מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת מגילה · בני העיר פרק ג
הלכה א
דר"מ ב"י היא ראיתי בספר ש"י דהביא קושי' בשם יד דוד א"כ אמאי לא קיימ"ל כמתני' בסי' קנ"ד דהא הלכה כסתם משנה, והביא כלל בכון בשם ר' בצלאל ר"ב בספרו הורה גבר דהיכא דקאמר האי תנא הוא אינו סתם רק כך הי' לשון התנא וזה נכון, אמנם פה רצה לומר השלום ירושלים דגמרא דקאמר זו דברי ר"מ ב"י נמי הכונה כן דזה לשונו וא"כ לא הוי סתם וזה אינו נכון דמצינו הרבה כמה דקתני בגמרא עלה זו דברי פלוני ואפ"ה קיימ"ל כן הואיל וסתמא הוי ובוודאי יש חלוק בין היכא דקאמר האי תנא הוא או זו דברי פלוני:
מהו למכור בית הכנסת ולקח בית המדרש וכו', עיי' במס' ברכות דף ח' א"ל רבא לרפרם ב"ש לימא לן מר מהנהו מילי מעליית' דאמרת משמי דר"ח במילי דבי כנישתא א"ל הכי אר"ח מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו דאר"ח ב"א מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד עכ"ל, ובמהרש"א תמה דהוא בקש ממנו לאמר לו מילי מעלייתא דבי כנישתא והוא חשיב לו דאוהב הי' שערים המצויינים בהלכה, ונ"ל ע"פ מה דאיתא במס' מגילה דף כ"ז פלוגתא דרב פפי ורב פפא דלרב פפי דבי כנישתא עושין אותה בי רבנן אבל לא בי רבנן בי כנישתא ורב פפא ס"ל להיפך, ומביא דפליגי בפלוגתא דרישב"ל ור"י דכתיב וישרוף את בית ה' וכו' וכל בית הגדול דר"י ס"ל מקום שמגדלין בו תפילה וכו' וריב"ל ס"ל מקום שמגדלין בו תורה וכו' וס"ל לרב פפי כריב"ל דבית גדול הוא עקום שמגדלין בו תורה לפיכך בית הכנסת מותר לעשות בו בית המדרש אבל בית המדרש לא יעשה בהכ"נ, אמנם אי נימא דיש חשיבות יותר מבית המדרש וכמו שאמר ר"ח פה דשערים המצויינים בהלכה המה אהובים יותר מבהמ"ד לפ"ז י"ל דבית הגדול הוא מקום שמגדלין בו הלכה למעשה א"כ י"ל דשוה בהכ"נ ובהמ"ד ואולי אפי' עדיף בהכ"נ ועכ"פ מותר לעשות מבהמ"ד בהכ"נ וזה הוא דאמר לי' דלימא מילי מעלייתא דבי כנישתא לפיכך אמר לי' הא דר"ח אוהב ה' שערי' המצויינים בהלכה יותר מבהמ"ד וא"כ מותר לעשות מבהמ"ד בהכ"נ ודוק:
ועיי' שם דאמר כוותי' דר"מ מסתבר' דאמר ריב"ל בהכ"נ מותר לעשותו בהמ"ד ויש לעיי' הא מילתא דריב"ל הוא ממש דברי ר' פפי והו"ל לגמרא לומר וכן אמר ריב"ל, ונ"ל משום דלכאורה יש לדקדק מדוע הוצרך ר"פ לומר בי רבנן אסור לעשותו בי כנישתא הא מריש דבריו שמעינן זאת דדווקא בי כנישת מותר לעשותו בי רבנן משמע הא להיפך אסור, ונ"ל דבסוף דבריו אתא דווק' בי רבנן אסור לעשותו בי כנישתא הא בי רבנן דהיינו דמדרש מותר לעשותו בי רבנן שמצויין בהלכה ולזה כפל דבריו ודו"ק, והנה לריב"ל דלא אמר כ"א בהכ"נ מותר לעשותו בהמ"ד עדיין לא שמענו האיך הדין עבי רבנן דהלכה אי מותר לבי רבנן דמדרשה, ולזה מייתי הגמרא כוותי' דרב פפי מסתברא מדאמר ריב"ל בהכ"נ מותר לעשותו בהמ"ד ואזיל לשיטתו דס"ל בית הגדול מקום שמגדלין בו תורה וקשה מנ"ל דלמא מקום שלומדין הלכות פסוקות באמת בהמ"ד אינו גדול מב"הכנ ואסור לעשות מבית הכנסת בהמ"ד ש"מ דאיהו ס"ל דבי מדרשא ומקום הלכות שוות וגדולים יותר מבהכ"נ ודו"ק ושפיר קאמר הלשון כוותי' דרב פפי מסתברא ודו"ק:
ועיי' סוף מס' מ"ק דאמר ר' לוי כל היוצא מבהכ"נ לבהמ"ד ומבהמ"ד לבית הכנסת זוכה ומקבל פני השכינה שנא' ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, אר"ח ב"א אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעו"הב שנא' ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, ועיי' רש"י שם ילכו מחיל אל חיל שילכו מבית המדרש לבהכ"נ אחר יראה אל אלקים בציון עכ"ל, והנה מלשון של רש"י נראה דר' לוי לתרתי כיוון דיעשה תרווייהו דילך מבית הכנסת לבהמ"ד ומבהמ"ד לבהכ"נ ויש לעיי' מנ"ל הא דלמא או הא או הא אמר שילך מבהכ"נ לבהמ"ד או מבהמ"ד לבהכ"נ וכ"ת אמאי הזכיר תרווייהו י"ל דלא מבעי אמר לא מבעי מהולך מבהכ"נ לבהמ"ד דמעלה בקודש דוודאי זוכה אלא אפי' מבהמ"ד לבהכ"נ נמי זוכה, אלא דקשי' דא"כ קשי' מנ"ל הואיל ומחיל אל חיל סתמא כתיב דלמא דווקא בכה"ג מבהכ"נ לבהמ"ד אבל לא להיפך מבהמ"ד לבהכ"נ דמוריד, אלא וודאי ר"ל דווקא תרווייהו אמר וקשה הא קרא סתמא כתיב, ונ"ל משום דלעיל מני' כתיב אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, עוברי בעמק הבכה מעין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה, ילכו מחיל אל חיל, לזה היה מפרש ר' לוי אשרי יושבי ביתך היינו שיושבים בבית ה' ועוד יהללוך סלה שמתפללים בו ואחר כן אמר עוברי בעמק הבכה מעיין ישיתוהו דהיינו אחר התפילה עוברים בעומקה של הלכה וזה קרא לי עמק הבכה ויעשוהו מעין אזי גם ברכות יעטה מורה דהיינו שיתברכו מאת ה', ואמר ילכו מחיל אל חיל שאם גם זאת יעשו שישובו שנית מבהמ"ד לבהכ"נ אזי יראה אל אלקים בציון ודו"ק, וא"כ דווק' אמר ר' לוי תרווייהו, אמנם ר"ח ב"א אמר רב אמר דמחיל אל חיל קאי על העתיד דבזכו' שהלכו בחיים מבהכ"נ לבהמ"ד ילכו ג"כ לעתיד ודוק:
דף י"ב ע"ב ר"ח בר בא אזיל לחמץ יהבין לי' פריטין למיפלגא ליתמא וארמלתא ופלגין לרבנן עיי' בש"י שהאריך בדברי מהריטץ והנה עינתי בענין צ"מ א' שישב בדחק ולחץ וש"ב עשה קרן קיימת להחזיק בני עניים לת"ת ובהיות כי הצ"מ לא דר אז במקום ההוא לא זכר אותו אז ועתה ששב צ"מ הלז לעירו בקש מקהילה שיתנו לו מקרן קיימת ועלתה בדעתו כי מן הראוי להחזיק את הצ"מ מקרן קיימת הלז, וזה החלי ע"פ מ"ש המרדכי בפ' השותפין דא' שנתן מעות צדקה לענים ואח"כ ירדו קרוביו מנכסיהם והעלה דקיימ"ל כרשב"ם בפ' יש נוחלין דף קל"ב דאזלינן בתר אומדנא וה"ה כאן יש אומדנא ואפי' החולקים במרדכי שם לא פליגו אלא משום דאז היו קרוביו עשירים ולא משהה כפרתו משא"כ כאן דנודע שאז בשעת הצואה הי' הש"ב הבן תורה ג"כ בלחץ ודחק במקום שישב א"כ בוודאי מודי' דאזלינן בתר האומדנא:
ועוד הרי הר"ש בפ' השותפין שם הכריע כדעת ר"ת דגבאים יכולין לשנות לדבר מצוה ובני העיר אפי' לדבר הרשות ואפי' לדעת ר"י הלוי באשרי שם מ"מ נראה דמודה דעכ"פ הגבאים יכולין לשנות דבר מצוה מעין הצואה אפי' אינו דומה ממש אלא דהוצריך לדחוק ולישב הא דערוכין דף ויו ע"ב גבי ישראל שנדב ומנורה דאמרינן לדבר מצוה מותר לשנותה ומשמע אפי' למצוה שאינו מענין בהכ"נ מדמפליג דווק' בין רשות למצוה ולא מפליג במצוה גופא וכן ה"ת בכשתקע שם בעלים דמותר לשנותם אפי' לדבר הרשות לזה הוצרך ליתן הטעם משום דשאני ביהכ"נ דיכולין למכרה אפי' למשתה בי' שיכרא אבל מ"מ מודה עכ"פ דגבאי צדקה יכול לשנות לדבר מצוה עכ"פ מהא דחזנא שהי' משנה שרגא דשעזרק טייעא ודו"ק:
אלא דמ"מ ממהרי"ק שורש ה' לא נראה כן ועכ"פ לדינא העלה מהרי"ק שם כדעת ר"ת ורשב"א דוק שם וכתבו דנוחי נפש שעושים קרן קיימת יכולין הגבאים לשנות לדבר מצוה מה שירצו וה"ה הנותנים צדקה להוליכם לעיר אחרת וא"כ לפ"ז לק"מ קושית מהריט"ץ ונעלם ממנו דברי מהרי"ק הנ"ל דאנשי חמץ לא נתנו לר"ח ב"ב לחלק בעירו רק נתנו לו להוליכם לעירו לעניי' ומ"ה הותר לו לשנותם והא דאיתא לקמן משבא ליד גבאי אסור לשנותם היינו הגבאי עירם ודו"ק, ועיי' בתשובת לחם רב סי' ר"ג כן הי' נראה לפענ"ד ועיי' בחדושי בעירוכין:
הלכה ב
דף י"ג רשב"י בעי מה אמר ברוך אלקים ברוך אלקינו וכו' ויש להבין ואף אם לא נתגייר וכי לא שייך לומר אלקינו ואטו צריך לכוין דווקא לאנטנינוס ג"כ, ונראה דשמועה זו הגיע לרבי ע"י שריו של אנטונינוס ולפניהם אמר ברכה זו וא"כ אי גייר אנטנינוס שפיר אמר ברוך אלקינו ולא היה מתירא שמא ילשין זה השר עליו עבור שאמר אלקינו אבל אי לא נתגייר היה אומר אלקים סתם שלא ירגיש השר כנ"ל:
הלכה ג
ע"ב ר' יוחנן מיקל לנשייא דשטחנן בגדיהן על אוירא דבי' מדרשא עיי' בק"ע דפי' שהי' מקלל וצ"ע מדוע קלל אותן היה לו לצות שלא יעשו כן, ונראה לפענ"ד להיפך דהכונה הוא שהיקל להן והתיר לשטוח בגדיהן על הגג והוא בהיות דאסור להסתכל בבגדי אשה לפיכך התיר להן שישטחו אותן על הגג היינו לנשייא התלמידים שלו, ואע"ג דלשון מיקל בירושלמי משמע תמיד קללה מ"מ עי' ברן ר"פ תענית דכתב דלשון מיקל משמע ג"כ קולא יע"ש, ועיי' ירושלמי שבת דף י"ג ועיי' בש"ק שם:
הלכה ז
דף י"ד ע"ב שירת הלוים לא יפחתו לו עששה קריאיות וסמנם הזיו לך מלשון זה משמע דווקא לא יפחות אבל אם רצה מוסיף בהם אבל בגמרא דסוף מס' ר"ה לא משמע כן:
אר"י בי רבי בון צריך שיהי' איש בראש דפא ואת בסופה, שכן הוא שחיץ ונחית כהדין קינטרא, עיי' בטור ובב"י סי' תרצ"א באו"ח, וגריס הטור וז"ל צריך שיהי' איש בראש דפא ואת בסופה שניץ ונחוץ כהדין קינטרא, ופי' בב"י מלת שניץ ככיס שיש לו שנצין וא' מהשנצים בולט לצד זה וזה כנגדו בולט מהצד השני, כך איש בריש דפא ואת כנגדו ואותו שיטה בסופה, ואמר ונחוץ כהדין קינטרא פי' שוה מב' צדדין כמו בנין השוה שמשליכין משקולת הבנאים מראשה לסופה יעיי"ש, ועיי' בספר ששה זרעוני ערוגה להגאון מו"ה זלמן עמריך זלה"ה דהאריך לתמות על מה שנהגו העולם לכתוב עשרת בני המן דוקא בחד עמוד ובאותיות גדולות דהרי הגהות מיימונית וב"י בשם הר"י מוכיח דאת בסופה דאמר בירושלמי היינו בסוף שינוא, וא"כ איש בראש דפא ג"כ הכוונה בראש השורה, וא"כ אין צריך למלאות עהם כל הדף רק יכול לכתוב שאר שיטות למעלה ולמטה מהן רק איש צריך להיות בראש השורה ואת בסוף השורה ועשרת בסוף שורה י"א, ובזה יהיו כל העמודים שוים בשיטותים, כמו בס"ת ולא לעשות אותיו' גדילות מה שלא נמנו במסורה, ורק אדרבה בגמרא משמע בוי"ו דויזתא צריך למימתחו' כמורדי' מה שא"כ באינך האותיות של שמות בני המן, ועיי' שם שהאריך והגאון מו"ה הירץ אב"ד דק"ק טעפליטץ דחה דבריו דלא משמע כן מלבוש, ובאמת כן הוא ג"כ בס' אורח' חיים דמבואר שם דצ"ל בראש דפא ממש, ושוב מצאתי כן ג"כ בחיי אדם בסוף נשמת אדם יעי"ש, ונראה לפענ"ד דזה הוא פשט הירושלמי הנ"ל שניץ ונחוץ משום דהי' ה"א דיכתבם אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה ע"ד זה לזה אמר הירושלמי שניץ ונחוץ כמו שמחברין תיק ע"י שנצים שלו שכל השנצים מדובקים יחד, כך יהיו כל עשרת בני המן מדובקים יחד זה אחר זה ולא יהי' הפסק ביניהם, וזה נחוץ בנחיצה לשון מהירות ויהי' א' סמוך למטה תחת א' ולא יהיה הפסק ביניהם, וא"כ צריך שלא יהי' הפסק בין איש לאיש במלת את, וגם משמע מזה שלא יהי' הפסק שיטה בן שיטה לשיטה כמו בשאר שיטות התורה שצריך להיות רווח בן שיטה לשיטה כמו שיטה, אלא יהי' נחוץ א' בא' יגשו, וא"כ לפ"ז כיון שאין צריכין להיות שיטות בני המן כשאר שיטות התורה וצריכין להיות סמוך א' תחת חבירו בלי הפסק ה"ה דיכולין לעשות אותיות גדולות ואפשר דצריך לעשותן גדולות שלא יתבלבל עין הקורא מכח סמיכותן א' תחת חברו ממש כנ"ל:
ויברך את ה' אלקים הגדול במאי גדולו ר"ג אמר בשם המפורש ר"ט אמר בברכה גדלו ענין המובן בדברים הללו עיי' מ"ש במס' סוכה אמתני' דקתני' ס"ס אומר היו שונין ועיי' שם בירושלמי ושם הארכתי בדרושי וגם ענין זה יובן על זה הדרך:
וכיון שבאו אנשי כה"ג החזירו את הגדולה ליישנה ועיי' במפרש שהביא דברי הגמרא דמס' יומא דאמרו הן הן גבורותיו הן הן נראותיו ששה א' בין כמה זאבים ואפ"ה אין יכולים לטרפה ועפ"ז שמעתי לפרש מה שאנו מתפללים עד מתי עזך בשבי ותפארתך ביד צר עוררה גבורתך וקנאתך על אויבך דהכונה מדוע הקב"ה מראה עזו וגבורותיו ביד צר דהיינו כנ"ל שם א' בכמה זאבים יתעורר גבורתו ויראים לעין כל נגד אויביו, ועפ"ז אמרתי דזה הי' ג"כ מה שאמר הקרא ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר דהיינו ע"י שנתן הקב"ה אותנו בשבי עי"ז עזו ותפארתו ביד צר כנ"ל:
ועפ"ז יובנו ג"כ הטיב דברי הפסוקים ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה נאור אתה אדיר מהררי טורף דדוד אמר ברוח הקודש דהקב"ה עשה בשלם סכו ומעונתו בציון ואפי' אח"כ שמה שבר רשפי קשת ואבדו כלי מלחמה וגבר אויב לזה אמר אפ"ה נאור אתה אדיר ירצה אפ"ה יש להחזיר לך העטרה והגדולה שאתה נורא וגבור משום הררי טרף ירצה האומות שעומדים בכל יום עלינו לכלותינו והקב"ה בהשגחתו מציל אותנו:
וזה הוא דאמר הירושלמי הלשון שהחזירו הגדולה ליושנה דכבר כתבתי הרבה פעמים בפרושי על התורה דמלת גדול מורה על השגחתו מלמעלה למטה וזה הוא ג"כ השגחתו כנ"ל:
ועד"ז שמעתי מאדמ"ו הגאון הח"ס ז"ל שאמר דזה הוא מה שאמר יעקב אבינו מה נורא המקום הזה והוא משום דראה החרבן כמו דאתא בקינות שר שמומו ויקונן אין זה כדאיתא במדרש וזה אמר מה נורא המקום הזה ירצה אי' נוראותיו כנ"ל: