אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת יומא › פרק ז בא לו

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת יומא · פרק ז בא לו

פרק ו שני שעירים

הלכה א

ר"א בשם ר' יצחק עיין בתוס' ישינים בסוגיא דגרסו בשם ר' יוחנן ויש לעיין הא ר' יוחנן לעיל יליף ממלואים והו"ל להביא ממלואים ועיין בבבלי דף ה' ע"ב דאמר ר' יוחנן אף מקרא פרשה מעכב ועי' בספר מ"ח לפרי חדש וצ"ל משום דר"י הדר ביה כמבואר לעיל בירושלמי דף א' ועיין בש"י לעיל וכאן ורש"י במתניתין דהביא ילפותא דמלואים משום דס"ל דר"י לא הדר וכדעת התוס':

שני' היא שהיא סדרו של יום עיין במ"א סימן קמ"ד ס"ק ז' דתמה אמחבר דהרי לכה"ג לא התירו לגלול יע"ש ותירץ משום דהוי כל ישראל ולא מחלו יע"ש ולא משמע כן בגמרא דאמר רב ששת לפי שאין גוללין ס"ת בציבור משמע בציבור אפילו לאו כל ישראל אמנם לפענ"ד נראה כפשוטו דשאני בכה"ג דיהכ"פ דכבר גללו פעם אחת לאך בעשור אע"ג דהוי בכדי שלא יפסיק המתורגמן מ"מ עכ"פ אם יגללו תו עוד פעם יחשב לטרחא גדולה משא"כ לגלול פעם אחת כנ"ל ויש מקום לישב קושית התוס' ישינים דתמו דמתחילה פריך הגמרא דיהיה אסור לדלג ושוב פריך להיפך ולגלול ולקרוא ויש לישב ע"פ מ"ש המ"א בסימן פ"ח ס"ק ג' דכיון דמותרין לכנס לבהכ"נ מותרין להתפלל ורמז לדבר הואיל והותר לקריו הותר לצרעת א"כ לפ"ז י"ל דזה פריך כיון דהותר לגלול עכ"פ לאך בעשור יהיה מותר לגלול אפילו לבעשור שבחומש הפקודים ומשני דא"א משום טרחא ודוק אמנם דברי הט"ז גופא שם תמוהים ובתשובה אחת הארכתי:

ע"ב כד הוי חדא אורי' עיין בש"ק מה דדחה הראיה מכה"ג שהניח דם הפר ודבריו נכונים אמנם מה שרצה לתרץ דר"י לשיטתו דלא ס"ל אין גוללין ספר תורה ברבים צ"ע דאי לא ס"ל כן א"כ תקשה אמאי אין גולל לעשור שבחומש הפקודים אע"כ דגם ר"י ס"ל האי דאין גוללין ס"ת בציבור משום טרחא דציבורא והא דהקשה דא"כ בשעה שמובילין הראשון ונוטלין אחרת איכא טרחא דציבורא לק"מ דאדרבה הוי הרגיש טפי בבהכ"נ כדאמרינן בגמרא למה מפיסין וחוזרין ומפיסין כדי להרגיש את העזרה כך ג"כ כאן כשמוציאין ס"ת וחוזרין ומוציאין איכא הדרת טפי והוי הרגשה יתירה בבהכ"נ כנ"ל:

באמת היה מקום לישב דברי הש"ק וס"ל לר' יוסי דאמר דיבילו אחת ויוציאו אחרת כמ"ש המ"א דדוקא לטרחא דכל ישראל הוא דחששו ולפיכך היה קורא על פה אבל זולת זה דלציבור לבד לא חיישינן לטרחא דידהו ומש"ה אמר שפיר דיבילו אחת ויוציאו אחרת אבל באמת כיון דאמר רב ששת בבבלי סתם הלשון לפי שאין גוללין בציבור משום טרחא דציבורא משמע דבכל ציבור הדין כן א"כ שפיר קי"ל להלכה דקי"ל כבבלי דמוציאין שניהם בבת אחת ודוק היטב ועיין מ"ש לעיל על דברי המ"א הנ"ל:

הבוחר בתורה עיין בק"ע ולפענ"ד דוקא ביהכ"פ מברך בלשון הבוחר משום דביהכ"פ נתרצה הקב"ה ונתן לישראל הלוחות השניות והיתה בחירה חדשה:

ואמר רב אידי השוכן במקדש ועיין רמב"ם פ"ג מה' יהכ"פ ה' י"א ופוסק כרב אידי דמסיים השוכן בציון ונראה לפענ"ד דטעמו דבחר הרמב"ם בדברי רב אידי ולא פסק כת"ק משום דהי' סובר דפליגי אי אמרינן קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וס"ל לת"ק לא קדשה לעתיד לבא לפיכך אמר רב הבוחר במקדש כל זמן שהמקדש קיים וכיון שחרב המקדש בטלה הקדושה אבל רב אידי סובר דקדושה ראשונה קדשה ג"כ לעתיד לבא ואף עתה שחרב המקדש אפ"ה הקדושה לא זזה מש"ה אמר השוכן בציון דתמיד שוכן בתוכה אפי' עתה בחורבנה אפ"ה השכינה בתוכה וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפוסק קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא (עיין בפ"ז מה' בית הבחירה ועיין במ"א סימן תקס"א ע"ש היטב) מש"ה שפיר הכריע דהיא מברך השוכן בציון ודוק:

הבוחר במקדש עיין ברש"י דגרס לשון עבר ברוך שבחר אבל ברמב"ם הגרסא הבוחר בישראל כדאיתא בירושלמי פה ועיין בצל"ח בברכות בר"פ הרואה מ"ש על לשון עושה מעשה בראשית ועל הים הגדול מברך שעשה הים הגדול ועיין מ"ש שם בחדושי ועיין בש"ע או"ח סי' מ"ו ומ"א ס"ק ג':

הלכה ב

מתני' שיצא בשלום ובבבלי הגרסא בשעה שיצא בשלום מן הקודש ונראה דבבבלי איירי המתניתין בבית שני שלא היה הלשון מלבין בכל פעם רק בימי שמעון הצדיק כדאיתא לעיל עשה רק י"ט שיצא בשלום מהקודש ושלא היה נזק משא"כ בבית ראשון שהיה צדיקים גמורים והיה הלשון מלבין בכל שנה היה השמחה על הכל שיצא בשלום בכל ענין ולא היו ישראל חסרים על ידו שום דבר כנ"ל:

תדיר ומקודש מקודש קודם עיין מ"ש בזה בפ' אלו דברים ועיין לעיל דף ז' ע"א חביתין ובזיכין ועיין מש בסוף מס' שקלים ע"ש בש"ק ועיין בסוף מסכת מגילה תפילין ומזוזה מי קודם ועיין במ"ש שם:

פר ואיל וכבשים היו קרבים עם תמיד של שחר וכו' לכאורה דעה זו הוא כדעת ר"ע דתוספתא בבבלי אלא דבבלי לא הזכיר איל:

ואית דבעי מימר הפר והאיל ואילו ואיל העם הוא כדעת ר' אליעזר בר"ש דאמר ב' אילים הם:

והדין תניא תולה עבודת פי' הוא ר' אליעזר דתני דבי' שמואל ולא קאי אדלעיל ומביא מה אמור בענין עולתו ועולת העם וכו' פי' הכל כסדר ברישא עביד דתורת כהנים והדר דחומש הפקודים:

אמר ר' בון ושעיר מ"ט פי' מדוע מאחר שעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים הלא כתיב מלבד חטאת הכפורים לזה מתרץ כבר קדמה חטאת הכפורים פי' שכבר קדמה ולא בעינן שיהיה תיכף אח"כ דמלבד חטאת הכפורים משמע שקדמה כבר:

ובא אהרן אל אהל מועד והוא ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל ומקשה מהיכן בא וקאמר מקריאת הפרשה ולהיכן הוא הולך להוציא כף ומחתה ומקשה כתיב ויצא ועשה עולתו ומשמע יציאה ראשונה ואיך אמר שכבר היה פעם שנית בפנים להוציא כף ומחתה ועוד דלא כן אמר ר"י דהוצאת כף ומחתה היתה אחר תמיד שב"ע. לזה בא ריב"ח ולומר דבאמת כל הפרשה כתובה על הסדר חוץ מזו וא"כ באמת קדמה עשיות עולתו להוצאת כף ומחתה משום דאל"כ ליכא חמש טבילות ועשר קדושין. אמר ר' יוסי עוד היא אמורה על הסדר דר' יוסי בא לתרץ דאמורה על הסדר ובא אהרן קאי דבא מקדוש לקדוש אחרון וא"כ לפ"ז שפיר הוי ויצא עולתו תיכף הוצאה ראשונה (אלא דלפ"ז צ"ע הוצאת כף ומחתה היכא רמיזא) אמר ר"מ למה לית אנן אמרין חוץ מקדוש פירוש דלמא לא היה קדוש לפשיטה ומתרץ ליה כנ"ל לפרש סוגיא זו ודברי הק"ע דממשיך כל הסוגיא לא זכיתי להבין מכמה קושיות וקצרתי.

דף כ כתונת היה מכפרת לובשו כלאים עיין בלקוטי מהרי"ל דתמה אפיוט דסליחות יהכ"פ דטוהר הכתונת ארוגה פשתן וצמר חטא זריעת כלאים לכלות ולגמר והוא נגד הגמרא דאבנט הי' של כלאים והיה מכפר על עון כלאים יע"ש. והנה מה שזכר דאבנט היה מכפר על כלאים אינו דבבבלי בזבחים איתא דף פ"ח ע"ב דאבנט מכפר על הרהור הלב וכמ"ש הפיוט גופא שם אבל עכ"פ קושיתו חזקה דגמרא קאמר דכתונת היה מכפר על עון שפיכת דמים ולא אכלאים זה היה כונת מהרי"ל אמנם באמת צ"ע דנעלם ממנו ירושלמי פה דאיתא דמכפר על כלאים ומיוסדת הסליח' הלז ע"ד הירושלמי פה אמנם עכ"פ צ"ע דהירושלמי לא קאמר כ"א חטא לובשי כלאים וכמ"ש הק"ע פה ואתי' בגד ומכפר על עון בגד דכלאים אבל זריעת כלאים היכן הוזכר אלא דעל זה יש לישב דס"ל דשם כלאים אחד הוא וכיון דמכפר על זה ה"ה על זה אלא דהא קשיא לי טובא איך מצינו דהכתונת היתה ארוגה צמר ופשתן אדרבא לא היתה אלא פשתן בלבד וכן כתב הרמב"ם בהדי' דלא הי צמר ופשתן רק האבנט וצ"ע טובא שוב שמעתי שכבר נדפס קושי' הנ"ל בשם החכם ר' וואלף ה"ה ז"ל ורצה לתרץ ע"פ שיטת הרא"ש הובא ביו"ד סי' ש' דבגד צמר על פשתן בקשר של קיימא אסור ומחשב כלאים ע"כ וא"כ בהיות דמעיל היה על הכתונת ואח"כ היה האפוד והחושן א"כ הי' כלאי' כיון דכתיב וירכסו חת החשן בפתיל והוי צמר ע"ג פשתן בקשר של קיימא ודפח"ח אמנם הלשון דקאמר הפיוט ארוגה צמר ופשתן משמע ארוג ממש אמנם בפרושי על המחזור כתבתי דה"ק הפייטן טוהר הכתונת בא לכפר על ארוגה פשתן וצמר דהיינו חטא שעטנז וגם חטא זריעת כלאים לכלות ולגמר וממש הוא כירושלמי פה ונכון וצ"ל במקום ארוגה ארוג הצמר וההא נמשך אצמר וזה פשוט ונכון שוב עיינתי ומצאתי ברבה שיר השירים בפסוק כמגדל דוד המאמר הלז ושם איתא וי"א על לובשי כלאים הד"מ ד"א ועשו לו כתנת פסים וכתב בידי משה דהוא טעות דמוכח וצ"ל כתנת של מעשה ארג ודרשו ארג לשון כלאים וא"כ לפ"ז יש קצת מקום לזה הפיוט:

כאן בשוגג עיין בק"ע דכתב דמיתת כה"ג מכפר על המזיד ותמי' הלא גבי הורג בשוגג כתיב ולפענ"ד נראה דלהיפך הוא דמיתת כה"ג על השוגג ופר על המזיד ופשוט:

תומים שהם מתימים וכו' שבשעה שהיו ישראל תמימים הירושלמי דרש מילת תומים דקאי אישראל ג"כ אם הם ג"כ תמימין דאל"כ היה די דנקראו אורים לבד אלא רומז ג"כ על ישראל אם ישראל תמימים גם המה תמימים:

והא לית חית ולא צדיק ולא קוף אברהם י"י כתיב עליהן והא לית טית כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהן וי"ל מדוע מתחלה תירץ כתיב עליהן ואח"כ שינה הירושלמי הלשון חקוק עליהן ונראה משום דהפסוק מסיים תהיין לשני עשר שבט והוא לכאורה יתור בקרא מזה נראה דבא להורות לכתוב לבסוף כל אלה שבטי ישראל א"כ גם אלה המה פתוחי חותם כיון דקאי אשבטים והשבטים בחקיקה משא"כ האבות וקצרתי ועפ"ז יש לתרץ הרמב"ם דכתב דשבטי יה היה כתיב מלמטה ותמה עליו הכ"מ מנ"ל דמלמטה היה כתיב ולפי הנ"ל ניחא כיון דנלמד מקרא תהיין לשני עשר שבט וזה כתיב אחר פתוחי חותם שמותם ודוק:

ודע דהרמב"ם כתב דהי' כתיב שבטי יה ותמה הכ"מ בה' ז' פ"ט דבגמרא דידן איתא שבטי ישורון ובירושלמי איתא שבטי ישראל ומדוע כתב גרסא שבטי יה ונראה לפענ"ד דהיה לפני הרמב"ם ה"ג ובירר לו דהגרסא שבטי יה היא הנכונה והוא דבפרק ערבי פסחים בעי הגמרא מרחב יה אי אחת היא או לא וקשה אמאי לא בעי הגמרא ג"כ בשבטי יה אי אחת היא או לא אלא וודאי דדייק בגמרא דע"כ אחת היא והוא מדהיה כתיב על החושן למטה תחת השבטים ואי דיה קודש איך הי' כתיב תחת השבטים הרי גבי ציץ קאמר הת"ק דקודש למד למטה והשם למעלה משום דגנאי הוא לשם שיכתוב לתחת חול ואפילו לר"א בר"י בשבת דף ס"ג לא התיר אלא בשיטה אחת אבל למטה לא ועיין ברמב"ם דכתב ג"כ קודש למעלה יע"ש וא"כ איך היה כתיב השם בחושן למטה אלא ע"כ דשבטי יה אחת היא ודוק אמנם זה הוא דוקא אי היה כתיב על החוש שבטי יה אבל אי היה כתוב שבטי ישורון או שבטי ישראל אכתי קשה הי' ליה לגמרא למבעי בשבטי יה אלא מוכח דשבטי יה היה כתוב על החושך ומתורץ הרמב"ם.

ועיין ביו"ד סימן רע"ו דכתב בט"ז שם בשם הגהות מיימונית דיש לסופר לדקדק שלא לכתוב שם בסוף הדף ועיין בטו"ז שם דתמה ואני בעניי הבאתי ראיה דמותר מחושן שהיה כתוב השם למטה דהיה בסוף האבנים ישפה דבנימין ולכאורה זה ראיה ברורה אמנם לפמ"ש יש לפקפק על ראיה הלז:

ודע דבבבלי סוף פ' בא לו מקשה מתחלה והא לא כתיב צ' ומתרץ אי"י כתיב שם ותמה והא לא כתיב ט' ומתרץ שבטי ישורון היה כתוב עליהן ודקדקו העולם מדוע לא דקדקו תיכף מח' וט' כמו הירושלמי פה ומדוע פריך מצדי קודם ועי' בש"י מ"ש בשם לח"ש ולפע"ד דמח' וט' לא רצה הבבלי להקשות מתחלה דידע דאיכא לתרץ דאם היו צריכין לח' וט' היו משמשין ת' וכ' תמורתן דיש להם הברה א' במבטא לפיכך פריך מצדי שאין אות אחרת שיוכל לשמש תמורתה והנה לכאורה אמרתי לדקדק ע"פ מה דישראל נקראים צבאות ה' כדכתיב בקרא הוציא כל צבאות ה' מארץ מצרים א"כ מדוע מתרץ אברהם י"י היה כתוב עליהם כיון דהפסוק אינו אומר רק דשמות השבטים לבדן יהיה כתובי' בו הו"ל לתרץ צבאות ה' היה כתוב עליהם אמנם נראה דאה"נ דהיה יכול לתרץ כן אלא דאכתי היה קשה דלא היה כתוב ח' לפיכך הוצרך תרץ דאי"י כתוב עליהן והשתא לפ"ז מתורץ הבל"ז דמתחלה מח' וט' לא רצה להקשות דידע דא"ל דת' וכ' שמשו תמורתן אבל השתא דמתרץ אברהם י"י כתוב עליהם ולא משני דצבאות ה' כתוב עליהן ע"כ הטעם משום ח' וע"כ דלא ס"ל דכ' שמשה תמורתה א"כ קשה שפיר והא לא כתוב ט' ודוק ועי' בחדושי על התורה הארכתי בזה הרבה:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה