אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת ביצה › אין צדין פרק ג

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת ביצה · אין צדין פרק ג

יום טוב פרק ב

הלכה ב

יש להקשות מאי פריך מי מודיע הרי במתני' לא קאמר אלא א"כ ידוע שנצודו מעי"ט, וא"כ מאי קושי' מי מודיע דלמא כגון הוא גופא הלך שם מעי"ט וראה שנצודו מעי"ט, ונראה דהיה סובר הירושלמי דאי הכוונה כמ"ש א"כ זה פשיטא וא"כ הו"ל לתנא לתנות בקיצור מצודה חי' וכו' לא יטול מהם ביו"ט דספק מוכן אסור ור"ג מתיר וכו' כיון דע"כ צריכין לאוקמי' בחסורי מחסרה אע"כ דאשמעינן בהא דאמר אא"כ יודע שנצודו מעי"ט ג"כ איזה חידוש דאע"ג דלא ראינו שנצודו מעי"ט אפ"ה שרי לזה פריך מי מודיע, לזה מתרץ דאיירי דבא ומצאם מקולקלים ואע"ג דלא ראה שנצודו מעי"ט מ"מ כיון דמצאן מקולקלים בידוע שנצודו מעי"ט:

ואין הכוונה דמצאן מקולקלים מעי"ט כדאיתא בבבלי בדברי רשב"א רק ה"פ אם נתקלקלה המצודה היינו תיכף משחשיכה תלך ומצא המצודה מקולקלת א"כ בידוע שמעי"ט נצודו דאי נצוד ביו"ט כיון שלא היה כ"א זמן מועט בתוך המצודה כיון שתיכף משחשכה הלך לראות א"כ בשעה מועטת כזה לא היו כל המצודות מקולקלים אלא שמעי"ט נצודות ודו"ק:

לזה מקשה הירושלמי דחש לומר שמא לא נצודו מעיו"ט כיון דעכ"פ לא ראה אותן מקולקלין מבעוד יום דלמא מכחה הגדול נדנדה וקלקלה המוצודת בשעה מועטת לזה מתרץ בפורש בחורשין וכמ"ש בק"ע, כנ"ל בפשוט הסוגי' וכן נראה דעת הק"ע ודו"ק ודלא כמו שהבין הגאון מו"ה יוחנן זצ"ל בספרו בינה לעתים דאם נתקלקלה המצודה דקאמר הירושלמי היינו דבא ומצאן מקולקלין מעי"ט כדאמר רשב"א וע"ז פריך דאפי' במצאן מקולקלין מעי"ט נמי חש לומר שמא לא נצודו מבעוד יום ותמה בזה הרב המגיד בפ' ב' מס' י"ט ה' ח' דכ' דלא בזכר בהלכות וברמב"ם דינא דרשב"א דמצאן מקולקלין בעי"ט בידוע שמעי"ט נצודו לפי שדבר הכרחי ופשוט הוא עכ"ל, והרי בירושלמי פה מבואר דלאו סי' מובהק הוא דהרי אפי' במצאן מקולקלין מעי"ט נמי פריך וחש לומר שמא ניצודו בי"ט עכ"ל, אבל לפמ"ש לק"מ דאין הירושלמי אומר דאיירי במצאן מקולקלין מעי"ט כמו שאמר רשב"א רק סתם קאמר אם נתקלקלה המצודה וכו' והוא כמ"ש ודו"ק:

וא"כ אדרבה לא די שאין קושי' מזה הירושלמי אלא דאפי' ראי' להרב המגיד דא"כ הכל קשה מדוע לא מוקי באמת הירושלמי דאיירי במצאן מקולקלין מעי"ט, אלא וודאי דבהא פשיט' וא"כ הדרה קושי' לדוכתה דהו"ל למתני' לקצר ולנקוט לא יטול מהם בי"ט דס' מוכן אסור כמ"ש משו"ה הוצרך לאוקמה דאיירי שנתקלקלה המצודה בי"ט וכמ"ש וא"כ יש ראיה מזה הירושלמי להרב המגיד ודו"ק היטב בזה:

אלא דמ"מ מסוגית הבבלי יש לתמו' ארב המגיד הנ"ל דהרי המהרש"א כ' דלפי מה דאמר הגמרא דשמואל אמר הלכה כרשב"א ע"כ פליגי ת"ק ורשב"א דת"ק ס"ל דאין שוחטין מן הרשתות ומכמורת אפי' במצאן מקולקלין מעי"ט ורשב"א פליג עלי' בהא וא"כ לפ"ז עכ"פ אין הדבר הכרחי דתרי הת"ק אוסר אפי' במצאן מקולקל מעי"ט וכן תמה הגאון מו"ה יונתן זצ"ל שם, והיה כראה דעיני לתרץ בב' אופנים א' דלכאורה בלא"ה יש להקשות על המקשן דמקשה הא גופא קשי' וכו' וכ' רש"י ז"ל דסבר דבא ומצאן מקולקלין בי"ט היינו שבא שם משחשכה וראה שלא היו מקולקלין ואח"כ ראה שהם מקולקלין דוודאי בי"ט ניצודו, א"כ הו"ל להקשות כפשוטו מאי קמ"ל רשב"א רישא פשיטא וסיפא פשיטא וע"כ צ"ל דס"ל די"ל דרישא קתני לאפוקי מת"ק דס"ל דאפי' במצאן מקולקל מעיו"ט נמי אין שוחטין ודו"ק, והא דאמר רשב"א מצאן מקולקלין בי"ט אע"ג דזה פשיטא י"ל דנקיט כו איידי דרישא, אבל כדמתרץ לי' הגמרא דסימה הכוונה נעשה כמי שנצודה בי"ט א"כ י"ל דמצאן מקולקלין מעי"ט לא פליגי ת"ק ורשב"א דאדרבה בהא פשיטא דבוודאי מעי"ט נצודה והא דנקיט לי' רשב"א איידי דסיפא ודו"ק, והשתא לפ"ז י"ל דפליגי ת"ק ורשב"א בס' מוכן דת"ק אמר אבל לא מן הרשתות ומכמורת משמע דווקא לכתחילה אין לשחוט אבל אם שחט בדיעבד מן הרשתות מותר דבדיעבד י"ל ס' מוכן מותר ורשב"א אוסר אפילו בדיעבד והשתא לפ"ז בהא דאם מצאן מקולקלין מעי"ט יש לומר דלא פליגי כלל ושפיר לא הביאו הרמב"ם ודו"ק:

א"נ י"ל דס"ל דפליגי רשב"א ות"ק בהא דוודאי כ"ע ס"ל במצאן מקולקלין מעי"ט בידוע שנצודו מעי"ט אלא דאפ"ה אוסר ת"ק ליקח מרשתות אפי' במצאן מקולקל מעי"ט דגזרינן דאי נתיר במצאן מקולקל מעי"ט יקח ג"כ אפי' במצאן מקולקל רק בי"ט ורשב"א ס"ל דלא גזרינן והשתא לפ"ז כיון דהרמב"ם נקיט לשון המשנה לא יטול מהם בי"ט אא"כ יודע שמעי"ט נצודו א"כ מבואר להדי' דמותר ליטול ממצודה וכרשב"א ודו"ק היטב:

ועיי' בענין זה בבבלי, ויש לתמוה מאי פריך בבבלי אמילתא דרשב"א היא גופא קשי' ע"פ מ"ש הר"נ בסוגיא לפי גרסת האלפסי דגרס הכתו בכי גינא דגדו להו גוים אסא ביומי טבא דלא ס"ל לרבינא בכדי שיעשו יע"ש א"כ לט"ז שפיר מצינו למימר דרשב"א בס' מוכן עכ"פ לא מצרך כדי שיעשו וא"כ דלמא ה"ק בא ומצאן מקולקלין מעי"ט בידוע שמעי"ט נצודו הא ספיקא אסורין באכילה אבל לא בכדי שיעשו מצאן מקולקלין בי"ט אסורין אפי' בכדי שיעשו הא ספיקא מותר בכדי שיעשו וצ"ע:

והי' נראה לומר דזה הוא דווקא קושי' לשיטת התוס' וה"ג דהטעם בכדי שיעשו שלא יצוה לנכרי וא"כ כיון דע"כ כאן דלא שייך האי סברה רק שמא יכך ויצוד וא"כ שפיר א"ל דווק' בוודאי יו"ט אבל בס' י"ט הואיל ואיכא ג"כ טרחא לא חיישינן, אבל לשיטת רש"י ז"ל לק"מ:

ועפ"ז יש לתרץ מאי קא מיפלגי הנהו א"ד לה אשוחטין מן הנגרון, משום דלכאורה קשה מאי פריך מעשה לסתור דלמא הא דקתני מותרין הן היינו בי"ט שני וצ"ע לשיטת רש"י ז"ל, אמנם לשיטת ה"ג לק"מ ויש מזה ראיה לשיטת ה"ג ודו"ק:

וא"כ י"ל דלמקשן היה קשה ג"כ האי קושי' הא גופא קשי' וע"כ הי' מתרץ כקושיתינו וא"כ מוכח כשיטת ה"ג וא"כ שפיר פריך מעשה לסתור, אמנם האיד היה סובר כשיטת רש"י וא"כ מעשה לסתור לק"מ וע"כ דמני לה אשוחטין מן הנגרון ודו"ק, ויש לישב לפ"ז מאי דפליגי רב ולוי ע"ש מה שהקשה מהרש"א לרב דאמר מותרין לקבל מאי פריך הא גופא קשי' ובאמת י"ל משו"ה אמר רב מותרין לקבל וסובר כשיטת רש"י משא"כ לוי סובר כשיטא ה"ג וא"כ בלא"ה לק"מ:

והשתא לפ"ז מתורץ מאי דמקשה מדגי' מפולמין בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר וצ"ע מאי סברה היה לו מקושי' דולטעמך אמנם לפמ"ש ניחא משום דקשה מאי פריך פירות בני יומן מי שרי באכילה דלמא הך מותרין היינו בי"ט שני אבל לשיטת ה"ג לק"מ, וא"כ לפ"ז הכי פריך בשלמא למ"ד מותרין וא"כ לק"מ קושיית היא גופא קשי' וא"ל כשיטת רש"י וא"כ לק"מ דא"ל מותרין היינו ביו"ט שני ודו"ק אבל ללוי דאמר מותרין באכילה ולדידי' ע"כ צריכין לתרץ כשיטת ה"ג שפיר קשה פירות בני יומן מי שרי באכילה ודו"ק:

אמנם אפ"ה מקשה הגמרא ולטעמך משום דפ"י מקשה מאי קא סבר רב אי סבר טעמא דרב משום מוקצה א"כ אפי' לטלטל הו"ל לאסור ואי קסבר דר"ג לית לי' מוקצה א"כ אפי' באכילה שרי, וקאמר וכ"ת דסבר באכילה כר"י ובטלטול כר"ש א"כ אפי' וודאי נמי שרי אע"כ הטעם שלא יתנה ממלאכת י"ט יע"ש וא"כ לפ"ז י"ל דשפיר קאמר דרב לסברתך מ"ט אי מצד מוקצה אפי' וודאי נמי וא"כ פירות בכי יומן מי שרי באכילה וע"כ הטעם שלא יהנה וא"כ אפי' י"ט שני כמי משום דנהנה ממלאכת יו"ט, כל זה אמרתי בילדותי ועוד הארכתי וקצרתי, וצ"ע לשיטת רש"י ז"ל דהטעם הוא שלא יהנה ואפ"ה מותר בשני מכח במ"נ ותמהני הא נהנה וי"ל:

ר"ח בשם רבי אתקין להלכה פי' דהלכה כר"ג דאמר מותרין, ועיי' ביצה דגרס בשם רב:

מותרין למחר, עיי' בק"ע דמפרש דהיינו מותרין לקבל ואין זה במשמעות הלשון דמשמע למחר ממש ע"כ נראה דרב אמר מותרין היינו למחר לי"ט ב' וכשיטת רש"י ז"ל וא"כ לק"מ קושית הבבלי מעשה לסתור דהא דאמר ר"ג מותרין היינו לי"ט שני ועיי' מ"ש לעיל בסוגית הבבלי כנ"ל ודו"ק:

ר' חזקיה ור' עוזיאל אמרו דמותרין ממש וסברו מימר ספיקו התירו דמותרין ממש היינו אפי' באכילה לזה אמר ר"ח ור"י אמרו תרווייהו ס' הכן אסור וע"כ רק לקבל אמר דמותרין אלא דר"י פליג וס"ל דס' הכן לגמרי מותר כנ"ל פי' הענין, ועיי' בבבלי דרב ולוי שמעו מרבי, ועיי' רש"י בבבלי דכתב דרב ולוי לא דס"ל כר"ג אלא מילתא הוא דמסרסי ולפי מ"ס בירושלמי דרבי אתקין להלכה כר"ג א"כ דשמעו ממנו פליגי אליבא דידיה וצ"ע:

ריב"ל דעדמניות שבכרם וכו', עיי' מ"ש בפ"ק דשבת סוף הלכה וי"ו בפי' דמדמניות וקראתי שם תמה על הצל"ח במה שתי' בקושית התוס' בפסחים דף נ"ו ע"ב יעיי"ש ובני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון רב דק"ק טאללי יע"א כ' לי ג"כ תי' נכון על קושי' התוס' איך יכירו אם נשר מן הכיפין או ממכבדות ותי' ע"פ מה דאיתא במשנה א' פ' זה דשקלים זה הכלל הולכים אחר הקרוב להקל, וכיון דכיפין המה למטה ומכבדו' למעלה א"כ הולכין אחר הקרוב ומבין הכיפין נפלו עכ"ד, אלא דלפ"ז צ"ל דליכא אילנות סמוכות יותר להם מן הכיפין ודו"ק, ואין להקשות עכ"פ העניים שיבואו שם ביום השבת איך יכירו י"ל דגם בחול היו באים באלו הפרצות וראו שם אותם שבין הכיפים שנתלשו מע"ש ואף שבהם אסירי' בשבת משום דאסור להו להשתמש באילן מ"מ בהנמצאין שם מותרים כנ"ל ודו"ק, והתוס' פרשו שם דהא דפירך הגמרא והא מוקצה הוא היינו מבין השמשות דהי' איסור להם ליטלם משום דמשתמש באילן, וקשה הא בשנת רעבון היו עושין כן לעניים וא"כ הרי צריכין זה לעניים לצורך שבת והוי שבות במקום מצוה ושרי בין השמשות וצ"ל דקושית הגמרא על לשון ואוכלים מתחת הנסרים משמע שגם הבעלים אכלו והמה לא היו צריכין וא"כ שפיר מקשה, אלא דעכ"פ על זה קשי' אמאי הוצרך לתרץ דחזו לעורבים הו"ל לתרץ דחזו לעניים וכנ"ל:

ומדי עייני ראיתי בצל"ח דמקשה אמאי פריך הגמ' והא מוקצה נינהו דלמא ס"ל כר"ש דלית לי' מוקצה, ונ"ל דקו' הגמ' דאי דאנשי יריחו ס"ל כר"ש א"כ אמאי צריכת למימר דרבנן דאסרו ס"ל דג"כ בכה"ג אמרינן שמא יעלה ויתלוש דלמא ס"ל כר"י דאוסר מוקצה ומשו"ה אסרו וא"כ לדדהו אפילו בין הכיפין אסור הואיל והוקצה לבהש"מ ומנ"ל דבין הכיפין לכ"ע שרי דלמא לחכמים אסור וגם חכמים לית להו משום יעלה ויתלוש כמו אנשי יריחו רק משום מוקצה אסור וזה הוא גופא קושית הגמרא אמור הטעם דרבנן הוא מוקצה, ומיושב לפ"ז ג"כ קושיתי דהו"ל שבות במקום מצוה ולא הוקצה לבהש"מ דא"כ הו"ל למימר דחכמים אסרו משום דס"ל שבות במקום מצוה ג"כ אסור ודו"ק היטב:

הלכה ה

אתי' רב מתני כשמואל ולוי כרבי, עיי' בק"ע דמגיה כרב דס"ל מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו וי"ל אמאי אמר בכל טריפה להוציאו לחוץ אי היתה מסכנת מעי"ט עכ"פ היה דעתו עלי' ומשמע דבכל טריפה לא חזי, והרב הגאון מו"ה דניאל פרוסטיץ זצ"ל תמה אטו"ר דפוסק מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו וקשה דא"כ איך קאמר הגמרא בבבלי שבת דף קנ"ו ע"ב דלוי כר"י דלמא ס"ל כר"ש והא דלא חזי משום דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו וע"כ צ"ל דס"ל סתמא דגמרא דחלק היה ר"ש אף בבעלי חיים שמתו וכמר ברי' דרב יוסף א"כ איך פסק פטור דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו ע"כ נראה לפענ"ד לומר דגמרא דייק מדלא ראה שום טריפה אע"ג דהיתה מסוכנת מעי"ט דבהא בוודאי מותר לר"ש וע"כ דס"ל כר' יהודא וירושלמי דאמר דלוי כרב לאו היינו רב דאמר מודה ר"ש רק כרב דאמר הלכה כר' יהודא בשבת דף הנ"ל וזה פשוט ודו"ק, ועיי' בב"י:

אמר ר"מ בבכור הוי עובדא, ועיי' בבלי דמוקי לה בבהמת קדשים וי"ל מדוע לא מוקי הגמרא ג"כ בבכור ויהיה דומי' דרישא דאיירי בבכור שנפל לבור, ונראה משום דהתוס' מקשה דאי איירי בקדשים א"כ במאי נסתפקו כ"כ עד ששאלו לר"ט ואיהו שאל בבה"מ ונראה לפענ"ד ולומר דהמה נסתפקו דלמא פודין קדשים לאכילת כלבים ולפיכך שאלו והמה השיבו דאין פודין, אלא דכל זה אי לא איירי בבכור אבל בבכור לכ"ע אין פודין דקדושתו מרחם, ומשו"ה מוקי ליה בבהמת קדשים דעלמא, אבל הירושלמי ס"ל דנסתפקו דלמא משום בזיון קדשים מותר להזיזה כנ"ל ודו"ק:

ועיי' בצל"ח דתמה בבבלי אהא דפריך לימא תנן סתמא דלא כר"ש הא בי"ט סתם לן תנא כר"י כדאמר לעיל ותירץ דקושית הגמרא היא אר"י דאמר במס' שבת דף קנ"ו ע"ב הלכה כר"ש הא האי סתמא הו"ל דלא כר"ש ואע"ג דקאמר דר"י סתמא אחרינא אשכח דתנן אין מגביהין מ"מ כיון דמשנה דאין משקין המדבריות הוי ג"כ כר"י לסמי חדא מקמי תרי אלא דלבסוף תמה דמה לי חדא ומה לי תרי יע"ש, ולפענ"ד לק"מ דקיימ"ל מעשה רב עיי' בבלי שבת דף כ"א ע"א ושפיר פירך כאן דהו"ל מעשה דכ"ט דהעלה הלכה למעשה מבה"מ ודו"ק, ועיי' מ"ש בבבלי שהארכתי:

הלכה ח

רב חונה אמר או חסר או יתיר, עיי' בק"ע דאומר לחנוני שימלא לו קצת חסר או יתר, ומזה כתב בשו"ע סי' שכ"ג ס"ג א' שמקילין שהחנוני ממעט או מוסיף קצת אע"ג דהוא אינו אומר לו שימעט לו או יוסיף כיון דע"ד זה שרי נעשה כן המנהג פשוט:

ר' ליזר אמר לזעירא בר חמא מלא לי ההן מנא ולמחר אנן מכולין לי', עיי' בק"ע דר' ליזר פליג אר"ח וס"ל דאף זה אסור, וכתב לי בני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון נ"י אב"ד דק"ק טאללי' יע"א דדבריו תמוהים ובהדיא כתב הרמ"א בשו"ע הנ"ל ס"ג ב' דמותר לומר כן, והשבתי לו אהובי בני הנה לכאורה בלא"ה דברי הק"ע תמוהי' דהרי ר' ליזר אמתני' דקתני אומר אדם מלא לי כלי זה כלומר דזה מותר ואיך מפרש דר' ליזר אמר זה אסור, והלא קאי אמתני' ור"ח דקדום, לכן כראה דטעות סופר יש בדבריו וצ"ל אף זה מותר, וזה כתירץ רב יהודה בגמרא, אמנם לפענ"ד דפי' הירושלמי דרבי ליזר לא בא לפרש המשנה אלא דירושלמי מספר דר' ליזר אמר לזעירא בר חמא שהיה מוכר יין שימלא לו ההן מנא, וס"ל כר' יהודא דאמר אם היתה של מדה היינו אפי' עומד למדה נמי לא ולזה אמר ולמכר אנן מכילין דלא היתה אפי' עומד למדה וזה שרי, וי"ל דמה"ט פסיק הרמב"ן כתי' רב יהודא משום דס"ל דמעשה רב הואיל ור' לוי עביד עובדא כן להחמיר ודו"ק:

אלא הואיל והחמרתם על עצמכם וכו', עיי' בק"ע אסור לכם להנות ממנו, והקשה בני הרב המאוה"ג הנ"ל דאסור להם הא קנו ביאוש וגם מחלו כמ"ש רש"י בבבלי ולק"מ דעכ"פ אפי' במנהג שנהג אדם א"ע פעמים חשיב נדר והמה קבצו וכנסו כ"כ הרבה חדשים עד שעלו הברורים לסך גדול כזה הוי כמו כדר שנדרו שלא להנות ממנו ושפיר כתב דאסור לכם להנות ממנו ופשוט, והנה רש"י כ' דא"ל אין לכם לעשות מהם של הקדש ויש לעיי' תלא אם קונים ועושים בהם עולת לנדבה ג"כ הוי צרכי רבים דיש מעולות העונות דהוי לכהנים ונהנים הכהנים מהם, אלא די"ל דזה לא חשיב כ"כ צרכי רבים אבל א"כ תקשה מדוע לא חשבו תיכף לעשות בהם צרכי רבי' ונ"ל דהמה היו מוכרים יין ושמן לנסכי' ומהם אספו רוב גרבי יין זה, ולפיכך חשבו להחזירם שיהיה שוב ג"כ להקדש, וחכמים השיבו להם דעכ"פ הוי גנאי להקדש דכתיב אני ה' שונא גזל בעולה, אע"ג דאית בי' ג"כ צרכי רבים כנ"ל מ"מ כיון דעכ"פ דומה לגזל לא יאה לעשות בו דבר לגבוה, ויש לישב בזה מה שפי' רש"י בפ' ויקרא אדם כי יקריב מכם, מה אדם לא הקריב מן הגזל וכו', וקשה הא זה נלמד מדכתיב מכם כמו דאמר הגמרא בריש לולב הגזול אמנם לפי הנ"ל ניחא דאתי' אדם להורות אפי' בכה"ג גבי ברורי מידות בענין דמחלו הבעלים אפ"ה לא יעלה לגבוה דעכ"פ אית דומה לגזל לא יעלה לגבוה, ויש לומר זה פשט הכתוב בישעי' סי' ס"א דאמר ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלקינו וכו' ואמר אח"כ כי אני אוהב משפט שונא גזל בעולה אפי' המותר מדין כנ"ל אפ"ה אני ה' שונא אותו וא"כ איך יקריבו הקרבנות מה שכבשו מן הגוים הלא זה דומה לגזל, לזה אמר דאין שום דמיון כי אני ה' נתתי פעולתם באמת דכל מה שכבשו הכל מדין נתן להם:

הלכה ט

אומר אדם לחבירו וכו' נראה מזה דווקא לחבירו ישראל וכמ"ש הר"נ בשם בעל הלכות על הא דתנן בברייתא הולך אדם אצל חנוני דווקא חנוני ישראל אבל נכרי לא דחיישינן שמא היום נולדו הבצים, אמנם בגמרא דידן הגירסא במשנה הולך אדם אצל חנוני הרגיל ולא גריס אצל חבירו ולזה רצה הר"נ די"ל אפי' נכרי ג"כ משום דאזלינן בתר רוב בצים ואמר אחי הרב המאוה"ג מו"ה אברהם דמשו"ה נקטה המשנה לשון הולך לאשמעינן דאפי' הולך אצל החנוני דאע"ג דרוב בצים לא נולדו היום מ"מ אם יש שם ביצה א' שנולדה היום א"כ י"ל דהו"ל קבוע אפ"ה שרי כיון עכ"פ אינו ניכר הקבוע ודפח"ח, אמנם בריף הגירסא אומר אדם אצל החנוני ויש לעיי' עוד בזה:

תני אומר אומר אדם לחבירו תן לי כלה של תבלין וכו' כ' לי בני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון הנ"ל זה הירושלמי הי' בהעלם מהצל"ח דכ' במשנה הקודמת אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה דמשו"ה נקיט האי דין ביו"ט אע"ג דגם בשבת איתא להאי דינא משום די"ט איצטרך דאמרינן בגמרא דנחתום מודד תבלין לקדירתו שלא יקדיח תבשילו וקמ"ל דכל זה נחתום עצמו אבל הוא לא יאמר לחנוני המוכר תן לי מזה תבלין יעיי"ש וזה נגד ירושלמי פה דתני אומר אדם לחבירו תן לי כלה של תבלין, עכ"ל ולפענ"ד אין מזה קושי' דירושלמי דייק דווקא כלה שכן הוא הדרך לתן כלה בתבשילו, אבל לא מידה כגון בצריך לחצי כלה או לב' כלות וכדומה זה אסור ופשוט:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה