סמאל יעיי"ש) ולזה כתיב גבי שמואל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו והוא דהשיב אל הרמים והמנשאים המגדלים ח"ע כי שם ביתו כי ביתו האמתי בקבר ולמה יתגאה אדם אשר מועדו בעו"הז קצר וקטן ובקברו יומי אריכי יתלונן, ולזה נקרא המסכת מועד קטן א' שמתחילתו מדברת מדיני חה"מ, ואח"כ מדברת ממועד קטן של האדם בעו"הז כי ישוב אל עפרו, ומזה מדבר בפ' אלו מגלחין, ולזה כתיב בפ' הבאת בכורי' ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך דייק במ"ש ולביתך שתהי' שמחתו של מצות מה שיתלונן טובתו עמו בביתו האמתי בקברו, וזה אמרו במדרש בכל הטוב אין טוב אלא תוכה, ולפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, והנה המדרש הנ"ל צ"ב, ונ"ל דהכתוב כופל דבריו עשר תעשר ורז"ל אמרו ואם לאו תחסר, ונ"ל כי מכל מה שנתן לו הקב"ה ראוי לאדם לעשר והקב"ה ב"ה וב"ש נתן ימי חיינו שבעים שנה וגם מזה ראוי לאדם לעשר וכשיזכה האדם והגיע לס"ג שנים אזי ישכיל בדעתו כי הז' שנים הנותרים לו עוד על שבעים המה מעשר וינהוג בהם קודש כל השנים בתורה ועבודה ותפילה ויזכור אחריתו, ובזה יהי' בשמחה של מצוה, והנה כ'ל' ט'ו'ב' הוא בגימטרי' חיים ויגיל וישמח אדם במה שנתן לו חיים ובריאות ולזה יתן שבותים האחרונים דהיינו הז' שנים משבעים שלו ולזה כתיב ב'כל ה'טוב בבי"ת והי' בבטטרי' ז' רמז על ז' שנות מעשר שנותיו וזה אמר המדרש לפיכך משה מזהר עשר תעשר, והנה בהיות דמנהג להביא חלילים בבית האבל א"כ כשמביאים ג"כ חלילים המה מזכירים לנו עת הפרדו, ולזה אמרה הברייתא מביאין חלילים בבית השמחה, בה' דע"י זה יהי' שמחה של מצוה, ה' ישמח לבנו ויאריך ימינו בגבורות שמונים שנה, ורהבם עוד רבות מהם מאוצר הטוב מתנה, ונזכה לעלות לציון ברננה אכי"ר:
סליק מסכת דמועד קטן.