מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת ביצה · משילין פרק ה
הלכה א
משילין פירות וכו', עיי' רש"י מי שיש לו חיטין ושעורין, ראיתי בכ"י של הגאון מו"ה מאיר פישלס מפראג זצ"ל דמדקדק מדוע נקיט רש"י דווקא חיטין ושעורין דלמא גם שאר מיני פירות, ותירץ מדפריך הגמרא עד כמה אר"י כאותה ששנינו מפנין ד' ומ' קושות של תבן ושל תבואה ואי המשנה איירי בשאר פירות תקשה דלמא דווקא בשל תבואה הוא דשיעור בה' קופות אבל בשאר פירות אפי' יותר אלא וודאי דאיירי בשל תבואה, עכ"ל, ולפענ"ד נ"ל דר"י דייק בדבריו כאותה ששנינו מפנין וכו' פי' כאותה ששנינו דייק בתבן ותבואה בזה משילין ה' קופות, אבל בשאר המינים באמת לא פירש, ולפ"ז י"ל דאפי' לדעת הרא"ש דפסיק כר"י דדווקא ד' וה' קופות מ"מ זה דווקא בשל תבן ותבואה אבל בשאר פירות גם לדידי' אפילו יותר ודו"ק:
מתני' ומכסים פינות, אבל בירושלמי גרס הפירות וכן ברא"ש ואי גרסינן הפירות משמע דקאי ארישא דקאי איו"ט דלעיל, אבל אי גרסינן פירות משמע דהוא דבור ב"ע וי"ל לפ"ז דשבת דכתיב אח"כ קאי גם אמכסין פירות ודו"ק אלא דרא"ש גרס הפירות ואפ"ה כתב דקאי שבת דאח"כ גם אמכסין דרישא ודו"ק:
וברטנורא גרס ג"כ את הפירות וא"כ משמע דקאי איו"ט ולזה כתב ולא אמרינן טרחא שלא לצורך יו"ט היא, ועיי' בתוס' י"ט, ואי קאי גם אשבת יש לעיי' דהו"ל לכתוב אבל מכסין אותן:
אבל אם הי' שוה מותר עיי' בבבלי דאפי' בשוה אסור, וכן פסיק בשו"ע סי' תקכ"א, וצ"ע ואולי י"ל דגם הירושלמי דאפי' בשוה אסור כיון דעכ"פ הו"ל דרך רחוקה שצריך להושיטן לגג תאחר אבל אם הדרך הושטה לארובה שבגג האחר כמו ארובה שבאותו הגג כגון שבגג שהיו מונחין הי' רחוקין מארובה כמו מארובה שבגג וא"כ כיון שהדרך שוה אזי מותר, ור"נ דאמר אבל שוה אסור איירי שגג האחר ארובה שבה יותר רחוקה או גבוה דאע"ג שהמה שוין, וכן פי' רש"י בסוגי' שגג א' אינו גבוה יותר ויוכל להיות שעכ"פ החושטה לשם היא ארוכה אבל בשוה ממש שרי ולית סתירה בין בבלי וירושלמי וכן דייק לשון הברייתא אפי' בששנותיהן שוין ולא כתיב שגגותיהן ודרך הליכתן שוה ודו"ק וכן בירושלמי פה נקיט שום משמע דשוה בכל:
הי' שם חלון משחילין דרך חלון דתמי' דבבבלי קאמר דדרך חלון אסור ונ"ל דירושלמי אמר דהי' אצל ארובה ג"כ חלון והואיל ואשתרו דרך ארובה אשתרו ג"כ דרך החלון וזה שדייק הי' שם חלון במקום הארובה כנ"ל להשות הסוגיות ואולי לזה דייק הלשון דרך ארובה ולא כתיב בארובה אלא דרך דע"י הארובה משתרו ג"כ החלון הסמוך:
פורצון מחצלם ע"ג שיפה של לבנים פי' לבנים המכוסים בשיפה שהוא מחצלת דק וחשב הואיל והיא דקה לא תועיל כנגד הדלף מותר לפרוס מחצלת עבה עלי' כמו דתנן דמכסין כדי יין ושמן ודו"ק וא"צ להגהות ק"ע:
ובלבד שלא יהי' הכלי בגופא של ביצה עיי' בק"ע בפי' א' ותמי' הלא הוי רק נגיעה ע"י דבר אחר ולמה לא דבשלמא לפי' הב' הוי טלטול ע"י דבר אחר דשמא ינענעו דאסור אבל לפי' א' קשי':
כאן מלמעלה כאן מלמטן, דברי הק"ע תמוהי' דשי' בביצה אינו אוסר כ"א לתן הכלי תחת הביצה הלא אין כופין עלי' אמר, ועוד מה פי' הוא דהוא ניתן מלמטה והלא א"כ מטלטל הביצה, לכן נראה דה"פ דהא דאמר ר' שמעון בי' ר"י אין כופין עלי' כלי היינו מלמעלה משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אבל בנחיל של דבורים איירי דכבר הסדין פרוס תחת הכוורת אלא דלפרוס עלי' בעי ולזה אמר דמותר וזה ברור:
הפול סיטות, כ"ל דהוא טעות וצ"ל חפוי לסטות כמו סטיו ע"ג סטיו פסחי' בבלי י"ג ע"ב והי' חפוים פרוס עליהם מפני הגשמי' ואסור לטלטלין, וקאי אדלעיל דאמר דסדין של כוורת מותר לפרוס עליהן, אבל זה אסור משום דעביד אהל כנ"ל ודו"ק:
חביות של טבל וכו' עיי' בש"ק מ"ש לחלק בין נשברה ונתרועעת וראי' לדברי ר"ת ולפענ"ד י"ל דאמר הגמרא הטעם משום דאדם בהול על מעונו וא"כ י"ל דווקא בממון שלו אדם בהול עליו, משא"כ אם הממון היא של אחרים אינו בהול כ"כ לחלל שבת וא"כ שם דתני נשברה לו חביות בראש גגו דייק לו שהחביות הוא ממון שלו שייך שפיר לגזור משא"כ כאן דתני חביות של טבל שנתרועעה יכול להיות בשל אחרים לא תני בלבד שלא יקלוט ויצרף ודו"ק אבל באמת זה כתבתי לפי דבריו אבל דברי הש"ק תמוהים דאיך יהי' מותר לקלוט ולצרף א"כ הי' מטלטל המוקצה בידים ודווקא להניח חביות תחתי' מותר דהוי טלטול מן הצד ואפי' אם נשברה אסור לקלוט ולצרף בחביות של טבל:
להצילו שלא כדרכו עיי' בק"ע דכ' שלא ע"י קליטה וצירף, וזה סותר דברי הש"ק בד"ה תני וכמ"ש:
והא הני על העביט עיי' בש"ק דתמה על הד"מ הביאו המ"א בסי' של"ה ס"ק ד' דעביט שזב יש תקנה למ"ד מין בשאינו מינו בטל אפי' בדבר שיל"מ לתן תחתיו כלי מים א"כ איך משני שזה אין לו תקנה, ולק"מ דאין זה חשוב תקנה דא"כ מבטל היין במים ואינו יין וזה לא חשיב משא"כ כאן יש תקנה באם עבר:
נתמלאה שופך ושונה וקשה אמאי יטלטל המוקצה יביא כלי אחר ויתן לשם, וי"ל דלזה אמר ר"ח דעשו אותה כנהרות ומעיינות דאין בו מוקצה כלל ודו"ק וא"צ להביא כלי אחר ודו"ק:
ועיי' במ"א של"ה ס"ק ד' דתמה שם בגיגות דכ' א"צ להביא כלי אחר ותמה דאם יש לו כלי אחר יקח אחר ואל יטלטל ולפענ"ד י"ל דעכ"פ אם גם הכלי אחר יתמלא ע"כ יהי' צריך לשפכו ולטלטלו לכן ישפכו תיכף לגיגית ודו"ק:
הלכה ב
אסרו אילן יבש אטו אילן וקשה לי הא הו"ל גזירה לגזירה אסרו לעלות באילן שמא יתלוש ואילן יבש אטו לח, וצ"ל דכולי חדא גזירה וכדמתרץ בבבלי בריש ביצה:
דר"מ היא עיי' בש"ק מה דתמה מדסיפא ר"מ ש"מ רישא לאו ר"מ ולפענ"ד נראה דירושלמי קאמר שם הלכה דר"מ כלומר דע"כ רישא ג"כ והפי' דר"מ חייש למעוטי ואסור לזרוע אפי' ביבש דשמא יש בה לחות ולזה שם בירושלמי ניחא דבסיתווא אסור לזרוע, אבל בקייטא דחזינן בי' בהדי' דאין בו עלין וכי אית אתר דכתרן עלים בקייטא ואין בה שום עלה וא"כ בוודאי יבש ואמאי יהי' אסור בימות הקיץ שם הרי נראה דבוודאי יבש אע"כ דאתי' כר"מ דחייש למעוטי ודו"ק ולזה תנן סתם דבכל ענין גפן שיבש אסור לזרוע תחתיו, וכל זה לר"מ וא"כ מקשה הירושלמי וכי מתני' דידן נמי ר"מ והרי לא קיימ"ל כר' מאיר דחייש למעוטי ולזה משני דאתי' כדברי הכל משום דגזרינן ישב אטו לח ודו"ק:
אמנם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם בה' כלאים פרק ה' הלכה ט"ז לא פי' כן בירושלמי אלא דירושלמי משני דמתני' אתי' ככ"ע משום דיש אתרין דכתרין עלין אפי' בקייטא, וס"ל לראב"ד דמשום כן בכל אילן שאנו רואין בקייטא שאין בו עלין כלל אמרינן דלמא נשרו, ולזה מסיים מזה שמעינן שאם יבשה לגמרי אין איסור כלל, אבל בלא ידעינן רק חזינן שאין בו עלין אע"ג דלא ידעינן שהי' לו אפ"ה אסור לזרוע, וא"כ משיג בזה על הרמב"ם דאיהו כתב גפן שיבשו העלין ונפלו וכו' משמע בידעינן שהי' לו עלין מקודם אלא שנשרו הוא דאסור לזרוע משום דאית אתרין כן דנתרן עלין שלהם ולזה משיג עלי' דעכ"פ אסי' לא ידעינן שהי' בו עלין ג"כ אסור דלמא הי' עלין ונשרו אלא א"כ ידעינן בוודאי שלא הי' עלין ודו"ק היטב ותמי' לי מ"ש הש"ק פה דרמב"ם פסיק בה' כלאים דאפי' וזה אינו דאדרבה אינו אוסר כ"א בנתרו עליו יעיי"ש:
והי' נראה לי עוד לומר דהא דאמר הירושלמי בכלאים הלכה דר"מ היינו ר"מ דמשנה א' פ' ה' דכלאים דכרם שהוא נטוע בערבובי' הואיל וכראם ככרם הרי זה כרם וס"ל דהיינו מדרבנן משום מראית עין וא"כ איהו לשיטתו אומר ג"כ גפן יבשה אסור לזרוע תחתי' משום מראית עין, אבל לרבנן דלית להו מראית עין א"כ כאן שרי אלא דירושלמי מקשה הא בקייט ליכא מראית עין דהרי נראה דיבש ומשני משום דאית אתרין וכו' ולזה רצה לומר הירושלמי כאן דאתין כר"מ משום דגזר אילן יבש אטו לח:
ויש מזה ראי' למ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"ז דאפי' במידי דרבנן שייך איסור משום מראית עין הרי גזרינן יבש אטו לח ובלח אינו אלא מדרבנן מחשש שיתלוש ובגליון הש"ך הבאתי עוד ראיות:
או שמא ישכח וירעיד וקשה לי מאי נ"מ אי זה הטעם או זה, ונ"ל דנ"מ אי משום שמא ישכח ויאכל יהי' שנים רשאים רשאים לעלות דא' יזכיר את חבירו כמו שב' רשאים לקרות לאור הנר, אבל אי הטעם הרעדה וזה ברגע יכול להרעיד, א"נ כ"מ בשכבר אכל כדי שבעו מאלו הפירות אי בשקו מאלו מחשש שמא יתלוש לאכל ליכא למיחש אבל משום הרעדה איכא למיחש ודו"ק:
נשמענא מן הדא הי' רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד, וי"ל מדוע לא מביא המשנה דתנן אין רוכבין ע"ג בהמה, ונ"ל ע"פ מה דמקשה המ"א דלטעם שמא יחתוך זמורה יהי' ב' מותרים לרכוב, שא' יזכיר את חבירו כמו שמותרין ב' לקרות לאור הנר ותי' דחיישינן שמא יחתוך זמורה קודם רכיבה, ובחידושי למס' עירובין כתבתי דלפ"ז י"ל דהיכא דהי' רוכב ובא מע"ש ונכנס שבת דאם יש עמו א' יהי' לפ"ז א"צ לירד דהרי מקודם רכיבה הי' חול ועתה שרוכב עוד הרי יש א' להזכירו ודו"ק והשתא לפ"ז דממתני' דאין רוכבין לא הי' לפשוט משום שמא ישכח וירעיד דא"ל דטעמא משום יחתוך זמורה וא"כ גם כאן הוא הטעם משום שמא ישכח ויאכל א"כ בב' יהי' מותר לעלות לאילן כנ"ל בזה פשיט לי' מהא דתני הי' רוכב משמע דרוכב בא אפי' מע"ש וקשה אמאי אומרים לי רד הא יש להתיר בא' הולך עמו ש"מ דהטעם הוא שמא תרביץ הבהמה ויגביהנה בקול ובזה אין חבירו ידע למנעו ודו"ק היטב, וצ"ל תינח הבהמה, א"נ שמא תניח הבהמה שהוא יעשה מעשה תנוח וחבירו לא ידע מזה, אבל מ"ש הק"ע שהוא יגביהנה אח"כ קשה איך פשוט מזה דלא הוי הטעם שמא ישכח ויאכל דלמא כמו שהתם הוי מעשה שיגביהנה כן כאן הוי הטעם משום מעשה שיתלוש:
הגע עצמך שהי' הוגן אחר גדול פי' שאינו מכרת קולו ולא שייך שיעמידה בקול, והא דאמר גדול פי' דלא שייך לא זה ולא זה בי' לא שמא יעמידה בקול, ולא שיגביהנה ודו"ק, לזה השיב לי' שניי' הוא משום שביתת בהמתו וא"כ ה"ה הובן ויותר נ"ל דמבעי לי' אי הטעם דאין עולין הוא משום שמא יאכל ויתלש, או הטעם מפני שמרעיד האילן וזה גופא אסור א' דע"י הרעדה עולין ליחות האילן מענף לענף יגורם הצמחה וגם ע"י הרעדה נושרין התולעים מאילן ואסור זה בשבת, ונ"מ ג"כ לפמ"ש לעיל דאי משום הרעדה לפ"ז אפי' ב' אסורין, ולזה השיב לי' דכמו דברוכב אומרים לי' רד והוא ג"כ כמ"ש דאפי' ברוכב ובא מע"ש וע"כ הטעם שמא תניק הבהמה דע"י הרכיבה יונקים כח האברים שלה זה מזה ועושה בריאות יתר וא"כ הו"ל משום הבהמה עצמה אף באילן משום האילן, ומשו"ה בהוגן א' שגדול שכבר הוא בגדלו, ולזה השיב משום שביתת בהמתו וא"כ הוא משום הבהמה ה"ה כאן משום מרעיד האילן כנ"ל:
עיי' בש"ק ומה דתמה על הגליון וכ' זה קשה מן הראשונה איך שייך בבהמה שמא שכח ויאכל לק"מ דעכ"פ שייך שמא יחתוך זמורה, וה"ה כאן שמא יתלוש ועכ"פ אין פרושו נכון רק כמ"ש נראה יותר ודו"ק:
מאן דאמר נשענים בהא דמיסהך צבחר נ"ל דירושלמי מפרש כן דלית פלוגתא בנייהו דאי יש פלוגתא בנייהו א"כ הרי אמר דפליגו ר' בא בר ממל וחבריו וא"כ לפ"ז הלא יהי' הדין יחיד ורבים הלכה כרבים וכחברייהו וא"כ הו"ל לפרש מאן אמר דא ומאן אמר דא, ומדלא פירש ר' יוסי ש"מ לית פלוגתא בנייהו והאי דאמר נשענים והאי דאמר אין נשענים בתש והא דאמר איתפלגון היינו בלשונם בלבד:
אסור להושיט דבר ולהוליכו מאצלו דס"ל דכמו דבעפר הזיז עפר ממקומו, כך אסור במים, רק דלזה דהוי פצל מיא לכאן לשתות השיב דהוי כשובר את החביות לאכל גרוגרות, ונראה מירושלמי פה דס"ל דאין הטעם הוא שמא יעשה חייבות של שייטין אלא כמ"ש דחשיב כמזיז עפר:
ולא מספקין ולא מטפחין, סיפוק שהוא מחמתו כד"א ויחר אף בלק ויספוק את כפיו, ולא מטפחין טפיח שהוא לרצונו, עיי' בש"ק ד"ה ולא מספקין, ויפה כ' הש"ק דסיפוק תרווייהו משמע דהרי במס' ברכות דף נ"ט איתא רב קטינא דידי' אמר כפים סיפק שנא' וגם אני אכה כסי אל כפי והנחותי חמתי יעיי"ש הרי מבואר דסיפק הוא כף על כף, ועוד הרי כתיב ספקו עליך כפים, א"כ מבואר דמספקין היינו תרווייהו כף על ירך וכף על כף, אמנם הכל מחמת וחרון וצער, וכן כתיב יספיק עליו כפמו, אמנם מטפחין הוא גם לשמחה כדכתי' ויכו כף ויאמרו יחי המלך, ול"ק מה שתמה התוס' י"ט אמאי תנן כלל ולא מטפחין השתא מחמתו מכ"ש לרצו, די"ל הואיל ומטפחין אינו כ"א כף לכף, אבל כף על ירך לשמחה שרי, כיון דאין מכין כן לשמחה, ואולי טפוח הוא מלשון טפח דמכה רק בקיבוץ האצבעות ולפי הגירסא דאיתא בבבלי לא מטפחין ברישא ואח"כ לא מספקין לק"מ דהו"ל לא זו אף זו ודו"ק, והתוס' במס' ביצה דף למ"ד נראה דהיה להם הגירסא כירושלמי ביצה תנן אין מטפחין ואין מרקדין וכו' ש"מ דהיה להם הגירסא לא מספקין דאל"כ מדוע הניחו התנו באמצע, וכן הגירסא בשבת דף קמ"ח ע"ב וברש"י שם, והנה י"ל למ"ד לקמן הכין והכין אסור דאפי' לאחורי ידים כמי אסור טפוח א"כ לא קשה מידי השתא מחמתו אסור מ"כש לרצונו דנ"ל דקמ"ל דלרצונו אפי' לאחורי ידים אסיר אבל לר' יונה דמתיר לקמן לאחורי א"כ קשי' השתא מחמתו אסור מכ"ש טפיח לרצונו וע"כ צ"ל דאיהו מפרש אין מספקין בפירוש אחר ונ"ל דזה דעת הרמב"ם בפי' המשניות דפי' אין מספקין דהוא הנגון והכאה בצלצל, כי היכא דלא תקשה דהוי זו ואצ"ל זו כנ"ל וס"ל להלכה כר"י דס"ל לאחורי ידי' שרי' ודו"ק:
ואמר לי מופלא א' דהתוס' בביצה דף למ"ד שכתבו בד"ה לא מטפחין ולא מרקדין דבזמן הזה דאין אנו בקיאין בכלי שיר לעשות לא שייך למגזר בהו שמא יתקן ורמ"א הביאו זה להלכה דמה"ט יש מקילין בכל עיי' ברמ"א באו"ח סי' של"ט, ואמר די"ל מדהניח התוס' ברישא דאין מספקין וציינו רק על אין מטפחין משום דס"ל כרמב"ם בפי' המשניות דאין מספקין היינו ההכאת בצלצל דהוא כלי שיר גופא וס"ל לתוס' דזה אפי' בזמן הזה אסור ולא כתבו כן כ"א אלא מטפחין דהוי רק הכאה ביד אבל בכלי שיר גופא ס"ל לנוי' דגם זה בזמן הזה אסור ולא הקילו כ"א בטפוח וריקוד דאינו דומה לכלי שיר משא"כ צלצל, ולפמ"ש דהי' להתוס' הגירסא אין מספקין בתחילה אין ראיה כ"כ:
ופעם כתבתי הנה מ"ש התוס' יו"ט דאין מספקין היינו ג"כ כף על כף מה"ת לחלק בין מחמתו לרצונו לק"מ דה"א מחמתו מכה בכח יותר מגודל רוגזו משו"ה אסור אבל אם עושה לרצונו דאינו מכה בכח כ"כ ה"א דשרי קמ"ל ובאמת הירושלמי מקדים מספקים, ומה שהביא ראי' מקרא ספיק על ירך נ"ל אדרבה מזה ראי' להיפך דסיפוק משמע כף על כף דאמאי הוצרך לומר על ירך הו"ל לומר ספקתי אלא דסתם סיפוק הוי כף על כף וכן כתיב ספקו עליך כפים ואי סתם סיפוק הוי על ירך הו"ל לכתוב ספקו בכפים ומדכתיב כפים בלא בית משמע דספקו כפים זה על זה, וכן בבלק כתיב ויחר אף בלק ויספוק את כפיו הו"ל לכתוב ויספוק בכפיו דהיינו על ירך כף על ירך אלא מדכתיב ויספוק את כפיו משמע זה על זה, ולזה אמרה המשנה אין מספקין כל עניני ספוק כנ"ל והיינו מחמתו ואין מטפחין דהוא לרצונו ולא מכעס:
ובתוס' יו"ט. מתמה דלמא לא מטפחות היינו לאחורי היד ונ"ל מטפחות היינו לאחורי היד, א"כ הא דתנן בסוף מ"ק נשים במועד מענות אבל לא מטפחו' היינו אפי' לאחורי היד ואם היו סמוכו' למטה מטפחות היינו דווקא באחורי היד א"כ אמאי כתיב אח"כ אבל לא מקוננות הו"ל לכתוב אבל לא מספקות ודו"ק:
לצנעינו עיי' בק"ע דפי' לשון נדוי ונ"ל דוודאי ר"מ דעושין כן באחורי יד אלא דס"ל דהעומדים בחוץ לא ידעו שהוא באחורי יד ויתירו ג"כ בכף על כף וזה דאמר הותרה השבת שיתירו כנ"ל, וזה הוא דאמר מי הוא דאמר מי הוא זה דבא לצנעינו בתוך שנהי' מצנעין בתוך הבית שלא ישמע הקול מבחוץ:
ונ"ל ע"פ מה שתמה הש"ק לעיל בד"ה אלא כר"מ מדסיפא ר"מ מכלל דרישא לא ר"מ, והי' נראה לי לומר דלכאורה איך אמר דר"מ היא דאמר גפן שיבשה דלמא שאני התם דחיישינן דלמא אינו יבש לגמרי, משא"כ כאן דחשש שמא יתלוש וביבש הרי ליכא פירות, והי' נ"ל לומר דהא דתנן התם ר"מ אומר אף צמר גפן היינו אפי' ביבש הצמר גפן אפ"ה אסור ואע"ג דאפי' בלח בצמר גפן ג"כ ליכא איסורא דאורייתא רק אטו גפן דדומה לו ואפ"ה אסור בה, וזה דאמר הירושלמי הלכה דר"מ ירצה זה הלכה דגפן שיבשה היא ג"כ דר"מ בצמר גפן ודו"ק:
והשתא לפ"ז הכי יתפרש דר"מ היא דר"מ אומר גפן שיבשה, וזה הלכה הוא ג"כ דר"מ בצמר גפן דאסור אסי' ביבשה, וא"כ גזרינן יבש אטו לח, ולח גופא הוא אטו גפן, ה"ה כאן יש לאסור יבש אטו לח, ומתורץ קושיתי והשתא ר"מ לשיטתו דגזר כל כך אפי' בצמר גפן ה"ה גזר ג"כ אחורי יד אטו יד על יד אע"ג דיד על יד אסור רק משום שמא יתקן כלי שיר הרי איהו גזר כ"כ לזה אמר רבי מי זה בא לרדותינו ודו"ק:
מאי מקשה על כרסה בשובתא נ"ל דעושין כן משום רפואה נהגין העם בחולה, עיי' בק"ע באדם שהוא מן הטבור ולמעלה וקשה לי ומן הטבור אפי' באדם בריא וודאי מותר, ונ"ל דבחולה היינו בחול, כדלעיל בחולה מי היתר לך, אבל בשבת אסור, ויש לעיי' הא דחשיב לי' בחול מי היתר לך הא בנשוי אמר בנדה דמותר וא"כ שפיר בעי בשבתא:
אמר כן להלכה פי' הא דאמר אסור לדון היינו להלכה אבל הא דתני ר"ה דדנין דיני ממונות היינו מצד דין תורה משום דאין צריך דיני ממונות להלין עד למחר, ובק"ע פי' להיפך ואינו נראה:
ודע דרמב"ם בפ' י"א מה' סנהדרין ה' ב' כ' וז"ל אע"ג שדנין דיני ממונות בכל יום מן התורה שנא' ושפטו את העם מדבריהם למדו שאין דנים בע"ש ובכ"מ שם מחק מלת למדו דלא מצינו דלמדו כן רק בירושלמי פה אמר ר"א אסור לדון דיני ממונות בע"ש אמנם נ"ל דס"ל לרמב"ם דר"א למד מלשון המשנה בסנהד' ריש פ' א' דיני ממונות דחשיב ההפרש בין דיני נפשות לדיני ממונו' ולא חשיב ג"כ דיני נפשות אין דנין בע"ש ודיני ממונות דנין ועוד דסיימה לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט הו"ל לסיים בדיני נפשות אלא וודאי מדסתמה המשנה משמע דאפי' דיני ממונות אסור דהואיל ומצד הדין אסור בדיני נפשות גזרו חכמים ג"כ בדיני ממונות הואיל ויש בו ג"כ שמתוך טרחת שבת וי"ט לא יהיו מתון בדין וזה שכ' הרמב"ם ומדבריהם למדו ירצה מלשון המשנה כנ"ל ר"א דאסור ודו"ק, וא"כ לפ"ז אע"ג דר"א נקיט רק שבת ה"ה ג"כ בעי"ט אסור וכן פסק בח"מ סי' ה' אלא דעכ"פ יש לעיי' מדוע נקיט ר"א דווקא ע"ש והיה נראה לומר מדנקיט המשנה אין דנין משמע דווקא ביו"ט הא בעי"ט שרי, אלא דלפמ"ש מבואר ממשנה דסנהדרין הנ"ל דגם בעיו"ט אסור וא"כ הרי המשניות סותרין אהדדא ולזה י"ל דסתמא בתרא עדיף והרי סנהדרין הוא סתמא בתרא דס"ל דאין דנין בע"ש ויו"ט, ואע"ג דבתרי מסכת אין סדר מ"מ בתרי סדרים וודאי יש סדר, ואפשר לומר דנקיט ע"ש לרבותא לא מבעי בעי"ט דאסור דהואיל ואיכא טירדא דב' יומי כי בגולה עבדינן תרי יומי י"ט ויש לחוש שלא יהיה מתון אלא אפי' בשבת דלא הוי כ"א טירדא דחד יומא אפ"ה אסור ודוק, וראיתי בתומים דהא דאסור לדון בע"ש היינו דווקא להתחיל בע"ש אבל בהתחיל ביום ה' מותר לגמור בע"ש דהרי אפי' בד"נ מותר ביום ה' אע"ג דגומרין לחיבה בע"ש אפ"ה מותר ולא חיישינן שמא יכשלו מחמת טירדא דבשבת, ולפענ"ד לא דמי דשאני ד"נ דהוא בכ"ג דלא שייך לומר דכ"ג יטעו משא"כ בדיני ממונות דהוא אפי' ביחיד מומחא שייך לחוש שמא יטעה, והנה נ"ל לומר דהא דאין דגם בע"ש ויו"ט הוא דווקא לגמור הדין משום דיש לחוש שלא יהיה מתון אבל באינו רוצה לגמור הדין רק לשמוע הטענות מותר, כיון דלא שייך שיטעה, אבל בשבת ויו"ט אף משום ממצוא חפצך ודבר דבר, והשתא לפ"ז ל"ק הא דקתני ולא דנין משמע דבעי"ט מותר י"ל הא דמותר בעי"ט היינו באינו גוער רק לשמוע הטענות ודו"ק:
רשב"ל אמר אין מקדישין, עיי' בש"ק מה דתמה מבבא בן בוטי ולפענ"ד מבבא בן בוטי אין ראיה ע"ד שאמרו פעמים שביטולה של תורה זה קיומה וא"כ הואיל וזה קיומה של תורה להורות דהלכה כב"ה לכך הותר אבל אדם יחידי וודאי י"ל דאסור להקדיש מטעם שבות לפיכך לא מביא הגמרא ראיה לר"י מבבא בן בוטי וכן ל"ק ארשב"ל ודו"ק:
גם י"ל הלא לקמן קאמר ר' שמי אפי' למ"ד אין מקדישין באמת מותר להקדיש בעזרה משום דאין שבות במקדש וא"כ ל"ק כ"א אדאית תני הולך אצל מוכרי פסחי' גם זה לק"מ דס"ל דכיון דיש מוכרי פסחים מדוע יעבור אשבות דלא צריך, אבל היכא דליכא מוכרי י"ל דג"כ ס"ל אין שבות במקדש:
ועוד י"ל דהכי קיימ"ל דב' מביאין עולה ביחד וכן בפסח יכול למנות עם חבירו וא"כ שפיר ס"ל דאין מקדישין דלמה לים לעבור הרי אפשר לו לצרף וא"כ לק"מ גם מבבא בן בוטי ודו"ק:
שלא לעשות סעודת אירוסין, ובמ"א סי' תמ"ד תמה מהא דתנן במשנה פ' אלו עוברין ההולך לשחוט את פסחו ולאכל סעודת אירוסין בבית חמיו ואולי יש לפרש דדייק אסור לארס אשה, דייק במארס אלמנה שכבר היתה אשה ובזה קיל דאסור לעשות סעודה ועיי' בכתובות דף ז' דיש חילוק בין בחור שנשא בתולה או אלמנה, ובזה יש חילוק בענין הסעודת דבע"ש אין עושין אבל בבחור שמארס בתולה יש לומר דמותר לעשות אפילו סעודה ולק"מ ממשנה דאיירי בבחור עם בתולה, אלא דאין זה במשמעות המשנה דמשמע דבכל ענין מותר, ואולי י"ל דירושלמי דאמר אסור בסעודה שקודם האירוסין וזה אסור אבל אחר שאירס מותר וכן דייק במתני' בבית חמיו דכבר קדש והוי חמיו ודו"ק:
הלכה ה
ומברכין על השלהבת, עיי' בש"ק הנה על בבלי דידן כ' דלק"מ הא דלא חשיב הא דאין מברכין על הגחלת די"ל דחומרה דגחלת וקולא לא קתני, ותמי' מאי קולא וחומרא הוא זה במה דאין מברכין הגחלת, אמנם נרא' דהכוונה הוא דברייתא לא חשיב אלא הנהו דברים דטעמא דגחלת יותר משלהבת משום דיש בה ממש אבל הא דאין מברכין עליה לא בהא תלי' ופשוט:
אמנם על הירושלמי שפיר קשה דאיהו חשיב הא דאין מברכין אגחלת מדוע לא חשיב הא דגחלת כרגל בעלים ונראה בעיני לומר ע"פ מה דאיתא במס' מכות דף כ"ב דמקשה הגמרא ולחשיב נמי זורע בנחל איתן, וכן חורש בעצי אשירה, וכל אינך דמקשה שם וכתבו התוס' שם בד"ה מתקיף דע"כ צריכין לתרץ אאלו קושיות דתני ושייר ואע"ג דתנא תני מנינא יעיי"ש וא"כ י"ל ג"כ כן אירושלמי דתני ושייר אע"ג דקתני חמשה, ואע"ג דהתוס' כתבו שם לחלק יש לומר דדרך הירושלמי דאפי' היכא דתני מניינא נמי שייר, אלא דעכ"פ הא צ"ע מאי שייר דהאי שייר, ונ"ל דוודאי היכא דתני מניינא לא שייך לומר תני ושייר, אבל היכא דתני האי מנין פעם א' וגבי לא שייר אע"ג דבשאר מנין זה דתני שוב אצלו היה לו לחשיב עוד א' י"ל דשייר ולא שייך לומר מאי שייר די"ל הואיל ותני זה המנין במקום א' ושם הוא דווקא משו"ה הני ג"כ אצלו זה המנין ושייר א' כי היכא דיהיה המנין שוין, וא"כ לפ"ז הירושלמי דתני ה' דברים נאמרו בגחלת וה' דברים בשלהבת, והנה הה' דשלהבת נלפענ"ד דדווקא קתני משום דליכא להקשות ליתני שלהבת בכל מקום דא"ל דנפקא לי' מק"ו דמוציא שלהבת פטור אע"ג דהוצאה דאורייתא אפ"ה פטור בשלהבת ק"ו בתחומין דרבנן דשרי וא"כ לא איצטרך ליה למתנה ואין להקשות איך קתני במתני' שלהבת בכל מקום הלא נלמד מסיפא דקתני שלהבת פטור י"ל דמתני' איידי דגחלת תני לה, דקתני הגחלת כרגלי הבעלים וזה ע"כ צריך למתנה דלא נלמד מסיפא דמוציא גחלת חייב דא"ל דווקא בהוצאה דאורייתא חייב אבל בתחומין ה"א דהוי כרגלי כל אדם קמ"ל ואי קתני ברישא הגחלת כרגלי בעלים הא' עכ"פ לענין חטאת אינו חייב קמ"ל, והשתא לפ"ז הירושלמי אמר ה' דברים נאמרו בגחלת וה' בשלהבת ובשלהבת ע"כ ה' דווקא כנ"ל קתני ג"כ בגחלת ה' אע"ג דיש לו לחשוב עוד א':
א"נ י"ל ע"פ מה דאיתא במס' יומא דף מ"א הא בקולחת הא בנכפפת דהיכא דמשליך האי זוג ושני תולעת בקולחת פסול וצריך להביא אחרת אבל בנכפפת כשירה, וא"כ לפ"ז קשה על הירושלמי דלחשוב הא דשני תולעת שהשליך בשלהבת ובגחלת כשר וע"כ נראה לומר דאה"נ דתני ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר י"ל דשייר ג"כ הגחלת כרגלי בעלי' ושלהבת בכל מקום ומתורצים כל הקושיות ודו"ק:
סליק מסכת דביצה.