אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת ביצה › המביא פרק ד

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת ביצה · המביא פרק ד

אין צדין פרק ג

הלכה ב

נוטלין עצים וכו', עיי' היטב בסוגיא דבבלי דף למ"ד ע"ב וקשי' לי טובא לר"ע דדריש דמה חג לה' אף סוכה לה' א"כ למה לי לך גבי סוכה למעט גזול כמבואר במס' סוכה דף ט' ע"א הלא זה נלמד מהיקשא דסוכה לחג דמה חג גזול פסול מדכתיב קרבנו כמבואר בסוגיא דיאוש בב"ק דף ס"ו ע"ב דמקשה לי' אביי לרבה מקרבנו וכו' א"כ ה"ה בסוכה גזולה פסולה ולך למה לי, ולתרץ זאת היה נראה לי להקדים מקודם קושי' עצומה מה שהקשתי על הפרישה בסוגיא דפרה וטלית בב"ב דף מ"ד דרצה לתרץ קושית התוס' שם בד"ה דווקא מכר מהא דמקשים דבירושלמי משמע דיאוש מועיל בקרקע, דיש חלוק בין יאוש טוב ויאוש גרוע דיאוש טוב מהני אפי' בקרקע והירושלמי איירי ביאוש טוב כן היכן דבריו ואני הקשתי עליו דא"כ מאי מקשה הגמרא בב"ק מקרבנו ולא הגזול דש"מ דיאוש ל"ק דלמא הבריית' איירי ביאוש גרוע ורבה איירי ביאוש טוב אלא וודאי דאין חילוק בין יאוש ליאוש דמה לי יאוש טוב או גרוע אי יאוש קונה קונה אפי' ביאוש גרוע ואי לא קונה אפי' יאוש טוב לא מהני וא"כ נפל תירוץ הפרישה ז"ל ודו"ק, אמנם נ"ל לומר משום דאדרבה לפי דבריו נראה לי דמתורץ קושיתי הראשונה דאי מן ההיקש דקרבנו ה"א דביאוש ברוע דווקא גזולה פסולה ואה"נ בקרבן דווקא ביאוש גרוע גזול אבל ביאוש טוב ה"א דמהני בין בסוכה בין בקרבן לפיכך כתבה התורה לך גבי סוכה להורות דאפי' ביאוש טוב כמי פסולה וא"כ מתורץ קושייתינו דהיינו דהוצריך למכתב לך גבי סוכה להורות על יאוש טוב דלא קנה דמחג לא הוי ידעינן רק יאוש גרוע, והשתא לפ"ז איכא למימר דהשתא דכתיב לך גבי סוכה דאפי' יאוש טוב נמי לא מהני א"כ מקשינן להיפך ג"כ חג לסוכה דמה בסוכה אפי' יאוש טוב לא מהני ה"ה בקרבן, וא"כ לפ"ז מקשה הגמרא שפיר מקרבנו ולא הגזול וכ"ת דאיירי ביאוש גרוע זה אינו כיון דכתיב ג"כ לך ודו"ק היטב:

והשתא לפ"ז אמרתי דהיינו דאזיל רב ששת לשיטתו בסוגיא דפרה וטלית דף מ"ג ע"ב דמשני דאיירי בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי וכו' משום דס"ל כר"ע פה בסוגיא דדריש דמה חב לה' א"כ תקשה לך ל"ל וע"כ צריכין אנו דאצטריך לך ליאוש טוב וא"כ לפ"ז לק"מ דברישא אמאי אינו מעיד משום דיאוש ל"ק וכ"ת הא בירושלמי משמע דיאוש קונה התם איירי ביאוש טוב ודו"ק היטב:

אלא דכבר אמרתי בחילוקי ליאוש תירוץ אחר על הפרישה הנ"ל והוא דבסוכה ר"פ לולב הגזול מקשה התוס' דכאן נפקא לי' הגמרא מקרא דמכם ובב"ק נפקי' לי' מקרבנו ואמרתי שם דתרווייהו צריכי חד ליאוש גרוע וחד ליאוש טוב דאי לא הוי רק קרא א' ה"א דווקא ליאוש גרוע אתי' אבל יאוש טוב ה"א דמהני לכך איצטריך קרא אחר והיינו דאיצטריך קרבנו ומכם והשתא לפ"ז מתורץ שפיר ג"כ קושייתינו על הפרישה דגמרא מקשה שפיר מקרבנו וכ"ת דלמא הקרא איירי ביאוש גרוע זה ליתא כיון דאיכא עוד קרא אחר דמכם ודו"ק:

אמנם אם זה התירוץ אמת הדרה קושייתינו לדוכתה דל"ל קרא דלך וכ"ת ליאוש טוב זה אינו דזה נלמד מן קרבנו ומכם וכמ"ש, אמנם לעשות סנגרין לדברי אומר אני דהתוס' מקשה עוד במס' סוכה ר"פ לולב הגזול דכאן איצטריך מכם ללפני יאוש והתם בב"ק קאמר הגמרא דללפני יאוש לא צריך קרא ע"ש, ע"כ אומר אני דבאמת כך כוונת הגמרא בב"ק אלימא לפני יאוש ל"ל קרא והכוונה דלמה לי קרא דקרבנו הלא כבר אית לן קרא דמכם אלא דאביי לא פירש דבריו כ"כ כלפי רבה רבו אלא לאו לאחר יאוש ואפי' ביאוש טוב מכח קרא דקרבנו ולך דגבי סוכה ודו"ק היטב בזה:

הנה הריף בסוגיא פה אינו מביא כלל תי' הגמרא סיפא אתאן לסוכה דעלמא ולכאור' צריכין אנו לומר דלא הי' לו הגרסא כלל בסוגיא דלפניו ואני אומר דהי' להאלפסי ג"כ טובים השנים גרסות לפניו אלא דהוא הכריע דגרסתו היא העיקר משום דלשיטת רש"י ותוס' ובעל המאור צריכין אנו לומר דסיפא ואם התנה עלי' הכל לפי תנאי לא הוי דומי' דרישא דרישא איירי בסוכה דמצוה וסיפא איירי בסוכה דעלמא וא"כ לא הוי דועה רישא לסיפא דמתחיל ושוין בסוכת חג בחג ועלה קאי ואם התנה דהיינו נמי בסוכה דמצוה ולא בסוכה דעלמא אמנם לפי שיטת הריף הרוחנו זה הדוחק ואיירי האי דאם התנה נמי בסוכה דמצוה לפיכך נקיט הריף האי גרסא לעיקר כנ"ל ברור:

אמנם אם אמר דבעבור כן נקיט הריף האי גרסא לעיקר אף אנו יכולין להקשות דמדוחק א' יבא ולדוחק אחר בא דתקשה א"כ אמאי קאמר הגמרא אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלה איתקצאי לשבעה מ"ש עצי סוכה הואיל ובני סוכה נמי הדין כן והר"ן תירץ דנקיט כן איידי דנקיט ר"ע ור"י ב"ב האי לשון אומר אני דלא זכיתי להבין דברי קדשו דהלא גם עלייהו קשה אמאי נקיט עצי סוכה בשלמא לשיטת רש"י ניחא דלא נקיט כוי סוכה משום דלנוי סוכה מהני תנאי דאינו בודל ולעצי סוכה לא מהני תנאי כלל אבל לשיטת האלפסי קשה, ע"כ נראה לענ"ד הקלושה לומר דר"ע לא דרש מהאי קרא רק דווקא עצי סוכה דהאי דווקא איתקש לחג דסתם סוכה לא הוי רק דפנות וסכך ולא יותר אבל נוי סוכה לא איתקש לחג אלא דמדרבנן אסור מטעם דהוקצה למצותו והיינו דנקיט ר"ע דווקא עצי סוכה בלשונו, אבל הגמרא דקאמר אבל עצי סיכה לשנא דר"ט נקיט ולא הוי בנוי רק מטעם מוקצא למצוה, והשתא לפ"ז מתורץ קושיתינו על הר"נ, ומתורץ ג"כ קושית התוס' בסוגי' בד"ה אבל עצי סוכה דמקשה דעתה משמע דטעם הוא משום מוקצה ולעיל קאמר הגמרא דטעם הוא משום דמה חג לס' אמנם לפמ"ש ניחא ודו"ק:

הנה הרמב"ם לא הביא הדין דבאסורייתא ותמי' מדוע אינו מביא דין המפורש בגמרא ונראה לענ"ד דהיה לו להרמב"ם שיטה נכונה בסוגיא והוא דלכאור' י"ל במאי פליגי רב מנשה ושמואל ועוד דהא תרווייהו דינים בסמוך לדפנות ובאסורייתא דמותר המה מילתא דפשיטה ומאי אתא לאשמעינן בהא, גם דברי רש"י לכאור' צריכין לי עיון גדול דבסמוך לדפנות פי' רש"י כיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלי וכו' משמע אף אי בטלינהו אפ"ה אינם בטלים ובאסורייתא מפרש רש"י וז"ל מדלא התיר אגדן לא בטלינהו משמע דאי בטלינהו באמת אע"ג דלא התיר אגדן הוי בי' סתירה אוהל והדבר תמויה מאוד איך שייך לומר דקנים המחוברים באגודה יהיו שייכין לסכך אי בטלינה ע"כ נלענ"ד לומר דוודאי הא דמשני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות הוי הרבותא משום דבמס' ב"ב איתא מבואר בגמרא שם דדרך בני אדם לזקוף קנים ולתחבם סביבות הכתלים כדי שלא ילקו מן העוברים ושבים והשתא לפ"ז היינו דאתא לאשמעינן דאע"ג דבטלי להנהו הקנים לדפנות וגם שייכין להם כדי שלא ילקו אפ"ה מותר ללקחם ביו"ט ודו"ק:

והנה לכאורה נראה דוודאי הא הוי מילתא דפשיטא דבאסורייתא מותר ולא איצטריך התנא לאשמעינן הא אלא הא דקאמר הגמ' באסוריית' הכוונה הוא כגון שמתחילה הניתן על הסכך קשורין ואח"כ נתנתק הקשר וא"כ ה"א כיון דהסכך אינו ארוג והקשר נתנתק אסור קמ"ל כיון דמתחילה לא בטלינהו מותר והיינו דכתב רש"י דלא בטלינהו דאי בטלינהו והקשר נפסק בוודאי לית דין ולית דיין דחייב ומתורץ קושייתי על רש"י היטב ודו"ק:

והשתא לפ"ז נראה דהיינו דלא רצה שמואל לתרץ דמתני' איירי באסורייתא משום דא"כ פשיטא, וכ"ת דאיירי בנפסק הקשר ופטור משום דלא בטלינהו איכא למימר דבהא אפשר דשמואל נמי אוסר כיון דהסכך אינו ארוג:

אלא דלפ"ז קשה לי דא"ב מאי הקשה הגמרא לקמן ור"ש מתיר והא קא סתר אהלה לשני דהכא פרושו אין בטלים מן הסוכה אפי' באסורייתא לשמואל אלא מן הסמוך לה דהיינו סמוך לדפנות ור"ש מתיר דהיינו באסורייתא וצריך לומר דאין ה"נ דהוי מצי למימר כן לשמואל אלא דגמרא רצה לתרץ אף אליבא דר' מנשה וא"כ הרמב"ם דלא הביא רק תירוץ דשמואל שפיר ניחא דלא הביא דאיירי בסוכה כפולה ורעועה ודו"ק, והא דנקיט תירץ דשמואל לעיקר טפי מר' מנשה משום דשמואל בר סמכי' הוי טפי מר' מנשה ודו"ק:

ר"נ ב"י בעי ויש אדם מתנה לסתור אהלים פי' כיון דנתכוין לעבותה איך מהני תנאי, ואמר הירושלמי ואומר לפני שמואל פי' דהי' א' אומר לפני שמואל, בטפול לה והוה פי' דהיו סמוך לה והוה פי' שהי' מקדם סמך לסיכה אבל הוא לא הסמיך ולא ידעינן אם הראשון הי' מתכוין לעבותה או לא, ולזה עכ"פ מהני תנאי:

רנב"י הוי בה פי' דר"נ אמר דאיירי דהוי מתחילה אדוק בה אך עתה אינו אדוק בה ולזה מהני תנאי כנ"ל אבל פי' הק"ע דחוק:

הלכה ה

ואין חותכין את הנייר לצלות עליו מליח וכו', נשאלתי אי מותר להניח נייר על האסכלה שצולין עליו הכבד כדי שלא תשרף הכבד, והשבתי עיי' בטו"ז יו"ד סי' ס"ה ס"ק ב' שמתיר לצלות כבד כשהיא מכורכת בנייר על האש ולא אמרינן דנייר מפסיק בין הכבד ובין האש והוי כבישול מדשרי בצולה המוח בקרומו על האש עכ"ל, אמנם בתשובה מאהבה ח"ר סי' פ"ד הביא בשם הגאון נודע ביהודה לאסור וכ' דאינו דומה לקרום דהתם הדם בתולדתו, והביא ראיה דהרי מועיל מליחת עצם למוח שבתוכו כדאיתא בסי' ע"א בהגה ס"ג ג' ובוודאי אם עושה מעצם כלי וימלח בי בשר דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב וע"כ משום דכך הוא הטבע בתולדתו שזב המוח בעצם עצמו אבל לא בכלי אחר ה"ה נורא שייב דמא בקרום עצמו, אבל אם כלי אחר מפסיק כי האי נייר אסור עכ"ל, וכן נרא' לפענ"ד ראי' ממתני' כאן דתנן אין חותכין את הנייר לצלות עליו מליח עיי' רש"י דג מליח ויש לדקדק אמאי לא נקטה המשנה סתמא לצלות עלי' אלא וודאי דלצלות בשר על נייר אסור, ואין לומר דנקיט מליח משום אין שוברין את החרס דקתני קודם ועל החרס וודאי בוודאי דווקא מליח שרי אבל בשר שלא נמלח בוודאי אסור דא"כ הו"ל לתנא למתנה איפכא אין חותכין את הנייר ואין שוברין את החרס לצלות עליו מליח אלא וודאי דנקיט מליח משום נייר דאי לא מליח אסור לצלות על הנייר דהו"ל כנתבשל:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה