מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת יומא · פרק ג אמר להם הממונה
הלכה א
חשיכה מוצאי שבת מטלטלין אותו ע"פ עיין בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה הכונה האי טלטול היינו להוציא מרה"י לר"ה וסמכינן אאמירת העד א' דאמר כבר חשיכה ומותר להוציאו מרה"י לרה"ר
ר"א מטלטל על פום מלויתא פי' ע"פ הצל הנראה כמלוה את האדם בלילה. על פי אביריתא דזהרא היינו ע"פ אור הירח הנראה מאיר לארץ כמו פוק תני לברא והוי אביריתא כמו בחוץ אור הלבנה המאיר בוקר ועיין מה שכתבתי בזה במס' ר"ה:
דף ח ע"א מאור הלבנה מתמר ועולה וכו' עיין בק"ע דמפרש דהוא ב' קושית ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה לבאר והוא דעיין בפ' המשניות דכתב דב' מעשות אירע דא' אירע בסוף החודש שעלה מאור הלבנה וא' אירע שביכ"פ דימו שהאיר ועיין בספר עץ החיים וע"כ דהוא מפרש לשון המשנה פעם א' עלה מאור הלבנה וזה הי' בסוף החודש וגם ודימו שהאיר המזרח שזה הי' פעם אחרת ביהכ"פ דאור החמה דעדיין לא הגיע זמנה להראות על האופק נתפשט ועלה בכח העננים כמ"ש העץ החיים הנ"ל אלא דעכ"פ צריך עיון מנ"ל לרמב"ם לפרש דבר חדש שלא הוזכר בגמרא ע"כ נראה דהרמב"ם הלך בזה אחר שיטת הירושלמי פה והי' מפרש דברי הירושלמי בענין אחר והוא דודאי מצד האי מעשה שאירע בסוף החודש לא היו מתקנין זה התיקון כי בשביל פעם אחת שאירע וטעו במה שאי אפשר לטעות דמנכר לכל דלבנה מתמר ועולה וחמה מפצוע לא היו מתקינין כן לעולם לעלות תמיד לראש הגג ולראות גם משום ה"ט לא היו מתקנין כ"א בסוף החודש שאז הטעות הלז יוכל לבא אבל לא בתחילת החודש אמנם הואיל ואירע עוד פעם אחת שטעו ביהכ"פ שהוא תחילת החודש ודימו שהאיר המזרח וא"כ משום הנהו ב' מעשים תקנו לעלות ולראות וזה הוא דמקשה הירושלמי מאור הלבנה מתמר ועולה וחמה מפציע וא"כ הואיל ויש היכר גדול כזה משום האי טעות א' שאירע לא הו"ל לתקן לזה מתרץ עד כדין דהוי סיפא דירחא דהיינו אם לא אירע כ"א מעשה דסיפא דירחא הוי רישא פי' הרי אירע ג"כ ברישא דירחא ומשום מעשים תרווייהו תקנו וא"כ דברי הירושלמי המה ברורים ודברי הרמב"ם נוזלי' מים הירושלמי ובהיות דראה הרמב"ם ז"ל דפשט דמתני' מפורש יותר טוב לפי דעת הירושלמי דלגמרא דידן צריך לפרש דהורידו כהן לבית הטבילה הוא מילתא ב"ע ודוחק לפיכך בירר לו פירש הירושלמי ודוק כי נכון הוא שוב עיינתי בספר שלום ירושלים וציין מ"ש בספר יד דוד ואין ספר זה תחת ידי ולפי מ"ש מיושבי כל הדקדוקי' שדקדק בספר הנ"ל:
ואח"כ וישב מרדכי אל שער המלך ואח"כ ויקח המן את הלבוש וכו' יש לעיין הרי האי פסוק ויקח המן הוא פסוק הקודם וה"ל להירושלמי לאקדומי האי פסוק ועוד קשה מאי שמחה גאולה וישועה מוזכר בזה הפסוק אדרבה הרי חכמינו ז"ל דרשו אהא קרא ששב לשקו ולתעניתו ע"כ נראה לפענ"ד להגי' וצ"ל ואח"כ ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך אל תפל דבר מכל אשר דבדת ואח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס והכונה הוא בהא דאמר אל תפל דבר על פי מה שדרשו חכמינו ז"ל בבבלי דאמר המן הרשע די לו בחד נהרא בחד דיסקרתא והשיב לי' הא נמי הב לי' ונכון:
ומסיכה לא שעה קלה היא עיין בש"ק דתמה אמ"א סי' כ"ה ס"ק כ"ב וכתבתי על הגליון שם וז"ל לפענ"ד לק"מ דשאני מסיכה דאע"ג דשעה קלה הא מ"מ לפעמים צריך להאריך הרבה בבה"כ לפיכך לא פלוג ואמרו דכל מסיכה צריך טבילה משא"כ כאן עבדינן לקולא במידי דברכות הוא"ל ורוב פעמים היא לשעה קלה א"צ לברך ומ"ש הק"ע דטעמא דעשאו כהפלגה הוא משום דצריך להסיח דעתי' מני' אינו נראה דא"כ גם במטיל מים נמי צריך להסיח דעתי' ואפ"ה לא תקנו טבילה רק הכונה הוא כנ"ל ועוד מדוע אינו רשאי לזכור במקדש דוקא בהרהור תורה אסור משא"כ בהזכרת מקדש ליכא הרהור תורה ועוד מה ענין טבילה לברכה דטבילה הוא דאורייתא כדיליף בגמרא שם ביומא מק"ו משא"כ ברכה דברכה אינם מעכבות ודוק:
לא כן תני ר"ח לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד עיין ברש"י בחלק דף ק"א דהא דאין ישיבה בעזרה הוא הלכה למשה מסיני וע"כ הירושלמי ס"ל כן מדמתרץ תיפתר שסמך עצמו לכותל וישן לו ואי כדעת רש"י בסוטה דף מ' דהוא דרבנן מטעם דאין זה כבוד שמים א"כ תקשה מה"ט כ"ש דאסור לישן בו והרי אפילו בבתי כנסיות ובתי מדרשות דמותר ישיבה אסור לישן בו ועיין בשו"ע או"ח סי' קנ"א וא"כ איך מתרץ הירושלמי תיפתר שסמך א"ע לכותל וישן שם ודוק אלא ודאי דס"ל לירושלמי דהוא הלכה למשה מסיני ובאמת צ"ע מזה הירושלמי על רש"י דסובר דהוא דרבנן וא"ב נפל מ"ש בשלום ירושלים דהנהו אמוראי בירושלמי פה פליגי אי הוי דאורייתא או דרבנן דמ"ד דלבית דוד שרי ס"ל שהוא דרבנן וזה אינו דא"כ איך מתרץ הירושלמי תיפתר ודוק:
עוד ראיתי שם דרצה לומר דלמ"ד דהוא דאורייתא א"כ אפילו בחול היכא דפתוח ג"כ לקודש אע"ג דפתוח ג"כ לחול אסור לישב ומשו"ה לא מתרץ הירושלמי דאיירי בישן לו בלשכה דפתוח חצי' בחול וחציה בקודש יישן במקום החול ולא דק דא"כ לפ"ז איך יתרץ האי מ"ד הא דתנן בבריית' דזקן יושב במערבא ודוק:
ודע דהתוס' בזבחים דף י"ו ע"א ד"ה מיושב הקשו דהו"ל למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכות ב"ד והנה לכאורה הי' מקום לתרץ דילפינן מיושב דמלכי ב"ד וכדאמרינן שם דיליף מיושב דת"ח אלא דזה טעות דגבי מלכי ב"ד לא שייך עבודה. שוב מצאתי כן בצאן קדשי' ע"ש אלא דאכתי י"ל דהרי למלכי ב"ד יש ישיבה וא"כ משכחת לי' דהוי מזרע דוד ואפ"ה הוי כהן וכגון דאמו היא מזרע דוד וא"כ לפ"ז אכתי י"ל דילפינן לי' מיושב דב"ד וכגון היכא דהוי מצד אם ממלכות ב"ד ומצד אב הוא כהן ודוק ועיין ברמב"ם פ"ב מה' מלכי' דכתב מזרע ב"ד משמע אפילו מצד אם אלא דגם זה תלי' אי מוקמינן כהני' מלכי' ועיין בירושלמי מס' שקלים פ' ששי הלכה א' אין מושחין כהנים מלכי' ואמר ר' יודא על שם לא יסור שבט מיהודה ורחב"א אמר דכתיב למען יאריך ימי' הוא וממלכתו וכתיב בתרי' לא יהי' לכהנים ולוים יע"ש ופי' הרמב"ן בפ' ויחי וכן העתיק ג"כ הק"ע שם בפרושו דרב יהודא ס"ל דדוקא למשיחה אין מושחין אבל איסור ליכא ורחב"א שם ס"ל דאפי' איסור נמי איכא למשוח כהן למלך וא"כ לפ"ז י"ל דמיושב היטב קושית התוס' דלא רצה למיפרך מה ליושב שכן אסור ישיבה בעזרה איכא למימר ילפינן מיושב דמלכי ב"ד וכ"ת הלא אינהו ליכא כהנים כמ"ש הצ"ק י"ל היכא דהוא מזרע דוד מצד אם וכ"ת הלא אין מושחין כהני' מלכי' א"ל דתנא דבי' ר' ישמעאל ס"ל כר' יהודא שם דמותר למנות כהני' מלכי' אלא דאין מושחין אותן ודוק:
ודע דתמהני על המ"ל בה' בית הבחירה פ"ז ה"ו דהקשה דאי הא דאין ישיבה בעזרה הוא מן התורה אמאי לא חשבה לי' בפ' א' דכלי' גבי מעלות דעזרות ישראל דמקודש מעזרות נשים והלא אף אי נימא דהו"ל מדרבנן נמי קשה דלחשוב לי' דהרי חשיב ג"כ גבי מעלות דעזרות נשים דאין טבול יום נכנס לשם והיא ג"כ דרבנן מה שחדשו בחצר החדשה כדאיתא ביבמות דף ז' ע"ב וצ"ל דס"ל דאי הוי דרבנן לא קא חשיב דא"ל דהא דחשיב הא דאין טבול יום נכנס משום דהוי גזרה ישנה שם שתיקן יהושפט מלך יהודא משא"כ האי [אלא דאפ"ה יש לדקדק דהרי מגמרא דקדושין דאף אי הוי דרבנן ע"כ הוי גזירה קדומה דהרי מפסיק לקרא משום כן גבי נר אלקי' טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'] ועיין בשלום ירושלים דמביא בשם מחבר ערכי עלי דמתרץ הא דלא חשיב לי' בפ' דכלי' משום דתני ושייר ושייר ג"כ הא דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול וכתב דהוא לבן זומא דאורייתא ולר"י דרבנן וכפי הנראה לדעתי י"ל דשייר ג"כ הא דאין אשה נכנסת לעזרה ועיין במס' קדושין דף נ"ב ע"ב דאמר ר"י וכי אשה בעזרה מניין דהקשו התוס' דלא נמנה במעלות בפ' א' דכלים ולפי הנ"ל יש לומר באמת תני ושייר ג"כ האי דאין ישיבה למלכי ב"ד ודוק. והשתא לפ"ז יש לומר בדרך חדוד טעמא דכעס שם ר"י ואמר דלא כך אמרתי אל יכנס תלמידי ר"מ לכאן דלא ללמוד תורה הם באים וכי אשה בעזרה מנין ונראה דמעלות השנוים במשנה דפ' א' דכלים הי' מקובל לר"י ולר"מ וא"כ ר"י לשיטתו דס"ל הא דאין טהור נכנס לעזרה הוא רק דרבנן א"כ לא מצי למיחשב התם דלא חשיב כ"א מידי דאורייתא וגזירה דטבול יום משום דהוי גזיר' ישנה ובהיות דהי' קשה לי' דהו"ל לחשוב ג"כ בקדושת העזרה הא דאין ישיב' למלכי' אלא לב"ד וע"כ דצ"ל דאשה אסורה לכנס לעזרה מדאורייתא ומשו"ה כעס ואמר ויש אשה בעזר' מניין בשום דלדידי' ע"כ הוא דאורייתא והוא דפליג עלי' ע"כ מקפחו ג"כ בהלכ' במה דאמר דהא דאין טיבול יום נכנס הוא רק דרבנן דאי גם זה דרבנן א"כ תקשה דהו"ל לחשוב גבי מעלות הא דאין ישיב' בעזר' ודוק כי קצרתי ועיין בע"ז הלכה ח' במראה פנים ד"ה במוצאי שמיטה:
אמנם יש לדקדק קצת כמו דמתרץ התם ר' יוסי אהא דאמר ר"י וכי אשה בעזרה מנין כגון שדחקה ונכנסה כמו כן היה לו לירושלמי לתרץ גם כאן דאיירי כגון דעבר וישן וי"ל ועיין בחבורי תפארת ארי' פרק א' שם הארכתי:
הלכה ג
כמה הוא שיעור השתחויה ר"ס ברשב"ל עד כדי ויכרעו עיין בש"ק מה דתמה מירושלמי דס"פ ב' דשבועות ולק"מ דשם קאי אהשתחוי' בלא שהי' וכן משמע הלשון שם דקאמר עד כמה הוא השתחוי' וכאן קאי אשיעור שהי' כדי השתחוי' וזה ברור שוב מצאתי מבואר כדברי בפני משה שם יע"ש וכמבואר בבבלי מס' שבועות:
גם מה שרצה לתרץ דפליגי התם בירושלמי הוא תלי' אי מותר לתלמיד לשאול בשלום רבו ליתא כלל דמה ענין זה לענין שיעור שהי' דהשתחוי' וכי משום דלית לי' דרשאי תלמיד לשאול מקצר בשיער ואין דבריו אלו מובנים כלל גם מה שרצה לתרץ דסמך הרמב"ם אאמוראי דירושלמי כאן והלך להקל קשה א"כ הו"ל להקל טפי כמ"ד בבבלי כל הפסוק דהוא קולא יותר:
הלכה ד
עד שישחוט בו שנים או רוב שנים ועיין בבבלי דמירוק הוא משום מצוה ועיין בש"י דתמה בזה איך נתנה לדחות הלא הוי כמו ציצין שאינו מעכבין במילה דאינו חוזר ולפענ"ד דזה הוי כלא פירש כלל דתיכף דאיהו גמר מתחיל אינך אלא דמ"מ אי לא הוי מצוה לא הי' אינך ממרק אלא הואיל והוי מצוה וא"א כ"א באחר שרי וי"ל לפ"ז דבאמת זה הי' קושית הגמרא כיון דאפי' פסולא דרבנן ליכא למה לי למרק וא"כ אפילו איסור יש בו ומתרץ דהוי מצוה השייך וכיון דהוי תיכף ומתורץ קושית התוס' שם בד"ה למה לי למרק:
גם בלא"ה יש לדחות קושית התוס' דגמרא מקשה גבי כה"ג דזריז הוא א"כ ליכא למיחש שמא לא ישחוט הרוב וא"כ מירק למה לי':
מתני' אמרה כן הביאו לו את התמיד קרצו פי' מדלא קתני שחטו ונקיט קרצו משמע דרוב סגי וכן פי' בתוס' ישינים ודלא כק"ע דפי' אדרבה דמשמע שחתכו לב':
מד נסוחה מגליינא פי' נתגלה בית השחיטה ולא פליגי אלא דמר פי' דקרץ הוא כמו קרצו דמתני' דהוא שחיטה ואיהו פי' מילת קרץ דהוא גלוי נתגלה בית השחיט' שלהם ומתורץ בזה קושית הש"ק בד"ה חד אמר ודוק ומילת נסוחה הוא כמו ונסחתם דקנה וושט נסחו ונחתכו ועיין לעיל מעבר לדף בקריצתא דהיא במתחיל לגדל ערבוב הלילה:
הלכה ה
איתא חמי עיין בק"ע דמגיה ויש לכוין בלי הגהתו ועיין כעין זה איסתפקתא במ"א ססי' רי"א:
אמר ר' הילא כל מדרש ומדרש כעניינו בחדושי על התורה פ' עקב הארכתי ובארתי בענין זה כל מדרש לפי עניינו קושיא עצומה דמקשה בספר שער אפרי' במס' מגילה דף א' ע"ב אתא את ופסיק ובמס' זבחי' דף כ"ב קאמר דרחצו את ידיהם ואת רגליהם אתי' שיניח ידיו ע"ג רגליו וע"כ משמע דאת אתי' לחבור ואמרתי ע"פ מה דמבואר בירושלמי פה דפעם אתי' תעשה להקדי' ופעם אתי' לאחר וכן במסכת יומא דף ס"ג מהא דמקשה ול"ה להוציא הוא בא וגבי מחוסר זמן אתי' ומתרץ הכי מענינו דקרא והכי מענינו דקרא ע"ש וא"כ ה"ה כאן אי הוי כתיב ידיהם ורגליהם למי הוי ידעינן דידים לחוד ורגלים לחוד כי כן דרך רחיצה וא"כ ע"כ אתי' לחבר משא"כ במגילה הוי להיפך דאי לא הוי כתיב את מצד הסברה הוי אמרינן תרוויהו ואתי' את ע"כ ופסיק ודוק ושם הארכתי בדרוש אמנם עכ"פ צ"ע מדברי הספרי הביאו הילקוט פ' חקת גבי ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ודריש בשרה מחובר לעורה יע"ש וצ"ע:
והוי ר"ז מקלס לי' וצווח לי' בני' דאורייתא ולפי הנ"ל ניחא טפי דזה הוי בנין בתורה בכמה מקומות כמ"ש:
אלא מסבר קסבר ר' יהודא שאין אבות וכו' פי' וכי מסביר וכו' אלא ר"י ור"ש פי' ג"כ וכי ר"י ס"ל כר"ש משום דכמו דאמר ר"י ור"ש כן י"ל ג"כ דר"י פ"ל ג"כ וכו' אלא מסבר קסבר שאין תולדת האש פי' ג"כ וכי מסבר קסבר דתולדת אש אינו כאש והירושלמי תמה דע"כ הנהו ג' תרוצים ליכא למימר ומסיק אלא כיני ר"י סבר שאין תולדת האש וכך הוא מסקנא ומתורץ קושית הש"י במה דתמה ממתני' דאמר ר"י המוציא משמשי ע"ז דבאמת הירושלמי רק תמוהי קא מתמה וכי סבר כן ודוק:
שלא יאמרו ראינו כה"ג טובל במים שאובין עיין בק"ע ובש"ק דתמה לפ"ז אטבילת חמין שלנו ועיין בש"י מ"ש בשם שיח יצחק ודוחק ואפשר לומר דירושלמי דייק בלשונו שלא יהי' אומר ראינו כה"ג טובל במים שאובין ביהכ"פ ובסיום מלת ביהכ"פ כיון דיש ב' חששות א' דיאמרו טבילה בשאובין ועוד יאמרו דמותר להחם חמין בשבת והוא גזירת מרחצאות עוד י"ל דדוקא ביהכ"פ יאמרו כן דיאמרו הואיל וכל העבודת אינם כשרי' אלא בו וצריך חמש טבילת ויסברו דעבור כן משום חולשא דכה"ג התרה לו התורה שאובין כן יש לישב על צד הדוחק:
ועיין בש"י דמביא קושי' בשם ספר לחם יהודא ארמב"ם דקאמר הטעם דאין מושיבין כה"ג בעבור השנה מפני הצינה דה' טבילות וקשי' לדידי' קושית התוס' הלא היו מחמין לו חמין ולפענ"ד נראה לומר ע"פ מה שרצה השואל בנ"ב מה"ת חלק או"ח סי' כ"ד דהא דנקיט במשנה עד שתפיג צינתן היינו דוקא דאפילו פושרין לא הי' א"כ שפיר י"ל משום צינה דאע"ג דהיו מחמין לו קצת מ"מ לא הי' כ"א הפקת הצינה ושפיר קאמר הגמרא מפני הצינה ודע דבשכה"ג ה' יהכ"פ דייק מלשון הרמב"ם מפ' ב' מה' יהכ"פ ה' ד' מדכתב קודם אין שבות במקדש אעששיות של ברזל ולא כתב כן אחמין לו חמין משמע דאפילו במדינה מותר וליכא בי' איסור כלל לערב חמין וכ"ש דהרדב"ז בתשובה חולק על זה וצ"ע דהרי מבואר כן בהדי' בירושלמי פה דמקשה ויחם לו חמין משמע דבהאי ליכא איסור כלל וצ"ע:
ודע דבסוגיא דבבלי דף ל"ד פריך והלא מצרף ועיין בתוס' שם דתמה דלמאי דמסיק דצירוף דרבנן ולדעת רש"י לא גרסינן אין שבות במקדש א"כ הוא נגד הסוגיא בבלי דשבת דף מ"ב והי' נלפענ"ד לומר דבאמת יש להבין מאי פריך והלא מצרף הא קי"ל דב' שעשו מלאכה פטורין עיין פ' המצניע דף צ"ב ע"ב וא"כ מאי פריך דלמא ב' יחד הטילו העששיות למקוה וב' שעשו מלאכה זה יכול וזה יכול אליבא דר' יהודא פטור יע"ש אמנם נרא' דאפ"ה שפיר מקשה דהרי בלא"ה קשה אמאי היו מחמין העששיות מעיהכ"פ הלא אפילו ביהכ"פ היו יכולין לחממו ואי משום דמבעיר ומלבן העששיות הרי ג"כ יכול לעשות ע"י ב' וצ"ל דאפ"ה אסור כיון דעכ"פ ב' אסור מדרבנן דפטור אבל אסור וכיון דאפשר לעשות מעיהכ"פ עושין וא"כ פריך שפיר ג"כ דהוי מצרף ואי דב' עשו עכ"פ הוי אסור והרי אפשר לחמם חמין ושפיר פריך לזה מתרץ ר"ב בשלא הגיע לצירוף ואביי מתרץ אפילו תימא בהגיע לצירף דבר שאינו מתכוין מותר ומסיק ה"מ בכל התור' כולה אבל הכא דייק הכי דאיירי שב' עשו מלאכ' כנ"ל שב' הטילו העששיות למקוה וא"כ אפילו במתכוין הוי רק דרבנן ואם כן באינו מתכוין לגמרי שרי היכא דב' עשו:
וא"כ לק"מ מהאי דשבת דשם איירי בא' דנותן המים ואזי שפיר הוי צירוף דאורייתא רק היכא דב' עשו הוי דרבנן. שוב ראיתי שגם ידידי הרב המאוה"ג החריף מוה' מיכל קיצע ז"ל כתב זאת בספרו:
ודע דיש לעורר ולומר דלמ"ד הבערה ללאו יצאת וא"כ דליכא בי' חטאת לא שייך לומר דב' שעשו מלאכה פטורין וכבר שגה בזה א' ממופלגי התורנים ותמה אמאי מילה דוחה צרעת יחתכו ב' ושנים שעשו פטורין וזה טעות דזה דפטורין ב' שעשו מלאכה ילפינן מעם הארץ בעשותה ושם בהיכא דאיכא חטאת איירי יע"ש בפ' במצניע וא"כ לפ"ז עכ"פ למ"ד דבהבערה ללאו יצאה ליכא כ"א לאו א"כ ב' שעשו חייבים כנ"ל כיון דלא שייך בי' חטאת וא"כ נפל קושיתי הראשונה דליכא להקשות דהו"ל ללבן העששיות ע"י ב' ביהכ"פ די"ל דר"י ס"ל ללאו יצאה וא"כ גם ב' חייבי' בהבערה ודוק:
עוד תמה התוס' דמאי פריך בשבת דף מ"ב והלא מצרף לתרץ בשלא הגיע לצירוף והי' נלפענ"ד דבאמת ברמב"ם כתב עששיות היו מלבנין ובגמרא דידן הגרסא היו מחמין אמנם איהו נקיט הגרסא כדגרס בירושלמי היו מרתיחין והיו נרא' לומר דבאמת לא הי' מניחין אותן בלילה בתוך גחלי' לוחשות רק בעיהכ"פ היו מלבנין אותן הרבה עד שהיו נצוצים נתזן ממנו וא"כ שוב מחוץ לאש היו מניחין אותה כל הלילה וא"כ כיון שהונח כמה שעות נעשה החום חלש וזה שתירץ שלא הגיע לצירוף כיון שהיו מונח חוץ לאש כמה שעות נפסקה גודל חמימותו והוי שפיר כלא הגיע לצירוף. א"כ לק"מ דשם בשבת איירי היכא דלא נתקרר המיחם מקודם א"כ שפיר פריך דמצרף:
אמנם נראה דדעת רש"י שלא פי' כן בסוגיא רק כתב להיפך דהיו מניחין אותן כל הלילה בתוך גחלי' לוחשות הוא משום דהי' קשה לו באמת מאי פריך והלא מצרף דלמא איירי שהניחו חוצה העששיות כל הלילה אחר שלקחו ומה עלה על דעתו להקשות ע"כ נראה דכונת המקשן הי' מדאמר ר' יהודא רק היו מחמין העששיות ואי דהניחו אותן חוצה א"כ כבר נתקררו לגמרי ומה יועילו אח"כ לכה"ג ואי דהיו מלבנין אותן א"כ הו"ל למימר מלבנין אותן אלא ע"כ דהיו מונחין כל הלילה בתוך גחלי' לוחשות א"כ שפיר קשה כיון שהיו מונחין כל הלילה עכ"פ בודאי נתלבנו וא"כ הו"ל מצרף ומתרץ דאפ"ה איירי שלא הגיעו לצירוף ושפיר כתב רש"י ז"ל:
והשתא לפ"ז מיושב היטב הא דלא פריך הירושלמי והלא מצרוף משום כיון דאיהו גרס היו מרתיחין א"כ שפיר י"ל דהיו מניחין אותן אח"כ חוץ לאש כל הלילה ואפ"ה הי' עדיין למחר חמין כיון דהיו מלבנין אותן הרבה מעיהכ"פ ודוק:
ודע דהרמב"ם פסק בפ' יוד מה' שבת הלכה י"ח דהמסתת את האבן בכ"ש חייב משום מכה בפטיש ועיין בלח"מ שם דתמה הלא קי"ל הלכתא כרב באיסורי דס"ל דחייב משום בונה ונלפענ"ד לתרץ משום דבאמת צ"ע דמאי גמר מלאכה הוי במסתת כל שהו ורש"י פי' בפ' הבונה משום דבהאי מקום שחרץ שוב לא יחרוץ יע"ש וא"כ לפ"ז הוי גמר מלאכה והאי מקום והנה לכאור' אמרתי לעורר דלפי מה דקאמר רב במס' שבת אבל שיעור לצירוף אסור א"כ היכא דאינו ממלא את כל הכלי לא מקרי צירוף וע"כ משום דאכתי לא נגמר המלאכה א"כ מאי פריך הגמרא כאן והלא מצרף לתרץ שלא הטיל כל העששיות במקוה כגון שהיו ארוכות וא"כ כיון דלא הוי שיעור צירוף כיון דלא צירף כל העששית אמנם נראה דשם במס' שבת הוא רב לשיטתו דס"ל במסתת כ"ש דחייב משום בונה ולא משום מכה בפטיש וע"כ משום דזה לא מקרי גמר מלאכה א"כ ה"ה ג"כ היכא דאינו מצרף כל הכלי לגמרי לא הוי ג"כ מכה בפטיש ושמואל קאי התם במס' שבת עלי' דרב ודוק שם משא"כ כאן ביומא אזיל הסוגיא אליבא דשמואל דס"ל דאפילו במסתת כ"ש הוי מכה בפטיש א"כ ה"ה במצרף כ"ש הוי ג"כ מכה בפטיש אע"ג דלא צירף כלה א"כ שפיר פריך וא"כ כיון דסתמא דסוגיא פה אזלה כשמואל שפיר פסק הרמב"ם ודוק:
והנה רש"י ז"ל כתב במשנה וז"ל מחמין לי חמין מעיהכ"פ ומטילין ביהכ"פ לתוך חקק בנין ב"ט ונלפענ"ד דדעת רש"י בהאי אריכות ולא כתב סתם לתוך בית טבילתו כי היכא דלא נטעה כיון דמסיק במס' שבת דף מ"ב דהלכה כר' שמעון ב"מ דאפילו חמין לתוך צונן אסור א"כ לפ"ז הא דהטילו החמין לתוך צונן לכה"ג ביהכ"פ הי' ע"י עירוי שנפסק הקילוח דהי' מערין אותן חוץ לחקק ומשם הי' זב לבית הטביל' וע"י עירוי הוי לכ"ע ככלי שני כמבואר ביו"ד סי' צ"ב בהג"ה יע"ש לזה פי' רש"י ז"ל דלא הי' כן רק ממש היו מטילין אותן לתוך החקק ומשום דאין שבות במקדש ודייק כן מלשון מטילין דקתני מדלא נקיט התנא ושופכין לתוך הצונן משמע לאורוי' דלגמרי היו מטילין לתוך החקק ממש כנ"ל:
ועיין ברמב"ם בה' יהכ"פ דכתב בפ"ב הלכה ד דכתב ב' הענין שאמר ר"י מלבנין עששיות וגם הא תיקן דקתני במתני' דמחמין לו חמין ויש לעיין דהרי בירושלמי מבואר דלר"י לא היו מחמין חמין מטעם שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין ולדעת תנא דמתני' נראה דס"ל דלבון עששיות לא משום דעכ"פ שבות הוי וכיון דאפשר בחמין א"כ מדוע נעבור על שבות וא"כ כיון דהרמב"ם מביא סתמא דמתני' דמותר להחם חמין א"כ מדוע כתב ההיתר דלבון עששיות ואפשר לומר דדעת הרמב"ם דדייק מלשון המשנה דקאמר ומטילין לתוך הצונן מדלא נקיט הלשון ושופכין לתוך הצונן לזה ס"ל לרמב"ם דת"ק ב' דברי' אמר א' מחמין לו חמין א"כ מטילין לתוך הצונן וזה מפרש ר"י דהכונה מטילין עששיות דמלבנין אותן וא"כ שפיר הוי דברי הרמב"ם ככל דברי המשנה:
והתוס' תמה עוד על דברי רש"י דא"כ משמע דכיון דצירף הוי דרבנן מותר באינו מתכוין אפילו במדינה דהרי בגמ' דשבת דקאמר אליבא דר"ש כל היכא דכי קא מכוין איכא אסורא דאורייתא כי לא מכוין אסר מדרבנן משא"כ היכא דלא מכוין ליכא כ"א אסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש לגמרי משמע הא ר"י אפילו בכה"ג אסר ולפענ"ד נראה דדעת רש"י דעכ"פ היכא צורך מצוה כמו כאן בטבילת כה"ג אפילו לר"י שרי לכתחילה משא"כ בגרירה דליכא כ"א גרירה דרשות משו"ה אסר ר"י כנ"ל לדחוק:
אלא דגם זה אינו נוח דהרי גמרא סתמא קאמר אבל הכא צירוף דרבנן משמע דלגמרי שרי ולא מטעם שבות דליכא במקדש ולא מטעם דהוי קצת מצוה ע"כ נלפענ"ד בענין אחר והוא דבאמת התוספת תמה התם במס' שבת דף מ"ו אהא דמקשה הגמרא כבתה אין לא כבתה לא מ"ט דלמא בהדי דנקיט לה מכבה ומדוע לא דייק מרישא דקתני חוץ מן הנר הדולק בשבת אמאי הא ר"ש מתיר בגרירה משום דהוי אינו מתכוין עוד תמה התוס' שם אמאי דמתרץ כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא והרי בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא דה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופא והתוס' תרצו דכונת הגמרא הוא הואיל ומשכחת בי' עכ"פ איסור דאורייתא כגון בפתילה שצריך להבהבה ואע"ג שזה דוחק הא בלא"ה פריך הגמרא שפיר מדוע האריכו כ"כ במה שכתבו דאע"ג שזה דוחק וצריך ביאור:
מלבד זה תמו המ"א והאחרוני' אדברי רש"י בדברי ר"ש לעיל דאמר חוץ מן הנר הדולק בשבת שכתב הטעם דלמא אתא לכבוי וחייב משום מכבה והרי בגמרא דחה זה הטעם מכלאים דאע"ג דהיכא קא מכוין איכא איסור דאורייתא אפ"ה מתיר ר"ש באינו מתכוין אפילו לכתחילה ומסיק הגמרא מטעם בסיס נגע בי' ועיין מה שתירץ בזה ידידי הרב הגאון מוה' מיכל קיצע זצ"ל בספרו שלמי נדבה ודבריו תמוהים. ע"כ נלפענ"ד לומד משום דבמס' ביצה דף כ"ב איתא עולא מיקלע לבי' רב יהודא קם שמעי' זקיף לה לשרגא איתבא ר"י לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה א"ל לאו אדעתא יע"ש בת ס' בד"ה והמסתפק והשתא לפ"ז אומר אני דשפיר קאמר הגמרא כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא משום דכשמטלטל הנר יש לחוש ב' חששות א' דבהדי דנקיט לה ומנדנדי מונע השמן מהנר ומכבה וב' דאח"כ מביא בנענועו השמן לפתילה והוי מבעיר והשתא באמת לגבי כיבוי הו"ל מלאכה שאינה צ"ל משא"כ לגבי מה דמבעיר אח"כ לזה הו"ל צריכה לגופא ושפיר קאמר הגמרא כל היכא דקא מכוין הוי איסורא דאורייתא דקאי אמבעיר ומתורץ קושית התוס' ודוק:
אלא דאפ"ה מקשה התוס' שפיר דהרי הגמרא לא מקשה רק מכח הקושי' דבהדי דנקיט לה מכבה ואהא מתרץ כל היכא דקא מכוין איכא איסורא דאורייתא משמע דאכיבוי קאי ואהא שפיר קשה דה"ל מלאכה שאינה צ"ל ודוק:
ועוד יש בכאן ג"כ חשש הבערה כמ"ש הו"ל לגמרא לומר ג"כ דלמא בהדי דנקיט מכבה ומבעיר ודוק:
והשתא לפ"ז אמינא דמתורץ היטב קושית התוס' שם דה"ל להקשות מרישא ולפמ"ש ניחא מדרישא דקאמר ר"ש חוץ מנר הדולק לא הי' יכול להקשות דא"ל דידע דהיכא דאיכא במתכוין איסור דאורייתא גזר באינו מתכוין מדרבנן וכאן איכא איסור דאורייתא דכשמנדנד מוסיף השמן ומבעיר אבל בסיפא דקתני כבתה מותר לטלטלה משמע הא כל דלא כבתה אפילו דליכא תו שמן כלל בנר ועומד לכבות תיכף בענין דלא שייך בי' גומר דיש לחוש דמתחילה ימשיך השמן ממנו ואח"כ יטהו אל הפתילה ויהי' מבעיר אפילו הכי אסור לטלטלה וע"כ מטעם חששה דמכבה לבד נגע בה ולפיכך שפיר הקשה דבכה"ג אפילו כי מכוין ליכא איסור דאורייתא כיון דהו"ל מלאכה שאינה צ"ל ודוק כקושית התוס' לזה מתרץ לי' התרצן דעכ"פ כיון דמשכחת בי' איסור דאורייתא כגון במתכוין לעשות פחים גזר ר"ש משא"כ כאן דלא משכחת בי' איסור דאורייתא וכמ"ש התוס' ודוק ומתורץ קושית התוס' היטב:
והנה לכאורה אמרתי להקשות מאי פריך הגמרא מכלאים דכי מכוין איכא איסור דאורייתא דלמא שאני כלאי' דהוי רק איסור לאו משא"כ כאן דאיכא איסור סקילה כי מכוין משו"ה גזר ר"ש אפילו לא מכוין וצ"ע טובא לכאורה אמנם באמת לפמ"ש התו לק"מ דאדרבה הכא פריך השתא כאן דאפילו כי מכוין ליכא בי' איסור דאורייתא כיון דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופא אפ"ה הואיל ומשכחת בי' איסור דאורייתא היכא דמתכוין לפחים מכ"ש בכלאי' דהיכא דמתכוין איכא בי' גופא איסור דאורייתא דהו"ל לגזור בלא מתכוין ג"כ ודוק:
והשתא מיושב היטב רש"י לעיל אדברי ר"ש דקאי אהא דאמר חוץ מנר הדולק ואהא שפיר כתב הטעם שמא יכבה והוא כנ"ל דמתחילה כשינדנד ימשיך ממנו הפתיל' ואח"כ יבוא לידי הבערה ומש"ה גזר ר"ש באינו מתכוין וכ"ת הא בכלאים לא גזר זה אינו דבכלאי' ליכא איסור סקילה מה שאין כן כאן ודוק היטב:
ודע דתמי' לי טובא בסוגיא דשבת הנ"ל מאי פריך מכלאי' דכי קא מכוין איכא איסור דאורייתא ואפ"ה כי לא מכוין שרי ר"ש דלמא האי ראב"ע היא דס"ל במסכת ביצה דמקרדין בהמה בי"ט אע"פ שעושה חבורה משום דאינו מתכוין מותר אבל לר"ש אה"נ דאסור ללבוש כלאים אפילו באינו מתכוין וצ"ע:
נחזור לקושית התוס' הנ"ל שציינתי דמסוגיא דשבת מבואר דלר"י אע"ג דהיכא דקא מכוין ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור לר' יהודא כדמבואר מגרירה ולפענד"נ ע"ד הפשוט דאע"ג דר"י מחמיר אפילו בהיכא דקא מכוין ליכא איסור דאורייתא מ"מ בכה"ג דאפילו האיסור דאורייתא לא משכחת בי' כלל אפילו לר"י מותר באינו מתכוין אפילו לכתחילה כלומר דכמו דאמרינן לר"ש דכל היכא דקא מכוין ליכא איסור דאורייתא כמו בגרירה משום דהו"ל חופר כלאחר יד אע"ג דאם הי' חופר במרה וקרדום הי' שייך בי' איסור דאורייתא בהאי חפירה גופא מ"מ הואיל בהאי מטה כסא וספסל לא משכחת ביי איסור דאורייתא אינו אוסר באינו מתכוון אפילו מדרבנן ה"ה לר"י דוקא בגרירה הואיל ועכ"פ שייך בהאי חפירה איסור דאורייתא אלו הי' במרה וקרדום משא"כ בהנהו עששוית דעומדים לעשות מהם כלים ולא שייך בהם בשום ענין בעולם איסור מכה בפטיש א"כ בכה"ג אפילו לר"י מותר לכתחילה ולק"מ כל מסוגיא דשבת דף מ"ו דמדר"ש נשמע לר' יהודא כנ"ל ודוק:
ודע דהתוס' במס' שבת דף מ"א ע"ב בד"ה והלא מצרף תמו לוקי בלא הגיע לצירוף והי' נלפענ"ד דהי' מקום לתרץ ולומר דה"פ דסוגיא דיומא דמתרץ בלא הגיע לצירוף היינו שהעששיות הללו עדיין לא גמרו דעומדים לעשות מהם כלים אחרים וא"כ לא הגיעו לצירוף שיהי' גמר מלאכה ואביי מתרץ אפ"ת דאיירי בעששיות שכבר הגיעו לצירוף היינו דהצירוף הוא גמר מלאכתן שתו לא עומדין לעשות מהם כלים דק דבר שאינו מתכוין מותר וכדמסיק וכמ"ש התוס' וא"כ מתורץ קושיית התוס' דשבת הנ"ל דשם כיון דהמחים כבר נגמר א"כ שייך בי' גמר מלאכה ולא שייך התירוץ דלא הגיע לצירוף לפי פירושי ודוק.
הנה לעיל יעדתי לומר דר"י דעששיות ס"ל הבערה ללאו יצאה וא"כ ב' שעשו מלאכה זו נמי חייבים אפילו מדאורייתא ושוב ראיתי דמבואר בהדיא בירושלמי דר"י ס"ל דלחלק יצאה ונציין פה דברי הירושלמי פ' במה מדליקין הלכה ה' החותה גחלי' מתחת לקדירה בשבת חייב רשב"א מחייב ב' אחת שכיבה העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות וחותה גחלי' ומחמם כנגדן בשבת פטור ריב"א אמר במחלוקת כמאן דאמר אינו חייב אלא אחת ברם כמ"ד שתיים חייב ר' אבוה בשם ר' יוחנן לית כאן חייב שתים אלא מועלין עליו כאלו חייב שתים אמר ר' יודן תמן אינו רוצה שיבערו ואינו רוצה שיכבה ברם הכא רוצה הוא שיבערו ורוצה הוא שיכבו הבעיר ובישל אית תנאי תני חייב שתיים ואית תנאי תני חייב אחת מ"ד חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום בישול ומ"ד חייב אחת היידי היא ר' יהודא אומר משום מבעיר ר יוסי אומר משום מבושל ע"כ הרי עכ"פ מבואר כאן דר"י דאמר דחייב משום מבעיר דלר"י הבערה לחלק יצאה וא"כ נסתר דברינו הנ"ל ודוק:
והנה ביאור דברי ירושלמי הלז נראה לפענ"ד דדעת ר"י דאמר לית כאן חייב שתים אלא מעלין עליו כאלו חייב שתים נראה לומר דבאמת ר"י ס"ל דעיקר דהא דלבנו לכה"ג עששיות של ברזל אע"ג דמצרף משום דצירוף דרבנן משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה וא"כ כיון דבשבת הוי דבר שאינו מתכוין רק מדרבנן א"כ אין שבות במקדש וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דהאי דמחייב שתים לאו דוקא לענין חטאת קאמר כיון דאינו מתכוין להבעיר וע"כ כעין שתים קאמר ודוק:
ור' יודן בא לתרץ ג"כ דאפילו דמאן דמחייב בחותה גחלים תחת לקדירה בשבת שתיים אפ"ה פוטר כאן בחותה גחלים להתחמם משום דס"ל דאין טעמא דמאן דמחייב שתים משום דס"ל דבר שאינו מתכוין חייב כיון דבשבת בעינן מלאכת מחשבת אלא ה"ט משום דמתכוין לכבות ולהבעיר וס"ל הבערה לחלק יצאה ומאן דאינו חייב אלא אחת ס"ל הבערה ללאו יצאה כנ"ל בביאור דברי הירושלמי הלז ועיין היטב בבבלי בכריתות עיין מ"ש במסכת שבת שם פי' אחר מרווח טפי דוק שם היטב:
עיין בבבלי דביצה ס"פ ב' דמתרץ תנאי היא אליבא דר' יהודא ועיין בירושלמי שם דאינו מביא זה האוקמתא ונלפענ"ד דלדעת הירושלמי אין אנו צריכין לזה התירץ ולדחוק דתנאי היא אליבא דר"י והוא דמהרש"א מקשה מאי פריך הגמרא שם דלמא הת"ק הוא רבנן דראב"ע דאמרו לעיל אין מקרדין אף לא מקרצפין והניח בצ"ע ועיין בצל"ח דתירץ דאי כרבנן דראב"ע כמו דגזרו קרצוף אטו קירוד א"כ לגזור ע"ג כלים אטו ע"ג קרקע אמנם בירושלמי איתא שם דטעמא דרבנן אין מקרצפין לא הוי משום גזירה דקירוד רק מחששה דתלישת שער נגעה בה יע"ש בש"ק והשתא לפ"ז שפיר נוכל לומר דת"ק דר"י הוא רבנן דראב"ע וא"צ לתרוצי דתרי תנאי אליבא דר"י ודוק:
הלכה ו
דף ט בד שיהיו כפולים פי' דיליף לה מדכתיב כאן כתנת בד וכתיב התם בד בבד יהי' מה התם היינו כפול דא' כמו חבירו כך כאן הב' כתנת א' כחבירו וס"ל דלא כר יוסי כדקאמר הירושלמי ופי' הק"ע דחוק מאוד דפי' דבד צריך שיהי' של בוץ ובוץ כפול ששה והיינו כפולין ולא זכיתי להבין דאיך קאמר דלא כר"י ודוק ועיין בבלי במס' זבחים דף י"ח ע"ב דפי' שם רש"י כפי' הק"ע פה אמנם הירושלמי פה ע"כ לא פירש כן דאל"כ איך קאמר דלא כר"י ודוק וע"כ דפי' כמ"ש כנ"ל. ועיין במדרש רבה פ' אחרי מות פ' כ"א בפר בן בקר בזכות אברהם וכו' אין לי אלא אבות אמהות מנין ת"ל בד בבד יהי' ועיין במ"כ שם דדחיק ולפי פירוש הק"ע פה ניחא טפי דבד היינו כפול ששה והיינו זכות ו' אמהות אמנם באמת הכונה כפשוטו דבד היינו כפול והיינו ב' זכותים גם זכות אמהות]:
ולבני אהרן תעשה כתנות עיין בחדושי על התורה שהארכתי בענין זה ועיין בירושלמי דחגיגה ועיין למחותני בספר יבין שמועה פ' וילך סי' תפ"ד שהאריך בדברים נכונים בענין זה ועיין בפרי חדש ה' מגילה ובלקוטי' שם ועיין בש"י:
וראיתי להתעורר כעת לרבנן דס"ל ב' כתנות לכל א' וא' א"כ נימא ג"כ גבי והלבשת אותם כתנות נמי ב' כתנות [ וכן כאן גבי כתנת בד קדש ילבש] וכ"ת ה"נ דהרי הרמב"ם פוסק דכהן הלובש ב' כתנות הרי זה מחלל עבודה וחייב מיתה עיין פ' יוד מה' כלי המקדש והרי הרמב"ם גופא פוסק בפ' ב' מה' חגיגה ה' א' דחרש באזנו א' פטור מן הראי' והרי לפי דעת הירושלמי פ' א' מחגיגה תלי' זה בזה אמנם נראה דבאמת לא פליגי רבנן ור"י אלא בקרא ולבני אהרן תעשה כתנות אבל בקרא דלבישה לא פליגי והוא דהרי ע"כ במגבעות כתיב בקרא ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת ובזה ע"כ א"א לומר ב' מגבעות לכל א' וא' ע"פ מ"ש הפ"ח בה' מגילה בסי' תרצ"ד דגבי מתנות לאביונים לא שייך לומר שתיים שהם ד' ב' לכל א' וא' מדכתיב מתנות קודם יע"ש דהו"ל לכתוב ולאביונים מתנות וא"כ כאן ג"כ מדכתיב ומגבעות תעשה להם משמע ג"כ דוקא א' לכל א' ואחד ודוק ועתה דוק לפ"ז הא דכתיב בלבישה וחבשת להם מגבעות ליכא למימר ב' לכל א' וא' דהרי לא נעשה כ"א מגבעות א' לכל א' ואחד וע"כ הכונה הוא וחבשת להם מגבעות דעלמא דהיינו א' לכל אחד ואחד ודוק וכן וחגרת אותם אבנט משמע נמי כך רק אבנט א' א"כ בודאי גם והלבשתם כתנות נמי א' לכל א' וא' ולא הוי פלוגתא אלא בעשיית הכתנת דס"ל לרבנן מדשני קרא גבי כתנות דכתיב ולבני אהרן תעשה כתנת ומגבעות תעשה להם ולא כתיב נמי ועשית להם מגבעות אלא ודאי דבא להורות דצריך ב' כתנות לעשות לכל אחד אבל מגבעות רק א' לכל אחד ואחד כנ"ל ואפשר דאה"נ לפ"ז דפלוגתייהו נמי באבנטים דכתיב ועשית להם אבנטים ועפ"ז מיושבים הרבה קושיות במה שהאריך בזה הגאון מו"ה אלעזר זצ"ל בספרו יבין שמועה הנ"ל:
ודע דראיתי בפ"ח הנ"ל דהביא ראי' לתירץ הנ"ל מקרא ועשית ב' כרובים זהב מקשה ומפי' רש"י שם ותמהני אדרבא הביא ראי' להיפך דהרי בהאי קרא כתיב להיפך מתחלה ועשית ב' כרובים ואפ"ה כתב רש"י ז"ל דה"א ב' מכל קצה וקצה ועוד הארכתי במקום אחר בזה:
בגדי קודש צריך שיהיה אריגתן בקודש ובקודש יארגו עיין בק"ע ועיין ברמב"ן על התורה פ' תצוה ד"ה לכבוד ולתפארת בס"ה דמסיק דבעי עשייתן לשמן ואפשר דבעי כונה לשמה ותמהני דמפורש בהלשון הירושלמי פה על ב' דברים אלו שצריך שתהיה אריגתן לשמן ובקודש יארגו דהיינו דבעי כונה ועיין ברמב"ם דלא הביא זה הדין דבעי עשייתן לשמן ונראה דלפמ"ש הש"ק פה דרמב"ם פסק כת"ק דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה וכת"ק דרשב"ג א"כ לפ"ז ה"ה בבגדי כהונה כן נלפענ"ד כעת:
ודע דבפרשת דרכים דרוש י"ב ד"ה והנה תמה אירושלמי דסנהדרין דרבנן דקסרין אמרו דנשים צרורות דדוד היו אסורות ממ"ש מק"ו ע"ש א"כ כלי קודש שנשתמש בהן הדיוט יהיו אסורות לגבוה ותמהני דנעלם ממנו דברי הירושלמי פה דרבנן דקסרין יכולין כרשב"ג וכתנא דאבני קודש צריכין שיהיו חצובין בקודש וכמ"ש בק"ע ודוק ועיין מ"ש מזה במקום אחר בדרושי:
עור שעבדו לשם קמיע עיין בש"ק דמתרץ בזה דעת הרמב"ם דפוסק דמזוזה א"צ עיבוד לשמה דס"ל כת"ק דרשב"ג ובש"י תירץ בזה קושית הגאון בעל ביאור מרדכי זצ"ל דמקשה לדעת הרמב"ם אמאי הוצרך הירושלמי סוף מסכת מגילה לומר הטעם דמזוזה שבלה אין עושין ממנה חפילין מטעם דאין מורידין תיפוק לי' דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה ותירץ דברייתא דסוף מגילה ס"ל כרשב"ג דמזוזה בעי עיבוד לשמה גם י"ל דלמה דקאמר בסוף מסכת מגילה לאו לשון ברייתא היא רק הירושלמי הוא דקאמר זה הטעם משום דמעלין בקודש ולא מורידין ואזיל סתמא דירושלמי לשיטתו דאיהו ס"ל להלכה כרשב"ג דקאמר סתם בד שיהיו חדשים והיינו כרשב"ג גם לדידי בלא"ה ל"ק קושית ביאור מרדכי הנ"ל דהא דקאמר הטעם משום דמעלין בקודש ולא מורידין קאי ארישא דקאמר דתפילין שלו עושין מהם מזוזה משום דמעלה הוא בקודש אבל אה"נ בהא דמזוזה אין תפילין לא בלאו האי טעמא נמי אין עושין משום דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה ודוק:
ובש"י תמה אמאי נקיט עור שעבדו לשום קמיע דוקא לק"מ דקמ"ל רבותא לכח היתרה דאפילו בעבדו לשם דבר אחר לשם קמיע אפ"ה ס"ל לת"ק דמותר דמזוזה א"צ עיבוד לשמה ומזה י"ל דדייק הרמב"ם גופא דהלכה כת"ק דאל"כ הו"ל לברייתא לנקוט רבותא אליבא דרשב"ג אע"ג דהוא מחמיר מ"מ הואיל והלכתא כוותי' אלא ודאי דהלכה כת"ק ודוק גם מה שרצה עוד לומר דלשם קמיע גרע טפי משא"כ בסתמא גם לרשב"ג מותר אינו עולה יפה לפי הסוגיא דא"כ ברייתא בד שיהיו חדשים כמאן ודוק ועיין בק"ע:
ע"ב לתוך ד' אמות אסור עיין במסכת סנהדרין דף מ"ח ע"ב דאמר רשב"ג דוקא בנגעו במטה אסורין וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ד מה' אבל אמנם ברמב"ם איתא אם הגיעו למטה משמע אפילו לא נגעו ממש ובגמרא הלשון אם נגעו במטה משמע נגעו ממש. ועיין במ"א סי' שי"א ס"ק י"ו דהקשה אהא דאמרו דמטלטלין המת אגב כסותו בשבת מהא דהשיבו חכמים לשלמה דוקא ע"י כיכר או תינוק וי"ל דחששו אולי הואיל ואיפחת דרגא מתותי ונפל יצא דם בבגדיו וא"כ גם בגדיו אסורין וצריכין לקבור עמו וכמנהג אצל הרוג ביצא דם לפיכך הצריכו כיכר ותינוק שוב מצאתי כעין זה בתוס' שבת ובספר בגדי ישע השיג עליו ולפמ"ש נפלו השגותיו גם י"ל דאיירי דבאמת כבר הי' מטלטלין אותו והפשיטו ממנו בגדיו אלא דאח"כ בא החמה אל זה המקום שהניחו שם מופשט מבגדיו לפיכך הוצרכו לצוות לטלטלו שנית ע"י ככר ותינוק ועיין בלח"מ סוף ה' אבל דתמה על הרמב"ם דס"ל כרבא הזמנה מלתא א"כ אמאי הוצרך ליתן טעם כדי שלא לחלוף בתכריכין ועיין בחדושי בסנהדרין
ואין שני שבראשון יפה מראשון שבשני פי' לענין מנחות אבל למנחות שני שבראשון פסול יע"ש בבלי מנחות.
בד בד עיין בש"ק דהביא קושית המ"ל ובאמת תרוצו דחוק ודברי הרמב"ם תמוהים מאד נגד בבלי וירושלמי לכאור' ואפשר לומר דס"ל לרמב"ם מדאיתא בבבלי הלשון מעשה בר' ישמעאל בן פאפי שעשאתה לו אמו כתונת של מאה מנה ולבשה ועובד בה עבודת יחיד דהיינו הוצאת הכף ובירושלמי איתא הלשון מעשה בר' יב"פ שלבש כתונת במאה מנה והקריב על גבי המזבח מדקאמר והקריב על גבי מזבח משמע דלא הי' עבודת הוצאת הכף בלבד גם לשון כתנות משמע רבי' א"כ משמע דרשאים בגדי שחרית וערבית להיות שוין ודוק:
גם י"ל דהרמב"ם היה מפרש לשון הירושלמי מאי כדין פי' מדוע צריך להיות סך הכל שלשים מנה ומתרץ דבשחר כתיב ד' פעמים בד ובמנחה כתיב פעם א' בד וה' פעמים בד עולה במספר ל' לפיכך צריך להיות שעורן ל' מנה דוקא ולא פחות ולא דבד חדא דבמנחה אתי' לפחות משל שחרית דאדרבה יש לומר מעלין בקודש ותנא דנקיט בשחר לובש פלוסין של י"ח מנים משום מילי דשמעה פרוטי כדמתרץ לעיל ודוק וא"כ גמר' דידן דלא אסיק כדמתרץ הירושלמי משום מילי דשמעה פרוטי וע"כ מתני' דוקא קתני ומש"ה קאמר דכ"ע מיהת דשחר עדיפ' והוצרך לתרץ דאתי' בד בד למובחר שבבד משא"כ הירושלמי דמתרץ משום מילא דשמעה פרוטי א"כ מתני' לאו דוקא קתני ומש"ה מתרץ דאתי' ה' פעמים להורות למנין למד מנה וסברת הירושלמי פשיט לי' לרמב"ם טפי דלגמרא דידן תקשה מדוע נקט התנא דוקא ל' מנה ולירושלמי ניחא ודוק עיין בספר קול קול יעקב יומא דף ל"ד ע"ב בד"ה בשחר:
הלכה ז
ולמה לא אמר ושעיר די קרייא ושחט והביא מה הבאה בכהן אף שחיטה בכהן ועיין בק"ע דמפרש דזה הוא תירץ וי"ל בלשון דאמר די קרייא משמע דזה דאמר דפר של יהכ"פ צריך כהן היא הוראה לדרשה דושחט והביא ונראה לבאר ע"פ מה דמסיק הגמרא במנחות דף י"ט ע"א דר"ש ס"ל מקרא נדרש לפניו וע"כ הא דאמרינן שחיטה בזר כשירה הוא משום דכתיב וסמך ושחט וע"כ דהא ילפינן ג"כ שחיטה מבעלים הוא ע"כ מדכתיב ושחט פר החטאת אשר לו א"כ מכח דדרש דשחיטת פרו בזר פסולה מכח דשפיר יכולין המקרא לפניו וא"כ שפיר דרשינן ג"כ גבי שעיר מקרא לפניו ושחיטה דוקא בכהן ודוק:
ודע דבחדושי למס' קדושין נתעוררתי לתרץ קושית התוספת דהקשו בדף מ"א ע"ב בד"ה נפקא לי נילף מפרו של אהרן משום דלכאורה אמרתי לעורר אמה דאנו נוהגין לכבד מצות מילה לב' מוהלים וצ"ע כיון דהאב מחויב למול את בנו אלא דמותר לעשות שליח מטעם. דקי"ל שלוחו של אדם כמותו א"כ האיך מצינו דיכול לעשות שלוחים ב' ולחלק המצוה דהרי הא דנלמד שלוחו של אדם כמותו לא נלמד רק מהא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכן מתרומה דכתיב גם אתם עיין דף מ"א ע"ב שם א"כ דלמא דוקא א' לכל המצוה אבל לא לחצאין והכה יש לומר דמתורץ היטב קושית התוספת דאי מפרו של אהרן הא דקרא אתי דצריך דוקא אהרן לעשות כל המצוה מתחילה ועד סוף אבל בשאר קדשים יוכל לשחוט אחר אבל עכ"פ הבעלים יגמרו את השחיטה אבל עכ"פ לא מצינו דיכולין לעשות שליח לכל המצוה לזה יליף מושחטו אותו ודוק:
אמנם נלפענ"ד דזה תלי' אי אמרינן ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ועיין בבבלי חולין דף כ"ט ע"ב פלוגתא דר"י ור"ל וא"כ אי אמרינן אינו לשחיטה אלא לבסוף א"כ הדרא קושיתם לדוכתה דתיפוק ליה מקרא ושחט כיון דבאמת מותר לאחר לשחוט וכה"ג יגמור השחיטה וא"כ ממילא ידעינן שליחות מן התורה וא"כ יש לעורר ג"כ מאי פריך הגמרא בקדושין אלא לר' יונתן דמפיק ליה להאי קרא למילתא אחריתא מנ"ל לשני דיליף ליה מקרא דושחט את פר החטאת וס"ל אינו לשחיטה אלא לבסוף וצ"ל דגמרא לא רצה לתרץ דא"כ הו"ל כתנאי מילתא דר"י ור"ל בן ר' יהושיע ב"ק ור"י ודוק:
מ"מ נחזור להנ"ל דעכ"פ עדיין לא מצינו דמותר לעשות ג' שלוחים למצוה א' אמנם נראה ע"פ מה דאיתא בגמרא דחולין הנ"ל דתזבח דכתיב גבי פסולי מקדשין אי מותר לכתחילה בב' וע"ש בדף ל' דרבנן פליגי אר"א בר"ש וס"ל תזבח אפילו ב' ועיין רמב"ם ה' פסולי מוקדשין דפוסק בפ"א ה' ה' דב' שוחטין בהמה אחד בקדשים כחולין והנה הא דס"ל לרבנן דב' שוחטין זבח א' נראה דילפי ליה רבנן מדכתיב וכי תזבחו זבח שלמים וכו' והשתא לפ"ז כיון דמצינו בקדשים שיכולין לחלק המצוה לב' ה"ה במצות מילה כן נלפענ"ד וקצרתי:
ומדי דברי בענין זה אמרתי לציין מה שכתבתי על הגליון ביו"ד שלי אטו"ז סי' רס"ה ס"ק א' במה שהקשה הרי יש צער לתינוק שיפסיקו בין חיתוך לפריעה דמשמע דלולי זאת היה אפשר להפסיק בברכה להכניסו בין חיתוך לפריעה ובאמת אינו דמילה ופריעה חדא מצוה היא ואין להפסיק ביניהם בכלום ועיין בעירוכין דף יוד הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום וע"ש בתוספת ד"ה אין בין וא"ל דיעשה תיכף הפריעה ובשעת הפריעה יברך זה אינו חדא דזה כמעט יכול להסתכן הילד דהרי עליו ליתן דעתו על הפרעת התינוק ועוד דיגמור הפריעה קודם הברכה וזה לא הוי עובר לעשייתו ועוד דלא יכול למוץ תיכף הדס וע"כ אומנא דלא מייץ דמעברין ליה משום סכנתא הכונה משום דבזו הרגע שגמר הפריעה צריך תיכף למוץ ואפילו בשהיית רגע הוי סכנתא דאל"כ למה מעברין ליה למוץ אדם אחר ולא הוי סכנתא ויפרע איהו ואחר ימוץ אלא ודאי משום דבזו הרגע שפורש א"ע עד שאחר בא למוץ יש סכנתא ומש"ה נלפענ"ד דלא יפה עושים מה שמניחין המוהלים לפעמים אחר למוץ:
ובאמת יש לעיין לפ"ז דמאי פריך הגמרא אהא דאמר ר"נ אומנא דלא מייץ מעברינן פשיטא מדקא מחללין שבתא דלמא הא קמ"ל דמעברין משום דשהיות רגע הוי סכנתא וזה לא נשמע ממתני' ובחדושי הארכתי בענין זה:
ומדי דברי אמרתי עוד להזכיר מת שנשאלתי אי מותר למוהל למוץ בשבת פעם אחר פעם דלמא לא הוי סכנתא רק אם אינו מולין פעם א' והשבתי כיון דהדבר הוא משום סכנתא מותר למוץ פעם אחר פעם כדרך שמוצצין בחול דחמיר' סכנתא וכן מבואר בשו"ע סי' רס"ז ס"ג ג' ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא דם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה אמנם יש לעיין אם פירש מן המילה ועדיין לא מצץ כראוי דע"כ צריך לחזור ולמוץ כיון דהוי משום סכנתא אי רשאי אח"כ לחזור אפילו על ציצין שאינם מעכבין כיון דהוי עדן כלא פירש ועיין בירושלמי שבת פ' ר"א שם הארכתי:
ודרך אגב אמרתי לציין מה שעלתה ברעיוני בענין מילה שנעשה החיתוך קודם עלות השחר אע"ג דנעשה אח"כ הפריעה אחר עמוד השחר מ"מ אפ"ה לא קיים המ"ע וראיה משמע מקצת תקיעה קודם עלות השחר ומקצתה אתר עלות השחר דאמרינן לא יצא דכולה בחיובה בעינן וה"נ הרי כתיב וביום השמיני ימול והיינו כל המצום יהיה ביום וא"כ אע"ג דגמר המצוה היה ביום מ"מ כל המצוה לא היה ביום כנ"ל ודוק:
וא"כ לפ"ז יש לעיין אם החיתוך נעשה ביום ז' אם אח"כ ביום ח' דוחה שבת כיון דאינו עכ"פ כל המצוה והא דכתיב וביום אפילו בשבת היינו היכא דעושה כל המצוה וצ"ע כעת:
אר"ח בראשונה הי' אומר אנא השם ובשני אנא בשם י"ל דקודם שמתודה על עצמו אין רשאי להזכיר השם ככתבו אמנם אחר שהתודה מקודש יותר ועיין בתוי"ט ובמהרי"ל פ' יהכ"פ ועיין בתוי"ט דתמה מדוע גבי שעיר המשתלח בוידוי השלים התנא והכהנים והעומדים בעזרה היו כורעים ומשתחוים ומדוע לא הזכיר כן ג"כ גבי וידוי דפר ואפשר לומר דקודם שנתכפרו הכל לא היו רשאים ליפול וקצת ראיה מגמרא דס"פ קמא דתענית דקאמר לא כולם בנפילה וענין הנפילה כאן היה ג"כ ע"ד זה שנפלו על פניהם והתפללו לה' שימחול חטאם ולא היו כדאים ליפול אלא אחר הוידוי של שעיר שכפרו אז על העם ג"כ ואזי היו ראוים ליפול ואע"ג דבפר היו הכהנים מכופרים תחילה מ"מ לא נפלו על פניהם הואיל ועדיין ישראל לא היו ראוים ליפול משא"כ אחר וידוי השעיר ודוק ועיין בתוספת חדשים:
מה זה שמשה אמר נושא עון ואומר והתודה וכו' ובבבלי דנקט רק מה זה שמשה אמר נושא עון וכו' סמך ג"כ אהאי קרא דוהתודה ומתרווייהו קשה אלא דנקיט קרא הקודם דנושא עון כתיב בספר שמות ועיין בספר קרבן אשם שדחק א"ע לתרץ זה ותירץ דקרא והתודה אצטרך לחטאים דומיא דפשעים כריתות דף כ"ה ע"ב ולא הועיל מאומה דאכתי הו"ל לכתוב והתודה עליו את כל חטאתם לכל עונותם וכו' אמנם האמת כמ"ש וכדאיתא באמת פה בירושלמי ולפי דברי הקרבן אשם היה מקום לכוין הא דהשיב האי דנחית קמי' דרבה יאמר אנא כר"מ ס"ל משום דאיהו יליף בכריתות הנ"ל מקרא דוכפר עליו הכהן יע"ש ואם כן יקשה ג"כ מקרא דוהתודה ודוק כי קצרתי ועיין בנ"ב מה"ק סי' ל"ג דכתב דלא מצינו בכל התורה כולה כפרה אצל פשע יע"ש שהאריך ונעלם ממנו הקרא וכפר עליו הכהן מטומאת בני ישראל ומפשעיהן לכל חטאתם ועיין בסוף המסכת באמת הנוסחא כפרה אצל פשעים.
אמר ר"ט עומד הייתי בין אחיי הכהנים עיין בבלי קדושין דף ע"א ועיין בחדושי לתורה פ' וישב:
ומאן דרגיל ביה לא יכול ליכול מבר נש כלום ועפ"ז אמרתי בדרושי לבאר הא דאמרו במדרש פ' שמות אהא דאמרו בנות יתרו איש מצרי הצילנו היינו ע"י המצרי שהרג עי"ז נצולו המה מיד הרועים וידוע דמשה הרגו בשם המפורש ואולי נודע הדבר ע"י דתן ואבירם שהרגו ע"י שם המפורש לזה אמר יתרו קראן לו ויאכל לחם דאם הוא זה האיש לא יאכל כדאמר בירושלמי פה והיתה דבריו אלו לבחון אם הוא זה האיש:
הלכה ח
גר"ש בהילכתא עיליתא פי' למוד בהלכה העליונה הקודמת הלכה ז' ששם ביאר ופירש וכאן קיצר הירושלמי ובגליון נשתבש:
ה' דברים היה הסגן משמש עיין בש"ק דתמה ארש"י ד"ה א"ל הממונה ותירץ דלא חשיב אלא מה דשימש לכה"ג ותמהני הרי חשיב הניף הסגן בסודרין ואין מתמנה עד שיהיה מקדם סגן אמנם לפענ"ד נראה דלא חשיב אלא דברים שהוצרכו מתחילת בנין הבית אבל האי דאמר להם הממונה לא נתקן רק אחר מעשה שהיה שעלתה מאור הלבנה וכדאיתא בריש פרקן גם מה שתמה מהא דנוטל הסגן ונתנו לכה"ג י"ל דלא חשיב אלא מה דאיהו משמש לכה"ג משא"כ התם גם אותו משמשין דראש הכנסת מביא לו באופן אחר י"ל דקושי' חדא בירך חברתה מתורצת דתני ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר י"ל דשייר ג"כ האי דאין הממונה ואע"ג דתני מליני' חמשה מ"מ מצינו להרבה דאפילו במקום דתני מנינא אפ"ה שייר ועיין בבלי סוטה דף י"ו ע"א ובתוס' שם ד"ה תני ושייר ועיין בתוספת מכות דף כ"ב ד"ה מתקיף ועיין ירושלמי סוף מסכת ביצה בש"ק ד"ה ומברכין על השלהבת ועיין בקונטרסי המיוחד לכללא דתני ושייר:
לא היה כה"ג מתמנה לכ"ג עד שהוא נעשה סגן ועפ"ז נלפענ"ד לתרץ הא דתמה התוספת ביומא דף י"ב בד"ה כהן דתמו אמאי אצטריך טעמא דכהן הדיוט לאו משום דאין מורידין תיפוק ליה דהו"ל מחוסר בגדים אמנם לפי דברי הירושלמי פה י"ל דבא למעוטי דאינו ראוי תו לסגן ולשמש לכה"ג דעכ"פ הו"ל הורדה מקדושה ודוק:
ודע דגמרא קאמר שם מ"ד הו"ל צרה מחיים קמ"ל ופירש"י דיצפה מתי ימות וישמש איהו וקשה א"כ בכל סגן נימא כן ויש לדחוק דשאני האי דכבר שימש פעם א' בכהונה גדולם גרע והי' נראה לפענ"ד לפשוט מניה ספיקא דרב בעל זרע אברהם הביאו השער המלך בהיה"כ דמסופק אם בנתיים נתגדל בנו של כה"ג אם גם בכה"ג השני חוזר גם אם בנתיים נתחכם כהן אחר יותר ממנו אמנם לפי הנ"ל ניחא דגבי סגן ליכא למימר דהו"ל צרה משום דשמא יתחכם אחר יותר ממנו או יגדל בנו של כה"ג משא"כ גבי האי דתמיד קדים ודוק:
אמנם מלשון ירושלמי דפה משמע דלעולם אין כה"ג מתמנה אא"כ היה סגן תחילה משמע אפילו נתחכם אח"כ ביני ביני יותר ממנו כהן אחר ואולי יש לכוין דהא דקאמר הו"ל צרה מחיים היינו כיון דאיהו פסול לסגן וכמ"ש דאין מורידין א"כ יהיה הסגן צרה לשני כיון דאיהו קדים ליה ודוק ועיין מ"ש לעיל:
מאי אשכרוע פסקינן אמר אדוני אבי מורי המאוה"ג זצ"ל טעם דהיו של אשכרוע ע"פ מה דאיתא במשנה פ"ב דנגעים אמר ר' ישמעאל בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורין ולא לבנין אלא בינונים יע"ש וזה רמזו הגורלות קמיה קב"ה דישראל המה כבנונים חלילה לא כרשעים וכמחצה על מחצה ורב חסד מטה כלפי חסד ואני מוסיף דבי גמלא שעשאן של זהב היתה טעמו ע"פ מה דאיתא לקמן ז' זהבים וחד מנהו הוא כסף שמכסיף הזהב א"כ גם זהב הוא הממוצע דכסף טוב מניה ודוק ובחדושי לתורה כתבתי עוד טעם אחר:
רב שמואל אחוי דרב בעי אבדו מהו לעשות תחתיהן של זהב וכו' הקשה אדוני אבי מורי זצ"ל מה בעי הלא בן גמלא עשאן של זהב ושבחוהו חכמים ומדוע לא יעשו תחתיהן זהב גם מאי בעי ויעש אותן כמו שהיו מתחילה של אשכרוע ותירץ משום דאיתא בבבלי ר"פ טרף בקלפי אמר, רבא קלפי של עץ היתה ושל חול היתה וכו' ומקשה הגמרא של חול נקדשה ותירץ אין עושין כ"ש של עץ ומקשה ונעבדה של כסף ונעבדה של זהב ומתרץ התורה חסה על ממון של ישראל והנה לכאו' קשה לפ"ז א"כ איך עשאה בן גמלא של זהב הלא התורה חסה אלא דזה אינו דאיהו מממון דידיה עביד ובכה"ג בודאי טב עביד ודוק אמנם עכ"פ צריך עין דאפ"ה לא היה להם לחכמים להניחו לעשותן של זהב דיש לחוש דשמא יאבדו אלו הגורלות וא"כ איך יעשו תו לשנה הבאם יעשו אותן הציבור של זהב התורה חסה על ממון של ישראל ואי דיעשום כמקדם של אשכרוע א"כ הו"ל הורדה וקי"ל דמעלין בקודש ולא מורידין וא"כ לא מבעי דלא הו"ל לזכרו ולשבח אלא אפילו למחות היה לו לב"ד בו וע"כ צ"ל דמוכרח מכאן דמדשבחוהו חכמים והזכירוהו לשבח או דאם יאבדו יעשו ב"ד אח"כ משל ציבור של זהב ולא חיישינן כ"כ דתורה חסה על ממון של ישראל כיון דעכ"פ עתה לא בא הפסד או דמותר אח"כ אם יאבדו לעשותן של אשכרוע דלשנה הבאה מצוה אחרת היא ודוק והשתא לפ"ז היינו דבעי הירושלמי אבדו מה פי' אם נאבדו הנהו דבן גמלא מאי לעשותן של זהב או דניחוש לממון של ישראל לזה השיב דמעלין בקודש שייך גם בכה"ג ולא אמרינן בהא התורה חסה ודוק:
ומיושב עפ"ז ב' דקדוקים במשנה א' מה דאשמעינן המשנה שהיו אותו לשבח מה"ת לא יזכירוהו לשבח שנית הא דקתני אחר כך ואלו לגנאי מדוע מזכיר המשנה אותן דלגנאי מה שאין ענין פה למשנה אמנם לפי הנ"ל יובן הכל דא' אשמעינן דהיה מקום לומר שלא להזכירו לשבח מטעם הנ"ל שמא יאבדו ויצטרך לעשותן של זהב והתורה חסה על ממון של ישראל קמ"ל דאזלינן בתר השתא ושפיר הזכירו אותו לשבח ודוק והנה הנהו דבית גרמי ואבטינס איתא בגמרא דגם הם מצאו תירץ על דבריהם שעתיד לחרוב המקדש וילמוד אדם שאינו הגון. אלא דזה הוא תירץ משום דחיישינן אלעתיד אבל אחרי שהזכירו בן גמלא לשבח וע"כ משום דאזלינן בתר השתא ולא חיישינן אלעתיד א"כ ממילא תירוצייהו אינה דלא חיישינן אלעתיד ושפיר הוי אינהו לגנאי ודון כל זה שמעתי מפי אדוני אבי מאוה"ג זצ"ל:
והנה דברי אבי הוא שכל אמנם בגוף פשט הירושלמי נלפענ"ד אופן אחר והוא דבן גמלא עשאן של זהב והעביר הגרלות הישנים לזה בעי אבדו הנהו דבן גמלא מי אמרינן דצריך לעשות שנית של זהב או דלמא דלוקחין הישנות אואיל ואיתעבד ביה מצוה מקדם בודאי היכא דגם אינהו ליתניהו ידע דאין לעשותן מחדש של אשכרוע אמנם היכא דישנות כאן אם גם בכה"ג אין חסין על ממון של ישראל לזה השיב דאפילו בכהאי גוונא עושין של זהב חדשים דמעלין בקודש ולא מורידין וזה פשוט:
ומיושב בזה ג"כ הא דהיו מזכירין אותו לשבח דס"ד דלא יאי עביד מה דעשה חדשים של זהב כל זמן דיישנות איתנהו קמ"ל ודוק:
וראיתי בספר תשובה מאהבה שאלה ב' חקירה ד' סימן י' דתמה אהא דמתרץ הגמרא ביומא ר"פ טרף בקלפי התורה חסה על ממונם של ישראל והרי אפילו בבגדי כהונה שהוגעו במים קאמר הגמרא במסכת זבחים דף פ"ח ע"ב דאין מבבסין אותן כל עיקר משום דאין עניות במקום עשירות ופוסלין אותן ומניחין להם לפתילות והרי זה הוי הפסד יותר ויותר מעשיית קלפי של כסף ואפ"ה גבי קלפי קאמר הגמרא דתורה חסה על ממון של ישראל וגבי בגדי כהונה קאמר אין עניות במקום עשירות והגאון בעל נ"ב תירץ דשאני התם דהוי קלפי של חול והיא תמה עליו דעכ"פ קשה דלעבדי' של כסף ולקדשי' יע"ש אמנם לפענד"נ לומר דודאי אי עושין הקלפי של כסף ע"כ צריכין לעשות הגרלות של זהב יותר חשוב מקלפי ועכ"פ צריכין להיות כמו הקלפי דודאי א"א לעשות הקלפי של כסף וגורלות של עץ ומש"ה איתא בגמרא באמת קלפי של עץ היה בסתם ולא קאמר ג"כ של אשכרוע אלא בהיות דגורלות היו של אשכרוע א"כ צריך להיות הקלפי גרוע מהם כן נראה לכאורה ויש לכוין לפ"ז הא דפריך הגמרא ולעבדי' של כסף ולעבדה של זהב ומדוע כפל הגמרא ולא פריך התם ולעבדה של כסף אמנם לפמ"ש יש לכוין דהכי פריך ולעבדה הקלפי של כסף ולעבדה הגרלות של זהב משום דאי הקלפי כסף צריכין הגרלות להיות יותר נאים לזה מתרץ דתורה חסה וא"כ נפל קושיתו דעכ"פ נימא אין עניות זה אינו דאין אומרים כן כ"א בכלי שרת וכמ"ש הנ"ב משא"כ כאן הגורלות לאו כלי שרת הוא ודוק:
ועפ"ז יש לתרץ מקדקשה לכאורה אהא דמתרץ התורה חסה עכ"פ לעבדו נחשת ולקדשי' אמנם לפי הנ"ל ניחא דאם נעשה הקלפי נחושת נצטרך לעשות הגורלות כסף וא"כ שפיר שייך חסה:
ועיין דתמה שם בספר הנ"ל במה דמצינו סתירה בגמרא דכמה פעמים אמרו אין עניות במקום עשירות וכמה פעמים אמרו התורה חסה על ממון של ישראל נלפענ"ד לחלק דהיכא דיש ליחוש להפסד מצוה בכה"ג אמרינן אין עניות במקום עשירות ומשו"ה שפיר אמרינן בזבחים דף פ"ט ע"ב דבגדי כהונה אין מכבסין כל עיקר משום אין עניות במ"ע משום דיש לחוש שמא לא יכבסם יפה והתורה אמרה לכבוד ולתפארת ויהיה הפסד מצוה וכן סכין שנשמטה או נפגמה שם חיישינן שמא יפגום שנית או לא יתקן יפה לפיכך אמרינן אין עניות במקום עשירות כמבואר ברמב"ם שם בפ' א' מה' כלי מקדש וכן הא דאמרינן במסכת כתובות דף ק"ו דאין משתכרין בשל הקדש משום דאין עניות הוא גם כן דחיישינן שמא יצטרך לפעמים למעות ההקדש ויהיה הפסד ומש"ה אמרי' דאין משתכרין בו וכן הא דאמרה תורה דפי נרות דמנורה יהיה זהב טהור כדאיתא במנחות דף פ"ח אליבא דריב"ק הוא משום דגנאי והורדה לקדושה הוא דמנורה גופא יהיה זהב טהור ומקום הארת נרות דמצוה גופא לא יהיה זהב טהור לפיכך אמרינן אין עניות במקום עשירות משא"כ בהני דקלפי דלעיל דאמרינן חסה משום דמאי הפסד מצוה שייך ביה מה לי אם היא עץ או כסף א"כ שפיר אמרינן התורה חסה וכן בהא דחתית גחלים ביומא דף מ"ד ע"ב דבכל יום מחתה בשל כסף משום דמה הפסד יש בזה א"כ אדרבה אמרינן התורה חסה ומדוע נשחיר בכל יום מחתות הזהב וכן בלחם הפנים במנחות דף ע"ו וכן הא דלא בעי זך כתית למנחות דאמרינן שם מפני החסרון דתורה הוא ג"כ משום דמאי הפסד שייך ביה וכל זה פשוט ותמהני על הגאונים בתשובה הלז שלא שמו עיניהם לזה:
ומ"ד במסכת מנחות דף פ"ט מלמעלה למטה היו משערין משום אין עניות במ"ע נ"ל ג"כ דיש לחוש אם ישער ממטה למעלה א"כ בנתינה ראשונה עוברים אעשה דכתיב מערב עד בוקר דמתחילה צריך ליתן מדה זו מה שדולקת מערב עד בוקר ולא מהני מה שמוסיף אחר כך ובאמת תמהני אמנם רש"י ז"ל שם שהיו עומדים וכשראו שלא היה די הי' מוסיפין דא"כ עכ"פ היה עובר אעשה דמערב עד בוקר וע"כ צ"ל דבהא פליגי דמ"ד ממטה למעלה סובר כיון דעומד שם להשלים אינו עובר ודוק:
ודע דראיתי בספר הנ"ל דתמה אדברי התוס' זבחים דף פ"ח ע"א ד"ה נשמטה אין מחזירין אותה דמאי חדשו התוספת בדבריהם ורצה לדחוק לומר דטעמא דכלי קודש שנקבו דאין מתיכין לתוכן הוא משום דאין זה לכבוד ולתפארת וכטעמא דבגדי כהונה שכתב הרמב"ם בפ"ח ה"ד ודברים אלו אין להם שחר דטעמא דכבוד ולתפארת לא שייך כ"א בבגדי כהונה דבכהן כתיב לכבוד ולתפארת אמנם באמת נראה הכל להיפך ממה שהבין הוא שם בספרו תשובה מאהבה הנ"ל והוא דרש"אש שם בסוגיא פי' בד"ה ואין מתיכין לתוכה משום דמחזי כעניות ולא אורח ארעא ויש לדקדק מדוע שינה רש"י הלשון דגמרא ולא אמר משום דאין עניות במ"ע. ע"כ נלפענ"ד לומר דודאי משום טעמא דאין עניות במ"ע אפילו בפגימה קטנה דאין נראה כלל השחזתה תקנוה נמי אין מתקנין משום דאין עב"ע כמו דס"ל היש אומרים אפילו הוגעו במים אין מכבסין כל עיקר דאין עב"ע:
והנה לכאורה תמוה טובא דאמאי הוצרך הברייתא להאריך כ"כ ולומר כלי קודש שנקבו דאין מתיכין לתוכן נפגמו אין מתקנין אותן ליתנא נפגמו לחוד וידעינן ממילא דה"ה נקבו אע"כ צריכין לומר דאי תני נפגמו לחוד ה"א אפילו בפגימה כ"ש אפילו לא ניכר תקנוה אח"כ אין מתקנין אותו מש"ה תני רישא נקבו לאשמעינן דוקא בניכר הוא דאסור וזה שפירש"י נפגמו דוקא פגימה גדולה דהשחזתה ניכר ודוק ומש"ה שפיר פרש"י וכולהו טעמא משוה דמחזי כעניות דהיינו שנראה תיקונה ולאו אורח ארעא וא"כ אין כונת רש"י משום אין עב"ע כמו שהבין בתשובה הנ"ל רק משום דמחזי כעניות והוי גנאי והשתא לפ"ז ע"כ צריכין לומר הא דקתני נשמטה אין מחזירין אותה היינו בכהן דניכר אח"כ חזירתה דאל"כ מדוע אין מחזירין ודוק וא"כ לפ"ז אבא שאול פליג אכל דברי הברייתא ואמר דאפילו בסכין מטרפת ופרש"י שנפלו בה פגמים דקות דאע"ג דלא היו ניכרים אחר השחזתה אפ"ה היו גונזי אותה וא"כ תלי' פלוגתא דת"ק וא"ש בפלוגתא דת"ק וי"א אח"כ ודוק:
אבל התוס' לא היה ניחא להו בדברי רש"י דהאי דנשמטה איירי ע"כ בניכר אח"כ תיקונה דמשמע דבכל ענין קאמר דאין מחזירין ע"כ פי' דטעמא משום דאין עב"ע ואוסר הת"ק אפינו באינו ניכר כנ"ל ודוק היטב כי קצרתי. ועוד הארכתי בענין זה במקום אחר:
העליון משם כלי פחות ברובו וכו עיין בש"ק ובמח"כ כל דבריו אינם נראין וברייתא איירי בב' דדין שהיו בו מתחלה והיה א' עליון וא' תחתון ואזה אמרה הברייתא שחרית ירצה שעדיין היה הכיור במלואו היה ממלא מן הדד העליון וערבית שהיו המים מעטים בירידתם דהיינו קרוב לשולי הכיור לפיכך הוצרך לקדש מדד התחתון וזה פשוט וכן אחר שעשה בן קטן שנים עשר דד נראה לי דעכ"פ נשאר הדד העליון ג"כ ומשו"ה פריך באמת הירושלמי ויעשו זה על גב זה פי' כמו שהיה מתחילה א' על גבי חבירו לזה מתרץ משום שרצה שירחצו ממנו י"ב כהנים בבת אחת ודוק והנה אח"כ מפרש הירושלמי הב' דדין שהיו בו מתחלה וקאמר העליון משם כלי פחות מרובו ירצה משום אם רחצו בו נשאר לכל הפחות מלא ברובו ותחתון אין בו משום אוירו ירצה דהתחתון דהיינו דד הלמטה היה קרוב ממש לשולי הכיור דאין בו כלל אוירו של כיור כי היה סמוך ממש לשולי הכיור ודברי הק"ע לא נהירין לפענ"ד בהבנת דבריו ודוק ובפרט מ"ש שהכיור היה ב' כלים לא מצינו בשום מקום והרמב"ם שכתב הכ"מ שהיה דעתו שהמוכני היה כלי שהכיור היה משוקע בו מ"מ לא נתקדשו המים בו כי אדרבה היה נעשה שלא יתקדשו מימיו בו כדי שלא יפסלו ובאמת כבר הרגיש בו הש"ק ג"כ:
ומ"מ לפי פשט הש"ק י"ל דעכ"פ הירושלמי מקשה כיון דעכ"פ הכיור היה משוקע במוכני כפשט הרמב"ם וא"כ עכ"פ אינם ראוים המים לקדוש כיון דבכלי המה וזה ראיה לשיטת הרמב"ם ודוק וא"צ לדחוק דהיה הכיור ב' כלים רק הקושיא הוא על המוכני:
והיו רגלי שבדרום פחותין עיין בש"ק דתמה אמ"ש הרוקא דגם אכיור משני רגלי שורי' ולפענ"ד לא עיין בתוס' ישנים ביומא ל"ז בד"ה דהוי משקעין ליה בגלגלים דכתבו דנתמלאה מים של שלמה יע"ש ודוק וא"כ דברי הרוקח נכונים:
ע"ב אגרטלי וכו' נראה דהא דשייך זה לכאן משום דקאמר במתני' דגורלות היתה של אשכרוע וע"כ הא דלא היו של זהב משום דהתורה חסה כדאמר בגמרא ומשום הכי ג"כ היו אגרטלי דפר כסף משום שדמיהם מרובים והתורה חסה על ממון של ישראל דצריך זהב הרבה לאגרטלה דפר משא"כ לאגרטלי דשעיר ופשוט
שבשעה שהחמה זורחת נצוצות יוצאין ממנה וידעו הכל שזרחה החמה ובבבלי הלשון וידעו הכל שהגיע זמן ק"ש ומקשה הגמרא מהא דהקורא עם אנשי המשמר לא יצא ומתרץ אביי לשאר עמא דירושלים ותמה התוס' שם דהא אביי הוא דאמר הלכה כותיקין ואם כן זמנה קודם הנץ החמה יע"ש מה שתרצו ולפענ"ד נראה לתרץ דבלא"ה יש לדקדק בלשון אביי דאמר שאר עמא דירושלים ונראה דאדרבה אביי לשיטתו משום דאיתא במתני' דפסחים פ' כ"צ נטמא הפסח שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה ואמרינן בבבלי ובירושלמי כדי לביישו לפרסמו שקלקל בו וא"כ לפ"ז יש לומר דמשום ה"ט עשאה ג"כ הילני מלכה הנברשות הלז כדי שידעו שהגיע זמן ויתפרסמו מי שקלקלו ועברו הזמן ויתקן וזה הוא דאמר אביי לשאר עמא דבירושלים דהיינו עמא בעלמא לפרסם שקלקלו ודוק. היא ואין להפסיק ביניהם בכלום ועיין בעירוכין דף יוד הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום וע"ש בתוספת ד"ה אין בין וא"ל דיעשה תיכף הפריעה ובשעת הפריעה יברך זה אינו חדא דזה כמעט יכול להסתכן הילד דהרי עליו ליתן דעתו על הפרעת התינוק ועוד דיגמור הפריעה קודם הברכה וזה לא הוי עובר לעשייתו ועוד דלא יכול למוץ תיכף הדם וע"כ אומנא דלא מייץ דמעברין ליה משום סכנתא הכונה משום דבזו הרגע שגמר הפריעה צריך תיכף למוץ ואפילו בשהיית רגע הוי סכנתא דאל"כ למה מעברין ליה למוץ אדם אחר ולא הוי סכנתא ויפרע איהו ואחר ימוץ אלא ודאי משום דבזו הרגע שפורש א"ע עד שאחר בא למוץ יש סכנתא ומש"ה נלפענ"ד דלא יפה עושים מה שמניחין המוהלים לפעמים אחר למוץ:
ובאמת יש לעיין לפ"ז דמאי פריך הגמרא אהא דאמר ר"נ אומנא דלא מייץ מעברינן פשיטא מדקא מחללין שבתא דלמא הא קמ"ל דמעברין משום דשהיות רגע הוי סכנתא וזה לא נשמע ממתני' ובחדושי הארכתי בענין זה:
ומדי דברי אמרתי עוד להזכיר מת שנשאלתי אי מותר למוהל למוץ בשבת פעם אחר פעם דלמא לא הוו סכנתא רק אם אינו מולין פעם א' והשבתי כיון דהדבר הוא משום סכנתא מותר למוץ פעם אחר פעם כדרך שמוצצין בחול דחמיר' סכנתא וכן מבואר בשו"ע סי' רס"ז ס"ג ג' ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא דם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לחי סכנה אמנם יש לעיין אם פירש מן המילה ועדיין לא מצץ כראוי דע"כ צריך לחזור ולמוץ כיון דהוי משום סכנתא אי רשאי אח"כ לחזור אפילו על ציצין שאינם מעכבין כיון דהוי עדן כלא פירש ועיין בירושלמי שבת פ' ר"א שם הארכתי:
ודרך אגב אמרתי לציין מה שעלתה ברעיוני בענין מילה שנעשה החיתוך קודם עלות השחר אע"ג דנעשה אח"כ הפריעה אחר עמוד השחר מ"מ אפ"ה לא קיים המ"ע וראיה משמע מקצת תקיעה קודם עלות השחר ומקצתה אתר עלות השחר דאמרינן לא יצא דכולה בחיובה בעינן וה"נ הרי כתיב וביום השמיני ימול והיינו כל המצוה יהיה ביום וא"כ אע"ג דגמר המצוה היה ביום מ"מ כל המצוה לא היה ביום כנ"ל ודוק.
וא"כ לפ"ז יש לעיין אם החיתוך נעשה ביום ז' אם אח"כ ביום ח' דוחה שבת כיון דאינו עכ"פ כל המצוה והא דכתיב וביום אפילו בשבת היינו היכא דעושה כל המצוה וצ"ע כעת:
אר"ח בראשונה הי' אומר אנא השם ובשני אנא בשם י"ל דקודם שמתודה על עצמו אין רשאי להזכיר השם ככתבו אמנם אחר שהתודה מקודש יותר ועיין בתוי"ט ובמהרי"ל פ' יהכ"פ ועיין בתוי"ט דתמה מדוע גבי שעיר המשתלח בוידוי השלים התנא והכהנים והעומדים בעזרה היו כורעים ומשתחוים ומדוע לא הזכיר כן ג"כ גבי וידוי דפר ואפשר לומר דקודם שנתכפרו הכל לא היו רשאים ליפול וקצת ראיה מגמרא דס"פ קמא דתענית דקאמר לא כולם בנפילה וענין הנפילה כאן היה ג"כ ע"ד זה שנפלו על פניהם והתפללו לה' שימחול חטאם ולא היו כדאים ליפול אלא אחר הוידוי של שעיר שכפרו אז על העם ג"כ ואזי היו ראוים ליפול ואע"ג דבפר היו הכהנים מכופרים תחילה מ"מ לא נפלו על פניהם הואיל ועדיין ישראל לא היו ראוים ליפול משא"כ אחר וידוי השעיר ודוק ועיין בתוספת חדשים:
מה זה שמשה אמר נושא עון ואומר והתודה וכו' ובבבלי דנקט רק מה זה שמשה אמר נושא עון וכו' סמך ג"כ אהאי קרא דוהתודה ומתרווייהו קשה אלא דנקיט קרא הקודם דנושא עון כתיב בספר שמות ועיין בספר קרבן אשם שדחק א"ע לתרץ זה ותירץ דקרא והתודה אצטרך לחטאים דומיא דפשעים כריתות דף כ"ה ע"ב ולא הועיל מאומה דאכתי הו"ל לכתוב והתודה עליו את כל חטאתם לכל עונותם וכו' אמנם האמת כמ"ש וכדאיתא באמת פה בירושלמי [ולפי דברי הקרבן אשם היה מקום לכוין הא דהשיב האי דנחית קמי' דרבה יאמר אנא כר"מ ס"ל משום דאיהו יליף בכריתות הנ"ל מקרא דוכפר עליו הכהן יע"ש ואם כן יקשה ג"כ מקרא דוהתודה ודוק כי קצרתי] ועיין בנ"ב מה"ק סי' ל"ג דכתב דלא מצינו בכל התורה כולה כפרה אצל פשע יע"ש שהאריך ונעלם ממנו הקרא וכפר עליו הכהן מטומאת בני ישראל ומפשעיהן לכל חטאתם ועיין בסוף המסכת באמת הנוסחא כפרה אצל פשעים.
אמר ר"ט עומד הייתי בין אחיי הכהנים עיין בבלי קדושין דף ע"א ועיין בחדושי לתורה פ' וישב:
ומאן דרגיל ביה לא יכול ליכול מבר נש כלום ועפ"ז אמרתי בדרושי לבאר הא דאמרו במדרש פ' שמות אהא דאמרו בנות יתרו איש מצרי הצילנו היינו ע"י המצרי שהרג עי"ז נצולו המה מיד הרועים וידוע דמשה הרגו בשם המפורש ואולי נודע הדבר ע"י דתן ואבירם שהרגו ע"י שם המפורש לזה אמר יתרו קראן לו ויאכל לחם דאם הוא זה האיש לא יאכל כדאמר בירושלמי פה והיתה דבריו אלו לבחון אם הוא זה האיש:
הלכה ח
גר"ש בהילכתא עיליתא פי' למוד בהלכה העליונה הקודמת הלכה ז' ששם ביאר ופירש וכאן קיצר הירושלמי ובגליון נשתבש:
ה' דברים היה הסגן משמש עיין בש"ק דתמה ארש"י ד"ה א"ל הממונה ותירץ דלא חשיב אלא מה דשימש לכה"ג ותמהני הרי חשיב הניף הסגן בסודרין ואין מתמנה עד שיהיה מקדם סגן אמנם לפענ"ד נראה דלא חשיב אלא דברים שהוצרכו מתחילת בנין הבית אבל האי דאמר להם הממונה לא נתקן רק אחר מעשה שהיה שעלתה מאור הלבנה וכדאיתא בריש פרקן גם מה שתמה מהא דנוטל הסגן ונתנו לכה"ג י"ל דלא חשיב אלא מה דאיהו משמש לכה"ג משא"כ התם גם אותו משמשין דראש הכנסת מביא לו באופן אחר י"ל דקושי' חדא בירך חברתה מתורצת דתני ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר י"ל דשייר ג"כ האי דאין הממונה וצע"ג דתני מניני' חמשה מ"מ מצינו להרבה דאפילו במקום דתני מנינא אפ"ה שייר ועיין בבלי סוטה דף י"ו ע"א ובתוס' שם ד"ה תני ושייר ועיין בתוספת מכות דף כ"ב ד"ה מתקיף ועיין ירושלמי סוף מסכת ביצה בש"ק ד"ה ומברכין על השלהבת ועיין בקונטרסי המיוחד לכללא דתני ושייר:
לא היה כה"ג מתמנה לכ"ג עד שהוא נעשה סגן ועפ"ז נלפענ"ד לתרץ הא דתמה התוספת ביומא דף י"ב בד"ה כהן דתמו אמאי אצטריך טעמא דכהן הדיוט לאו משום דאין מורידין תיפוק ליה דהו"ל מחוסר בגדים אמנם לפי דברי הירושלמי פה י"ל דבא למעוטי דאינו ראוי תו לסגן ולשמש לכה"ג דעכ"פ הו"ל הורדה מקדושה ודוק:
ודע דגמרא קאמר שם מ"ד הו"ל צרה מחיים קמ"ל ופירש"י דיצפה מתי ימות וישמש איהו וקשה א"כ בכל סגן נימא כן ויש לדחוק דשאני האי דכבר שימש פעם א' בכהונה גדולם גרע והי' נראה לפענ"ד לפשוט מניה ספיקא דרב בעל זרע אברהם הביאו השער המלך בהיה"כ דמסופק אם בנתיים נתגדל בנו של כה"ג אם גם בכה"ג השני חוזר גם אם בנתיים נתחכם כהן אחר יותר ממנו אמנם לפי הנ"ל ניחא דגבי סגן ליכא למימר דהו"ל צרה משום דשמא יתחכם אחר יותר ממנו או יגדל בנו של כה"ג משא"כ גבי האי דתמיד קדים ודוק:
אמנם מלשון ירושלמי דפה משמע דלעולם אין כה"ג מתמנה אא"כ היה סגן תחילה משמע אפילו נתחכם אח"כ בילי ביני יותר ממנו כהן אחר ואולי יש לכוין דהא דקאמר הו"ל צרה מחיים היינו כיון דאיהו פסול לסגן וכמ"ש דאין מורידין א"כ יהיה הסגן צרה לשני כיון דאיהו קדים ליה ודוק ועיין מ"ש לעיל:
מאי אשכרוע פסקינן אמר אדוני אבי מורי המאוה"ג זצ"ל טעם דהיו של אשכרוע ע"פ מה דאיתא במשנה פ"ב דנגעים אמר ר' ישמעאל בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורין ולא לבנין אלא בינונים יע"ש וזה רמזו הגורלות קמיה קב"ה דישראל המה כבנונים חלילה לא כרשעים וכמחצה על מחצה ורב חסד מטה כלפי חסד:
ואני מוסיף דבי גמלא שעשאן של זהב היתה טעמו ע"פ מה דאיתא לקמן ז' זהבים וחד מנהו הוא כסף שמכסיף הזהב א"כ גם זהב הוא הממוצע דכסף טוב מניה ודוק ובחדושי לתורה כתבתי עוד טעם אחר:
רב שמואל אחוי דרב בעי אבדו מהו לעשות תחתיהן של זהב וכו' הקשה אדוני אבי מורי זצ"ל מה בעי הלא בן גמלא עשאן של זהב ושבחוהו חכמים ומדוע לא יעשו תחתיהן זהב גם מאי בעי ויעש אותן כמו שהיו מתחילה של אשכרוע ותירץ משום דאיתא בבבלי ר"פ טרף בקלפי אמר רבא קלפי של עץ היתה ושל חול היתה וכו' ומקשה הגמרא של חול נקדשה ותירץ אין עושין כ"ש של עץ ומקשה ונעבדה של כסף ונעבדה של זהב ומתרץ התורה חסה על ממון של ישראל והנה לכאור' קשה לפ"ז א"כ איך עשאה בן גמלא של זהב הלא התורה חסה אלא דזה אינו דאיהו מממון דידיה עביד ובכה"ג בודאי טב עביד ודוק אמנם עכ"פ צריך עין דאפ"ה לא היה להם לחכמים להניחו לעשותן של זהב דיש לחוש דשמא יאבדו אלו הגורלות וא"כ איך יעשו תו לשנה הבאה יעשו אותן הציבור של זהב התורה חסה על ממון של ישראל ואי דיעשום כמקדם של אשכרוע א"כ הו"ל הורדה וקי"ל דמעלין בקודש ולא מורידין וא"כ לא מבעי דלא הו"ל לזכרו ולשבח אלא אפילו למחות היה לו לב"ד בו וע"כ צ"ל דמוכרח מכאן דמדשכחוהו חכמים והזכירוהו לשבח או דאם יאבדו יעשו ב"ד אח"כ משל ציבור של זהב ולא חיישינן כ"כ דתורה חסה על ממון של ישראל כיון דעכ"פ עתה לא בא הפסד או דמותר אח"כ אם יאבדו לעשותן של אשכרוע דלשנה הבאה מצוה אחרת היא ודוק והשתא לפ"ז היינו דבעי הירושלמי אבדו מה פי' אם נאבדו הנהו דבן גמלא מאי לעשותן של זהב או דניחוש לממון של ישראל לזה השיב דמעלין בקודש שייך גם בכה"ג ולא אמרינן בהא התורה חסה ודוק
ומיושב עפ"ז ב' דקדוקים במשנה א' מה דאשמעינן המשנה שהיו אותו לשבח מה"ת לא יזכירוהו לשבח שנית הא דקתני אחר כך ואלו לגנאי מדוע מזכיר המשנה אותן דלגנאי מה שאין ענין פה למשנה אמנם לפי הנ"ל יובן הכל דא' אשמעינן דהיה מקום לומר שלא להזכירו לשבח מטעם הנ"ל שמא יאבדו ויצטרך לעשותן של זהב והתורה חסה על ממון של ישראל קמ"ל דאזלינן בתר השתא ושפיר הזכירו אותו לשבח ודוק והנה הנהו דבית גרמי ואבטינס איתא בגמרא דגם הם מצאו תירץ על דבריהם שעתיד לחרוב המקדש וילמוד אדם שאינו הגון אלא דזה הוא תירץ משום דחיישינן אלעתיד אבל אחרי שהזכירו בן גמלא לשבח וע"כ הגורלות מתוך הקלפי אלא שהיה מחוסר נתינה על השעירים זה אינו מעכב וכשר וקאמר תו ובעליתו נגע בהם ונתערבו דהיינו אם בשעה שמעלה אותן מן הקלפי דהיינו בשעת הגבהה למעלה אחר שיצאו נמי זה הדין דאינו מעכב ודוק וא"צ להגיה ולמחוק ועתה יש ג' מינים א' שבתוך הקלפי בשעת הגבהה נתעכבו וא"כ כיון שעדיין לא יצאו מן הקלפי העלאה מעכב אבל העלאה אחר שיצא מן הקלפי וכן הנחה אינו מעכב ודוק כך פרשתי ע"פ דעת הק"ע אמנם אין פרושו נלפענ"ד כלל דא"כ מאי הוא הלשון נגע בהם נגיעה מאי שייך כאן ועוד זה הדין עלי' מתוך קלפי מזכיר הירושלמי אח"כ לקמן ע"כ נראה דכונה אחרת יש בזה הירושלמי משום דתורה אמרה והשעיר אשר יעלה עליו הגורל משמע שהיה מעלה הגורל ונתנו ע"ג השעירים וזה הוא דקתני במתניתין הסגן אומר לו הגבה ימינך משום דכתיב אשר עלה משמע שהוצרך להגביה הגורלות למעלה אלא דהסגן מזכיר העלאה על של שם [וזה הוא אפשר כעין התנופה בקרבנות שהי' מגביה ג"כ למעלה] וזה הוא דאמר הירושלמי נגע בהן כשהם למטה ונתערבו ירצה אם לא הגביה הגורלות ונגע בגורלות אל השעירים בעודן למטה קודם שהגביה אותן עליהן אין השעירין כמצותן דצריך שיעלה הגורל על השעירים אלא דאם לא היו עדיין הגורלות מעורבין הי' אפשר עוד להגביהן אלא דכיון שנתערבו א"כ שוב א"א להגביהן דכבר נתפרד מעשה אבל אם משעלה אותן נתערבו נעשו כמצותן ומפרש משום דתמיד ובעליתו נגע בהן דהיינו שנתנן עליהם ואח"כ נתערבו וזה הפירוש הוא נכוי מאוד ותמה אני על הק"ע שלא פירש כן:
ת"ל גורל עיין בש"ק דתמה אח"כ דמקשה א"כ למה נאמר גורלות ונראה דמקשה למה כתיב גורלות מלא וי"ו והי' די אם היה כתוב גרלת חסר ויו ובאמת י"ל דמש"ה אמר יכול יתן ב' גורלות היינו מדכתיב מלא ויו ודוק ועיין מ"ש לעיל דף ט' גבי ולבני אהרן תעשה כתנות ועיין בש"י:
כמלך שיושב על קתדרין שלו לשון זה משמע דהשם היה כתוב למעלה קודש למד למטה ועל גבותן השם הוי' והיא כשיטת רש"י בבבלי שבת דף ס"ג ע"ב ועיין לשון רש"י ז"ל שם וז"ל שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם כיון דב' שיטין הי' משמע דאלו היה הכל בשיטה אחת אין קפידה אע"ג דמקדים שאר אותיות לשם אמנם נראה דאלו הי' בשיטה אחת א"כ בודאי אין קפידה כמו דבתורה בהתחלתה הקדים ב' תיבות קודם השם וכן היוד דברות הקדים אנכי קודם השם אלא דבב' שיטין דאינו נקרא כסדר יש קפידה דאלו הי' כתוב למעלה רק מלת קדש ולה' למטה א"כ היו כתובים למעלה מועטים אותיות מלמטה ואין זה נאה ואלו היה כתוב גם הלמד למעלה א"כ הי כתוב למעלה מלה שאין לה כוונה קודשל לפיכך הוצרך להיות השם למעלה ודוק וזה כוונת רש"י ז"ל:
ומה מאד תמהני על לשון הרמב"ם פ' ט' מה' כלי המקדש דכתב וז"ל קודש לה' מלמטה לה' מלמעלה וכלפי לאיי אי הי' כתוב הלמד מלמטה לא היתה כתובה מעלה ואיך כתב הלמד מלמטה וגם מלמעלה ואפשר לומר די"ל מדאמר הירושלמי פה כמלך היושב על קתדרון משמע דראש הלמד הי' משוך מלמטה עד למעלה מן הו' ודוחק ועיין בש"י ודע דרק ארמוז ואכסה טפחיי דענין כמלך היושב על קתדרון נלפענ"ד ע"פ מה דידוע ליודעי חן דסוד סוכה בלבן ושחור ורחמים למעלה וגם קדש ל במספר קטן הוי' כמנין אדוני במספר קטן במספר ש"פ בסוד ברכת כהנים והבן וזה סוד הציץ מרצה לפענ"ד ועיין בקרנים]: