מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת יומא · פרק ו שני שעירים
הלכה א
מעתה אין אשה דנה עיין בק"ע ודבורה ע"פ הדבור דנה. ועי' מעתה נדה דתמו איך דנה דבורה ובחדושי בארתי הפסוק ודבורה אשה נביאה אשת לפידות והיא שופטה את ישראל בעת ההיא משום די"ל דבאמת אשה פסולה לדון אלא גזרו אז האו"ה שלא לדון דין תורה כמו שדרשו רבותינו ז"ל על קרא יושבי על מדין ומש"ה חששו עכ"פ שלא לבטל בכל הדין תורה ולפיכך העמידו דבורה לשופטת דהיא עכ"פ ידעה לדון דין תורה אע"ג דפסולה מ"מ יותר טוב ממה שלא יהי' כלל דין ישראל ועלי' לא מקפידין האויבי' כי ידעו דאשה פסולה אלא דעכ"פ הי' מקודם לישראל לחוש מיראת האויבים שיאמרו שבעלה דן אמנם איתא שבעלה לפידות הי' עם הארץ וא"כ נפל זה החשש וזה הוא דאמר ודבורה אשה נביאה וגם היתה אשת לפידות דהי' מפורסם לע"ה ולפיכך והיא שפטה את ישראל בעת ההיא דייק שהי' עת גזרה ומתורץ קושית התוס':
אלא מפנייא עיין בק"ע דמפרש ונאמר להלן שני היינו וישארו שני אנשים ותמי' לי מה צריך למוד על זה הלא גם כאן כתיב אנשים אמנם לפענ"ד נראה דפשוט דקאי ונאמר להלן שני היינו על פי שנים עדים כמו דאיתא בבבלי שבועות דף ל' ילפינן דשנים עדי' דשם היינו דוקא אנשים ואף שני דקאמר כאן היינו על פי שנים עדים ופשוט:
ועל זה מקשה הירושלמי הרי למדנו שאין אשה מעידה מעתה אין אשה דנה פי' אינה רשאי לדון לפני ב"ד דמדכתיב ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ה' משמע דוקא אנשים ולא נשים וזה ודאי אינו דגם נשים שיש להם משפט יכולים לבוא לפני ב"ד וא"כ איך נילוף משום מה להלן אנשים דע"כ אנשים לאו דוקא לפיכך יליף ר"י ב"ח ג"ש אחרת ע"פ שנים עדים משני אנשים במחנה כן נראה לפענ"ד פי' הסוגיא ובעל ק"ע לא דייק היטב ולפ"ז גם הא דמתרץ אלא מפנייא מוקי ג"כ הא דיעמדו ב' אנשים אלא דשני יתירה דריש לה לג"ש לשנים דכתיב גבי עדים ודוק:
באופן אחר יש לתרץ הקושי' מה שהקשתי על דברי הק"ע דמפרש ונאמר להלן שני היינו וישארו שני אנשים הא גם כאן כתיב ועמדו ב' אנשים י"ל ע"פ מ"ש התוס' בבבלי שבועות דף ל' ד"ה כל כבודה בת מלך פנימה דא"ל הא דנקיט אנשים היינו משום דכל כבודה במ"פ לפיכך צריך לג"ש שני מוישארו שני אנשים במחנה ודוק ויש מקום לישב בזה שיטת הרמב"ם דמביא בפ"ט מה' עדות הלכה ב' דנשים פסולות לעדות מדכתיב על פי שנים לשון זכר ותמה הכ"מ מדוע לא הביא למוד הגמרא וספרי ולפענ"ד י"ל דהי' קשה לי' קושית התוס' הנ"ל אכתי דילפינן הג"ש אכתי מנא ידעינן למעוטי נשים וע"כ מדאית לן ג"כ דיוק דשנים לשון זכר משמע א"כ לא אמרינן דקרא נקיט אנשים משום כבמ"פ ודוק:
שוב מצאתי שכוונתי בזה לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החרוץ מוה' מיכל קיצע זצ"ל בספרו שלמי נדבה במסכ' שבועות עיין שם היטב:
מעמיד לזה ומושיב לזה עיין בק"ע ודוחק ואפשר דאיירי אחרי שצוה הב"ד שיצאו הבעלי דינים חוצה לא ישיבו אחד וא' יניחו חוצה כי עי"ז יסבור זה שהניחו חוצה שיהי' כעורכי הדיינים גם יש להביא ראי' מזה למ"ש הב"ח דאפילו א' יושב וא' עומד אפילו בלא אמירת הדיין נמי אסור ויש ראי' מכאן דרישא איירי בא' יושב מצד עצמו ואח"כ איירי שלא יושיב וכו' שלא יאמר הדיין:
משובח בגופו משובח במראיו משובח בגופו קודם ומזה השבתי למה שנשאלתי בענין ב' אתרוגים א' הי' הדר טפי מחבירו אלא דאחר שלא הי' הדר כמוהו אמנם הי' גדול ממנו והשבתי דמשובח בגופו קודם מירושלמי פה יש לעיין ממה שאיתא בש"ע או"ח סי' קס"ח ס"ג ה' פת נכרי נקיט ופת ישראל דבאינו נזהר מפת עכו"ם יברך על איזה שירצה ואמאי נימא משובח בנופו קודם וי"ל ונשאלתי ג"כ לענין שופר דא' משובח במראה נאה וא' משובח בקול מי קודם והשבתי דפשוט דמשובח בקול עדיף דעיקר הוא הקול דמברכין לשמוע קול שופר ויוצאין בשופר הגזול משום דעיקר הוא הקול ואין גזל בקול וא"כ משובח בגופא קודם ועיין מ"ש בחבורי שערי אמת ובית אריה דף מ' ושם דף ל"א ע"ב סי' ה' ובספרי אני' דיונה דף י"ד ע"ב:
ועשהו חטאת בראשון עיין בק"ע וקשה לי הא אצטריך ועשהו חטאת ללמוד שהגורל קובע ואין השם קובע כדאמר בבבלי דף מ' ע"ב יע"ש וי"ל דסתם ספרי הוא ר' יהודא כדאמר שם וא"כ י"ל דבאמת ר' יוחנן אליבא דת"ק פה דאיהו יכול לסבור דאין הגורל מעכב ומוקי ועשהו חטאת בראשון כדאמר אבל באמת ר"י לשיטתו דס"ל הגרלה מעכב ומוקי ועשהו חטאת באמת להא דדוקא בהגרלה משו"ה ס"ל באמת בעלי חיים נדחין ודוק ונפל לפ"ז תירץ הש"ק במה דרצה לתרץ שיטת הרמב"ם משום דשאני הכא דכתיב ועשהו חטאת ולפמ"ש נפלו דבריו דהרי הרמב"ם פוסק הגרלה מעכב כמבואר בפ"ג מה' עבודת יהכ"פ וא"כ איצטריך ועשהו חטאת לומר דהגורל קובע ולא השם וצ"ע:
על דעתי' דר' זעירא שלשתן משתלחין ויש לעיין בבבלי דף ס"ב ע"א קאמר דלכ"ע אין משתלח אלא אחד ויליף מדכתיב אותו דמשמע א' וי"ל דר' זעירא ס"ל דהו"ל מיעוט אחר מיעוט מדכתיב לכפר עליו דמשמע את שהוא גומר וכתיב ג"כ אותו דמשמע ג"כ רק א' ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ודוק. עוד י"ל דפליגי בפלוגתא דלעיל סוף פ' ה' הלכה ה' אי אם כלה כפר או כפר כלה יע"ש ועיין לקמן בהלכה ב' עד וכלה מכפר:
הלכה ב
תני בר קפרא עוו עיין ק"ע ואפשר לומר דאיהו לא תני לפניך דזה גנאי הוא לישראל שיחטאו בחלול שמו הגדול א"נ דבא לומר שלא אמרו להיפך עמך בית ישראל עוו פשעו
הלכה ג
ע"ב שלחו ביד ב' עיין בש"ק ולפענ"ד לתרץ דבלא"ה יש לדקדק דקאמר אלא שלא ישלחנו ביד ב' איך מרומז זה בברייתא עתי שיהיה עתיד ע"כ נראה דהכי פירושו עתי שיהי' עתיד שיהיה כל השליח מעזרה עד הצוק דהיינו שלא יחלק השליחות א' עד חצי הדרך וא' משם עד הצוק ולזה פריך שלחו ביד ב' דהיינו שחילק השליחות מאי שיטמא ומתרץ דכתיב והמשלח ולא המשלח את המשתלח דהיינו השליח ראשון דאינו משלח לעזאזל רק משלח לשליח האחר וקרא והמשלח את השעיר לעזאזל קאמר ושפיר מתורץ קושית הש"ק דאשליח ראשון בעי ודוק:
ומיושב לפ"ז שפיר הגרסא מאי שיטמא ובש"ק גרס מאי שיטמאו אלא דקשה לי מאי פריך הירושלמי היינו עתיד היינו מזומן דלמא ה"ק דמי שזכה בשנה זו יזכה ג"כ בשנה האחרת והיינו שיהי' עתיד.
בדרך אחר יש לישב קושית הש"ק די"ל דמקשה כיון דכתיב עתי שלא ישלחנו ביד ב' וכתיב בכל הפרשה חוקה ויש עכובא בדבר וה"ל בכלל כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עבד אינו מהני וא"כ אינו מטמא בגדים ודוק:
ודע בשער המלך מקשה אהא דפריך הגמרא עתי אפי' בשבת למאי הילכתא לשני דאתי' לי"ב מיל לשיטת הרמב"ם דס"ל י"ב מיל דאורייתא ולפענ"ד נראה דמתני' דאמרה ועד צוק היינו ועד בכלל הוי י"ב מיל וא"כ שפיר פריך כיון דעכ"פ לא הוציאו מי"ב מיל דלא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים א"נ א"ל דבבלי אינו מביא דרשה עתי שיהיה עתיד משום דס"ל דהיינו שיהי' מזומן ולא ס"ל שלא ישלחנו ביד שנים וא"כ שפיר דלמאי הילכתא דליכא למימר לי"ב מיל זה אינו כיון דאפשר לשלחו על ידי ב' ודוק:
דרך חזירה עיין ברמב"ם פ' ה' מה' פרה וז"ל אבל אחר שדחוהו אם נגע בכלים ובגדים טהורים ועיין בכ"מ מה שכתב וי"ל דאע"פ שהדין כן שלאחר שפי' מדחייתו שוב אינו מטמא כלים נראה שהבין בכוונת הראב"ד שוב דוקא אינו מטמא בגדים וכלים אבל בגדים שהי' לובש בעוד שהיה מוליכו מטמא ובאמת לפמ"ש לעיל נראה דכיון דאיהו לא היה דוחה א"כ לא טימא בגדים כלל כדאמר הירושלמי והמשלח ולא המשלח את המשתלח ועיין בש"ק מה שכתב פירוש בפשט הרמב"ם. גם בלא"ה דברי הכ"מ תמוהים מ"ש דאורחי' דמילתא נקיט דאין דרך להניח מצותו שיעשנו אחר תיפוק לי' דאיסור יש בדבר דכתיב עתי שלא ישלחנו ביד ב' וכמ"ש לעיל ובודאי ה"ה שלא יניח הדחי' לעשות לאחר וצ"ע:
אמנם לפמ"ש לעיל דבבלי חולק על זה הדין הואיל ואינו מביא עתי שיהי' עתיד א"כ יש לישב דברי הכ"מ ודוק:
חלה השליח א"ל כך תהיו בשלום ובבבלי הגרסא אהא בשלום אני ואתם ונראה לפרש דאמרינן בבבלי בפסחים דשלוחי מצוה אינם נזוקים ובעי שם מרב הנהו בני בי רב מאי למיתא קדמא א"ל ליתו עלי ועל צוארי משום דשלוחי מצוה אינם נזוקין וזה הוא דאמר אהא בשלום אני ואתם משום דשלוחי מצוה אינם נזוקין וה"ה כאן לא חלה דשלוחי מצוה אינה נזוקין:
חלה המשתלח מרכיבו על החמור עיין בבבלי דף ס"ו ע"ב דאיתא מרכיבו על כתפו:
וי"ל מדוע לא קאמר הירושלמי ג"כ כבבלי ונראה משום דבבבלי דף מ"ב ע"ב איתא פלוגתא לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה או אדומה שלא יאמרו ב' שחטו רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר אותה לבדה וקאמר הגמרא דת"ק הוא ר"ש דדריש טעמא דקרא ואיכא בנייהו דאפיק חמור בהדה. דלת"ק שרי דלא שייך שמא יאמרו והשתא לפ"ז גם גבי שעיר המשתלח כתיב לשלח אותו לעזאזל וקאמר בבבלי דף ס"ב ע"א דאותו א' נשמע וא"כ לפ"ז לת"ק דדריש טעמא דקרא א"כ מותר להוציא עם השעיר חמור משא"כ לרבי דלא דריש טעמא דקרא א"כ אסור להוציא חמור בהדה והנה לעיל בירושלמי פרק א' הלכה א' איתא ביום המשח אותו א' מושחין ואין מושחין ב' ובש"ק תמה שם אק"א דכתב דדוקא ביום א' הוא דאין מושחין הא בב' ימים מושחין והא ר' יוחנן מפרש הטעם משום איבה. אמנם לעיל תרצתי קושיתו דר' יוחנן ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא ומש"ה אמר משום איבה וא"כ באמת לעולם אין מושחין ב' אבל הק"א קאי אליבא דהלכתא דלא דרשינן טעמא דקרא וא"כ אמרינן דומי' דאין משקין ב' סוטות מדכתיב והעמיד אותה וזה הוא דוקא ביום א' ה"ה כאן דכתיב אותם משמע דוקא ביום א' ודוק והשתא לפ"ז סתם ירושלמי דהוא ר"י דס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא וא"כ לפ"ז מותר להוציא עם השעיר חמור א"כ שפיר אמר מרכיבו על החמור ודוק משא"כ הגמרא קאי אי לא דרשינן טעמא דקרא ולפיכך הוצרך לומר מרכיבו על כתפו:
בדרך אחר יש לתרץ ע"פ מה שהעליתי לעיל סוף הלכה א' דדעת ר' זעירא דס"ל שלשתן משתלחין משום דס"ל דלכפר עליו ואותו הו"ל מיעוט אחר מיעוט ואתיא לרבות א"כ לפ"ז אליבא דידיה ודאי מותר להוציא עמה חמור דעתה אותו לאו דוקא משא"כ הבבלי דלא ס"ל כדעת ר' זעירא א"כ שפיר הוצרך לומר מרכיבו על כתפו ודוק:
ב' גזרי עצים בשחרית משום דבשחרית איכא ג"כ מצוה להוסיף ב' גזרין אלא דהוא רק בכהן א' אבל בין הערבים מצוה בב' כהני' וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהתו"מ והא דקאמר הירושלמי רק ב' גזרי של שחרית משום דרצה לומר דשוב לא היו צריכין להוסיף כל היום זולת של בין הערבים דהוא מצוה ב"ע ופשוט. ותמהני על רש"י ז"ל דפי' בריש פי' ערף במקלפי דף ל"ט בד"ה חוץ משני גיזרין של בין ערבים מדוע דוקא של בין ערבים וצ"ע:
מעשה בכהן א' שנטל חלקו וחלק חבירו והי' נקרא בן האפון נראה דטעמא דהאי כהן היה משום דרצה לקיים מצות אכילה דהוא בכזית לפיכך נטל ג"כ חלק חבירו אלא דהוי מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן הרי שגזל סאה של חטין הפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ דכתיב ובצע ברך נאץ ד' ולפיכך היה נקרא ג"כ בן האפון דמרומז בו שהוא בן אף דניאץ ה' ולזה אמר הוא שדוד אמר דדוד הזכיר ג' מדרגות רשע עול חומץ והוא דחומץ נראה כיין אמנם ניכר בטעמא כך זה נראה כלהוט אחר המצוה ובאמת עשה עבירה:
ועיין בתוס' ישינים ר"פ טרף במקלפי דתמה אהא דקאמר בפסחים חד אמר הגיעני כפול ואיך יוצא הא לא מקיים מצות אכילה תירץ דלא בעי כזית ויש מזה ראיה לדברי הגאון בספר דורש לציון דהעלה אהא דקאמר הבבלי במנחות אהא דקאמר הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו ודלמא שאני התם משום דעשה דוחה ל"ת ותירץ משום דהי' אפשר לקיים שניהם להאכיל לכל אחד חצי שיעור ובהגהות תמה שם דא"כ גם מצות אכילת קדשים לא נתקיים אמנם לפמ"ש התוס' ישינים פה מיושב קצת:
ומוצאין אותן פתוחין א"ל ריב"ז היכל למה אתה מבהילנו וכו' בחדושי על התורה לפ' פקודי אמרתי זה מרומז בקרא פקודי המשכן משכן העדות ודרשו רבותינו על ב' מקדשים שנתמשכנו בעון ישראל ע"פ מה דאיתא בבבלי סנהדרין דף צ"ו על קרא יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות שהיו הקרדומות של נבוכדנצר נבלעים בשערים ולא רצו לפתוח א"ע יע"ש ובמקדש שני היו להיפך דנפתחו. ולזה משכן הראשון הוא קמץ רומז שהי' מקמץ שעריו ומשכן השני פתוחה רמז שהיה פותח שעריו:
בדקי את הדברים ולא מצאו אותו נראה בעיני דפשט הדבר הוא כך דשמעון הצדיק אמר דנחוני' ישמש תחתיו אך הואיל וקינא אותו שמעון אחיו הלך נחוניא ולבש שמעון אחיו אונקלה וכו' ואמר ראו מה נדר שמעון אחי לאהובתו וכשבדקו ב"ד של כהנים כי שקר ענה נחוניא באחיו בקשו לתת בו וברח ולפ"ז הוי הפשט והלך והלבישו אונקלה היינו דנחוניא הלביש לשמעון ור' יהודא פליג ואמר דלעולם לא מינו לנחוניא אלא מינו שמעון והשתא לתרווייהו בין לר"מ ולר"י נחוניא הלביש שמעון ומיושב לפ"ז מה דתמה התוס' במנחות דף ק"ט ע"ב איך אמר שמעון הצדיק נחוניא ישמש והוא לא ידע אפילו סדר עבודה אמנם לפי דעת הירושלמי פה ניחא אמנם קשה לעשות סתירה בענין בבלי וירושלמי דמשמעות הבבלי לא משמע כמ"ש בדברי ר"מ:
הלכה ד
אית תני כבש גופו פי' שהיו עושין לו דרך סתר שלא יכלו לראות אותו ואית תנאי תני כבש ממש דהי' הכל רואין אותו אמנם בהיות שהיתה הכבש גבוה לא היו יכולין ליגע בו ומיושב בזה קושית הש"ק דכבש שעיר המשתלח דחשיב שם יכול להיות האי דרך סתר שעשו לו דלזה היה צריך הוצאות לסקל המסילה.
אר"ח ב"י אלכסנדרון היו ובבבלי אמר הואיל שונאים את הבבלים קראן בבלים ולפענ"ד דירושלמי ס"ל ע"ד דאמרינן בבבלי בנדרים ונתן ה' לך לב רגז בבבל כתיב א"כ הנהו שהיו מתלשים בשערו עשו מעשה בבלים:
ר' יהודא אומר עשרה בתוך עשרה מיל ובבבלי הגרסא תשע סוכת ועי' בתוס' שם ד"ה ר"י ובתוס' ישינים ודע דלפי מה דאיתא בברייתא הלז פלוגתא א"כ לר' יהודא לא היה מירושלים עד הצוק כ"א יוד מילין ועי' בבלי תוס' ד"פ כמאן אזלא ומיושב לפ"ז מה שמקשין העולם אהא דפריך הבבלי עתי אפילו בשבת למאי הלכתא דלמא אתי' לי"ב מיל (ועיין מה שכתבתי מזה לעיל) אמנם לפ"ז ניחא דגמרא פריך דמשמע דברייתא דאמרה האי דרשה עתי אפילו בשבת הוא אליבא דכ"ע ולמ"ד דלא הוי כ"א יוד מיל א"כ אמאי איצטריך עתי (ומכ"ש דבסתם ספרא הוא ר' יהודא ולדידיה לא הוי י' מיל) ולפיכך הוצרך לתרץ רב ששת לומר שאם הי' חול' מרכיבו ודוק ומיושב לפ"ז הא דפריך אח"כ כמאן דלא כר' נתן ומאי קושיא דלמא אה"נ אמנם לפמ"ש ניחא דאם לא רצית לאוקמי' אליבא דכ"ע הלא מצית לאוקמי' כר' יהודא:
ליפות את כחו נראה לפענ"ד דלפי מה דמבואר בירושלמי לעיל הלכה ג'עתי שהיה עתיד ופרשו שלא ישלחנו ביד ב' (ועי' בפרושינו לעיל) זולת אם חלה השליח הוצרך השליח באמצע הדרך לעשות שליח אחר וא"כ לפ"ז א"כ אם הרגיש השליח חלשות הי' נראה להתיר לו לאכול חצי שיעור דליכא כ"א איסור כי היכא דלא יבוא לחולי שיצטרך לשלחו ביד אחר ומכ"ש אי אמרינן דחצי שיעור מותר מן התורה ולא צריך לפ"ז מ"ש התוס' ישינים ומיירי הכא שאחזו בולמס יע"ש:
הלכה ה
בראשונה היה קושרין אותו בחלונותיהם והיו מתביישין אלו מאלו וי"ל הו"ל לתלות בפנים שלא במקום רואים ע"כ נראה דקאי על חלוני המשמורת דהיה להם חלונות קבועים במקדש כדאיתא במשנה וחלונה סתומה אבל אם היו תולין בדירתם לא היה מהני רק במקום מקדש אלא דאין הלשון משמע כן דחלונותיהן משמע חלונת שלהן ע"כ נראה כפשוטו דאפילו אם היו תולין בפנים ג"כ נתביישו אלו מאלו בבני הבית גופא:
כשנים כבין שמים לארץ נרא' דביאור הענין הוא ע"ד דכתיב וחטאתי נגדי תמיד כי כל בעל תשובה צריך שיהי' חטאיו אשר עשה תמיד לנגד עיניו ויבוש ויכלם מהם ויבקש סליחה מהקב"ה והגם שכאן חלפו כמה שנים שלא שנה בהם אפ"ה יהיו לנגד עיניו כענין דוד שהיה תמיד חטאו לנגדו וקי"ל כר"א דסוף פ' יום ה כפורים דמתודה ביהכ"פ על עבירות שהתודה יהכ"פ שעבר ועיין בבבלי דף פ"ו ע"ב וזה הוא הדמיון השנים דבין שמים וארץ המה מאות שנים ואפ"ה המה נראים לפני האדם תמיד לא יסורו ממנו וזה הוא דאמר אם יהיו חטאיכם כשנים דהיינו שיהיו מרוחקים מכם כשנים שבין שמים לארץ ואפ"ה יהיו תמיד לפניכם כמו שרואין תמיד אותן אזי כשלג ילבינו ונכון ואזיל בזה ר' אליעזר לשיטתם דאמר לקמן דהרי זה זריז ונשכר ולזה אמר יותר מכאן דהיינו אם לא יהי' תמיד לנגד עיניו והיינו שיהיו רחוקים מנגד עיניו יותר מרוחק שמים לנגדו אזי יהיו רק כצמר אמנם ר' יהושיע לשיטתו דס"ל עבירות שהתודה עליהם יהכ"פ שעבר אל יתודה עליהם יהכ"פ הבא א"כ אל יתודה כ"א על עבירות של שנה זו ולפיכך אמר כשני אבות הראשונים דהוא דאברהם חי קע"ה שנים ויצחק ק"פ שנים העולים תרווייהו במספר ש"נה והיינו רק עבירות דשנה העבר ותו לא ולזה אמר ואם יאדימו כתולע דהיינו שעוד יתודה עליהם כצמר יהיו דהו"ל ככלב שב אל קיאו והוי לגריעותא ומ"ש הש"ק לעיל בפ' ר"ע עיין מ"ש שם באריכות.
הלכה ו
ע"ב אמר ר' מנא לא מיתמוע ר' יוסי רבי קיים הכא פי' וכי לא נמנע שיהיה ר' יוסי רבי שלי קיים הכא אצל ר' זריקא ולא עוד אלא שיפרש בעי דר' זעירא דבעי אפילו לאחר זריקה וכגון בפר עדה. לזה השיב ר' זריקא וא"ל ר' בון בר חיי' אמר משמיה דר' יוסי כנ"ל וא"צ להגיה כלום:
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רוב האבר המשלים לרוב:
פי' שכל האבר הוא משלים שיהיה עמו הרוב בחוץ אלא שלא צא מהאי אבר כ"א הרוב א"כ ליכא כ"א החצי בחוץ ובעי אם המיעוט שבפנים נשדה אחר רוב האבר שבחוץ והוא בעי דחציו ברוב אבר שבבבלי דף ק"ד ע"ב ודוק וקאמר הירושלמי מילתי' אמרה ברובו הדבר תלוי פי' מבעי שלי נשמע דתלוי הדבר ברובו דאם יצא הרוב נחשב כאלו יצא כולו ולאפוקי דלא נימא דאע"ג דיצא רובו נמי לא חשיב כמו לענין שבת דאמרי כשאגודו בידו עדיין נחשב כאלו הוא ברשות קמא ועיין בתוספת בבבלי זבחים דף הנ"ל ד"ה שיצא ע"ש היטב:
וקאמר הירושלמי פשיטא הדא מילחא יצא רובו ואח"כ יצא רוב האבר המשלים לרוב פי' יצא רובו של גוף הבהמה בלא אברים ואח"כ יצא רוב אבר המשלים לרוב פי' דבהאי אבר כולו יהי' הרוב ממש בחוץ א"כ ודאי שדין מיעוט הנשאר אחר הרוב האבר שבחוץ כיון דעיקר גוף הבהמה הוא בחוץ וגם רוב האי אבר המשלים לא צורכא דלא יצא אבר אבר פי' שלא יצא כ"א רוב האיברים ורוב גוף הבהמה הוא בפנים ויצא אח"כ רוב אבר המשלים לרוב פי' שהאבר כולו משלים לרוב ולא יצא כ"א רובו בענין דלא הוי עכ"פ כ"א החצי הבהמה בחוץ בהא שפיר יש למבעי אי שדינן האי מיעוט אבר שבפנים אחר רוב האבר שבחוץ או לא כיון דעכ"פ עיקר גוף הבהמה הוא בפנים כנ"ל פי' הירושלמי הלז ע"פ פשוטו ודברי הק"ע דחוקים מאד ואין לשון הירושלמי סובלן:
ודע דהראב"ד תמה על הרמב"ם בפ' י"ט מה' פסולי מוקדשין הלכה ג' במה דכתב וכן אם יצא הבהמה ברוב וכו' לפיכך נפסלו מספק וישרפו בעזרה וכתב הראב"ד דלא היתה האיבעי לענין פסלות אלא לענין טומאת בגדים וכו' וקא מבעי ליה ביציאת רובן במיעוט אבר ולפענ"ד צ"ע מאי רצה הראב"ד בהא דיציאת רובן במיעוט אבר דהרי זה האיבעי איפשט בגמרא דלא שבקינן רובא דבהמה וכו' ולא קמיבעי אלא ביצא חציו ברוב אבר אי שדינן המיעוט הנשאר בפנים לחוץ להשלים הרוב ובהאי איבעי פי' רש"י שם ג"כ דבעי היכא דנטמא אי ישרפנו בעזרה ולא פי' לענין טומאה היפך ממה שפי' באיבעי קמא אמנם דברי הטהרות הקודש מכוונים שם בסברא ישרה דלרש"י ז"ל לק"מ קושית התוס' הנ"ל מהאי דשבת דאמרינן דאפילו אגד בידו לא חשיב כיצא דשאני התם התורה אמרה אל יוציא ואסור להוציא א"כ כל זמן שנשאר דבר מה ממנה בפנים אכתי לא חשיב כיצא משא"כ גבי פרים דאדרבה עומדים להוצאה א"כ ביצא רובו שפיר חשיב כיצא וכל זה היכא דיצא רובו יע"ש היטב בדבריו כי קצרתי מאד אם כן לפ"ז דברי הרמב"ם מכוונים היטב:
אלא דלפ"ז צ"ע קצת לפי פירושו דהיכא דיצא רוב הבהמה דהיינו רוב הגוף ורוב האבר שמשלים לרובו פשיטא לי' אמאי פשיטא ליה האי הלא עכ"פ לא יצא לחוץ כ"א החצי ויש ליישב:
לא צורכא דלא מכיון שהתחילו לצאת יש לפרש דבעי כגון דהוציאו רובן ואח"כ החזירו ושפיר בעי די"ל דדוקא היכא דלא חזרו שפיר אמרינן דבהוצאת רובן נטמאו וכמ"ש לעיל דכיון דעומדים להוצאה ולא דמי לשבת משא"כ היכא דחזרו א"כ האי הוצאה לא היה מהני שפיר יש לבעי אי נטמאו ומתורץ בזה קושית התוספת בבבלי זבחים דף ק"ה ד"ה או דתמו אטו מחיצות העזרה מקוה טהרה יע"ש:
היו סובלים אותו במוטות וכו' עיין ברמב"ם פ"ה ה' ה' מה' פרה אדומה והמ"ל תמה דהרי בפרק כ"צ מוקי לה בנגררין דווקא והרמב"ם השמיטה ולפענ"ד דס"ל להרמב"ם דע"כ הסוגיא דבבלי זבחים דבעי ביצא רובו במיעוט אבר פליג משום דהתוס' מקשה דהרי עכ"פ כיון דהוי המיעוט בפנים א"כ לא הוי הוצאה כדאמרינן בכ"צ הנ"ל ע"כ ס"ל דע"כ הסוגיא פליג אסוגיא דכ"צ וס"ל דשאני גבי פסח דכתיב דאסור להוציאן מחבורה לחבורה כל זמן דלא הוי הנחה לא מחייב משא"כ גבי פרים הנשרפים דאדרבה עומדים להוצאה וכמ"ש לעיל סברא זו בשם טהרות הקודש וא"כ סמך הרמב"ם אסוגיא דזבחים פה ודוק היטב עוד כתב הרמב"ם שם וז"ל יצאו וחזרו לעזרה הנשאן בעזרה טהור עיין בראב"ד שם ושיטת הרמב"ם הוא כשיטת התוספת בסוגיא ד"ה או וד"ה פרים כי הכל דבור א' ע"ש היטב:
שניא היא דכתיב והוציא עיין בש"ק מה דרצה לתרץ קושית התוס' ואינו נראה דודאי אפר קאי ג"כ אלא דירושלמי דריש גם כן אמוציאים ופשוט ודוק ועיין לקמן דף י"ט והוציא ושרף א"כ ה"ה דמקשינן הוצאה לשריפה שיהיה כל הפר בחוץ:
ר' ליזר שאל פרים הנשרפים מאי שיטמא בגדים בלא הכשר וכו' עיין בבבלי זבחים דף ק"ה ע"א ועיין ברמב"ם פ"ה מה' פרה אדומה ה' ד' וכתב הכ"מ דפוסק הרמב"ם כר"ש נגד ר"מ וחכמים וסותר א"ע דבפרק ו' מה' אבות הטומאה ה' ט"ו ושם כתב דס"ל לרמב"ם כר"מ. ומה שתמה הכ"מ שם אהא גופא דאיך פוסק כר"מ נגד החכמים אפשר לישב דבשעת מעשיהן היינו בשעת שדחפה לאחוריו ונעשה אברים ושוב תו אינו חי' ושפיר מטמא אפילו לרבנן טומאת אוכלין:
מהו שיטמא בגדים עיין בש"ק מה דתמה הא דקאמר הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה הא גם מיד יטמאו בגדים וי"ל דעתה בעי רק אבגדים לבד שאם בגדים לחוד נגעו בהן ואח"כ אמר טומאה חמורה היינו שיטמאו אדם לטמא בגדים שעליו וכאלו המה גופים נגעו ודוחק:
דף יט ע"א לא המצית את האור עיין בש"ק ולפענ"ד נראה דהמצית את האור היינו האור הראשון שמביא מבית להר המשחה להדליק בה העצים הקטנים וזה האש ע"כ היה קודם למעשה המערכה כנ"ל אלא דלשון הרמב"ם פ"ה מה' פרה ה' ד' לא משמע כן:
הלכה ז
והלא סי' גדול היה להם עיין בש"ק ותירץ דשהו באמצע ואע"ג דקתני חוזרין בתחילה משום שלא רצה להפסיק בין הליכה וחזרה ודוחק ואפשר לומר כפשוטו דלאחר שחזרו שהו עד שראו שחזרו לסוכה שני' המלוים מסוכה שני' ופשוט: