אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת יומא › פרק ח יום הכפורים

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת יומא · פרק ח יום הכפורים

פרק ז בא לו

הלכה א

יהכ"פ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה וכו' עיין בתוספות והכ"פ דמתעורר דהו"ל למתני תיכף אחר שתיה תשמיש המטה דנפקא מקרא משא"כ אינך דנלמדו מדברי קבלה ולק"מ דהואיל וסיכה נפקא משתיה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו מש"ה סמך לה לשתיה ופשוט:

ובנעילת הסנדל וכו' נשאלתי מבני הרב המאוה"ג החריף מוה' שמואל סג"ל ני' אב"ד דק"ק יערגין יע"א אהא דאית' בתוספת' כאן מנעל המסומר אין בו אפילו ממטה למטה ורשב"ג מתיר וקשה הא סנדל מסומר אסור לנעול ביה כדאית' בשבת פ' במה אשה. והשבתי דאית' שם במס' שבת דף ס' ע"ב בעי האי רצענא תפרו מבפנים מאי ומסיק שם האי מנעל הוא ושרי ועיין רש"י שפי' תפרו מבפנים היינו שתפר מנעל בתוך סנדל והשת' לפ"ז י"ל דת"ק דזה התוספת' נקיט הלשון מנעל המסומר והיינו כנ"ל דתפרו מבפנים והלא עכ"פ מנעל הוא חשיב ואסור לטייל בו אפילו ממטה למטה ורשב"ג ס"ל דלא חשיב מנעל ולא סנדל ועכ"פ ממטה למטה שרי והשת' לפ"ז י"ל דקי"ל כת"ק דחשיב לי' מנעל כסתמא דגמ' דשבת הנ"ל ואסור אפילו לנעול ומש"ה השמיטו הרמב"ם:

אמר ר' הילא לפחות מכשעורין נצרכה יש לכוין בזה יותר טוב הכונה שכתב בספר תוס' יהכ"פ בענין לא נצרכה דאמר יע"ש ועיין בש"י דתמה אלחם שמים דכתב דביהכ"פ מודה ר"ל דהואיל ושיעורו בככותבת א"כ חצי שיעור שהוא כזית אסור מן התורה כיון דבשאר איסורין הוי אפילו כרת ומלקות בהאי שיעור ולא חולק עם ר"י כ"א בפחות מכזית ותמה דא"כ איך פריך בבבלי הניחא לר"י אלא לר"ל דאמר דחצי שיעור מותר מן התורה מא ל דלמא אתי' מתניתין לכזית אמנם נראה דגמרא פריך עכ"פ לר"ל משתי' דקתני דשיעור דיהכ"פ הוי מלא לוגמיו דהוי אפי' פחות מרביעית ואהא שפיר קשה דהאי חצי שיעור מותר לר"ל ודוק אמנם עכ"פ יש לדחוק דאיירי בחצי שיעור למי שמלא לוגמיו כעוג מלך הבשן ודוק ויש לישב לשון הבבלי דקאמר ב' פעמים הניחא לר"י אלא לר"ל מא"ל ותמה בתוס' יהכ"פ דהוא שפת יתר אמנם באמת יש לומר דלקמן בבבלי פלוגתא דר"ל ור"י בטעמא דאוכל ושותה דאין מצטרפין דר"ל אמר הא מני ר"י היא דאמר כל ששיעורן שוין מצטרפין ה"ה כאן כיון שלא שוין בשיעורן אין מצטרפין ור"י אמר אפילו תימא רבנן שאני הכא משום יתובי דעתא הוא והא לא מיתבי' דעתי' והשתא לפ"ז י"ל דלר"י דאמר דאתי' אפילו כרבנן ומשום דאוכל ושותה לא מתיתבי דעתיה א"כ לפ"ז י"ל הא פחות מכשיעור דאי הוי בכזית שפיר מצטרף דהא אז לא מתיתב הדעת אלא דחצי שיעור הוי וא"כ אלו הי' ר"ל סובר כר' יוחנן לקמן דאתי' אפילו כרבנן והא דלא מצטרפי הוא משום מיתב דעתא א"כ בפחות מכשיעור דעכ"פ לא מיתב דעתא ואפ"ה אי הוי כזית ס"ל דאסור מן התורה א"כ שעיר מצטרף אפילו אוכל ושותה לכזית דיהיה אסור עכ"פ מן התורה וא"כ שפיר י"ל דמתניתין אתיא לפחות מכשיעור כ"א דאוכל כזית ואפ"ה אסור והא דנקיט שתי' הוא לאשמעינן דשתיה מצטרף עם אכילה לשיעור זית הלז אבל כיון דר"ל אמר לקמן הא מני ר"י א"כ נפל לדידי' זה הסברא דהרי לדידיה אפילו בפחות מכשיעור דהיינו לשיעור זית נמי אכילה ושתיה לא מצטרפין א"כ שפיר קשה וזה הוא דקאמר הגמ' שנית הניחא לר"י וכיון לר' יוחנן לקמן דאמר טעמא דאוכל ושותה אין מצטרפין משום יתובי דעתא וא"כ אלו היה ר"ל סובר כן גם לדידיה היה ניחא דהיינו יכולים לתרץ כקושית בעל לחם שמים אלא לר"ל לשיטתו דפליג אר' יוחנן לקמן ואמר דר' יהושע היא א"כ קשיא כן י"ל ע"ד חדוד

אמר ר' תנחומא ואחד מוסף פי' עוד אחד כתיב בפ' מוספים דפנחס והירושלמי חשב ג"כ כי כל נפש אשר לא תעונה במנין ואח"כ ציין הירושלמי ברחיצה פי' במתניתין תני ברחיצה ר' זעירא בר חמא וכו' והירושלמי חשב ששה משום דאזיל לשיטתו דס"ל לקמן הלכה ג' אזהרה לעינוי מכל נפש אשר לא תעונה וחשב ליה ללאו יע"ש משא"כ הבבלי דלא יליף אזהרה לעינוי כ"א מג"ש דעצם יע"ש משו"ה לא חשב כ"א חמשה.

ע"ב דלא כן דבר שהוא בא מב' לאוין מצטרף עיין בק"ע דאנן תנן במתניתין דאוכל ושותה מצטרף ולכאורה תמוי' דהרי תנן דאוכל ושותה אין מצטרפין אמנם נראה דכוונתו דמשמע דוקא לענין יהכ"פ אין מצטרפין משום דביתובי דעתא תלי' מילתא וכדאמר ר' יוחנן בבבלי הא בשאר איסורין מצטרף א"נ דכוונתו מדתנן בסיפא שם אכל ושתה בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת אחת וקאמר שם בהדיא משום דשתיה בכלל אכילה ודוק אמנם עכ"פ הפירוש דחוק הוא לפ"ז ע"כ נראה בעיני דזה הוא תירץ דירושלמי מתרץ דלא כן דבר שהוא בא מב' לאוין מצורף וכי ליכא דבר דאית ביה תרי לאוין אף שותה כן אית ביה תרי לאוין א' מצד דשתיה בכלל אכילה ועוד מקרא דולא יחללו כנ"ל ודוק אלא דגם זה אינו ומה סברה היא זו דעל אכילת תרומה לא יהיה אלא חד לאו ועל שתי' יהיו ב' לאוין ע"כ נראה דאה"נ דקאי אקושיא דלעיל דלא כן דבר שהוא בא מב' לאוין פי' הרי אין שתי' דבר חמור שיהיה מב' לאוין מצטרף יותר מאכילה גופא אלא ודאי דכוונת הברייתא לרבות הסך כשותה ולא סמינן מכאן סך ודוק:

וא"כ לפ"ז בהיות שהניח הירושלמי הך קושיא בקושי' ע"כ צ"ל דברייתא דלא יתפרש לרבות הסך כשותה וכדאמר הבבלי בנדה דף ל"ב ע"א וע"כ לפ"ז הברייתא דלעיל דקתני סיכם ביהכ"פ לאיסור אבל לא לעונש משבשתא היא ומשבשינן טפי ברייתא דסיכה ביהכ"פ דלא נסמכה אקרא מהך ברייתא דסמכה אקרא דולא יחללו ומתורץ היטב הרמב"ם בפ' יוד מהלכות תרומות דסך בשמן של תרומה הוא במיתה ולפמ"ש יצא לו מסוגיא דירושלמי פה ועיין לעיל במסכת שבת פ' ר"ע הלכה ד דתמה שם אש"ק מירושלמי הלז על הרמב"ם ולפמ"ש לק"מ:

מנין שהוא מחויר בעשה עיין בק"ע דמסיים ש"מ בסיכה איכא איסור דאורייתא ואינו אלא עשה דלא נשארו הדברים אלא בסיפור וליכא למשמע לאו מיניה ועיין בצל"ח על פסחים בדף כ"ד דתמה על הרמב"ן דמשיג על הרמב"ם בענין לא בערתי ממנו בטמא דמסוגי' דפסחים הנ"ל מבואר בהדיא דהוי ל"ת גמורה ובאמת תמי' גדולה על הרמב"ן אמנם מסוגיא דכאן מבואר כרמב"ן דקאמר רק עשה גבי ולא נתתי ממנו למת וזה משמע כרמב"ן אמנם עיין בש"ק לעיל במסכת שבת דמפרש בו פירוש אחר א"כ לק"מ ועיין מה שכתבתי בחדושי למס' שבת שם:

איתא חמי ברחיצה הוא אסור וכו' עיין בש"ק ועיין מ"ש במסכת תענית דף ד' פ"א ה"ו:

תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא משמע דעזרא לתפילה תיקן ועיין ברמב"ם פ' ד' מה' תפילה ה' ד, דכתב דעזרא תיקן לדברי תורה לבד וב"ד שעמדו אחריו התקינו גם לתפילה ועיין בכ"מ דתמה מנ"ל הא כיון דהתקין לדברי תורה וה"ה לתפילה יע"ש וצ"ע דהו"ל להקשות מירושלמי פה בהדיא דקאמר קודם שהתקין עזרא משמע דעזרא גופא התקין לתפילה וצע"ג באמת אקושית הכ"מ דתמה מנ"ל הא נראה לפענ"ד ע"פ מה שכתב הכ"מ ארמב"ם בה' ק"ש פ"ד ה' ח' אהא דכתב ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה משמע דמעצמו בטלה והאריך דס"ל דבאמת אין ב"ד יכול לבטל אלא דמעצמו נבטלה משום דמתחילה לא פשטה בכל ישראל ויש לעיין א"כ איך אמר זעירא בטלוה לטבילותא ואיך היו יכולין לבטל ע"כ ס"ל לרמב"ם דבטלוה דקאמר היינו לתפילה ובהיות דלתפילה תקנו רק ב"ד שאחר עזרא א"כ י"ל דב"ד דבטלו היה באמת גדול בחכמה ומנין מב"ד הראשון כיון דלאו עזרא תקנו לתפילה ושפיר פסק הרמב"ם דב"ד שאחר עזרא תקנו לתפילה אמנם עכ"פ מירושלמי דפה קשה טובא:

ודע דהמ"א בסימן פ"ח כתב בראה מים חלוקים לא גזר עזרא ויש לעיין דבה' יהכ"פ סי' תר"ו פסק המ"א דלמאן דאמר טבילת והכ"פ הוא משום קרי א"כ בטבל בער"ה ואח"כ ראה מים חלוקים צריך לטבול שנית וסותר למ"ש כאן וצ"ל דביה"כ מחמיר טפי אמנם לפענ"ד צ"ע מאי פריך בבלי ברכות דף כ"ב ע"א אהא דאמר ריב"ל מה טיבן של טובלי שחרין הא איהו אמר בעל קרי אסור בד"ת לשני דאיהו אמר מה טיבן אטובלין ברואים מים חלוקין ואהא תמה אלא ודאי משמע דאפילו בכה"ג תיקן טבילה:

ועיין בתוס' יהכ"פ במשנה מ"ש אהא דהקדים התנא רחיצה קודם ת"ה לאשמעינן אגב אורחי' דמשמש מטתו מותר להתפלל בלא טבילה ולא עיין בירושלמי פה דמוקי לה קודם תקנת עזרא:

הוין בעיין מימר ובלבד מאשה פי' דצא תהוי פלוגתא רחוקה כ"כ דלריב"ש דוקא מתשמיש ממש ולדידהו אפילו מדבר אחר לפיכך בעיי' למימר דלדידהו נמי מאשה בעינן אלא דמהני אפילו ראה ע"י דמיון שבא ע"י חלומו שנדמה לו ששמש וע"י זה ראה קרי אבל ודאי דלריב"ל תשמיש ממש בעי ודוק ומיושב בזה מה דתמה בש"ק ד"ה לית הדא:

ודע דעכ"פ מבואר בסוגין פה דלריב"ל דוקא ע"י תשמיש צריך טבילה א"כ יש לעיין דמאי פריך בבבלי ברכות הנ"ל אהא דאמר ריב"ל מה טיבן של טובלי שחרין הלא לפי הירושלמי לא אמר ריב"ל כ"א אתשמיש ממש א"כ שפיר תמה אאותן דטובלין עבור קרי סתם וצ"ע ועכ"פ מבואר מירושלמי דלכ"ע במים חלוקין א"צ טבילה וכדעת מ"א.

אלא דצ"ע מאי פריך הירושלמי איתא חמי ברחיצה אסור בתשמיש לכ"ש לשני דאיירי בראה קרי וא"כ בלא"ה צריך טבילה ואפ"ה אסור בתשמיש המטה אלא דלריב"ל דאמר אין קרי אלא מתשמיש המטה ניחא אבל לר"י ולר"י דאמרו אפילו מדבר אחר קשיא ואפילו לריב"ל קשי' לפי מה דמתרץ פתר לה בששמש מטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל וא"כ איצטרך לומר המשנה בכה"ג דאסור בתשמיש המטה:

ודע דמה מאוד תמהני לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דחמשה ענויים המה ד"ת מאי פריך הירושלמי הא עיקר טבילת בעלי קרין הוא רק דרבנן משא"כ תשמיש המטה וגם עיקר תפילה הוא רק דרבנן ולשיטת הרמב"ם דס"ל דתפילה דאורייתא מ"מ די בתפילה אחת וא"כ שפיר הוצרך לומר דתשמיש המטה נאסר מדאורייתא וראיתי שכבר הרגיש בו בספר שלום ירושלים וראיתי שכתב בשם ספר מוצל מאש דדעת הירושלמי דה' ענויים דרבנן וראיה מדס"ל לירושלמי לעיל דמקדש לה ביהכ"פ וקשה הא הו"ל חופה שאינה ראויה לביאה והוי כחופת נדה אלא וודאי דאיסור תשמיש הוי רק דרבנן יע"ש ולפענ"ד אכתי קשה דניהו דאיסור הוא רק דרבנן מ"מ גבי כה"ג בלא"ה אינה ראויה לביאה דאם יבעלנה יהי' אסור לעבוד עבודה דיהיה טמא ופשוט ואפשר דעכ"פ מקרא ראוי לביאה דהרי אפשר לבעול עכ"פ ויוכל אחר לעבוד וכיון דאפשר לו לבוא עלי' א"כ שפיר מהני החופה לחוד ודוק:

אמנם לפענ"ד נראה לתרץ כך משום דהירושלמי קאמר לקמן וחיה תנעול את הסנדל הווין סברין מימר על סופה אשכח תני על כלהון ויש לעיין מדוע סברין דעל סופה פליגי רבנן דוקא ונראה דטעמייהו דס"ל דה' ענויים הוים רק דרבנן ומש"ה סברו דדוקא אחי' לחוד פליגי רבנן אבל אמלך וכלה ס"ל ג"כ דמותרין ברחיצה משום דכיון דהוים רק מדרבנן אבל כיון דאשכחו דפליגי רבנן אכולהו ע"כ דה' ענויים דאורייתא והשתא לפ"ז י"ל המקשן דפריך איתא חמי ברחיצה אסור תשמיש לכ"ש ס"ל ג"כ דה' ענויים מדרבנן לפיכך פריך שפיר אבל באמת למסקנא דאשכחן רבנן פליגי אכולהו א"כ ע"כ ה' עינויים דאורייתא שפיר פסק הרמב"ם ובאמת לא איצטריך לפ"ז לתרוצי ירושלמי א"ל די"ל דירושלמי ס"ל באמת דה' ענויים הוים דרבנן ומש"ה לא פריך ג"כ כלה עד כמה משום דס"ל דכיון דהוי רק דרבנן י"ל כל השנה נקראת כלה משא"כ הבבלי ס"ל דה' עינויים דאורייתא משו"ה פריך שפיר כלה עד כמה ושפיר פסק הרמב"ם כבבלי וגם הירושלמי לשיטתו פריך נמי שפיר איתא חמי:

הלכה ב

מתני' אכל ושתה עיין בספר עץ החיים דמדקדק דהו"ל לכתוב האוכלין והמשקין אין מצטרפין ותירץ דה"א אפילו אם המשקי' נבלעים באוכל ומשלימים השיעור כותבת נמי אין מצטרף קמ"ל דדוקא אכל ושתה יעו"ש ויש לעיין באמת לר"י בבבלי דמסיק דטעמא דאין מצטרפין הוא משום יתובי דעתא א"כ תקשה הלא בבלוע המשקה נמי לא מתיתבי דעתי' טפי ואפשר דבאמת משום ה"ט פליג ר"ל שם ומוקי לה כר' יהושע דאמר כל שאין השיעורין שוין אין מצטרף ואפשר דלר' יוחנן נקיט הלשון אכל ושתה לרמז דאע"ג דנחשב לדידיה כאכל ושתה דמספיק ליה ומיתב דעתי' ביה אפ"ה אין מצטרף ופטור:

הלכה ג

דף כ"א מה עביד לה ר' יונה ויש לעיין לפי מה דמסיק בבבלי מנחות דף כ"א לחלק כאן בחטאות החצונות כאן בחטאות פנימיות הו"ל לתרץ דר' יונה מוקי הא דדם שקרש אינו אוכל ואינו משקה איירי בדם חטאת פנימיות ומש"ה אינו אוכל ואינו עובר עליו דלא שייך ביה והזה וטבל אבל הא דהקפה דם שחייב איירי בחטאת החצונים או בחולין וחייב ונ"ל דדעת הירושלמי כרבא דידי' דאפילו בחטאת הפנימיות נמי חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת חצונית יע"ש ודע דדעת רש"י שם דלרבא דידי' בין דם שבשלו בין בדם שמלחו על הכל חייב וע"ש היטב וא"כ בחנם השיגו ותמו אדברי רש"י בפרק כל הבשר גבי לב שקרעו בדף ק"ט דכתב אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו ותמו הא דם שבשלו אינו עובר עליו ולא עיינו בסוגיא שם דלשיטת רש"י למסקנא בחולין לכ"ע אפילו בשלו באור חייב עליו ולרבא דידי' אפילו בחטאת פנימיות שוב ראיתי שהרגיש בזה בספר פלתי בסי' ס"ט והדבר פשוט:

ודרך אגב ראיתי שם דרצה להביא ראיה לשיטת רש"י דדם שבשלו דאורייתא מקושית התוספת פסחים דף מ"ד ע"ב שהקשה הר"ר יוסף דבנזיר מנ"ל טעם כעיקר לר"ע הלא יש היתר לאיסורו ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין יע"ש וקשה אכתי בדם מנ"ל דטעם כעיקר דגם בי' יש היתר לאיסורו על ידי בישול אלא ודאי דדם שבשלו אסור מדאורייתא ולפענ"ד דאין זה מקרי היתר לאיסורו דעכ"פ בלי בישול לא הוי היתר לאיסורו ודוקא בנזיר מקרי היתר לאיסורו משא"כ בדם דע"י בישול יצא שם דם ממנו ודוק. ועיין מ"ש התוס' שם ד"ה והוא הדין דילדה שסבכה בזקנה לא מקרי היתר לאיסורו דפנים חדשות בא לכאן וה"ה בדם כן נראה לפענ"ד עוד ראיתי דהביא ראיה מקושית התוס' בפרק כל הבשר דף קכ"ג ע"ב ד"ה לאו גדי הוא דמקשים והא מ"מ לא אימעט אלא מגדי ותירץ דכוונת הגמרא הוא משום דלפירוש רש"י ילפינן מגדי דאיסור חל על איסור וא"כ בתרווייהו חלב ומתה חל בשר בחלב כיון דתרווייהו גדי וא"כ ה"ק הגמרא דם לאו גדי וא"כ מפקין ליה מגדי קמא משום דאין איסור בשר בחלב חל על איסור דם וליכא למימר דמרבינן לה מגדי כיון דבאמת לאו גדי הוא עכ"ל אלא דהתוס' לשיטתייהו דס"ל דם שבשלו הוא דרבנן משא"כ לרש"י לשיטתו שפיר לק"מ קושית התוס' עכ"ל ולפענ"ד במח"כ לא זכיתי להבין דבריו דקושית התוס' דעכ"פ לא אימעט אלא מגדי וא"כ מנ"ל לרבות מגדי חלב ומתה דאיסור חע"א דלמא בא למעט דם ודוק ואם כן נפלו כל דבריו ופשוט ודוק:

הזר ר' יונה שמע לה מן הדא ונתת הכסף עיין בשלום ירושלים מה דרצה לתרץ קושית העולם אדברי הר"נ פרק בהמה המקשה דכתב דטעמא דר"י אליבא דר"י דדם השליל אסור מדכתיב תאכלו ודם משקה הוא ואע"ג דאשכחן אכילה בדם מ"מ יש לאוקמי אמידי דבר אכילה טפי יע"ש היטב וא"כ קשה מאי פריך הגמרא בכריתות דף ד' ע"ב מ"ש חלב דלוקה ג' דכתיב ביה הנהו ב' לאוין ולאו דזרות דם נמי ומאי קושיא הא בדם ליכא לאוקמי קרא דכל זר לא יאכל דאכילה לא משמע דם כיון דאיכא לאוקמי אחלב ועיין מ"ש דלפמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג ד"ה שכר ולר' יהודא שתי' בכלל אכילה הוא כדאמר הגמרא לעיל סברה הוא כדאמרי אינש לחברי' נטעום וכו', וכתב איהו דטעמא מטעם אחשבי' ולא ידעתי מאי אחשבי' שייך כאן בודאי מאן דשותה מחשב השתיה אבל אי שתיה לאו בכלל אכילה אינו חייב בשותה דם וע"כ הטעם דחייב הוא משום כמו דבלשון בני אדם שתיה מוגבל באכילה כדאמרי אינשי ה"ה בלשון תורה ואפ"ה אמר הר"ן דלא מוקמינן כל בבהמה תאכלו אדם ג"כ כיון דתאכלו כתיב א"כ ה"ה דלא פריך שם הגמרא דלולי ההיקש ה"א דכל זר לא יאכל כתיב ומוקמינן ליה אדבר אכילה ממש אע"ג דגם שחי' מקרי אכילה וכדכתב הר"ן כאן אמנם לפענ"ד נראה לתרץ ע"פ פשוטו דבאמת יש לדקדק בתרצן שם דמתרץ דאיצטרך ההיקש משום דה"א כמו דליכא מעילה בדם קדשים ה"ה ליכא משום זרות שאני מעילה דכתיב ביה כמה ילפותות כדאמר הגמרא מדכתיב לכם ומדכתיב לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה משא"כ זרות ועוד הרי לפי מה שהעלו התוס' ביומא פ' הוציאו לו אפילו מעילה איכא ג"כ ביה בדם הקזה דהוא לפני שחיטה וכדאמר זעירא המקיז דם בבהמת קדשים מועלין יע"ש בפ' הוציאו לו ע"כ נראה דזה באמת כוונת התרצן דה"א הואיל ומצינו באמת קולא בדם דאינו במעילה א"כ ה"א דלא יאכל כתיב וא"כ נמעט ג"כ דם מאיסור זרות כיון דדם הוא משקה והא דלא קאמר הגמרא בפשוט דה"א הואיל ולא יאכל כתיב ודם הוא משקה הוא משום דגמרא ס"ל ג"כ אליבא דר"ל דס"ל באמת גם דם שליל מותר ודוק ועיין בחדושי כתבתי עוד תרוצים.

וראיתי בספר פרי מגדים דכתב לתרץ לדעת הר"ן הנ"ל קושית התו' בפסחים דף כ"ב בד"ה והרי דם מדוע לא נאמר דהותרה בכלל נבילה ותירץ דשאני משום דכתיב ואכלה ותמהני דהאי ואכלה קאי אגר תושב דאלו כתוב לגר אשר בשעריך תתננה לאכילה אזי שפיר הוי מצינן למידק אבל לא הדם אבל כיון דכתיב רק ואכלה מזה אין למידק ופשוט:

מנין שהוא מחוור בעשה עיין מ"ש לעיל בהלכה א':

אזהרה למלאכת הלילה לית כאן עיין בש"ק דמגיה אית כאן אמנם לפענ"ד יש לדקדק דכתב גבי מלאכת לית כאן ואחר כך אמר גבי עינוי לית כתיב ומדוע לא אמר ג"כ הלשון לית כאן. ע"כ נראה דגם הירושלמי כיון למה שאמר בבבלי דף פ"א דחמשה קראי כתיבי ואוקי חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא וחד לאפנוי למגמר עינוי ממלאכה יע"ש וא"כ זה הוא דקאמר הירושלמי אזהרה למלאכת הלילה לית כאן דהיינו לית מפורש רק באם אין ענין וכן לעונש ג"כ לית כאן רק באם אין ענין אבל לענין אזהרה ועונש לא כתיב כלל רק למידן מג"ש כדאמר חד לאפנויי:

השמר באותו האמירה פי' שהיה יכול לכתוב השמר במצות עינוי ומשום דס"ל לירושלמי דהשמר דעשה נמי לאו וכקושית התוס' בסוגין ועיין בתוס' במסכת שבת דף קל"ב ע"ב ד"ה האי אבל הא לא קשיא לירושלמי דהו"ל לכתוב לא תסור מן העינוי כקושית הבבלי דהרי ע"כ בכניסתו ביהכ"פ הוא מוסר מן העינוי וכמ"ש בספר תוס' יהכ"פ. עיין בש"י דמפלפל באוכל ביהכ"פ שלא כדרך אכילתן דדעת הש"א דחייב כיון דלא כתיב לשון אכילה ופליג עלי' מדלא קאמר הבבלי וירושלמי דאי הוי כתיב לא יאכל ה"א דאינו חייב בשלא כדרך אכילה ולפענ"ד נראה לומר מדלא מתרץ עלי' דמתניתין דקתני אסור באכילה ושתיה דאיירי בשלא כדרך אכילתן דליכא ביה כ"א איסור אלא ודאי דחייב כרת אפילו בשלא כדרך אכילתן ויש לעיין ועוד יש לעיין דמשמע ג"כ מדאמר ר"ל אכל אכילה גסה ביהכ"פ פטור דכתיב כי יאכל פרט למזיק ופירש"י ז"ל שאינו מבטל ממנו שום עינוי כלל רק מזיק האוכלין ועצמו יע"ש דף פ' ע"ב וקשה מדוע נקיט כן דוקא ביהכ"פ הו"ל למינקט כן בכל איסורין דאם אכלן דרך אכילה גסה דפטור ועוד דהו"ל למנקט סתמא באוכל שלא כדרך אכילה פטור ע"כ נראה לפענ"ד דר"ל לא מבעי קאמר לא מבעי בשאר איסורין דוקא פטור כיון דכתיב בהו אכילה אבל ביהכ"פ דלא כתיב ביה אכילה ה"א דחייב אפילו באכילה גסה כיון דעכ"פ מעכב ממנו העינוי קמ"ל דאפ"ה פטור דאכילה גסה אינו מבטל ממנו שום עינוי וכדכתב רש"י ז"ל וא"כ לפ"ז אתי נמי שפיר דלא נקיט באוכל שלא כדרך אכילה ביהכ"פ דבכה"ג בודאי חייב כיון דעכ"פ אינו מעונה ובמעיו נהנה וכתיב לא תעונה משא"כ באוכל אכילה גסה ודוק וא"כ לפ"ז מוכח בהדיא דבאוכל ביהכ"פ שלא כדרך אכילה דחייב ודוק ושוב עיינתי בש"א וראיתי דהביא זה הראיה גופא שהבאתי וברוך שכוונתי לדעתו הרמה אלא שאיהו הביא ראיה זו בקוצר נמרץ:

הכוסס חוטי תרומה לוקה וכו' עיין בש"ק לעיל במסכת שבת פי' י"ד ה' ד' ותמה על הכ"מ שכתב בדעת הרמב"ם דס"ל כרבי משום דכיון דר' ירמיה משמיה דר"א אמר מודים חכמים במגמא את החומץ דמשלם קרן וחומש א"כ כ"ש כוסס חיטי דמשיב נפש טפי ומש"ה פוסק כר' ירמיה ותמה דא"כ איך שייך לשון מודים כיון דלפי דעתו מכ"ש בכוסס חיטי בודאי ס"ל דמשלם קרן וחומש א"כ במאי פליגי דקאמר מודים ע"כ ולפענ"ד אי משום הא לא ארי' מצינו בסוף פ' אותו ואת בנו דף פ"ג במשנה ומודה ר' יהודא במוכר את האם אע"ג דלא פליג דהרי אמר שם אימתי ואימתי דר"י במשנה רק לפרש יע"ש היטב:

אלא דתמה עוד דהרי ע"כ מבואר בבבלי דפליגי מדקאמר בדף פ"א ע"ב דמתני' דשתה ציר או מורייס דפטור הא חומץ חייב אתיא כר' דאמר חומץ משיב את הנפש ורב גידל אמר לית הלכתא כרבי אם כן משמע דפליגי ע"כ נראה לפענ"ד לישב והוא די"ל דר' ירמיה משמיה דר"א ה"ק דמודים במגמא דהא דפליגי הוא דוקא בשותה מעט חומץ ובכה"ג דוקא ס"ל לרבנן דאינו משלם חומש אבל במגמא דהוא שתי' מרובה בזה מודים רבנן דמשלם קרן וחומש וכ"ש בכוסס חיטי דודאי משיב וא"כ לפ"ז הוים דברי ר' ירמיה כדברי רב גידל דאמר אימר דאמרה אנא מעט אבל הרבה מי אמרה וא"כ לפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם דשפיר אמר במגמא דהוא הרבה דמשלם קרן וחומש וה"ה בכוסס חיטין ועיין בלח"מ פ"ב מה' ש"ע ה' ה' אמנם מה דמתרץ הש"ק דסמך אגמרא דבבלי דשבת דאמר דמגמא ובולע מותר בשבת ולא מחזי כרפואה ש"מ דאדם עשוי לשתות חומץ ולפיכך פסק שפיר דמשלם קו"ח ומכ"ש כוסס חיטי צ"ע וקשה הא לדידיה אינו יכול לומר דהוי כ"ש כוסס חיטי דהרי ר' ירמיה אמר ומודים במגמא משמע אבל בכוסס אינו פליג ואם כן אכתי דברי הרמב"ם תמוהים מכוסס אמנם לפמ"ש ניחא דמודים דאמר הוא משום דאיהו ס"ל דפליגי בשותה מעט חומץ וא"כ שפיר יכולי' לומר מכ"ש בכוסס חיטי.

אבל עכ"פ אי קשיא הא קשיא דהרי הרמב"ם בפ"ב מה' שביתות עשור ה' ה' כתב בהדיא דאפילו בשתה הרבה חומץ נמי פטור אמנם נראה דבאמת בלא"ה תמה הב"י שם דהרי ר' גידל גופא אמר אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי ויע"ש מה שדחק ע"כ נראה בשנדקדק בלשון הרמב"ם דכתב וז"ל אכל אוכלין שאינם ראוים למאכל אדם וכו' או ששתה משקין שאינם ראוים כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור מכרת וכו' עכ"ל ויש לדקדק האי אפילו אכל ושתה דכתב עוד הפעם הוא למותר והיה לו לכתוב רק אפי' הרבה מהן וכו' כיון דכבר הזכיר שאכל אוכלין וכו' ע"כ נראה דה"פ אפילו אכל ושתה מהן הרבה ירצה שהרבה אכל ושתה מהן מקודם קודם יהכ"פ וא"כ ה"א דהואיל והורגל בהון א"כ הו"ל לדידיה כאוכלין הראוין קמ"ל דבטלה דעתו וא"כ לפ"ז יש כוונה אחרת בדבריו ולא הזכיר כלל מאכילה ושתיה מרובה ויש לומר דאה"נ באוכל אכילה מרובה דחייב וכמ"ש בה' תרומות פרק יוד בגומע דמשלם קרן וחומש ודוק:

תינוקות אין מענין אותן ביהכ"פ ר"ח פתר מתניתא וכו' לפי המבואר בירושלמי פה ס"ל לר' יוחנן דאיכא השלמה דרבנן והוא היפך הבבלי דאמר ר' יוחנן השלמה דרבנן ליכא ומחמת חומר הדבר אפשר לדחוק דס"ל לר' יוחנן דהואיל ובבתו ליכא חיוב לחנכה כדאמרינן בבבלי נזיר דף כ"ט ע"א בנו חייב לחנכו בתו אינה חייב לחנכה משו"ה דוקא בבן חייב לחנכו להשלימו מדרבנן משא"כ בת וא"כ הא דאמר ר"י בבבלי השלמה דרבנן ליכא איירי בבת דגבה ס ל דליכא השלמה דרבנן רק חינוך שעות אבל הא דאמר פה בירושלמי דאיכא חינוך השלמה איירי בתינוק זכר דבי' איכא השלמה דרבנן והשתא לפ"ז באמת היה יכול לתרץ בבבלי כדמקשה אר' יוחנן ממתניתין מדקתני אבל מחנכין אותו לפני שנה דאיירי בתינוק דבתינוק זכר מודה אלא דבבבלי קאמר דאיהו מוקי למתניתין בתינוקת:

ויש לכוין לפ"ז היטב לשון הבבלי דקאמר בשלמא לר"ה ור"נ לפני שנה לדבריהן לפני שנים לדבריהן ועיין במהרש"א דמדקדק איך שייך לפני שנים לדבריהן לד"ת הו"ל לכתוב וע"ש דמחק הגרסא הלז יע"ש אמנם ע"פ דברי הירושלמי דפה דקאמר אליבא דר"י דכך פתר המתניתין תינוקת אין מענין אותן אבל מחנכין לפני שנה ולפני שנים משלימין א"כ לפ"ז י"ל דה"ק הבבלי בשלמא לר"ה ור"נ שפיר י"ל לפני שנה לדבריהן ירצה לפני השנה שמדבריהן משלימין דהוא השנת י"ב לתינוקת החולה ולפני שנים לדבריהן דהוא שנת י"א וי"ב דמשלימין לתינוקת הבריאה אזי מחנכין לשעות ירצה לפני אותה שנה ושנתים שמשלימין מדרבנן אזי מחנכין אלא לר' יוחנן קשיא מאי לפני ודוק ועיין בתוס' ישינים ובסוגיא דקטן אוכל נבילות הארכתי ואין כאן מקומו:

ע"ב כבן תשע כבן עשר זה מורה על מה שכתבתי דר' יוחנן דוקא בתינוק ס"ל השלמה דרבנן ולפיכך קאמר תשע ועשר ודוק:

ודע דמהרש"א בבבלי תמה אתוס' ד"ה אלא לר"ה ור"נ קשיא דהקשו דלוקמי סמוך לפרקן ולהשלמת דבריהם ותמה איך שייך לפני שנה הלא לכ"ע הוי חינוך שעות לחולה ב' שנים ולפענ"ד לק"מ דכמו דמקשה הגמרא מתחילה בקושי' בשלמא לפני שנה ולפני שנתיים לדבריהן ופירש רש"י דמוקי למתני' בחולה וא"כ לפ"ז שפיר תמו דלוקי הברייתא דתניא רבה בר שמואל ג"כ בחולה וא"כ אין מענין אותה לשעות אלא בשנת יוד ואי הדרה בריאה שוב בי"א ע"כ משלמת וא"כ אין לה חנוך שעה כ"א שנה א' וא"כ שפיר אמרה הברייתא אבל מחנכין אותה שנה או ב' סמוך לפרקה ודוק:

הלכה ג

שתי עוברות באו לפני ר"ט וכו' אמרינן לקדמייתא ושדך וקרוי עלון מבטן אמי אלי אתה עיין בבלי דעוברה דאתא לקמיה דרבי ואילחשה וקרא רבי עלי' בטרם אצרך בבטן ידעתיך נפיק מינה ר' יוחנן ואמרתי משום דבאמת הא דנייח העובר הוא משום דכתבו התוס' דגנאי הוא לצדיק שיאכל דבר איסור אלא דמה בכך עכ"פ הו"ל רק חצי שיעור ודי בטעימה אמנם זה העובר הי' ר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה ולפיכך תיכף נח ורבינו קדוש קרא עליו תיכף בטרם אצרך מבטן ידעתיך ודע דרש"י פי' גבי האי עוברה דאורחה שיהכ"פ היה ותמה התוס' יהכ"פ מאי בעי רש"י בהא הלא מפורש דא"ל דילחשו לה דיהכ"פ הוא ותירץ דה"א דהי' בשאר ימות השנה והא דקאמר דילחשו לה דייק דיה"כ הוא משום דהלחש כך לזה מפרש רש"י דבאמת היה יהכ"פ אלא דלפ"ז קשה אי יש סברא לומר דהלחש כן היה א"כ אכתי קשה מנ"ל לרש"י לפרש דהוי באמת יהכ"פ ונראה משום דבירושלמי קאמר פה דאמר דילחשו צומא רבה הוא ואי דלחש הוא כך הו"ל לומר דילחשו יהכ"פ הוא אלא וודאי דבאמת הוי יהכ"פ ופשוט:

הלכה ה

מתני' מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים וכו':

הנה בענין הלז הארכתי הרבה ואמרתי לציין פה את אשר העליתי בעזה"י וזה התלי בעזר צורי וגואלי:

הנה מקדם צריכין אנו לחקור הא דאמרינן בבבלי דף פ"ג ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה טבל ונבלה מאכילין אותו נבילה מאי קמ"ל פשיטא דמדוע נאכיל אותו החמור במקום שאפשר בקל שנית מדוע נקטה הברייתא בענין ב' סוגין טבל ונבלה הלא משכחת ג"כ בסוג א' כגון שיש כאן טבל שלא נטלה ממנו תרומה גדולה דהוי במיתה ויש כאן ג"כ טבל דהכל נטל ממנו זולת מעשר עני דלא הוי כ"א באזהרה כמ"ש הרמב"ם בפרק יוד מה' מא"א הלכה י"ט וכ' ויהיה דומה לסיפא ג"כ דקתני טבל ושביעית דהוי ג"כ במין א':

אמנם הנראה לפענ"ד הוא ע"פ מה שצריכין מקדם לחקור בדברי הרמב"ם בפ' י"ד מה' מ"א הנ"ל ה' א' וז"ל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים אסורים מיד עד שיאורו עיניו ואין מחזירין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא ומאכילין אותו הקל הקל תחילה אם האירו עיניו די ואם לאו מאכילין אותו החמור ע"כ והנה דבריו צ"ע היכי דמי אי איירי דהחמור הוא רפואה יותר בדוקה א"כ תקשה מדוע לא נאכילהו תיכף החמור כיון דהיא רפואה יותר בדוקה ואי החמור הוא בשוה בענין רפואתו עם הקל א"כ הכל קשה אמאי נאכילהו אח"כ החמור נאכילהו שנית הקל ודוחק לומר דכונת הרמב"ם הוא בלא נשאר לו מן הקל ע"כ נראה דהרמב"ם היה מדייק מכח קושיא הנ"ל שדקדקתי בברייתא דברייתא קמ"ל חדוש דין דאיירי כגון דרפואה של החמור הוא יותר בדוקה ואם כן היה הה"א דיש לחוש דלמא הרפואה של הקל לא יהני וע"כ יצטרך אחר כך ליתן לו ג"כ החמור וא"כ יצטרך החולה לעבור ב' איסורים הקל והחמור וא"כ ה"א יתנו לו תיכף החמור קמ"ל הברייתא דאפ"ה נותנים לו הקל תחילה משום דדלמא יהני לו הקל לבד ודוק ולפיכך נקיט הברייתא דוקא טבל ונבילה דהוא ב' מינין ומשכחת דא' יהני טפי משא"כ במין א' ופשוט:

ויש לישב בזה ג"כ קצת לשון הברייתא דנקט הקל הקל דכוונתה הקל באיסור אע"ג שהוא קל ג"כ ברפואה והחמור הוא יותר מובחר ברפואה אפ"ה נותנים לו הקל:

וא"כ נכונים דברי הרמב"ם דשפיר כתב מאכילין אותו הקל הקל תחילה אם האירו עיניו די ואם לא מאכילין אותו החמור דבאמת איירי דהחמור הוא רפואה יותר בדוקה.

אמנם שוב עיינתי בספרים וראיתי דהתוס' יהכ"פ עמד על קושיא הנ"ל מאי קמ"ל הברייתא ותירץ דקמ"ל דאע"ג דאם נאכילהו נבלות יצטרך לאכול בכמות טפי משא"כ אם יאכל טבל וא"כ ה"א דנאכילהו טבל כדי למעט בכמות קמ"ל והנה דבריו נהירין לפענ"ד ומצאתי און להם מירושלמי פה דתני מאכילין אותו הכל בקל ולכאורה מאי לשון הוא זה אמנם לפי הנ"ל יובן דקמ"ל אע"ג דאם נאכילהו הקל יצטרך לאכול אח הכל אכילה מרובה מה שאין כן אם נאכיהו החמור יהיה די לו בכזית קמ"ל אפ"ה נותנים לו את הכל בקל:

אבל ראה דברים אלו נסתרים ונדחים מדברי הר"ן בסוגיא שכתב וז"ל נשאל הראב"ד ז"ל אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לגוי שינחור לו תרנגולת ויאכילהו נבילה שאין בה כ"א איסור לאו ולא נאמר שישחוט וידחה שבת שיש בו איסור סקילה וכו' וסיים הר"נ שם וז"ל אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה משא"כ לענין שבת לא עבר כ"א בשעת שחיטה וחד לאו איכא יע"ש היטב וא"כ הרי מבואר דכמות האיסור דנבילה גרע מחומר האיסור שיש בטבל וא"כ נפל זה התירץ:

אמנם ראיתי דבספר פרשת דרכים דרוש י"ט והתוס' יהכ"פ תמו אדברי הר"נ מסוגיא דפה דא"כ איך נחלקו ת"ק ובן תימא בטבל ותרומה פשיטא דנאכילהו תרומה דבטבל עובר על כל זית וזית משא"כ כשיפר"ש אוכל צ"ט זתים היתר וא' זית איסור והדברים ק"ו השתא שבת דחמור טפי דעובר איסור סקילה אמרינן מוטב שיעבור איסור סקילה ממה שיעבור איסורים הרבה בלאו דנבילה כאן דתרווייהו במיתה לכ"ש שיעבור האיסור החמור ממה שיעבור איסורים הרבה בקל ממנו ע"ש שהאריך:

אמנם לפע"ד נראה דלק"מ משום דבמסקנא דגמרא מוקי הא דר' יוחנן דאמר באפשר בחולין כ"ע לא פליגי דאיירי בעציץ שאינו נקוב דרבנן ואיירי בשבת יע"ש והשתא לפ"ז באוכל טבל אינו עובר כ"א חד איסור דאוכל טבל דרבנן לבד אלא דזה האיסור עובר על כל זית משא"כ כשמפריש עובר ב' איסורי דרבנן נפרדים א' דמתקן וגם מטלטל כדאיתא בסוגי' והיינו ב' איסורים נפרדים והאיסור ג' הוא דצריך לאכול זית תרומה דאיסורו יותר חמור מטבל ואמרינן במנחות ר"פ ר' ישמעאל דר"י ס"ל דעומר בא בשבת מג' סאין ובחול בהי דמוטב שירבה במלאכה א' ממה שירבה באיסורין הרבה וא"כ שפיר אמרו רבנן דמאכילין אותו טבל משום דאיירי בשבת ובעציץ שאינו נקוב וא"כ מוטב שיעבור איסור א' כמה פעמים ממה שיעבור איסורים נפרדים:

אלא דכל זה בשבת משא"כ בחול אפילו בטבל דאורייתא ודאי דמוטב שיפריש הזית תרומה ממנו ואז לא יעבור כ"א איסור על אכילת זית תרומה משא"כ כשיאכל טבל יאכל זיתי איסור הרבה דבחול נפל זה הסברה:

והשתא לפ"ז יש לישב הא דאמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי ומנ"ל דאיירי הברייתא בשבת אמנם לפי הנ"ל י"ל דלרבה גופא היה קשה קושי' הנ"ל איך קאמר ת"ק דמאכילין אותו טבל הא בטבל עובר על כל זית וזית משא"כ בתרומה לפיכך מוקי לה בשבת בעציץ שאינו נקוב:

והשתא לפ"ז לא די שאין קושי' מסוגיא הלז אדברי הר"נ כ"א ראי' מדמוקי לה רבה בשבת ע"כ משום קושי' הנ"ל דאיך קאמר הת"ק דיאכילנו טבל הלא בטבל עובר על כל זית וזית ואע"ג דתרומה חמורה ע"כ דס"ל דיותר גרע כשמרבה איסור קל ב' וג' פעמים ממה שעושה איסור חמור רק פעם אחת:

ומכוונים בזה דברי הרמב"ם בפ' י"ד מה' מ"א הנ"ל דכתב טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל וכו' משמע דבאפשר לתקן בודאי יתקן כדי שלא יעבור כמה פעמים האיסור דטבל:

ומיושב עפ"ז דקדוק א' בסוגיא דקאמר מר סבר טבל חמור והנה לכאורה המ"ד דטבל חמור הוא בן תימא דאמר מאכילין אותו תרומה ומדוע מקדים הגמרא לבאר טעמא דב"ת קודם הת"ק והו"ל לגמרא לומר איפכא מר סבר תרומה חמורה דהוא ביאור לת"ק ומר סבר טבל (באמת י"ל הואיל וברייתא נקיט מתחילה טבל ותרומה) אמנם לפי הנ"ל יובן דבאמת לת"ק דאמר מאכילין אותו טבל יש סברה פשוטה דמוטב שיעבור איסור א' הרבה פעמים ממה שירבה באיסורין כיון דאיהו מוקי לה בשבת ולא קשה כ"א לב"ת לפיכך אמר מתחלה דאיהו סבר טבל חמור וכיון דנתן טעם לדברי ב"ת קאמר הגמרא עוד סברא לת"ק להסיר גם זה הפקפוק מדבריו:

אמנם ראותי דהפרשת דרכים והתוס' יהכ"פ כתבו בשיטת הר"ן פי' אחר בסוגיא דהא דאמר רבה בדאפשר בחולין כ"ע לא פליגי היינו באפשר לתקן דאע"ג דעכ"פ יצטרך לאכול איסור חמור כי פליגי בלא אפשר לתקן וכגון שאין הבעלים כאן יע"ש. והנה דבריהם תמוהים מב' קושית א' דלשון היכא דאפשר בחולין משמע בחולין ממש אלא דלזה אפשר לומר אדרבה מלשון דאמר מתקינן לי' ומספינן ליה משמע מלשון מספינן ליה דאמר אע"ג דאיכא אכתי איסורא וחמור איסור דתרומה אבל הא קשי' דמאי פריך אח"כ אפשר בחולין פשיטא הא טובא קמ"ל דאע"ג דע"י שיפריש יאכל איסור חמור אפ"ה יותר טוב שיאכל רק זית א' איסור חמור ממה שיאכל זיתי איסור הרבה אפילו קל ממנו וצ"ע:

ותמהני ג"כ על התוס' יה"כ בזה מ"ש דאיירי באינו בקי וצ"ע דאי איירי באינו בקי אטו יודע להקדים הטבל או התרומה ומש"ה באמת לא רצה לומר כן הפרשת דרכים רק כתב דאיירי שאין הבעלים כאן ועכ"פ קשה קושיא הנ"ל:

והיה נראה לפענ"ד לבאר ע"ד חידוד והוא דבאמת יש לדקדק בהא דקאמר בשבת טלטול דרבנן בעלמא הוא ותמה התוס' יה"כ מדוע לא קאמר מתקן דרבנן בעלמא הוא ותירץ בדוחק דכונת הגמרא דלבד מתקן יש ג"כ משום טלטול דרבנן אמנם אנכי מוסיף להקשות דאפילו טלטול אינו צריך להיות דהרי קי"ל ביו"ד סימן של"א סעיף כ"ב דאומר תרומת כרי זה בצפונו או בדרומו קרא שם וא"כ לא יצטרך לטלטל כלל רק יאמר תרומתי בצפונו או בדרומו וא"כ הו"ל בשבת נמי פשיטא דאפילו טלטול אינו צריך ע"כ נראה לפענ"ד משום דבפרשת דרכים מקשה עוד לפי מאי דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן ואפילו אם נימא דהוא דאורייתא ויליף מזרוע בשלה מ"מ פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא ואפילו לאו ליכא וא"כ מאי פלפול בסוגיא בטבל ותרומה יפריש התרומה ואח"כ יבטלה בחולין. ע"כ כתב דלפי פירושו כיון דאיירי שאין הבעלים כאן ניחא ודוק והשתא לפ"ז י"ל דהיינו דפריך הגמרא בדאפשר בחולין פשיטא וליכא לתרץ דקמ"ל דאפילו שיצטרך לאוכל אח"כ איסור חמור אפ"ה כדי למעט באכילת הרבה איסור מותר זה אינו כיון דאפשר להפריש א"כ הרי יכול לבטל האיסור של תרומה אחר כך בהיתר ומוקי לה בשבת והשתא לפ"ז שפיר פריך שבת נמי טלטול דרבנן בעלמא הוא והכונה כמ"ש התוס' יה"כ דמלבד איסור תיקון איכא גם כן איסור טלטול וליכא להקשות דגם טלטול א"צ זה אינו דלפמ"ש ע"כ הקושי' במה דמבטל אח"כ התרומה וא"כ צריך טלטול ודוק:

ועכ"פ יהיה איך שיהיה חזקים סברת הר"נ דיותר טוב שיאכל מעט איסור חמור ממה שיאכל איסור הרבה מהקל ממנו וא"כ עכ"פ נפל תי' התוס' יה"כ הנ"ל דקמ"ל דאפילו באוכל נבילה טפי מכמות אפילו הכי מקדימין הנבילה דזה אינו וע"כ צריכין לומר כתרוצינו דקמ"ל דאף על גב דהחמור רפואתו יותר בדוקה אפילו הכי מאכילין אותו הקל תחילה ודוק:

אמנם ראיתי דהתוס' יה"כ תירץ עוד תירץ אחר על קושי' הנ"ל דה"א דטבל מקרא קיל מנבלה משום דטבל אפשר לתקנו וצ"ע גדול דאיך ס"ד שיהיה טבל קיל מנבילה דטבל במיתה ונבילה בלאו ועד כאן לא קאמר הגמרא למ"ד טבל קיל היינו נגד תרומה משום דתרומה גם כן במיתה משא"כ נגד נבילה דהוא רק לאו בודאי טבל חמור ופשוט:

והיה נלפענ"ד לישב ולומר דטבל איירי בטבל הטבול רק למעשר עני דליכא ביה כ"א לאו וא"כ ה"א הואיל ובתרווייהו הוי רק לאו א"כ נאכילהו טפי טבל משום דטבל קיל דאפשר לתקוני קמ"ל דאפ"ה מאכילין אותו משום דעכ"פ שם טבל חמור אע"ג דהאי בלאו טבל גמור הוי במיתה ודוק א"נ דה"א הואיל ותרווייהו הוין רק בלאוין אם כן איזה שירצה יקדים קמ"ל דמקדימין נבילה מטעם דשם טבל חמור ודוק:

ועפ"ז נלפענ"ד לישב מה דקשה לכאורה אמאי צריך למתני עוד טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית השתא נבלה דאיסור לאו מאכילין אותו נגד טבל מכ"ש שביעית דהוא רק עשה וכתב התוס' יה"כ דליכא למימר דאתי' לאשמעינן החילוק שבין טבל ושביעית א"כ הו"ל למתני נבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית ודייק מזה דעשה חמורה ובנבילה ושביעית מאכילין אותו נבילה והנה נראה מבואר כן בהדיא דעת רש"י ז"ל דכתב וז"ל טבל ושביעית דטבל במיתה ושביעית בעשה וקשה לי טובא אמאי נקיט רש"י דטבל במיתה הלא משכחת ליה ג"כ בטבל הטבול רק למעשר עני דג"כ מאכילין אותו שביעית דטבל הלז הוא בלאו ושביעית בעשה אע"כ דרש"י ז"ל ס"ל דעשה חמורה וא"כ אי איירי בכה"ג בטבל הטבול רק למעשר עני בכה"ג מאכילין אותו טבל לפיכך פי' רש"י דאיירי בטבל גמור דהוא במיתה ודוק:

אמנם ראיתי בספר שיבת ציון דדחה דברי התוס' יה"כ דא"ל דנבילה ושביעית שוין וא"כ משו"ה לא נקיט נבילה ושביעית דבכה"ג מאכילין אותו איזה שנרצה ודוק ונראה לתרץ משום דהתוס' יה"כ תמה לשיטת הסמ"ע הלא יש תקנה להפקיר השביעית ולחזור ולזכות בו וא"כ מאי פלפול יש בטבל ושביעית נפקירנו ונזכה שוב שנית בו ונאכילנו אמנם לפענ"ד לק"מ דא"ל דאה"נ אלא דאיירי דאין הבעלים כאן ואין יכולין להפקיר כמ"ש הפרשת דרכים בטבל ותרומה ודוק:

והשתא לפ"ז י"ל דליכא למימר דנבילה ושביעית כי הדדי נינהו דא"כ אף דכי הדדי נינהו עכ"פ לפ"ז הוי שביעית קיל דעכ"פ בשביעית מקרי אפשר לתקוני אי איכא הבעלים בכאן ומאכילין אותו שביעית ודוק וא"כ אכתי הו ל למתני נבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית אלא ודאי דעשה חמורה וא"כ מאכילין אותו נבילה ודוק:

אמנם לפי הנ"ל א"צ לזה דלפמ"ש דאיירי הרישא דטבל ונבילה בטבל הטבול רק למעשר עני וא"כ י"ל דבכה"ג איירי ג"כ הסיפא דטבל ושביעית וקמ"ל חלוקא דשביעית וכמ"ש התוס' יה"כ וליכא להקשות דהו"ל למתני נבילה ושביעית זה אינו דמאי נפקא מניה דבטבל ושביעית איירי ג"כ רק בטבל דהוא רק בלאו בטבול רק למעשר עני ודוק:

אמנם כל עיקר דיחוי דהגאון מוה' שמואל לאנדא ז"ל בספרו שיבת ציון הנ"ל אינו דאיהו סבר דקושית התוס' יה"כ היא רק אחת ובאמת כוונתו הוא דקשה ב' קושיות א למה ליה למתני כלל הא דטבל ושביעית הא נלמד מק"ו דרישא השתא טבל ונבילה מאכילין נבילה קל טבל ושביעית דשביעית קיל מנבלה ועוד דהו"ל למתני חדוש טפי בנבילה ושביעית וא"כ אף אם נדחה זה הקושיא ולומר דנבילה ושביעית כי הדדי נינהו עכ"פ קשה קושי' ראשונה אמאי תני כלל הסיפא הא נלמד מק"ו דרישא אלא ודאי דעשה חמורה ועיין מ"ש בחדושי ר"פ קמא דמס' ר"ה לעיל:

ויצא לנו לבאר היטב כוונת הרמב"ם משום דהתוס' יה"כ תמה ארמב"ם דפוסק דוקא בנבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית ואח"כ כתב טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית מבואר הא נבילה ושביעית מאכילין אותו נבלה ותמה אמאי הא נבלה בלאו ושביעית בעשה ונראה דדעת הרמב"ם דע"כ לפי מה שהוכחנו הוי כונת הברייתא לאשמעינן דאע"ג דע"י הטבל הוי הרפואה בודאי וע"י הנבלה הוי רק ספק אפ"ה מאכילין אותו נבילה וא"כ י"ל דזה דוקא בגודל חומר האיסור כמו טבל דהוי במיתה בכה"ג אמרינן בהיות דנבלה לא הוי כ"א בלאו משו"ה מקדימין אותה אע"ג דאינה רפואה בדוקה כמו הטבל משא"כ אם הרפואה הבדוקה נמי אינו חמור כ"כ ולא הוי כ"א בלאו אע"ג דאינה בדוקה אפ"ה קיל ממנה מ"מ כיון דאין כ"כ איסור חמור בבדוקה מאכילין אותו הבדוקה ודוק. ול"ת נגד עשה אין נקרא חמורה כ"כ עד שנקדים לפניה האינה בדוקה:

וזה אמרה הברייתא דוקא טבל ושביעית ונבילה וטבל משא"כ נבילה ושביעית דהמה רק בלאו ועשה היכא דנבלה בדוקה טפי מאכילין אותו נבילה:

והשתא לפ"ז יש לומר הא דקאמר טבל ותרומה אע"ג דתרוייהו במיתה מ"מ הואיל ובטבל עובר על כל זית וזית משא"כ בתרומה דאיירי בטבל הוא יותר מתרומה וכגון דא"א לתקוני הטבל ועכ"פ צריך לאכול כל הטבל כי הוא הצורך לרפואה מחשב הטבל חמור ואפ"ה ס"ל דמאכילין אותו הטבל משום דאיהו סובר דתרומה דהוי ג"כ במיתה ועוד דנקרא ג"כ חמור במה דא"א לתקנה מש"ה יש להקדים הטבל משום דעכ"פ הרפואה בדוקה והוי כדמיון נבלה ושביעית דאע"ג דנבילה חמורה דהוי בלאו מ"מ הואיל והוי רפואתה בדוקה לא נקרא חמורה כ"כ עד שנקדים לפני' האינה הבדוקה וכן כאן כיון דהוי תרווייהו במיתה לא נחשוב טבל חמור כ"כ עד שנקדים לפניה התרומ' כיון דהטבל הוי בדוקה טפי

אמנם בו תימא ס"ל הואיל ויש בטבל עוד במה דאסור לכל מש"ה מחשב חמור גמור ומאכילין אותו התרומה אע"פ דאינה בדוקה כ"כ ודוק:

אבל בודאי היכא דיש כאן טבל ותרומה מועטת ותרווייהו רפואתן שוה בודאי מאכילין אותו תרומה משום דבטבל עובר על כל זית וא"כ לק"מ מסוגיא וכל דברי מבוארים דשפיר כתב מי שאחזו בולמוס מאכיליז אותו הקל הקל תחלה אם האירו עיניו דיו ואם לא מאכילין אותו החמור משום דאיירי דהחמור הוא רפואה יותר בדוקה ומפרש הא דאמרינן דמאכילין אותו הקל תחילה אע"ג דרפואת החמור הוא בדוקה יותר זה בהיה לפנינו טבל ונבילה אזי מאכילין אותו הנבילה תחילה משום שהטבל במיתה וא"כ נחשב הטבל להחמור ומאכילין אותו תחילה הנבילה אע"ג דטבל בדוק טפי וכן נבילה וספיחי שביעית דנבלה בלאו וספיחים דרבנן מקדימין הספיחים אע"ג דנבלה בדוקה טפי וכן ג"כ טבל ושביעית דטבל חמור אמנם רבה מוקי לה בעציץ שאינו נקוב ובשבת:

והשתא לפי זה יצא מדברי הרמב"ם אלו הדינים מסודרים

א ב' איסורים שוים וא' רפואתה בדוקה טפי בודאי מאכילין אותו הבדוקה.

ב אפילו אם איסור א' חמור טפי רק שהוא בלאו ואידך הוא רק בעשה מ"מ כיון דרפואתו יותר בדוקה:

ג אבל אם החמור הוא במיתה אע"פ שרפואתו בדוקה טפי מ"מ כיון שהאינך הוא קל ממנו והוא רק בלאו מאכילין אותו תחלה הקל

ד וכן אם החמור הוא בלאו אם הקל ממנו הוא מד"ס לבד מקדימין ג"כ הקל מד"ס תחילה אע"פ שרפואתו אינו בדוקה כחמור:

ה אמנם כל הנ"ל דוקא היכא דאם מאכילין אותו הקל תחילה שאינו בדוק כ"כ אינו יכול לבוא ע"י שהיה זו לסכנה אבל בלא"ה בודאי מאכילין אותו תיכף החמור אע"ג דהוא במיתה דבכה"ג אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

ועתה נבוא אל ביאור הירושלמי

מנין שמאכילין אותו דבלה וצמוקין של תרומה עיין בק"ע ובש"ק ולפענ"ד הכונה כפשוטו דכתיב בקרא ויתנו לו לחם לאכול וישקוהו מים ואח"כ כתיב שנית ויתנו לו פלח דבילה וב' צמוקים ומדוע לא נתנו לו מתחלה הדבלה והצמוקים דהמה רפואה לבולמוס אלא ודאי דהפלח והצמוקים היו של תרומה ובהיות דמאכילין אותו הקל הקל תחילה לפיכך לא רצו ליתנו לו תיכף תרומה וכשראוהו שעדיין לא שב למראיהו האכילהו אח"כ הדבילה והצמוקים של תרומה ופשוט:

ויש טעות מפורסם בתוספתא דמסכת שבת פ"ט דקתני מנין מי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו דבילה קעילית דכתיב ויתנו לו פלח דבילה וצ"ל דבילה של תרומה ולשון הירושלמי כאן הוא התוספתא הלז:

תני מאכילין אותו הכל בקל נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה. תרומה במיתה ונבילה בל"ת ואת אמרת הכן וקשה לי לפי שיטת הר"נ דהעלה דמש"ה לא מתירין לחולה שצריך לאכול בשבת להאכילו נבילות משום דבנבילה עובר על כל זית וזית א"כ מאי פריך הירושלמי לתרץ דאיירי כגון אם יאכל נבלה יצטרך לאכול כמה זיתים משא"כ אם יאכל תרומה יהי' די לו בזית א' לפיכך מאכילין תרומה כדי למעט באכילת כמות האיסור אמנם נראה ע"פ מה שבארתי לעיל הא דאמר מאכילין אותו הכל בקל הכונה אפילו אם יאכל הקל יצטרך לאכול הכל דהיינו אכילה מרובה משא"כ אם יאכל החמור יהי' די לו במועט אפ"ה מאכילין אותו הכל בקל א"כ לפ"ז שפיר מקשה דליכא למימר דמאכילין אותו תרומה כדי למעט באכילת כמות האיסור אע"פ דתרומה חמורה זה אינו דהרי אמר הכל בקל ודוק ועכ"פ יהיה מבואר מירושלמי כאן דלא כר"נ:

אמנם נראה לפענ"ד דירושלמי מקשה מדקתני אח"כ טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית והוא כפשוטו דמאכילין אותו הקל ואם כן אי הפירוש דנבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה הוא משום דבנבילה יצטרך לאכול טפי א"כ הו"ל להקדים דין הפשוט תחילה טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית דהוא פשוט ואח"כ הו"ל למתני האי דין נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה. אלא ודאי דהפירוש הוא דאיירי בתרומה דרבנן וא"כ הו"ל האי דין פשוט טפי ודוק.

והשתא לפ"ז יש להוכיח היטב דס"ל לירושלמי דעשה חמורה דאל"כ הדרא הקושיא לדוכתה וכ"ת א"כ איפכא הו"ל למתני דילמא הסיפא ג"כ איירי בכה"ג דאם יאכילנו משביעית יצטרך לאכול יותר ואפ"ה מאכילין אותו שביעית משום דבשביעית הוי רק עשה וא"כ אע"פ שיצטרך לאכול הרבה אפ"ה מאכילין אותו שביעית הקל תחלה אלא ודאי דעשה חמורה ודוק:

אמנם אי קשיא הא קשיא לפי מה דאיתא במסכת סנהדרין דף פ"ג ע"ב דאמר רב זר שאכל תרומה לוקה ופריך שם לימא במיתה ומתרץ כי אני ה' מקדשם הפסיק הענין א"כ מאי פריך הירושלמי אהא דנבילה ותרומה הא תרומה במיתה דילמא הברייתא הלז ס"ל דאני ה' מקדשם הפסיק הענין וא"כ שפיר הוי תרומה רק בלאו וא"כ כיון דתרווייהו רק בלאוין שפיר מאכילין אותו תרומה משום דתרומה קילא דמותרת לכהנים וכדאמר בבלי נגד טבל:

אמנם נראה דדייק מדקתני בירושלמי אח"כ טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ואי דס"ל לברייתא דתרומה רק בלאו אם כן תקשה אמאי אמרינן טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית נימא דיפריש הטבל ויאכל אח"כ התרומה דתרומה הוי לאו ושביעית הוי עשה והרי עשה חמירא ושפיר פריך הירושלמי ודוק:

אמנם ע"פ מה שהוכחנו לעיל דע"כ הא דשביעית איירי שאין הבעלים כאן דאל"כ תקשה הרי יכולין להפקיר ולזכות בו אח"כ א"כ שפיר הדדה הקושיא לדוכתה דאיכא למימר דטבל איירי שאין הבעלים כאן וי"ל:

כמ"ד מאליהן קבלו עליהם המעשרות מבואר מזה דמעשר בזמן הזה הוא דרבנן וכדעת הרמב"ם ודוק:

הנה המ"א בסימן תרי"ח תמה אהא דהשמיט הרמב"ם הדין דבמעשר ירק הדין דמאכילין החולה וא"צ לו לעשר דהרי קי"ל הלכה כרבי מחבירו וראיתי בנודע ביהודא מה"ק חלק או"ח סימן ל"ו דדעת הרמב"ם הוא הא דאמר רבי א"צ לעשר אינו רשאי לעשר דאין רשאי לאחרינא לעבור על שבות עבור החולה במקום שהחולה פטור וא"כ לפ"ז ה"ה בזמן הזה שכל התרומו' והמעשרו' המה דרבנן כמבואר ברמב"ם ס"פ א' מתרומות בודאי ג"כ אסור לעשר בשבת עבור החולה וא"כ רצה הרמב"ם בזה דאמר ואם א"א לתקן הטבל היינו דהוא שבת ואסור להפרישו משום דקיי"ל כרבי אזי מאכילין אותו תרומה והנה מלבד דאיהו גופא מדחה עצמו שם בהדי' דהרי אמר מתחילה שהטבל במיתה וע"כ דקאי אדינא זמן הבית ואז בודאי אפילו בשבת חייבים לעשר כי היכא דלא נאכילהו הקל באיסור אע"ג שהוא קל ג"כ ברפואה והחמור הוא יותר מובחר ברפואה אפ"ה נותנים לו הקל:

וא"כ נכונים דברי הרמב"ם דשפיר כתב מאכילין אותו הקל הקל תחילה אם האירו עיניו די ואם לא מאכילין אותו החמור דבאמת איירי דהחמור הוא רפואה יותר בדוקה.

אמנם שוב עיינתי בספרים וראיתי דהתוס' יהכ"פ עמד על קושיא הנ"ל מאי קמ"ל הברייתא ותירץ דקמ"ל דאע"ג דאם נאכילהו נבלות יצטרך לאכול בכמות טפי משא"כ אם יאכל טבל וא"כ ה"א דנאכילהו טבל כדי למעט בכמות קמ"ל והנה דבריו נהירין לפענ"ד ומצאתי און להם מירושלמי פה דתני מאכילין אותו הכל בקל ולכאורה מאי לשון הוא זה אמנם לפי הנ"ל יובן דקמ"ל אע"ג דאם נאכילהו הקל יצטרך לאכול אח הכל אכילה מרובה מה שאין כן אם נאכיהו החמור יהיה די לו בכזית קמ"ל אפ"ה נותנים לו את הכל בקל:

אבל ראה דברים אלו נסתרים ונדחים מדברי הר"ן בסוגיא שכתב וז"ל נשאל הראב"ד ז"ל אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לגוי שינחור לו תרנגולת ויאכילהו נבילה שאין בה כ"א איסור לאו ולא נאמר שישחוט וידחה שבת שיש בו איסור סקילה וכו' וסיים הר"נ שם וז"ל אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שגה משא"כ לענין שבת לא עבר כ"א בשעת שחיטה וחד לאו איכא יע"ש היטב וא"כ הרי מבואר דכמות האיסור דנבילה גרע מחומר האיסור שיש בטבל וא"כ נפל זה התירץ:

אמנם ראיתי דבספר פרשת דרכים דרוש י"ט והתוס' יהכ"פ תמו אדברי הר"נ מסוגיא דפה דא"כ איך נחלקו ת"ק ובן תימא בטבל ותרומה פשיטא דנאכילהו תרומה דבטבל עובר על כל זית וזית משא"כ כשיפריש אוכל צ"ט זתים היתר וא' זית איסור והדברים ק"ו השתא שבת דחמור טפי דעובר איסור סקילה אמרינן מוטב שיעבור איסור סקילה ממה שיעבור איסורים הרבה בלאו דנבילה כאן דתרווייהו במיתה לכ"ש שיעבור האיסור החמור ממה שיעבור איסורים הרבה בקל ממנו ע"ש שהאריך:

אמנם לפע"ד נראה דלק"מ משום דבמסקנא דגמרא מוקי הא דר' יוחנן דאמר באפשר בחולין כ"ע לא פליגי דאיירי בעציץ שאינו נקוב דרבנן ואיירי בשבת יע"ש והשתא לפ"ז באוכל טבל אינו עובר כ"א חד איסור דאוכל טבל דרבנן לבד אלא דזה האיסור עובר על כל זית משא"כ כשמפריש עובר ב' איסורי דרבנן נפרדים א' דמתקן וגם מטלטל כדאיתא בסוגי' והיינו ב' איסורים נפרדים והאיסור ג' הוא דצריך לאכול זית תרומה דאיסורו יותר חמור מטבל ואמרינן במנחות ר"פ ר' ישמעאל דר"י ס"ל דעומר בא בשבת מג' סאין ובחול בהי דמוטב שירבה במלאכה א' ממה שירבה באיסורין הרבה וא"כ שפיר אמרו רבנן דמאכילין אותו טבל משום דאיירי בשבת ובעציץ שאינו נקוב וא"כ מוטב שיעבור איסור א' כמה פעמים ממה שיעבור איסורים נפרדים:

אלא דכל זה בשבת משא"כ בחול אפילו בטבל דאורייתא ודאי דמוטב שיפריש הזית תרומה ממנו ואז לא יעבור כ"א איסור על אכילת זית תרומה משא"כ כשיאכל טבל יאכל זיתי איסור הרבה דבחול נפל זה הסברה:

והשתא לפ"ז יש לישב הא דאמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי ומנ"ל דאיירי הברייתא בשבת אמנם לפי הנ"ל י"ל דלרבה גופא היה קשה קושי' הנ"ל איך קאמר ת"ק דמאכילין אותו טבל הא בטבל עובר על כל זית וזית משא"כ בתרומה לפיכך מוקי לה בשבת בעציץ שאינו נקוב:

והשתא לפ"ז לא די שאין קושי' מסוגיא הלז אדברי הר"נ כ"א ראי' מדמוקי לה רבה בשבת ע"כ משום קושי' הנ"ל דאיך קאמר הת"ק דיאכילנו טבל הלא בטבל עובר על כל זית וזית ואע"ג דתרומה חמורה ע"כ דס"ל דיותר גרע כשמרבה איסור קל ב' וג' פעמים ממה שעושה איסור חמור רק כעם אחת:

ומכוונים בזה דברי הרמב"ם בפ' י"ד מה' מ"א הנ"ל דכתב טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל וכו' משמע דבאפשר לתקן בודאי יתקן כדי שלא יעבור כמה פעמים האיסור דטבל:

ומיושב עפ"ז דקדוק א' בסוגיא דקאמר מר סבר טבל חמור והנה לכאורה המ"ד דטבל חמור הוא בן תימא דאמר מאכילין אותו תרומה ומדוע מקדים הגמרא לבאר טעמא דב"ת קודם הת"ק והו"ל לגמרא לומר איפכא מר סבר תרומה חמורה דהוא ביאור לת"ק ומר סבר טבל (באמת י"ל הואיל וברייתא נקיט מתחילה טבל ותרומה) אמנם לפי הנ"ל יובן דבאמת לת"ק דאמר מאכילין אותו טבל יש סברה פשוטה דמוטב שיעבור איסור א' הרבה פעמים ממה שירבה באיסורין כיון דאיהו מוקי לה בשבת ולא קשה כ"א לב"ת לפיכך אמר מתחלת דאיהו סבר טבל חמור וכיון דנתן טעם לדברי ב"ת קאמר הגמרא עוד סברא לת"ק להסיר גם זה הפקפוק מדבריו:

אמנם ראיתי דהפרשת דרכים והתוס' יהכ"פ כתבו בשיטת הר"ן פי' אחר בסוגיא דהא דאמר רבה בדאפשר בחולין כ"ע לא פליגי היינו באפשר לתקן דאע"ג דעכ"פ יצטרך לאכול איסור חמור כי פליגי בלא אפשר לתקן וכגון שאין הבעלים כאן יע"ש והנה דבריהם תמוהים מב' קושית א' דלשון היכא דאפשר בחולין משמע בחולין ממש אלא דלזה אפשר לומר אדרבה מלשון דאמר מתקינן לי' ומספינן ליה משמע מלשון מספינן ליה דאמר אע"ג דאיכא אכתי איסורא וחמור איסור דתרומה אבל הא קשי' דמאי פריך אח"כ אפשר בחולין פשיטא הא טובא קמ"ל דאע"ג דע"י שיפריש יאכל איסור חמור אפ"ה יותר טוב שיאכל רק זית א' איסור חמור ממה שיאכל זיתי איסור הרבה אפילו קל ממנו וצ"ע:

ותמהני ג"כ על התוס' יה"כ בזה מ"ש דאיירי באינו בקי וצ"ע דאי איירי באינו בקי אטו יודע להקדים הטבל או התרומה ומש"ה באמת לא רצה לומר כן הפרשת דרכים רק כתב דאיירי שאין הבעלים כאן ועכ"פ קשה קושיא הנ"ל:

והיה נראה לפענ"ד לבאר ע"ד חידוד והוא דבאמת יש לדקדק בהא דקאמר בשבת טלטול דרבנן בעלמא הוא ותמה התוס' יה"כ מדוע לא קאמר מתקן דרבנן בעלמא הוא ותירץ בדוחק דכונת הגמרא דלבד מתקן יש ג"כ משום טלטול דרבנן אמנם אנכי מוסיף להקשות דאפילו טלטול אינו צריך להיות דהרי קי"ל ביו"ד סימן של"א סעיף כ"ב דאומר תרומת כרי זה בצפונו או בדרומו קרא שם וא"כ לא יצטרך לטלטל כלל רק יאמר תרומתי בצפונו או בדרומו וא"כ הו"ל בשבת נמי פשיטא דאפילו טלטול אינו צריך ע"כ נראה לפענ"ד משום דבפרשת דרכים מקשה עוד לפי מאי דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן ואפילו אם נימא דהוא דאורייתא ויליף מזרוע בשלה מ"מ פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא ואפילו לאו ליכא וא"כ מאי פלפול בסוגיא בטבל ותרומה יפריש התרומה ואח"כ יבטלה בחולין ע"כ כתב דלפי פירושו כיון דאיירי שאין הבעלים כאן ניחא ודוק. והשתא לפ"ז י"ל דהיינו דפריך הגמרא בדאפשר בחולין פשיטא וליכא לתרץ דקמ"ל דאפילו שיצטרך לאוכל אח"כ איסור חמור אפ"ה כדי למעט באכילת הרבה איסור מותר זה אינו כיון דאפשר להפריש א"כ הרי יכול לבטל האיסור של תרומה אחר כך בהיתר ומוקי לה בשבת והשתא לפ"ז שפיר פריך שבת נמי טלטול דרבנן בעלמא הוא והכונה כמ"ש התוס' יה"כ דמלבד איסור תיקון איכא גם כן איסור טלטול וליכא להקשות דגם טלטול א"צ זה אינו דלפמ"ש ע"כ הקושי' במה דמבטל אח"כ התרומה וא"כ צריך טלטול ודוק:

ועכ"פ יהיה איך שיהיה חזקים סברת הר"נ דיותר טוב שיאכל מעט איסור חמור ממה שיאכל איסור הרבה מהקל ממנו וא"כ עכ"פ נפל תי' התוס' יה"כ הנ"ל דקמ"ל דאפילו באוכל נבילה טפי מכמות אפילו הכי מקדימין הנבילה דזה אינו וע"כ צריכין לומר כתרוצינו דקמ"ל דאף על גב דהחמור רפואתו יותר בדוקה אפילו הכי מאכילין אותו הקל תחילה ודוק:

אמנם ראיתי דהתוס' יה"כ תירץ עוד תירץ אחר על קושי' הנ"ל דה"א דטבל מקרא קיל מנבלה משום דטבל אפשר לתקנו וצ"ע גדול דאיך ס"ד שיהיה טבל קיל מנבילה דטבל במיתה ונבילה בלאו ועד כאן לא קאמר הגמרא למ"ד טבל קיל היינו נגד תרומה משום דתרומה גם כן במיתה משא"כ נגד נבילה דהוא רק לאו בודאי טבל חמור ופשוט:

והיה נלפענ"ד לישב ולומר דטבל איירי בטבל הטבול רק למעשר עני דליכא ביה כ"א לאו וא"כ ה"א הואיל ובתרווייהו הוי רק לאו א"כ נאכילהו טפי טבל משום דטבל קיל דאפשר לתקוני קמ"ל דאפ"ה מאכילין אותו משום דעכ"פ שם טבל חמור אע"ג דהאי בלאו טבל גמור הוי במיתה ודוק א"נ דה"א הואיל ותרווייהו הוין רק בלאוין אם כן איזה שירצה יקדים קמ"ל דמקדימין נבילה מטעם דשם טבל חמור ודוק:

ועפ"ז נלפענ"ד לישב מה דקשה לכאורה אמאי צריך למתני עוד טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית השתא נבלה דאיסור לאו מאכילין אותו נגד טבל מכ"ש שביעית דהוא רק עשה וכתב התוס' יה"כ דליכא למימר דאתי' לאשמעינן החילוק שבין טבל ושביעית א"כ הו"ל למתני נבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית ודייק מזה דעשה חמורה ובנבילה ושביעית מאכילין אותו נבילה והנה נראה מבואר כן בהדיא דעת רש"י ז"ל דכתב וז"ל טבל ושביעית דטבל במיתה ושביעית בעשה וקשה לי טובא אמאי נקיט רש"י דטבל במיתה הלא משכחת ליה ג"כ בטבל הטבול רק למעשר עני דג"כ מאכילין אותו שביעית דטבל הלז הוא בלאו ושביעית בעשה אע"כ דרש"י ז"ל ס"ל דעשה חמורה וא"כ אי איירי בכה"ג בטבל הטבול רק למעשר עני בכה"ג מאכילין אותו טבל לפיכך פי' רש"י דאיירי בטבל גמור דהוא במיתה ודוק:

אמנם ראיתי בספר שיבת ציון דדחה דברי התוס' יה"כ דא"ל דנבילה ושביעית שוין וא"כ משו"ה לא נקיט נבילה ושביעית דבכה"ג מאכילין אותו איזה שנרצה ודוק ונראה לתרץ משום דהתוס' יה"כ תמה לשיטת הסמ"ע הלא יש תקנה להפקיר השביעית ולחזור ולזכות בו וא"כ מאי פלפול יש בטבל ושביעית נפקירנו ונזכה שוב שנית בו ונאכילנו אמנם לפענ"ד לק"מ דא"ל דאה"נ אלא דאיירי דאין הבעלים כאן ואין יכולין להפקיר כמ"ש הפרשת דרכים בטבל ותרומה ודוק:

דאוריית' מן התורה לקול דזה דוק' דאמרה תורה ודאי חזיר לא תאכל הא ספק אכול אבל בעשה כגון בתולה בעמיו יקח אשה אמרינן ודאי בתולה יקח ולא ס' וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרינן שיהיה בודאי ולא ס' יע"ש וא"כ לפ"ז מבואר דעשה חמורה מל"ת דהותר בס' ולא בעשה ועיין במסכת שבת דף ס"ט ע"א דמקשה לר"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת מהא דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת דידע לי' לשבת במאי ותמה בתוס' שם ד"ה דידע מדוע לא אמר דידע לה בעשה מבואר מקושיתם דס"ל דל"ת חמורה דאל"כ השת' דס"ל לר"ל דצריך שישגוג גם בלאו מכ"ש בעשה אע"כ דס"ל דל"ת חמורה ודוק:

ועיין בלשון ירושלמי פסחים פ"ח ה' א' חומר היא בעשה הבאה מכח ל"ת משמע הא זולת עשה קיל אלא דשם איירי בענין אחר ואין ענינו לכאן ועיין קידושין דף י"ג ע"ב לכה"ג בלאו לכ"ע בעשה משמע דלאו חמור אלא דז"א די"ל בכה"ג איכא ל"ת ועשה ודוק:

אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחי' עיין רדב"ז שנשאל בענין מעשה דריב"א שאמרו לו הרופאים שאם לא יאכל שימות בודאי ואם יאכל אולי אפשר שיתרפא ואמר ברי ושמא ברי עדיף ולא אכל ומת והשיב דלדינ' יש תשובה אמנם איהו הי' יודע בנפשו דלב יודע מרת נפשו כי ימות בודאי ועל זה השיב דברי דידי' עדיף ויש לפענ"ד דמות ראי' דמי שנשכו כלב שוטה דאין מאכילין אותו מחצר הכבד דאע"ג דאם לא יאכל ימות בודאי דלעולם לא יאמר אדם שכשנשכו כלב שוטה יחי' ועל ידי הרפואה דחצר הכבד אפשר דיתרפא אלא דאינה רפואה בדוקה ואפ"ה אסור.

אלא דכל זה לפי מה דמשמע מדברי רש"י ז"ל בד"ה אין מאכילין אותו דכתב אינה רפואה גמורה דמשמע דעכ"פ רפואה הוי אלא דלפעמים מעלה ארוכה ופעמים לא ולפי דבריו צריכין לומר באמת מדוע אוסרין רבנן כיון דעכ"פ לפעמים מעלה ארוכה ומ"ש. ע"כ נראה לפענ"ד דאין אכילת חצר הכבד יכול לסייע ולרפאו כלל אלא דיש בו כח לחיי שעה שע"י הרפואה הלז יכול לחיות זמן טפי ואלו הי' זה הרפואה בדוקה הוי עבדינן עכ"פ כדאמר לקמן דף פ"ה ע"א לא נצרכה אלא לחיי שעה אלא בהיות דגם זה אינו בכל פעם רק פעמי' מעלה ארוכה להאריך חייו זמן מה ולפעמים לא לפיכך אמרו רבנן דעל ספק חיי שעה אין מאכילין איסור אמנם ר' מב"ח יכול לסבור דלענין חיי שעה הוי רפואה בדוקה:

והשתא לפ"ז י"ל דגם במעשה דריב"א הי' כן דלא שפטו הרופאי' אלא דאם יאכל יוכל אולי לחיות חיי שעה טפי כנ"ל:

ודע דהרמב"ם כתב דטעמא דאין מאכילין אותו מחה"כ משום שהוא מדרך סגולה ותמה בתוס' יהכ"פ מהא דאביי ורבא ס"פ ו' דשבת דאמרו כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי ולפענ"ד נראה לחלק דאה"נ דדבר שהוא רפואה גמורה אין בו משום דרכי אמורי משא"כ דבר שאין בו רפואה גמורה רק לפעמים מהני ומועיל בזה יש בו משום דרכי אמורי וי"ל דבאמת בהא פליגי רבנן ור' מתי' ב"ח וקיי"ל כרבנן ודוק.

אלא אפילו בגדולים בישראל ובשבת הגרסא אפילו בגדולי' אפילו בישראל ונראה דיש לקיים גם הגרסא דשם וקמ"ל דאפילו בישראל דהיינו אפילו לפני רבים בישראל מותר לחלל שבת לפניהם דכל הקודם זריז ונשכר:

הלכה ו

דף כב לא כן תנינן חייבי חטאת ואשמות ודאין עיין מ"ש לעיל דף י"ב תי' על קושית האור חדש:

במורד ביהכ"פ ויש לעיין הרי אמר לקמן בהלכה ד' דמכפר לו על כרחו וי"ל דירושלמי מוקי ליה כר' יהודה דס"ל בבבלי דשבועות דף י"ג דאינו מכפר כ"א לשבים אבל לא לשאינם שבים יע"ש היטב:

עשה אע"פ שלא עשה תשובה מכאן משמע דס"ל לירושלמי דל"ת חמורה ועיין מה שהארכתי לעיל בענין זה בפלפול רב בענין חולה שמאכילין אותו הקל ועיין מ"ש ריש מסכת ר"ה:

הלכה ז

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה עיין בבבלי דדייק מדוע אמר התנא ב' פעמים ודעת הירושלמי י"ל דס"ל דאמרינן במס' נזיר כ"ג ע"ב גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה ואמרתי דנקיט דוקא עבירה אחת אבל לא הרבה עבירות וזה הוא דבחד פעם דאומר אחטא ואשוב הו"ל עבירה לשמה משא"כ באומר עוד פעם אחטא ואשוב אפילו הוי ג"כ עבירה לשמה אפ"ה אין מספיקין ויש לכוין זה בדברי הבבלי דמתרץ כל העובר ושנה בה נעשה לו כהיתר

אחטא ויום הכפורים מכפר אין יה"כ מכפר ומקשה בבבלי לימא דלא כרבי ומתרץ אגב שאני והנה י"ל באגב דאין יהכ"פ מכפר אפילו על אותן עבירות שלא עשה ע"מ שיהכ"פ מכפר נמי אינו מכפר ועיין מ"ש בש"י דבעבירות בין אדם לחבירו אם לא שב אין יהכ"פ מכפר אפילו על עבירות שבין אדם למקום וה"ה כאן ופשוט ויש לישב לפ"ז הא דמתרץ הירושלמי לעיל הלכה ה' ויו במורד ביהכ"פ והקשינו הלא אפ"ה יהכ"פ מכפר אמנם לפמ"ש י"ל דה"ק במורד עם יהכ"פ שאומר אחטא ויהכ"פ מכפר ובכה"ג אינו מכפר אפי' לרבי ומיושב לפ"ז ג"כ קושית גאון א' הובאה בספר אור חדש פ' ויצא דהקשה לר"ש דס"ל דבעינן ג' רגלים כסדרן לענין בל תאחר א"כ למה לי קרא בכריתות למעוטי דחייבי חטאת ואשמות ודאי שעבר עליהן יהכ"פ דאינו מכפר תיפוק לי' בלא"ה מדאיצטרך קרא במס' ר"ה דעל חטאת ואשמות עובר בבל תאחר ואי דיהכ"פ מכפר עליהם א"כ לא משכחת בל תאחר כיון דכבר עבר עליהם יהכ"פ אמנם לפמ"ש ניחא דה"א דלעולם יהכ"פ מכפר עליהם וקרא דבל תאחר משכחת באומר אחטא ויהכ"פ מכפר דאינו מכפר ודוק:

אין יה"כ מכפר עד שירצה את חבירו עיין בש"י דרבים מקשי' פשיטא ולפענ"ד קמ"ל דאע"ג דכבר ביקש מטא מחבירו אפ"ה כל זמן שלא נתרצה אין מכפר לו אלא דזה אינו דהרי אמרינן בגמרא דא"צ לילך כ"א ג' פעמים ולפייסו ע"כ נלפענ"ד ע"פ מה שיש לדקדק עוד במשנה דהאי את חבירו הוא למותר דהיה לו ל כתוב עד שירצהו ע"כ נראה דרמז לו המשנה דצריך לפייסו עם חבירו כדאמרי' בגמ' דירבה עליו רעים דכתיב ורהב ררך וזה עד שירצה את חבירו דהיינו עם חבירו וריעו ירצהו וא"כ שפיר קמ"ל התנא האי דין דצריך לרצהו בריע:

ודע דיש לעיין אם עשה עולה לעכו"ם אם גם בכה"ג צריך לפייסו מטעם חלול השם ובודאי פשוט דכיון דאיכא חלול השם צריך לפייסו ועכ"פ אינו צריך לפייסו כ"א פעם אחת למען הסר החלול השם אבל יותר א"צ וזה הוא דאמרה המשנה עבירות שבין אדם לחבירו אזי אין יה"כ מכפר עד שירצה את חבירו דוקא לחברו צריך להטריח משא"כ אצל עכו"ם א"צ להטריח ולפייסו כ"א די כשמפייסו פעם אחת כיון דכבר הודיעו חטא שמתחרט עליו שוב אין חלול השם טפי:

את זו דרש ראב"ע נראה דבכל מקום דכתיב את זו היינו יום שמנוהו לנשיא וזאת הגיע ע"י המחלוקה שהי' ע"י ר"ג ור"י כדאיתא בברכות ובירושלמי פ' תענית משו"ה דרש לתווך השלום והי' ניחא לראב"ע טפי שיעשו שלום וישיבו ר"ג לנשיאתו:

לפני מי עיין בשו"ת ב"ת יעקב:

כיצד הוא מכפר ר' זעירא וכו' ויש לישב עפ"ז הא דאיתא בבבלי סוף המסכת הרואה קרי ביה"כ וכו' מאי סדורין סדורין למחול וקשה אמאי לא תלי ג"כ מחולין לו ומדוע שינה סדורין למחול ונראה דבהא פליגי דמאן דתני עונותיו מחולין ס"ל כר"ז כאן דתיכף מכפר לפיכך אמר מחולין כבר אבל אינך ס"ל כר"ח דבסוף מכפר ולפיכך אמר סדורין למחול ונכון ועיין במהרש"א ח"א דתמה דהו"ל לתרץ הא דקתני מחולין איירי בעלתה לו שנה והא דקתני סדורין איירי בלא עלתה לו ולק"מ דא"כ לא הו"ל לומר סתמא מחולין לו הו"ל לומר הרואה קרי ועלתה לו שנה ומדקתני סתמא ש"מ דבכל ענין ס"ל דעלתה לו ומ"ד סדורין לו ס"ל באמת כתנא דבי' ר"י ועוד הואיל וגמ' הוצרך לתרץ כן אליבא דר"נ במס' ברכות דף נ"ז ע"א גבי המקיז דם בחלום יע"ש מתרץ כאן נמי כן:

עיין בבבלי הגירסא תני תנא קמי' דר"נ הרואה קרי ביה"כ וכו' ואח"כ תני דבי' ר' ישמעאל הרואה קרי ביה"כ ידאג כל השנה אבל בעין יעקב גריס תני דבי ר' ישמעאל הרואה קרי ביה"כ עונותיו מחולין וכו' ונ"ל דגירסת העין יעקב עיקרת דאמורא צריך לפרש ואלו הי' זה תנא דתני קמי דר"נ היה לו לפרש דהא דמחולין היינו בעלתה לו שנה אלא ודאי דהוא תנא דבי' ר' ישמעאל ותנא דתני קמי' דר"נ פי' דבריו דהוא דוקא בעלתה לו שנה והנה אמרתי לישב קושית מהרש"א דמאי פריך והא תלי סדורין לו לשני דאיירי בעלתה לו שנה משום דאמורא צריך לפרש דבריו והיה לפרש דבריו דאיירי בעלתה לו שנה וגם ר"נ גופא הי' לו לומר דוקא בעלתה לו שנה דהרי ר"נ גופא אמר אתנא דבי ר"י תדע דכולי עלמא רעב והוא שבע אמנם לפמ"ש דגירסת העין יעקב היא עיקרת קשי' ע"כ נ"ל דזה באמת תירץ סדורין למחול בעלתה לו שנה וזה דאמר מחולין היינו בעלתה לו שנה ודוק:

ונ"ל דכל זה דוקא אם ראה בליל יום הכפורים א"כ הוא שבע כל יהכ"פ וא"כ י"ל דסי' טוב הוא או י"ל דהו"ל כשופך קיתון על פניו כמו שאמרו ז"ל במס' תענית דף כ"ה ע"ב בירדו להם גשמים קודם הנץ החמה דאמר שמואל הקטן דדומה לעבד שמבקש פרי ואמר תנו לו ולא אשמע קולו אבל אם ראה ביום הכפורים ביום כשהי' והי' מתענה כבר י"ל דהוי סי' טוב ולזה י"ל דס"ל לר"נ ב"י דהא דתני ר"י עונותיו מחולין לו היינו ברא' ביום אחר חצות שכבר התענה אזי בודאי סי' טוב ולזה דייק בש"ע הרואה קרי בליל יום הכפורים דייק דוקא בליל אבל ביום י"ל כתנא דבי ר"י כנ"ל:

ודע דרז"ל אמרו במס' ברכות פ' הרואה דף נ"ז הבא על אמו בחלום יצפה לבינה שנא' כי אם לבינה תקרא. הבא על אחותו יצפה לחכמה שנא' אמור לחכמה אחותי את ונ"ל דמצות האלו לאסור אם ואחות הוא חוקיות אמנם אפ"ה יש ליתן טעם והוא דבאמת הי' לחשוב מדוע לא ישא אדם את אמו האהובה לו ביותר אך י"ל להיפך כי אלו נשא אדם את אמו כמה היה מורד בה דנעשה כלי שלו להשתמש בה וכן אלו נשא אחותו כמה יצא צער מזה לאבותיו אם לא נהגו כראוי אלא דכל זה הוא בהיות שהאדם עלול לכעוס ולחטא אבל אם היה האדם מושלם במעלות ולא הי' בו מדת הכעס היה יכול לישא אמו ואחותו וזה הוא כשראה בחלום שבא על אמו הראו לו מן השמים כי ע"פ מדותיו היה ראוי ליקח אמו אחרי מות בעלה כי מצד אם לבינה יקרא דיהי' איש טוב מאוד מוסר מכל כעס הנה כי כן ג"כ בענין יהכ"פ כי הקב"ה נתן לנו יום כפור למחילת העונות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו ואלו לא היינו חוטאים לא היינו צריכין לכפרה אך עונינו גרמו שצריכין לרחמיו עלינו ולמחול חטאינו ולזה הרא' לזה האיש כי הוא איש צדיק ולא צריך ליום הכפורים מצד כנ"ל וא"כ לפ"ז הא דאמר בבא בחלום על אמו יצפה לבינה הוא בצדיק גדול שראה כן בחלום הוא די"ל דרמזו לו כן משמים וכן בבא על אחותו וכן בבא על אשת איש מובטח לו שהוא בן עוה"ב אבל באדם בינוני מהמון דעלמא אינו ולזה י"ל הא דתני דבי' ר"י עונותיו מחולין לו הוא בצדיק גמור אבל בבינוני על זה תנא דתני בי ר"נ ידאג כל השנה כולה וכ"ש אם היה איש חוטא בודאי ידאג כל השנה ויעשה כל השנה כולה תשובה שלימה בצום קול ממון ואם שלש אלה יעשה לו ויצא ח"נ"ם "חטאיו "נמחלים "ממנו אם עלתה לו השנה בתשוב' ויהי' לו לסי' "י"ד"א"ג כל השנה כולה אותיות "יעשה "דברים "אלו "ג' דהוא צום קול ממון כל השנה (כמו שאציין לקמן בשם כתבי הר"י).

ודע כי לפני שבר גאון וכתיב לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער פי' עד צוער והיא ע"ד דמקשה הגמ' במס' מגילה כתיב אל תתחר במרעים וכתיב ושומרי תורה יתגרו בם ומשני הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור ולבסוף מסיק הגמ' איבעית אימא שעה משחקת לו שאני ועל זה כתיב יחילו דרכיו בכל עת יע"ש דכ' הריטב"א דהקב"ה עושה לו כל מאויו ופרשתי דגמ' דייק שעה משחקת לו והוא דכתיב ומשלם אל שונאיו על פניו להאבידו דהיינו דהקב"ה משלם לרשע שכר מצוה שעשה בעוה"ז כדי להאבידו מעוה"ב:

והנה אם גלוי לפני הש"י שעוד זמן יחי' ב' ג' שנים אין הקב"ה משלם כל שכרו בפעם אחת רק משלם מעט מעט כי יש לו זמן לשלם משך שנה או שנים אבל אם יצא פסק מהקב"ה להכריתו בעוד איזה ימים או חודש ובהיות שעשה איזה מצוה ורוצה לשלם כל עוד שהוא בעוה"ז אזי נותן לו טובה מרובה בפעם אחת כי לא יכול ליתן מעט מעט כי בזמן יבוא קציר לו נקצר מעולמו לכן נותן לו טובה בבת אחת וכל חפצו ישלים לו לטובתו וזה דייק בגמ' שעה משחקת לו דייק רק שעה ואזי אל תתחר בו אפילו צדיק גמור כי הוא יגמור בהיות דרך שעה מועטת ימי חייו נותן לו הקב"ה כל טוב עבור מצוה אחת שעשה ולזה כתיב פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם והיה לו לכתוב פני אלהים בעושי רע ולפי הנ"ל יובן דדייק פני ה' כל מדת הרחמים הוא בעושי רע דהקב"ה עושה להם כל חפצם משום להכרית מארץ זכרם דקרוב יום אידם להכרית אותם. ולזה כתיב לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה היו כגן ה' מלאים כל טוב כי ה' שלם להם דבר טוב שעשו פעם אמנם באכה נוער רק עד צוער כי לפני ה' הי' גלה שלא להשחית את צוער לפיכך לא היתה בכלל טובם וזה הוא דאמרו חז"ל בירושלמי דמס' פסחים פ' ערבי פסחים הלכה א' דף ל"ד ורוח זלעפות מנת כוסם מהו מנת כוסם ר' אבין אמר דיפלו פוטירין כדיפלי פוטירין אחר המרחץ וצריך ביאור ועיין בק"ע כוסת כפולין שנכנסים בגוף לאחר המרחץ ולפי' הנ"ל יובן כי הקב"ה נותן לרשעים קודם הכרתה שלהם כל טובם לשלם להם שכרם בעוה"ז כמו סדום ועמורה דאחר שנתן להם כל טוב תמו נכרת. כן ימטיר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות וזה מנת כוסם מה שנתן להם מתחילה כוס רויה הי' למהר אבודם. ולזה נתתי רמז כי כוס כ"ו במספר הוי' רחמים ובצירוף הס' בגמטרי' אלהים כי נתהפך אח"כ מרחמים לדין והבן ולא ירעד כל אדם ויפחד בבוא אליו פתאום טובה גדול' אולי ע"ד לפני שבר גאון לכן צריך להרבות במצות ובתשוב' ולזה אמרו חז"ל במסכת מגילה וישב מרדכי ששב לשקו ולתעניתו יען כי ראה שבא לו גדול' בפעם אחת מהר בתשובה כמקדם מטעם הנ"ל:

וזה הוא דתנא תנא קמי' דרנב"י הרואה קרי ביוה"כ ידאג כל השנה כי יחוש פן לפני שבר גאון וקדמו לעשות טובה לפרעון ועוד מעט יקום שאון לכן ידאג כל השנה וישוב בתשוב' וזה דאמר רנב"י תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע לכן יד"ג כל השנה ועיין בגמ' דיומא דף ס"ז שהי' תולין לשון של הורית על פתתו של היכל לא הלבין היו מתביישין א"כ אף זה שהי' רואה ביה"כ ראוי' שיהיה עצב על סימן רע שראה ויהי' מתבייש בו וישוב בתשובה והנה י"ל הא דאמר ואם עלתה מובטח לו שהוא בן עולם הבא היינו דוק' שלא הרהר בה דומי דאמרי' בפ' הרואה בבא על א"א בחלום דמובטח לו שהוא בן עוה"ב הוא דוק' שלא הרהר בה ה"ה כאן דאם עלתה לו השנה דמובטח לו שהוא בן עוה"ב היינו ג"כ בשלא הרהר בעיה"כ וראיתי בס"ח דתמה ארש"י דפירש מן השמים הראו לו שהוא בן עוה"ב וכי מראין לו לאדם בדבר טומאה ונעלם ממנו גמ' הנ"ל בבא על אשת איש בחלום דמובטח לו שהוא בן עוה"ב וקשי' ג"כ וכי מראין לו בדבר טומאה גם לפמ"ש לעיל דקאי על שידאג כל השנה על שהוא שבע גם כן לק"מ אלא שהוא הקשה כן על רש"י ועכ"פ נעלם ממנו גמ' הנ"ל ודע כי יכפר בגימט' קרי ובסי' טוב נתהפך ל"י"ק"ר והנה רז"ל אמרו קרי יפה לחולה שנא' יראה זרע יאריך ימים ונראה דהצדיק השב לה' בעשרת ימי תשובה וחרדת ימי הדין עליו אין בריאת גופו עליו כמו בשאר ימים שהוא שמח וטוב לב לא כן בימים הללו הוא חולה לאהבת ה' אלא דכל זה בצדיק וזה דאמר עונותיו מחולין לו כי הוא סי' לשב לה' והיה חולה בגופו מימים הללו מאימת ויראה זרע יאריך ימים:

תני עבירות שהתודה ביה"כ זה לא יתודה עליהם ביה"כ אחר וכו' ובבבלי אינו מקשה איך יפרש הת"ק הקרא כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד ונ"ל דהא דאמר ת"ק דלא יתודה עליהם ביה"כ אחר היינו בעבירות עשה ול"ת כיון דעל אלה תני' לעיל בשם ר"י בד' חלוקי כפרה דיה"כ מכפר עליהן א"כ תו א"צ להתודות עליהם ביהכ"פ אחר שכבר נתכפרו אבל בעבירה של כריתות ומב"ד דיה"כ רק תולה עד שיסורין באין עליו וכן חילול השם דדוק' מיתה מכפרת א"כ באלו עבירות גם לת"ק צריך להתודות עליהם ביהכ"פ אחר וא"כ דוד שחטא באשת איש דהוי חיוב מיתה שפיר אמר וחטאתי נגדי תמיד ודוק אלא דר"י בר"י השיב לי' מדכתיב וחטאתי נגדי תמיד והו"ל לכתוב כי פשעי נגדי תמיד אלא ודאי דעל חטא אחר רמז ג"כ אפילו על עשה ול"ת. ואולי י"ל דס"ל לת"ק דאע"ג דעל עשה ול"ת יוהכ"פ מכפר תיכף מ"מ בעבר אח"כ על כריתות ומיתות ב"ד גם העשה ול"ת שקדום אינו מכופר כ"א על ידי יסורים ולזה אמר וחטאתי נגדי תמיד דכל חטא שלו אפילו לעשה משום כי פשעי אני אדע דעבר על מיתות ב"ד ואולי י"ל דזה הוא דמסיים ר' ישמעאל בד' חלוקי כפרה אבל בחילול השם אין כח בתשוב' למחול ויהכ"פ לכפר ויסורים לתלות היינו בעבר מקדם על עשה ול"ת וכריתות הכל עומדים לו בלי כפרה עד יום מותו כנ"ל:

ואמרתי פעם דאית' במדרש וישם ה' לקין אות זה כלב דקין עבר על רציחה והוא חייב מיתה א"כ צריך תשוב' תמיד וצריך להיות ככלב שב אל קיאו להתודות תמיד עליו וישם ה' לקין אות זה כלב להתודות תמיד להיות ככלב שב אל קיאו כנ"ל:

צריך לפרט את מעשיו שנא' ויעשו להם אלקי זהב עיין בבלי פ"ו ע"ב ר"ע אומר א"צ א"כ ר"ע סבר אפילו חטא מפורסם א"צ לפרט וא"כ הלכה כר"ע מחבירו וא"צ לפרט ועיין במ"א היהכ"פ סימן תר"ו דגם ריב"ב ס"ל דחטא מפורסם אין לומר בפרהסי' אלא מיירי לפני המקום צריך לפרט ור"ע ס"ל דאף לפני המקום אין לפרט דהכל גלוי לפניך ואולי י"ל דריב"ב ור"ע פליגי אי צריך לפרט החטא בפרוטרוט כגון עגל שעשו צריך לומר שעשו הע"ז ובמה עשו כמו שאמר משה חטאה גדולה עשו אלהי זהב ור"ע ס"ל דדי רק במפרט החטא חטא ע"ז אבל לא לפרטו בכל וכל אבל באמת ס"ל דחטא מפורסם צריך לפרסם ופליגי רק לפרטד בפרוטרוט ולפ"ז מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דצריך לפרט החטא ואע"ג דהלכה כר"ע מחבירו משום דס"ל דר"ע לא אמר אלא דבפרוטרוט איך ומה עשה א"צ לפרט ודי בפרסמו רק דרך כלל שחטא בע"ז אבל עכ"פ לפרט החטא צריך ודוק ומיושב בזה הא דהרמב"ם פסק כריב"ב ולכאור' תמוי' הא הלכה כר"ע ולפמ"ש ניחא דס"ל דגם ר"ע ס"ל דצריך לפרט החטא אבל לא בפרוטרוט כנ"ל וי"ל דלזה מפרש ר"ע כסוי חטאה לשון נקיבה מה שהחטא מוליד חטאה והוסיפו בו במעשה כגון שעשו בעצמם אלקי מזהב לכבד הע"ז וזה אלהי כנ"ל אבל עכ"פ העבירה גופ' צריך לפרט כנ"ל וכן דייק לשון הירושלמי אין צריך לפרוט את מעשיו כנ"ל:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה