מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת ביצה · ביצה שנולדה פרק א דביצה
הלכה א
נעשית כמוקצה שיבש עי' בש"ק ולפענ"ד ה"פ כמוקצה שיבש ולא ידע שלא ידע שום אדם בעולם בו שהיתה יבש בו השמשות וא"כ יש לחוש שנתיבש בשבת והוי ס' מוקצה ואסור משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין ועיי' בסוגיא לקמן ועיי' עירובין דף מ"ה בתוס' ד"ה איבעית, משא"כ רב כהנא בבבלי דף כ"ו אמר מוקצה שיבש ואין בעלים מכירין בו משמע דווקא לבעלים לא הי' ניכר אבל לאחרים הי' ניכר שבן השמשות יבש הי' משו"ה מותר לכ"ע וזה פשוט וברור:
ויש לישב מדוע לא מתרץ הבבלי כתירץ הירושלמי משום די"ל דס"ל לבבלי כאינך אמוראי דאמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ אבל אהא דטעם נשתנה פליג ועיי' בבלי דף ז' ע"א דספנא מארעא כמי אינו מגדל אפרוח ובהיות דמתני' סתמא קתני דבכל ביצה שנולד בי"ט לב"ה לא תאכל קשה בספנא מארעא מ"ט ואי משום דהוי מוקצה הא עומדת לאכילה ואוכל דאפרת הוא ואי דהו"ל מוקצה משום דכעת מגדל אפרוח זה אינו דספנא מארעא כמי אינו מגדל אפרוח ודו"ק:
א"נ י"ל כפשוטו דהירושלמי דהביא מחלוקת האמוראי' הללו הוא דמתרץ דלמ"ד אינו דומה טעם ביצת שנולדה מאינה נולדה ניחא התירץ הלז אבל לאינך מ"ד באמת ליכא למימר זה התירץ ודו"ק:
ובש"י ראיתי דכ' דה"ט דלא מתרץ הבבלי כן משום דתלמודא דידן ס"ל מוקצה שיבש מותר, וצ"ע הרי לפי מה דמסיק הירושלמי עתה משום דאינו דומה טעם ביצה שנולד מוקצה גמור הוא דהרי נגמר בי"ט ממש ודו"ק:
והירושלמי לא רצה בתירץ הבבלי דב"ש לית לי מוקצה ונולד משום דהתוס' מקשה דהרי ב"ש אית לי' מוקצה דאמר לקמן דצריך לנענע ותרצו דמוקצה דבעלי חיי' חמור, ויש לעורר דהרי מצינו ר"א תלמידי דב"ש אית לי' מוקצה לקמן דאמר ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית וצ"ל דבבלי ס"ל דאין זה קושי' מתלמיד דב"ש אב"ש דדלמא התלמיד פליג בהא ארבו שמאי וא"כ שפיר מתרץ ר"כ בסוגי' אבל הירושלמי לשיטתו דמקשה לקמן מר"א אב"ש דקאמר דכאן ב"ש ס"ל דצריך לנענע ור"א אומר דעומד על מוקצה ואומר סגי ועיי' לקמן דף ג' הלכה ז' וא"כ הירושלמי לשיטרו דמקשה מר"א אב"ש לפיכך לא רצה לתרץ כתירץ ר"נ בבבלי כנ"ל ודו"ק, שוב מצאתי בצל"ח שהרגיש בקושי' הנ"ל וע"ש מה שתירץ:
ורבה מוקי לה בבבלי דטעמא משום הכנה וע"ש בתוס' דכתבו דכ"ש דאין שבת מכין לי"ט ותמה במהר"ם שיף דאי הוי כ"ש הו"ל לנקוט במתני' ביצה שנולד בשבת והוי רבותא טפי דאפ"ה ס"ל לב"ה לא יאכל דאפי' י"ט אין מכין לשבת ולפענ"ד לק"מ דהרי קאמר לעיל דכח דהתירא עדיף וא"כ משו"ה נקיט בי"ט לאשמעינן דאפי' בהכין שבת לי"ט לב"ש תאכל ודו"ק ומתורץ עפ"ז כמי הא דמדקדקי' הא דקאמר רבה בי"ט שחל אחר שבת עסקינן והרי אפי' בי"ט דעלמא נמי אסור ולפענ"ד ניחא דאתי' להורות כח דהתירא א"כ בי"ט אחר שבת הוי כח דהתירא טפי ודו"ק:
ובצל"ח תירץ דמשו"ה נקיט בי"ט לאשמעינן דדווק' נולדה הוא דס"ל לב"ה לא תאכל הא במצא במעי אמן בצים גמורות גם לב"ה תאכלו משו"ה נקיט בי"ט דבשבת לא שייך כן כיון דאסור לשחוט ולפענ"ד כ"ע מי משכחת גם בשבת כגון בשוחט לחולי בשבת דשרי ועיי' בבעל המאור ודו"ק:
ועיי' בצל"ח דיצא בדבר חדש ולומר דרבה דאמר בי"ט שחל אחר שבת עסקינן כוונתו י"ט שיכול לחול אחר שבת כמו פסח ועצרת אזי גזרינן משום י"ט אחר שבת משא"כ ר"ה וסוכת ועצרת דא"א לחול אחר השבת דלא אד"ו ראש ועיי' בצל"ח פסחי' דף נ"ח דאפי' בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' אפ"ה לא אדו רא"ש וא"כ כיון דלא אפשר להו לחול אחר שבת לא גזרינן בהו וס"ל אפי' לב"ה תאכל ע"כ ולפענ"ד זה אינו דהרי בזמן הלל ושמאי שהי' בזמן הבית הי' הערבה דוחה שבת בשביעי ועיי' בסוכה לולב וערבה ששה ושבעה וא"כ יוכל להיות ר"ה ביום א' עכ"פ דהרי הא' דאנו דוחין מיום א' הוא רק שלא יבוא יום ערבה בשבת וא"כ שפיר משכחת בזמן שהי' ב"ש והלל ר"ה וסוכת ועצרת ביום א' אחר השבת ודו"ק היטב, ואפילו בימי ריב"ז נראה דעדיי' לא הי' התיקון שאין ערבה בז' דוחה שבת ומדלא חשיב לי' בתקנת ריב"ז במס' ר"ה וריב"ז הי' קטן מתלמידי' של הלל ודו"ק, גם עיי' בלבוש החור סי' תכ"ז ותכ"ח שכתב דדחיות אד"ו לא היה בזמן שהי' מקדשי' ע"פ הראי' ואע"ג שנתנו טעם משום ירקא ומתי' אין זה עיקר הטעם יע"ש שהאריך:
ועיי' בלח"מ פ' א' מה' תמידין ה' ז' דתמה על ה"ה ס"פ ה' מה' שבת דכ' דבזמן שהיו מקדשין ע"פ ראיה היה חל יהכ"פ אחר השבת ותמה עליו יעי"ש ולפענ"ד יש ראי' לדברי ה"ה מירושלמי דסוכה פ' לולב וערבה הלכה א' דר"י אמר תרין מילין סלקון בידייכון מפשטיתא דתענית' ועירובת' דיומי שביעי' ועיי' בש"י שם דפי' בגליון דהוא דחיות שאין קובעין ר"ה באד"ו יע"ש וא"כ משמע דסלקון בידייהו בבבל ובזמן שהיו מקודם לא נהגו כן וזה הוא ראי' לדברי ה"ה ודו"ק:
ודע דהראשונים תמו ארבינו אחרי' דאמר במצא ביצה גמורה בי"ט אחר שבת דאסור ועיי' בבעל המאור רא"ש ור"נ דתמו מסוגין ולפענ"ד נרא' לומר דר"א היה מדקדק בלשון גמרא דקאמר בצים גמורות לא שכיח ומדוע הוי זה לא שכיח ואדרבה תרי אנו רואין זה בכל יום ע"כ היה מפרש דה"ק הגמרא דבברייתא קאמר השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות משמע דבחד תרנגולת מצא בצים גמורות וזה וודאי לא שכיח שימצא בחד תרנגולת ב' בצים גמורות ומשו"ה לא גזרו בי' רבנן אבל אה"נ במוצא חד ביצה בתרנגולת דאסור דהוי מוכן מאתמול כנ"ל בדעת ר"א ודו"ק, ולשון הגמרא דייק כן דהשיב בצים גמורות במעי אמן לא שכיח משמע דווקא בצים רבים כנ"ל:
מה הן בחלב נאמר אם היו מעורות לגידין אסורות והוא כר' יעקב, עיי' בבלי דף ז' ועיי' בשו"ע יו"ד סי' ס"ז סעיף ג' ה' ובש"כ שם דתמה את"ח, ולפענ"ד נראה דדעת המחבר הוא דברי הר"נ וצ"ע מהיכן למד הר"נ זה והנה האלפסי הביא האי מתני' וכתב בד"א באינם מעורות בגידי' אבל במעורות אסורות וכוונתו כר' יעקב, והר"נ כ' בגמרא מוכח בנגמר חלבון וחלמון אע"פ שמעורות בגידין מותר לאכלו בחלב וזה נראה לכאורה נגד האלפסי הנ"ל, ונראה לומר דכל דבריו הוא להאלפסי והוא פסק ג"כ כר' יעקב ודבריו מוכרחי' מסוגי' מדמקשה הגמרא כמאן כר' יעקב וק' היכא מצי אתי' כר"י הא הני מן השלל של בצים טהור ולר"י האיך טהור הא מעורי' ע"כ היה הר"נ סובר דר"י דקאמר דאם מעורות אסורות אין כוונתו בין במעורות בין שאנו רואים שנגמרו לגמרי ובין שאין רואין כן אלא הכוונ' שצריכין להיות מעורות משא"כ אם אין צריכין להיות מעורות אע"פ שהן מעורות אפ"ה מותרין בחלב וא"כ שפיר אתי' כר"י ומן השלל ה"ט דטהור בנגמר חלבון וחלמון ושפיר כ' הר"נ בנגמר חלבון וחלמון שרי לאכלן בחלב דבגמרא מוכח כן לר"י, אמנם כ"ז הוא דווקא אם רואין שאין צריכין להיות מעורות משא"כ בצריכין להיות מעורות אסורות ולפ"ז מתורץ קושיות הש"ג בריש פ' כל הבשר דתמה דהר"נ סותר א"ע ולפמ"ש לק"מ דמ"ש בפ' כה"ב שאינו מעורות בגידין הכוונה שאין צריכות להיות מעורות וזה הוא ג"כ כוונתה מחבר כאן דאם נגמר חלבון אע"פ שמעורות מותר לאכלן בחלב כיון שא"צ להיות מעורות ולק"מ מה דתמה הש"כ דהו"ל להגיה כאן ול"ק ודו"ק:
מה פליגין בשיצא מעוטה, עיי' בבלי דף ז' ויש לעיי' לפ"ז מאי פריך בבבלי דף ד' אי בתרנגולת העומדת לגדל בצים היא ואמה אסירה דלמא לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה ואי קשי' פשיטא דלמא איירי ביצא מקצתה מעי"ט וס"ל כב"ה משום הכנה ואיירי שבי"ט מצא אח"כ ביצה ואינו יודע אם נולד בעי"ט או בי"ט לפיכך צריך לשחוט האם וכשמוצא אח"כ הביצה הגמורה במעיה א"כ ע"כ האי ביצה אחרת היא ומעי"ט היא וצ"ע, ואירושלמי לקמן דמקשה ג"כ קושי' זו מאי תאכל היא ואמה לא קשה קושי' זו דירושלמי לא ס"ל כתירץ דרבה משום הכנה אבל אבבלי קשי':
הלכה ד
דף ב' ע"ב רש"י ד"ה סולם בא לידינו הולכת סולם של עלי' לשובך ובמהרש"א תמה מנ"ל לרש"י ז"ל דדווקא של הלכת סולם דהרי אפילו להחזיר מתירין ב"ה ותירץ דאי בהחזרה א"כ הו"ל לפסוק עכ"פ כסתמא דמתני' דס"ל דדווקא בהלכה מתיר ב"ה אבל לא בהחזרה, ולפענ"ד צ"ע דהרי בהתחלה דקאמר הגמרא מתני' דלא כי האי תנא פי' רש"י דקתני בהלכה פליגי וצ"ע מדוע נקיט רש"י דבענין הלכת הסולם הוי דווקא דלא כהאי תני והרי אפי' בהחזרת הסלם פליגי ג"כ דלתנא דברייתא מתיר ב"ה בהחזרה ובמתני' אינו מתיר כ"א בהולכת הסולם וצ"ל דעכ"פ אינו מבואר במתני' בדברי ב"ה דאוסרין בהחזרה וי"ל דב"ה מתירין דקתני הייני אפילו בהחזרה משא"כ בהא דפליגי במתני' בהלכה בזה הוי וודאי דלא כהאי תנא וזה הוא דפי' רש"י ודו"ק:
והשתא לפ"ז הדרה קושית מהרש"א לדוכתה דלמא הא דהתירו בני ר"ח היה אפי' בהחזרת סולם והמה ס"ל באמת דהא דקתני במתני' ב"ה מתירין היינו אפי' בהחזרה, דמדוע נעשה עוד פלוגתא בין מתני' לברייתא, ע"כ נראה לפענ"ד דקושיית מהרש"א בלא"ה לק"מ דהרי ר"ח השיב בזה הלשין צאו ואסרו מה שהתרתם והשתא בשלמא אי נאמר דהלכת סולם בא לפניהם א"כ שפיר אמר להם כן משא"כ אי באה לפניהם חזרת סולם א"כ איך אמר להם שיאסרו מה שהתירו משמע דדי אם יאסרו החזרת סלם דזה הוא שהתירו הי"ל לפרש דיאסרו אפי' הלכת סולם דאכתי יטעו העולם דדווקא החזרה היא דאסור אבל הלכה דהוא לצורך י"ט היינו טועים דשרי וא"כ הו"ל להו לפרש דיאסרו אפי' הלכה של סולם, אלא וודאי דרק שאלה של הלכת סלם בא לפניהם ודו"ק:
ועוד יש לומר דהוא דלכאורה יש לדקדק בלשון דאמרו סולם בא לידינו ומדוע לא פרשו סולם של עלי' בא לידינו, ונראה דבזה הלשון פרשו טעמייהו דהתירו משום דהרי הגמרא דטעמייהו הוי מדקתני שמליכין את הסולם ולא קתני סולם של שובך אלא משמע דאפי' של עלי' קאמר ור"י פליג וא"כ לפ"ז זה הוא דרמזו לו סולם בא לידינו האי דמבואר בלשון דקתני סתם שמוליכין את הסולם וזה משמע אפי' סולם של עלי' זה בא לידינו ודו"ק והשתא שפיר רש"י דסולם של עלי' לשובך ודו"ק:
ובצל"ח ראיתי דכתב בכוונת רש"י דע"כ הוי המעשה בהלכת סולם מדאמרו סתמא סולם בא לידינו ואי הוי בשל החזרה הו"ל לפרש סולם של עלי' אבל אי איירי בהלכת סולם לא הוצרכו לפרש, ותמי' דהרי עכ"פ הו"ל לפי דאכתי יטעה אבוהון דהחזרת סולם של שובך בא לפניהן, גם י"ל דדעת רש"י היתה דאי הוי המעשה בהחזרת הסולם לא הוי מקילין לבני הכפרים אע"ג דאינהו ס"ל דמותר מ"מ יש לחוש דיקילו שוב בשאר אסירי י"ט אבל אי היה בהולכת סולם לשובך דהוי צורך י"ט שפיר הוצרכו להקל כן נראה לפענ"ד ע"ד הפשוט:
מחלפה שיטתה דב"ש וכו', עיי' בבבלא דלא הקשה קושי' דא ונ"ל דס"ל לגמרא דידן דלק"מ די"ל דגבי שבת דחמירה ולא אתו לזלזולי בי' די בעומד ואומר זה וזה א"נ משא"כ יו"ט דקיל ואתא לזלזולי בי' לפיכך צריך לנענע ועפ"ז יש ליישב בבבלי דף ד' דמקשה היא ואמה אסורה ופי' רש"י דר"א אית לי' מוקצה גבי עומד על המוקצה ע"ש והקשה בספר קרבן אשם ע"פ מה דתמה במהר"ם לובלין אהא דמשני הגמרא לעיל דשבת חמיר' ולא אתו לזלזולי בי' מקיל אבל יו"ט דקיל וכו' א"כ תקשה ב"ש אב"ש ותירץ לב"ש אמרינן להיפך גבי שבת דחמירה מחמיר אבל יו"ט דקיל מקילין יעיי"ש א"כ לפ"ז מאי פריך הגמרא היא ואמה אסורין דלמא כי אית לי' לר"א מוקצה בשבת דחמיר אבל לא ביו"ט דקיל וצ"ע, אמנה לפימ"ש ניחא דגמרא מקשה דע"כ לר"א ליכא למימר הכי דא"כ תקשה מחלסתא שיטתא דב"ש ודו"ק, אבל אי קשי' הא קשי' מאי פריך הגמרא ע"פ מה דמבואר בסוגיא לקמן ובירושלמי דפליגי ב"ש וב"ה אפי' ביצאה מקצתה של ביצה בעי"ט וחזרה אח"כ א"כ מאי פריך הגמרא דלמא גם ר"א ס"ל כב"ה דאוסר משום הכנה וכאן איירי כגון שיצאה מקצתה מעי"ט וחזרה ואח"כ מוצאין אותה ביו"ט ויוכל להיות דנולדה אתמול ושרי או לא נולדה כ"א עתה ביו"ט לפיכך שוחטין את התרנגולת וכשמוצאין בתוכה ביצה גמורה א"כ ע"כ האי ביצה נולדת אתמול ומותרת והיינו תאכל היא ואמה, אלא דלזה י"ל דא"כ תקשה לר' יוסף ולר' יצחק דאפי' באינו שוחט כמי לשתרי דהו"ל ספיקא דרבנן אבל לר' אשי הנ"ל דאמר אפי' תימא ס' יו"ט ס' חול א"כ שפיר קשה וצ"ע:
דף ג' מחלפתא שיטתא דרבנן וכו', הנה הירושלמי לא מקשה כקושיית הבבלי והא ב"ה אית ליה ברירה, וסגי אפי' באומר מכאן אני נוטל למחר משום דס"ל דעכ"פ לכתחילה אין לסמוך אברירה, ומתני' לכתחילה קאמר צריך לומר מזה ומזה, לזה מקשה דלכתחילה צריך אפי' לרשום כדאמרו עד שירשום, ועפ"ז יש ליישב בבבלי הבלא זה דמקשה ולב"ה ל"ל זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכו' ומדוע מקשה כן אר"ח ב"א הו"ל להקשות תיכף כן אמתני' אמנם לפמ"ש י"ל דאמתניתין לא היה יכול להקשות דא"ל דמתני' לכתחילה קאמר דוודאי בדיעבד יש לסמוך אברירה אבל לא לכתחילה וכ"ת אי לכתחילה הרי צריך אפי' לרשום י"ל דמתניתין איירי בבריכה ראשונה דוודאי האי בריכה ניכרת ומשו"ה א"צ לרשום, אבל אה"נ בשאר בריכות צריך לרשום אבל השתא דאמר ר"ח אבל בבריכה שני' דברי הכל בעומד ואומר זה וזה אני נוטל, א"כ שפיר אי בדיעבד אפילו באומר כאן אני נוטל סני ואי לכתחילה אמר צריך לרשום אפי' ודו"ק היטב, גם י"ל כיון דבבריכה דרכן של בני אדם שלא ליטול א"כ אע"ג דס"ל לב"ה ברירה מכ"מ בבריכה ראשונה לא שייך לומר הוברר הדבר למפרע כיון דאין דרך ליטלן, והשתא לפ"ז דאמתני' לא הי' יכול להקשות דנימא ברירא די"ל דמתני' בבריכה ראשונה דלא שייך ברירה כנ"ל, אבל השתא דאמר אבל בריכה שני' דברי הכל בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי א"כ שפיר בבריכה שני' וודאי באומר מכאן אני נוטל למחר סגי משים ברירה ודו"ק:
ותמוהים דברי הק"ע דפי' דקושיית הירושלמי מחלפתא שיטתא דכאן ס"ל דיש ברירה מדאמר דאומר זה וזה אני נוטל ותמי' אדרבה מזה מבואר דס"ל אין ברירה ולזה צריך לומר וזה:
במקיש על שבכה, עיי' בק"ע דפי' דמזמן כל השובך א"כ איך מפרשת הלשון זה וזה אני נוטל, ונ"ל דאיהו מפרש זה וזה זה השובך וזה השובך אני נוטל והיינו דהזמן כל השובך דו"ק, ויש בזה ג"כ מקום ליישב הבל"ז הנ"ל דלולי דברי ר' חנן לא היה יכול להקשו' הא ב"ה אית לי' ברירה די"ל דפי' זה וזה אני נוטל זה השובך כנ"ל ומהם יטול ואה"נ משום ברירה אבל השתא דאר"ח בבריכה שניה לכ"ע באומר זה וזה נוטל די א"כ ליכא למימר זה וזה הפי' זה השובך ומשום ברירה הא לב"ש לית לי' ברירה וע"כ הפי' זה וזה קאי על התורים ויונים וא"כ שפיר קשה ודו"ק:
הלכה ז
דף ג' ע"ב ב"ש אין מוצאין לא את הקטן וכו', ויש לעיי' אמאי לא תני רבותא טפי ב"ש אומרי' המוציא קטן או לולב או ס"ת לוקה כמו דאמרינן דהשוחט עולת נדבה לוקה וב"ש היא דס"ל לא אמרינן מתיך והו"ל למתנה הכי במתני' ואפשר לומר דנקיט כן לרבותא דב"ה דהלכתא כוותי' לאשמעי' דב"ה אפי' לכתחילה שרי מטעם מתוך, אבל קשה לפי מה דאמר הירושלמי לקמן ר' שמואל ברי דר"י אפי' גדול מותר והא דנקיט קטן לרבותא דב"ש וא"כ כיון דמתני' אתי' לרבותא דב"ש א"כ תקשה שפיר הו"ל למתנה רבותא טפי דאפי' לוקה ודוחק לומר דנקיט כן איידי דמתני' הקודמים דקתני אין נותנין את העלי אין מסלקין את התרסין, ואולי י"ל דר"ש ברי' דר"י ס"ל כדמתרץ רב פפא בבבלי שבת דף כ"ד דב"ש וב"ה דמתני' פליגי אי גזרינן י"ט אטו שבת וי"ל דכ"ע ס"ל דאמרינן מתוך רק טעמא דב"ש דגזרינן י"ט אטו שבת וב"ה ס"ל דלא גזרינן ושפיר נקיט דווק' מוציאין לב"ש אבל לוקה בוודאי לא, אלא דעכ"פ תקשה א"כ לפ"ז האי ברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה לפי זה אמאן תרמיי' ואולי דמוקי לה כר"ע כמ"ש שם דהוי מצ"ל דר"ע היא ודו"ק:
הא גדול אסור ר' שמואל ברדר"י אפי' גדול י"ל ע"פ מ"ש במתני' דר"ש ס"ל דפליגי בגזרינן י"ט אטו שבת א"כ י"ל דסתמא דירושלמי דהוא ר' יוחנן דמסיק בבבלי בסוגי' דפליגי במתוך ועיי' תוס' דצ"ל עכ"פ צורך קצת כמו קטן למול, ושפיר אמר הא גדול אסור אבל ר"ש דס"ל כרב פפא בשבת דפליגי בגזרינן י"ט אטו שבת שפיר אמר אפי' גדול ודו"ק:
תני ר' ישמעאל ב"ר אומר אבנים שישבנו עלינו בנערותינו י"ל דקאי אדלעיל דהשיב לי' דשמואל ברי הוי טפי מינן ואפ"ה הניח להוציאו בכסא משום דחשיב לי' צורך קצת דחשש בימות הגשמים על צינון הרגלים דהואיל והארץ קר ומלאה שלג ולפיכך יצא בכסא:
הורי פיתא לארסקניס עיי' בק"ע שפי' אדם ששמו פותא ודוחק, ועיי' ב"י סי' תקכ"ב דהביא דברי הרמב"ם איש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו וכ' הב"י דהרמב"ם היה מפרש דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגין להוציא אחר החשובי' כסא ביד איש אחר לישב בו במקום שירצה וצ"ע איך משמע כן ועיי' ס"ק ד' בטו"ז ולכן נראה דהרמב"ם היה גורס בירושלמי כאן הורו כסא לארסקניס דהיינו שהורו לשא כסא אחריו משום דשמא יצטרכו לו רבים ויהי' מוכן לו הכסא להוליכו בו ודו"ק:
גם י"ל לפי מה שתמה הרש"ל על הרמב"ם דמה איסור יהי' בהולכת הכסא כדי שישב בו במקום שירצה עי"ש בטו"ז הנ"ל א"כ י"ל דזה הוא הפשט בירושלמי פה דקאמר אפי' תלמיד חכם אינו טועה בדבר זה ור"ח טעי אלא די"ל דאיהו הורה רק לשאת הכסא אחריו אבל להוציאו בתוך הכסא לא התיר והא דתנן אין יוצאין בכסא היינו להנשא בכסא עצמו כנ"ל:
הלכה ח
דף ד' בתרומה שאינה זכאי בהרמתה, עיי' בצל"ח דדעתו דטעמא דאין מפרישין תרומה הוא משום דאין מקדישין בי"ט ומה"ט ג"כ אין מוליכין את התרומה משום דכל זמן שלא בא ליד אפשר למיתשל עלי' וא"כ ההולכה ג"כ כגומר התקדש והוי כמקדיש יעיי"ש במ"ש דלפ"ז אזלו ב"ש וב"ה לשיטתם, ולפענ"ד צ"ע דלפ"ז היכא שכבר נאכל קצת או כולה ולא נשאר כיון דתו א"א לאתשולי עלי' דא"כ אכל טבל למפרע א"כ בכה"ג צ"ע אמאי אין מוליכין התרומה בכה"ג וי"ל דלפי מה דמסיק הירושלמי לקמן גזרו זו מפני זו ה"ה י"ל דגם בכה"ג גזרו ודו"ק:
ועיי' ברא"ש נדרים דף נ"ט הביא שיטת ר"א ממיץ דס"ל דאפי' בא ליד כהן נמי מצי הבעלים לאתשולי עלי' וצ"ל דאפ"ה עכ"פ כיון דאין דרך לאתשולי עלי' כמ"ש הרא"ש שם משו"ה אין מוליכין דהוי כמקדש משום דכיון דבא ליד כהן שוב אין נשאלין: