מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת מגילה · הקורא את המגילה עומד פרק ד
הלכה א
דף ט"ו מה נתנו לאחר ומברך פי' דמקשה מאי פירש יש דנתנה לאחר ומברך ומתרץ לפניה דנתן המגילה מקדם לפני אדם שיברך הוא ופירך הירושלמי וכי זה קורא וזה מברך ומתרץ דשומע כעונה ועיי' בב"י או"ח סי' תקפ"ה מה שמביא ראי' מזה רבינו שב"ט לענין שופר:
מפני בנה הוא עומד, עיי' בש"י ועיי' בזהב שובה מס' מכות דף ל"ג ובספר ידי משה פי' קהלת דף קנ"ו ועיי' בספר אהבת עולם מ"ס על לשון הרא"ש במס' מ"ק על ספר תורה שנשרף, ובחבורי על התורה הארכתי וכעת נראה לפענ"ד לומר דהא דקאמר הגמרא כמה טפשאי שאר אינשי דייק שאר אינשי דהיינו עמי הארצות דלולי הת"ח תורה שבע"פ מניין וכדאמרינן בקדושין גבי ינאי המלך נזרקה בו מינות דהו"ל תינח שבכתב שבע"פ מנין עיי' שם דף ס"ו ע"א אבל בקדושין דף ל"ג ע"ב קאי את"ח אי צריכין לעמוד מפני ס"ת לזה שפיר יליף ק"ו מלומדי' דהשתא לומדי' דא"צ להם עכ"פ דהרי הת"ח מופלג יכול ללמוד ב"ע צריך לעמוד מפני' לכ"ש ודו"ק, ומה שתירץ הבעל ש"י לא ראה שכבר כתב כן מהרי"ט ועיי' בפרשת דרכי' דרוש כ"ד, ועיי' מ"ש במדרש תנחומה פ' ויקרא אי גדול השובה או הנשבה הוי אומר הנשבה:
מקרא משנה תלמוד ואגדה וכו' ועיי' בק"ע דהקשה הא ליכא רק ג' רבוים ודחק א"ע דמקרא נפקא מפשטא דקרא, ולפענ"ד נ' דריב"ל דריש כל וגם ככל וא"כ הוי ד' רבוים כנ"ל:
ע"ב כיצד הוא מברך עלה זכאי טבחא בשם ר' יוחנן הרב את ריבך והנוקם את נקמתך והגואלך והמושעך מכף ערציך ועיי' בק"ע דכתב דס"ל לירושלמי דכנגד התורה הוא מברך ודוחק דהרי כבר הכנסו הספר להיכל ואיך נראה מזה דמברך כנגד התורה, אמנם נראה בעיני דס"ל לירושלמי דתקנו הברכה כנגד א"י לפיכך בא"י מברכין הרב את ריבך וקאי אארץ ישראל כך מברכין בתוכה וזה הוא דברי ר' יוחנן פה דהי' מרי' דארץ ישראל לפיכך אמר מנהגו, ובאמת היתה מפלת המן ענין לבנין בית שני שנבנה ע"י דריוש בן אסתר ושפיר אמר הרב את ריבך, אמנם אנו בני בבל דאין אנו יכולין לברך כן מברכין סתמא הרב את ריבנו והנוקם את נקמתינו כנ"ל ולפיכך יובן ג"כ הא דלשון הירושלמי הוא ג"כ והגואלך והמושיעך מכף עריציך הוא משום דשמשי שהי' בן המן הוא הי' כותב שטנא כדאיתא בתרגום שני על מגילת אסתר, וא"כ לפ"ז היה מן הדין שבני א"י יברכו ברכה בדרך שכתב פה ובאמת בענין מגילה נהגו כבוד לא"י דמשו"ה כרכים המוקפן חומה תלוי בימות יהשוע ב"ן לחלוק כבוד לא"י כדאיתא בירושלמי לעיל:
והנה בירושלמי לא כתב דמסיים בברכה שנית ונראה דתלי' בפלוגתא דאמוראי אליבא דר"י במס' כתובות בסוגיא דברכת חתנים דף ד' ע"ב דרבין בר רב אדא לא היה מסיים בברכת ארוסין שנית ברוך וכ' מקדש עמו ישראל ורב אחא ברי' דרבא מסיים בה וקאמר הגמרא מאן דלא חתים מדי דהוי אברכת פירות ומאן דחתם דהוי כקדושה וה"ה דירושלמי ס"ל מדי דהוי אברכת פירות ולפיכך אינו מסיים וגמרא דידן ס"ל דמסיים מדי דהוי כקדושה ודו"ק ועפ"ז נ"ל לתרץ קושית הגאון מו"ה ישעי' פיק הובא בנ"ב מה"ת חלק א"ע סי' פ"א שהקשה אהא דפסקו הפוסקי' לסיים בברכת אירוסין בברכה שנית המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין כיון דהוי ספק בגמרא הו"ל לאפסוקי לקולא יע"ש ולפמ"ש לק"מ דכיון דפלוגתא דגמרא, בכתובו' הנ"ל תלי' בגמרא דמגילה דף כ"א ע"ב דמסיק אליבא דכ"ע דמסיים בה ברוך אתה ה' הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע א"כ גם כאן פוסקין כן ודו"ק ונפלה קושיתו:
ודע דדברי רש"י שם צ"ע דכתב דמאן דחתם מדי דהוי אקדושה דהוי ענין כמו קדוש וצ"ע דהרי בברכה דאחר המגילה נמי מסיימין וזה אינו כקדושה ויש לכוין דזה הוא כוונת תוס' שם:
ונ"ב מה"ת סי' פ"א הנ"ל רצא לחדש ולדחוק א"ע בדברי הרשב"א דכל המשנה ממטבע דלא יצא הוא דוקא במשנה ממש אבל בברכה דפותחת בברכה ואינה סותמת אם חתם ג"כ עכ"פ יצא ידי ברכה דמשום שהוסיף לא הפסיד ולפענ"ד אינו נראה כלל דתיקון הברכה שיהי' גוליירין מתגרין במלחמה וגבורים נצחין כדאמר בסוף מס' נזיר וכאן כיון דחתם ג"כ אין האמן קאי על הברכה ורבותינו תקנו הברכה כדי לענות ג"כ עלי' ופשוט:
ויותר הי' מקום לומר במה דתקנו שלא לפתוח רק לחתום ופתח ג"כ כיון דעכ"פ יכולין לענות אמן ג"כ ואיהו רק הוסיף יצא, אלא דגם זה אינו והוי ממש כמצוה הבאה בעבירה דמתחילה עבר על לא תשא קודם הברכה אלא דאולי אפשר לחלק, אלא דדברי הרשב"א מראין בהדי' כדברי המ"א ופשוט:
ש"ק ד"ה הרב מ"ש מי שאינו קורא המגילה צריך לברך ברכה זו הלשון אינו מדוקדק דאין קורין ברכה זו אלא בציבור עיי' בב"י סי' תרצ"ב:
הלכה ד
דף ט"ז ע"ב רבוי אחר ריבוי למעט נראה לפרש כל הכהנים יתירים המה רבוים למעוט כהן קמי' והכוונה כמו דאמר בגמרא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והוי כל אינך מועטים רבוים ע"י מיעוט קמא והכל א':
אבל אם אמר הרי עלי מאה מנה וכו' עיי' בש"ק מה שהקשה על הרמב"ם ולפענ"ד לק"מ והוא דאדרבה יש פי' אחר בסוגיא והוא דמתחילה קאמר עד כדין במקדיש גופא של שדה אבל אם אמר דמי שדי עלי מאי אי בעינן ג"כ עשרה ורצה לפשוט מהא דתנינן עירוכין מטלטלין בג' ומקשה ויש עירוכין מטלטלין וע"כ צריכין לתרץ דאיירי באומר ערכי עלי ומסדרין לו מן הקרקע אזי צריך עשרה אבל במטלטלין לא צריך רק ג' הרי מצינו דבאומר ערכי עלי בקרקע צריך יו"ד ה"ה באומר דמי שדי עלי נמי כיון דהוי קרקע צריך יו"ד, לזה מקשה הירושלמי האומר ערכי עלי אינו כאומר דמי שדי עלי דבאומר ערכי עלי כיון דנדון בהשיג יד דאם אין ידו משגת א"צ ליתן רק סלע א' וא"כ כיון דהקיל הכתוב עליו ה"ה יש לומר דהקיל ג"כ שצריך יו"ד כדי שאל יבואו הבעלים להפסידה ע"י השמאים אבל באומר דמי שדי כיון דאינו נדון בהשג יד דאם אין לו כעת כדי הדמים נשאר היתר עליו חוב א"כ א"ל דדי בג' שמאים ומביא ראי' לזה, דבאמת האומר הרי עלי מאה מנה להקדש דשמין לו בג' משום דבאמת כשיעשיר כדון בהשיג יד כלומר דצריך לשלם כל המאה מנה ודו"ק וא"כ לפ"ז הרי מבואר מסוגין פה כשיטת הרמב"ם דבאומר דמי עלי אינו נדון בהשיג יד ובחדושי למס' עירוכין הרחבתי בזה ואין כאן מקומו:
ומה מאד תמוי' בזה בק"ע דכתב באומר דמי שדה עלי אם היה עני ואין לו אלא סלע נדון בהשיג יד דאין צריך לתן יותר כשיעשיר וזה אינו אלא כמ"ש ופשוט:
הלכה ה
וכתי' תורת ה' תמימה עיי' בש"ק שהאריך להקשות על המ"א בסי' תרצ"ב ולפענ"ד נראה דהרי בשו"ע סי' ק"מ הביא המחבר שיטת הרמב"ם דס"ל דגם בתורה א"צ לחזור ולברך דס"ל דהירושלמי דוקא קאמר יתחיל ממקום שהתחיל הראשון אבל ברכה לא הזכיר ועיי' בכ"מ בה' תפילה פ' י"ב דכיון דמתחיל ממקום שהתחיל שפיר עולה הברכה ולא שייך בי' הראשוני' נתברכו לפניהם ולא לאחריהם דאנו רואין כאלו הראשון לא קרא כלל א"כ ס"ל כיון דאנו רואין דלרמב"ם דצריך להתחיל ממקום שהתחיל הראשון א"כ יהי' נראה כאלו כל א' קריאה בפני עצמה א"כ ה"ה כאן במגילה דמגילה נקראת ג"כ ספר א"כ אם ב' יקראו יהי' נראה קריאה ב"ע ולא נתברכת ודו"ק, א"כ עכ"פ יש להחמיר כשיטת הרמב"ם דיחזור למקום שהתחיל הראשון אלא דעכ"פ לא יברך במגילה דעכ"פ יש לסמוך על הרמב"ם ודו"ק, ועיי' מ"ש בברכות ספר אין עומדין:
ודע דראיתי בלבוש דכתב בשו"ע סי' ק"מ דה"ה בהתחיל לברך ותיכף אחר הברכה נשתתק דצריך השני לחזור ולברך דהראשון לא כיון כלל להוציא וזה אינו נראה לפענ"ד כלל גם מ"ש דהראשון לא כיון כלל להוציא זה אינו ופשוט:
אמרו לי' קטע בדברייאי דיקרינין בכינין, עיי' בק"ע דפירושו דחוק ונראה לפרש דאמרו לו אצל פסוק וידבר כי היכא דיקראו בניהן זה הפסוק בהיות שהוא קטן ויוכלו לקראו ולפי שאין קורין בתורה פסוק א' לפיכך אמר לי' אם קטעין ראשך וכו' א"נ אפשר דאמרו לו שיקטע בעשרת הדברו' ויחלקה לחצאין:
הלכה יב
דף ח"י ע"ב חולדת הגולים חייבת במזוזה, פי' מעכה בקרקע שמלו שם בסתר בגזרת השמד מזה נראה לפענ"ד לחייב במזוזה מרתף שפתחי' נופלת על הארץ וכן מזוזותיה שוכבים על הארץ ועיי' בנ"ב מה"ת דהיקל לפטרה מן המזוזה ובמקום אחר הארכתי, ועיי' ספרי בית ארי' פ' וי"ו סי' ה':