אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת ביצה › יום טוב פרק ב

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת ביצה · יום טוב פרק ב

ביצה שנולדה פרק א דביצה

הלכה א

ר"א אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל וכו', עיי' לקמן דמסיק ר"א ואמר בדין היה שיהיו מבשלין מי"ט לשבת, ועיי' בק"ע משום דקרא הוא רק סמך בעלמא, וא"כ י"ל דטעמא דר"א כיון דעושין סמך מהאי קרא א"כ אמרינן אתא את ופסיק כמו שאמרו ז"ל בריש מס' מגילה את יום י"ד ואת יום ט"ו אתי' את ופסיק וכן כאן ואת אשר תבשלו דרשינן ואת ופסיק, ור"י ס"ל כיון דמצינו ג"כ פעמים בתורה את לחבר כמו ורחצו את ידיהם ואת רגליהם ודרשינן בזבחים כ"ב לחבר דרשינן גם כאן ע"ד זה וסגי אפי' לבשל על האפוי כיון דרק לאסמכתא עשוי ועיי' מ"ש בחיבורי בית ארי' על ה' מזוזה פ' ט"ז סי' ב' דף כ"ט:

ברם כמ"ד באלוש, עיי' בס"ק, ולפענ"ד נראה דכתי' בפ' בשלח ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני, ומדוע כתיב האי סימנא אשר בין אלים ובין סיני, ונ"ל כי בפ' מסעי דכתיב ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים כי אנו ג' מקומות המה במדבר סין, ולזה רמז שראו בכל הג' מקומות בזה מדבר סין, וא"כ גם אלוש הוא ממדבר סין:

מתני' דרשב"א עיי' בק"ע דכתב ל"ל דלא כרשב"א, ויש לקיים הגירסא ע"פ מ"ש הרא"ש מדנקיט רשב"א ממלא אשה משמע דווקא אשה דתנורה קטן אבל נחתום דתנורו גדול אסור וי"ל דמשו"ה נקיט התנא בבישול לכ"ע שרי אפי' לנחתום משא"כ באפי' דווקא לאשה אבל לא לנחתום ודו"ק, ועיי' בכנ"ח דתמה עכ"פ הרדי' האיך שרו, ותירץ דהתירו סופו משום תחילתו והקשה א"כ אמאי לא חשיב לי' עולא לעיל דף י"א גבי ג' דברים שהתירו סופן משום תחילתן ולק"מ דבפלוגתא כא קא מיירי כדאמר לעיל דב"ש במקום ב"ה משא"כ כאן ולא תקשה כ"א ארחבא משמי' דרב יהודה דאמר אף את חביתו י"ל דאיהו ס"ל דאין הלכה כרשב"א, א"נ אף אי הלכה כרשב"א הוא רק באשה אבל לא בנחתום ולכך לא חשיב א"נ ס"ל להלכה אבל לא למעשה כדאמר בירושלמי פה:

אית דאמרו לעובדא דריש להון חזרו ושאלו ליה ודריש להו להלכה וצ"ע כיון דדריש ליה לעובדא מאי חזרו ושאלו ליה ומדוע חזר ואמר להלכה ואולי דמתחילה דריש להו לעובדא דבאשה שרי אפי' לכתחילה וחזרו ושאלו ליה בנחתום ודריש להו להלכה דבנחתום הואיל והתנור גדול דווק' בדיעבד מותר, וחזרו ושאלו לי' על הרדיה באשה ובזה לא ידעי:

הלכה ב

חד אמר שנטמא באב הטומאה וכו', עיי' בבלי דף ח"י מה שהביא רש"י ז"ל שיטת הי"מ ד"ה בולד דיש מפרשים כלי שנטמא באב הטומא' אפי' נטמא בי"ט אין מטבילין אותו ביו"ט וטעמא משום דבעי הערב שמש דטומאה דאורייתא צריכה הערב שמש, ותמה במהרש"א א"כ מאי פריך הגמרא נגזור הא אטו הא הא אמרינן לעיל דטומאה ביו"ט מילתא דלא שכיח ולא גזרו בה, ותירץ דוודאי לעיל בולד הטומא נטמא ביו"ט אטו ערב יו"ט לית לן למיגזר משום דלא שכיח משום דאפי' בעיו"ט אית בי' צורך יו"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומא' אסור משום דאין בו כורך יו"ט כלל אית לו למגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע"ג דלא שכיח עכ"ל, ולפ"ז צ"ל דהא דמשני ולד הטומאה היכא משכחת ליה גבי כהנים זריזים הוא כפי' ראשון שכ' רש"י דלא אתא למשרי אב הטומאה דלפי' שני דכוונת דזריזין והו"ל מלתא דלא שכיח, מה בכך הא בכה"ג גזרינן אע"ג דלא שכיח אטו אב הטומאה דאין בו צורך כלל, וע"כ צ"ל לפי הי"מ כפי' הראשון שכ' רש"י אלא דאכתי קשה לי הרי לעיל מקשה הגמרא לגזור השקה אטו הטבלה ומשני הואיל ולית ליה מזהר זהיר בתו והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיח ולא גזרו בי' רבנן ע"כ וקשה הא עכ"פ איכא למיגזר השקה אטו הטבלה בכלי שנטמא באב הטומאה דאינו ראוי כלל וצ"ע, ומלבד זה ראיתי בשעה"מ דתמה ג"כ דהוא נגד הגמרא לעיל דף ב' ע"ב דמשני אליבא דרבה דקשה ליגזר בשוחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרין לאכלן ביו"ט אפי' ביו"ט שחל אחר השבת אטו הנך דמתילדן, משום דבצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן יעיי"ש ואע"ג דאיכא למיגזר אטו איסור דאורייתא וצע"ג:

גם יש לעיי' לפענ"ד דאולי יש סברה לומר להיפך מדברי מהרש"א די"ל דהא דאמר לעיל טומאה ביו"ט מילתא דלא שכיח הוא דווקא היכא דנטמא באב הטומאה ובכה"ג אינו ראוי אפי' לחולין זולת הטבילה וא"כ בוודאי מזהר זהיר אבל בנטמא בולד דעכ"פ ראוי לחולין אפי' בנטמא א"כ י"ל כיון דיכול לשמש בי' חולין בלא טבילה אינו זהיר ביה וא"כ בשלמא לפי' רש"י דאיירי הברייתא בנטמא באב דולד הטומאה מטבילין אותו אפי' בנטמא בעי"ט וא"כ הברייתא איירי בנטמא באב הטומאה שפיר יש לתרץ דטומאה בי"ט מילתא דלא שכיח לא גזרו משא"כ לפי שיטת הי"מ דע"כ איירי הברייתא בכלי שנטמא בולד הטומאה א"כ איך משני דלא שכיח הא בולד הטומאה שכיח שנטמא כיין דיכול לשמש בהו בחולין ודו"ק, ע"כ נראה לפענ"ד דלכאורה לפי שיטת הי"מ דאיירי הברייתא דכלי שנטמא באב הטומאה בנטמא בי"ט א"כ איך דייק הלשון דברייתא אין מטבילין אותו ביו"ט האי ביו"ט אינו מכווין דהלא ביו"ט גופא נטמא וכך היה לו לכתוב כלי שנטמא באב הטומאה ביו"ט אין מטבילין אותו, ובאמת בתוס' ראיתי כלי שנשמט מלת בי"ט בגרסתם ודו"ק, וליכא למימר דלשיטתם דברייתא איירי בנטמא בעיו"ט ובנטמא בי"ט ולזה אמר הכלי שנטמא באב הטומאה בין בעי"ט בין ביו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט, בוולד הטומאה בין בעיו"ט בין ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט וא"כ לפ"ז שפיר הקשה לגזור בנטמא בולד הטומא' בנטמא בעיו"ט אטו נטמא באב הטומאה בעיו"ט זה אינו דהרי בברייתא דלעיל אמר ביו"ט מטבילין אותו ולשיטתם ע"כ איירי בולד הטומאה וא"כ הרי אמר שם בתחילת בנטמא בעי"ט אין מטבילין אותו ביו"ט אפי' בנטמא בולד הטומאה וא"כ ע"כ צ"ל לשיטתם דברייתא כלי שנטמא באב הטומאה איירי בנטמא בי"ט לחוד וא"כ קשה קושי' מהרש"א וגם הלשון בי"ט דאמרה אינו מדוקדק, ע"כ נראה לפענ"ד דוודאי שיטת המקשן דמקשה נגזור הא אטו הא גם הי"מ ס"ל דע"כ הפי' דברייתא הוא דאיירי בנטמא בערב יו"ט וכפי' רש"י ז"ל וא"כ ע"כ הברייתא דלעיל כלי שנטמא מעיו"ט היינו ברב הטומאה, ושפיר פירך נגזור בנטמא בעיו"ט בולד אטו נטמא בעיו"ט באב הטומאה אבל למה דמתרץ בולד הטומאה היכי משכחת ליה בכהנים ותמה שם התוס' הלא בישראל נמי משכחת ליה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ותירצו דאיירי באינו ראוי לשמש במשקין משום דהיה מנוקב יעיי"ש וא"כ לפ"ז ראוי' למשקין דהיינו באינו נקוב אה"נ דולד הטומא' אין טובלין אותה בי"ט דגזרינן אטו דנטמא באב הטומאה מעי"ט, והשתא לפ"ז נוכל לומר דברייתא לעיל נטמא בערב י"ט אין מטבילין אותו ביו"ט איירי בנטמא בולד הטומאה ואפ"ה אין מטבילין אותו ביו"ט משום דאיירי באינו נקוב וגזרינן כנ"ל אבל ביו"ט מטבילין אותו ואיירי ג"כ בוולד הטומאה ודו"ק:

והשתא לפ"ז שפיר י"ל דברייתא שני' איירי בנטמא בין בערב יו"ט ובין ביו"ט והפירוש הוא כמ"ש נטמא באב הטומאה בין בעיו"ט בין בין ביו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט וכשיטת הי"מ משום דאינו ראוי' נטמא בוולד הטומאה בין בעיו"ט בין ביו"ט מטבילין אותו ולא גזרינן עיו"ט דוולד הטומאה אטו עיו"ט דאב הטומאה משום דאיירי בנקוב ולא משכחת אלא בכהנים וכהנים זריזים משא"כ ברייתא דלעיל כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין איירי ג"כ בוולד הטומאה ואפ"ה אין מטבילין אותו ביו"ט משום דאיירי באינו נקוב וא"כ שיטת הי"מ הוא למסקנה דאיירי הברייתא בנקוב כמ"ש התוס' ודו"ק, אבל לשיטת המקשן גם הי"מ ס"ל דהיה סובר דאיירי רק מעיו"ט לבד ודו"ק, והשתא לפ"ז כיון דלפי המסקנה ע"כ איירי הבריית' בנקוב דבאינו נקוב אסי' בולד הטומאה אין מטבילין אותו בנטמא מעי"ט, א"כ לפ"ז מתורץ ג"כ קושי' רש"י דמקשה עליהם בנטמא באב אמאי אין מטבילין הא חזי כפוליו ולפמ"ש י"ל כיון דע"כ לדדהו נ"ל דאיירי הברייתא בגוונא דהכלי נקוב י"ל דאיירי ג"כ בגוונא זו דאין לו חולין וא"כ לא חזי ודו"ק:

באמת היה נראה לפענ"ד דבלא"ה אין קושית רש"י חזק כ"כ דהקשה הא ראוי לחולין, משום דס"ל דכיון דאין ראוי לתרומה א"כ שפיר חשיב כמכין מיו"ט לחול הואיל ואהני ההטבלה לענין שאם יהיה לו ערב שמש אח"כ להתירו לתרומה בלילה דומי דאסור קצירה וטחינה אע"ג דיכול ליהנות מהם ביו"ט מ"מ הואיל וקוצר הרבה ביחד מחזה כמכין מיו"ט לחול ה"ה דאסור לכהן האוכל תרומה לטבול ככלי שנטמא באב הטומאה אע"ג דראוי לחולין מ"מ והמה דרכם לאכל תדיר תרומה וא"כ שפיר מחשב כמכין מיו"ט לחול כנ"ל:

ועיי' בתוס' ד"ה מערמת וטובלת דהקשו דהרי אסור משום מכבס, ולפענ"ד דהו"ל דבר שאינו מתכוין אלא דהו"ל פסיק רישא. אלא די"ל דהו"ל פסיק רישא דלא ניחא לי' וכמו דמשני הגמרא בשבת דף ק"ג לא צריכה דעביד בארעא דחברי' ה"נ י"ל דאיירי דגם בגדיה שנלבשת בהם אינם שלה והו"ל פסיק רישא דלא ניחא לה, וכפי' הערוך שהביא התוס' שם, ואפי' לפי מ"ש התוס' לדחות דברי הערוך מ"מ מגמרא דסוכה הלא יש ראיה נכונה, אלא דהרא"ש כ' די"ל מצוה שאני, וא"כ י"ל דכיון דמערמת וטובלת היא ג"כ טבילת מצוה ושרי היכא דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ודו"ק:

ר' יוסף אמר גזירה משום סחיטה, והקשה אדמ"ו בתשובה בחתם סופר חיו"ד סי' קצ"ו דתמה אר' יוסי דאמר משום סחיטה א"כ אדם נמי ניחוש משום סחיטת שער, ובמח"כ לק"מ דהני ר"י גופא במס' שבת דף קמ"ז ע"ב דא"ל אביי לר' יוסף הלכתא מאי א"ל הא ר"ש הא רבי וכו' הרי דר"י גופא ס"ל דבאדם לא גזרינן שמא יסחוט יעיי"ש ברשב"א דתירץ דלא אסרו ברוחץ משום סחיטה דא"כ צריך אתה לאסור עליו רחיצה בלא מסתפג ואין הדבר עומד יעיי"ש וא"כ לק"מ מה דתמה שם אהרי"ף וקצרתי:

ותמהני על מ"ש אדמ"ו שם בתשוב' דמשו"ה לא מצי הב"י להקשות על הכלבו והראב"ד דתמהו איך תטביל אשה בשבת ומדוע לא תחוש לסחיטת שער והא מבואר דנדה מערמת וטובלת וע"כ דאין לחוש לסחיטת שער וע"ז תי' אדמ"ו ז"ל דשאני התם לתירץ ר"י מתוך שלא התרת אלא ע"י מלבוש זכורה היא, והדבר תמויה דכל זה דווקא לנדה שאין לה בגדים הא ביש לה בגדים עכ"פ טובלת ב"ע וקשה מדוע לא תחוש לסחיטת שער:

גזירה שמא ישהה, וכ' אדמ"ו בתשובה דבשבת לא שייך שמא ישהו דהו"ל תקלה דזמן מועט דלא חיישינן, ולפענ"ד ה"פ שמא ישהו אותם עד שבת א' שהוא פנוי מעשיות מצות וא"כ השבת הזה יהיה במשך הזמן וזה פשיט:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה