משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק שני · סימן רעא
שאלה אם כחהב"ד וכח האפוט' שוין לענין למכור בנכסי יתומים או אם כח הבדי"ץ יפה יותר ואת"ל יפה יותר מהם במה הוא יפה תשובה דבר זה פשוט הוא בדברי מור"ם סי' ר"צ שאחר שכתב מר"ן הדברים אשר לסיבתם יוכל למכור האפוט' קרקע היתומים בסי"א וסי"ג שיוכל למכור להאכיל אבל לא להניח סיים מור"ם בסי"ג וכל זה לא מיירי אלא בלא רשות ב"ד אבל יכול לעשות מה שירצה עכ"ל. והוא מהר"ן פ' הניזקין וסיים בה וז"ל וסיים בתוספתא וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר שאין לך בדברים אלא מקומן ושעתן עכ"ל:
ובטור סיים בה וז"ל אבל יכולין לעשות כל מה שיראה להם שהוא לתועלת היתומים עכ"ל הרי מבואר נגלה שבזה כח הב"ד יפה מהאפוט' שהאפוט' אין לו כח למכור אלא לדברים שאמרו חכמים אבל אם נראה לעין שכלו למכור איזה קרקע אף שהוא לתועלת היתו' אינו רשאי למכור ואף אם מכר אין ממכרו מכר כיון ששינה מדברי חכמים כמ"ש בתשו' מ"י הביאם ב"י בסי' הנזכר וז"ל הצ"ל אעפ"י שמתכוין להרויח היתו' כל האפוט' המשנה ממה שאמרו חכמים אפוטרו' דמפסיד קרינא ליה ומסלקינן ליה וכו' מפקינן להו משמעון עכ"ל. ובזה יפה כח הב"ד שאם נר' להם איזה דבר לתועלת היתו' אף ששינו מדברי חכמים מה שעשו עשוי נמצא כפי"ז שאין מכר אפוט' קיים עד שנודע בראיה שמכירתם היתה לדברים שאמרו חכמים ולא ששינו. ואין להקשות ממה שכתב הרשב"א סי' אלף וט"ו והביאו הב"י בסי' הנז' שאפוט' שמכר לפרוע לבע"ח כי נתפשר עמהם בפחות מכרו מכר כיון שיש ריוח ליתו' דהמעיין בתשו' רשב"א גופה יר' דהוא גופיה ברשות חכמים עשה שכתב וז"ל הדין עם הלוקח שהרי רשאין למכור האפוט' בשטר שיש בו רבית והלכך אף בזו כן דאם יראה לב"ד שאלו לא מכר ופרע היה הפסד הדין עמו עכ"ל. הרי שדימה אותה להא שאמרו אלא א"כ רבית אוכלת בהם. גם מתשו' זו יש ללמוד מ"ש דכל שמכר האפוט' אינו מתקיים עד שנודע בראיה שמכר כדברי חכמים אבל לא אמרי' דמסתמא כדין מכר כמו שדקדק הרשב"א ז"ל באומרו ואם יראה וכו' הלא"ה לא וזה ברור:
ומעתה נבא לנד"ד ונאמר דהנה אם נבוא לקיים מכר זה מצד האפוטרופסים ולא מצד הב"ד ונאמר כיון שהיו סמוכים אצל אמם הו"ל כאפוט' וכמ"ש מרן סי' ר"צ סכ"ד זה בטל מצד ב' דברים:
הא' שמדקדק בלשון הטור יראה שלעולם לא מכרה אמם כלל חלקם אלא כיון שמכרו המוכרים הא' אסתר ובנה כתוב בלשון הזה והסכימה על המכר הזה וסלקה כחה וזכותה ושעבודה וכח כל ב"כ עכ"ל. הרי בלשון הזה לא נזכר כלל שמכרה חלקי היתו' אלא סלקה כחה דהיינו חלקה בחצר הנז' וחלק היתו' עדיין מונח בקופצה והגם שהמוכרים הא' מכרו כל החצר הם כגזלנים בעלמא ומכרו מה שאינו שלהם:
הב' מצד שכתבנו למעלה דהאפוט' שמכר צריך להביא ראיה שמכר לדברים שמנו חכמים הא לא"ה לא ואם יביא ראיה מכ"י ב"ד שכתבו שלפרוע החובות ויאמר שהרי עדים יש שמכרתי לצורך דבר שמנו חכמים בפשיטות י"ל דאין כאן אלא עד א' שעד א' קרוב ועם שיהיה כמרע"ה יקוב הדין את ההר וכ"ש שהאמת הברור שלא מכרה האם כלל חלקי בניה אלא הב"ד ואם באנו לקיים זה מצד הב"ד ונאמר שהרי הב"ד הם שמכרו כמו שהוא האמת ובודאי שיפה כח הב"ד מכח האפוט' כמש"ל דב"ד מוכרים כמו שיראה בעיניהם והאפוט' לא ימכור אלא למה ששנו חכמים ונאמר עכשיו שב"ד עשו עצמם אפוטרופסים נמצא שכ"י הב"ד הם המוכרים והם החותמים. נמצא כפ"ז שאין בזה לא עדות ולא דין ולא הפקר ולא הפקעה רק הענין הוא שחכמים רבותינו הקדושים אשר בארץ המה נתנו רשות לכל ב"ד לעשות ככל אשר יראה בעיניו לתועלת היתו' והמה אשרו וקיימו דבריו ומה שעשה עשוי והן המה דברי חכמי פאס בטעמם הב' ודבריהם בזה נכונים ונכוחים הם דודאי לא דמי לדין ולא לעדות. אכן מצד אחר נר' דיודו גם המה בס"ד בנדון זה שההסכמה בטילה וזה בשנקדים ונאמר דיש להקשות דודאי סתם ב"ד הנאמר בכל מקום ג' דקי"ל אין ב"ד פחות מג' וכדמוכח במס' יבמות דכ"ה ע"ב דק"א כמ"ש מפני שהוא ב"ד ודייק בגמ' הא בתרי לא ופירש"י דב"ד הם ג' יעו"ש. וא"כ כפי"ז י"ל דמה שאמרו בתוספתא דב"ד יכולין לעשות מה שירצו היינו ג' אבל א' או ב' לא אלא הרי הם כאיניש דעלמא דלג' דוקא נתנו חכמים רשות ולא לב':
ובזה יש לקיים דברי חכמי סאלי יע"א דבטלו ההסכמה מט' שאינם ג'. ומה שהשיבו עליהם דהרי קבלום עליהם אנשי העיר לכאורה אינה תשובה דמה מועיל קבלה ליתו' והרי חכמים לא נתנו רשות כ"א לג' וכ"ש לפי מה שהעלינו וכן הוא דעת חכמי פאס יע"א דנ"ד דלא דמי לדין א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שקבלום לדין דס"ס אין להם רשות בנ"י אלא בג' או ביחיד מומחה דהוא כג' בכל מקום. והמשל בזה הרי שקבלום עליהם אנשי העיר לדון לשנים האם יוכלו להתיר נדרים ונאמר כיון שקבלום עליהם כג' גם נדרים יוכלו להתיר הא ודאי ליתא אלא כפי"ז תיקשי ממעשים בכ"י שב"ד המצויים בעיר מפקיעים כח היתו' ועושים מה שיראה בעיניהם ואפי' אינם אלא ב'. ומוכרחים אנו ליישב המנהג דגם דל' התוספתא דברשות ב"ד יעשה מה שירצה ופי' הוא ג' מ"מ כל שנתקבלו שנים לב"ד בעיר א' גם להם ניתן רשות ופי' ב"ד דנקט בתוספתא היינו הדיינים המקובלים בעיר. ובזה יתיישבו דברי ח"פ שכתבו לא בעינן שיקבלוהו סגי לכל העיר גדולים וקטנים עכ"ל ולכאורה ק' לדבריהם מהיכא תיתי דע"י קבלת אנשי העיר לדון יותן להם רשות למכור בנ"י מה ענין זה לזה דהא אין המכי' בכלל הדין וכפי"ז ניחא דכל כמה דקבלום אנשי העיר נקראים ב"ד דקתני בתוספתא ויש להם למכור בנ"י. ואחר שהעלינו דמכירת ב' שנתקבלו לב"ד הויא מכירה יש לחקור אם היה א' שנתקבל לב"ד קרוב ללוקח שלקח מהיתו' אם מכירתו מכירה דלכאורה נר' כיון דאין כאן לא דין ולא עדות אלא שהרשות נתונה בידיהם למכור לתועלת היתו' מה בכך אם ימכור לקרוב או לרחוק:
אמנם כד דייקינן שפיר נר' דעם היות דאינו דין דמי לדין וזה דמידי הוא טעמא בדין שאינו דן לקרובו אלא משום דירדה תורה לסוף דעתו של אדם שדעתו קרובה אצל קרובו וכי היכי דאין אדם רואה חובה לעצמו ה"ה לקרובו והדין ישתנה במעט עיון ודעת האדם מתהפכת לרגעים כלהט החרב וע"כ לא ידין לא לזכות ולא לחובה דכיון דאינו ראוי לזכות לא יראה גם לחובה ומזה יש לומר בפשיטות דמטעם זה בעצמו גם שנתנו רשות רבותינו הקדושים לב"ד למכור לא נתנו לו רשות למכור לקרובו וטעמא רבא יש שכיון שלא נתנו לו רשות אלא כפי מה שיראה ויעיין בעין שכלו שהדבר לתועלת היתו' ולא זולת זה והמה ראו שדעת האדם קרובה אצל קרובו פשיטא שלא יתנו לו רשות דאולי יר' לו שהדבר לתועלת היתומים ולכי דייקי' שפיר נר' דאין תועלת וכללא דמילתא היא שכל דבר התלוי בעיון לא יועיל עיונו להנות קרובו ודבר מוסכם ומקובל הוא למודה על האמת זהו מה שנר' כפי הדין:
אמנם כבר ידוע הוא דהמנהג בדיני ממונות הוא עיקר גדול כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואף כנגד הדין וא"כ צריך לחפש לידע איך פשט המנהג בדבר זה והביאנו לזה מ"ש ח"פ שאף הקרוב מפקיר ומפקיע זכות היתו' ובודאי מי לנו גדול מהם בידיעת המנהגים על שורשם ובוריים כי זקנים המה ממנו לימים ושאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך ואין לנו רשות להרהר אחר מדותם:
אבל המציא השואל הזה לפני ק"ע א' מכמה ת"ח ישישים וזקנים סופרים קבועים ומצויים לפני ב"ד והעידו שבעיר הזו לעולם אין הדיין הקרוב נזקק לקרובו בכל דבר שיש הנאה לקרובו הפקעה או משכונה ואם באולי היה זה היו צריכים להחתים עם הדיין הרחוק שני חכמים מהרשומים לקיים כל דבר הנה עדותם כתובה וחתומה ביד השואל באורך:
וכבר ראינו שעשה הרב הגדול החותם ב' במכר זה שהיה קרוב לא' ואף שחתם הוא החתים עמו ב' ת"ח אחרים. וא"כ כפי"ז יש לנו לומר דנהרא נהרא ופשטיה ואם בעיר פאס הוקבע המנהג ההוא בכאן יש לנו לילך אחר המנהג שלנו וכ"ש שהוא קבוע ומיוסד ע"פ הדין ובודאי שגם ח"פ י"ץ לא יפסקו משפט לבני עירנו אלא כפי מה שנהגנו אף שהוא היפך מנהגם ולא כתבו מ"ש אלא לחושבם שמנהג א' לכולנו:
וממילא אין לומר דבנדון זה המכר ברחוק שהרי כבר ביררנו שהמנהג הוא כשיש קרוב מצרפין ב' ת"ח אחרים עם הרחוק לקיים כל דבר וע"פ המנהג יש לנו לדון ונר' דודאי מנהג נכון הוא ומיוסד ע"פ הדין וכמ"ש א' מב"ד דהקבלה שמקבלים אנשי העיר לשנים לדון הוא שעושים הב' במקום ג' לדון את האדם בע"כ. אמנם אם רצו בע"ד שניהם לדון אצל א' דן אותם וכדאמרי' בירושלמי ר' אבהו הוה דן יחידי אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו אל תהי דן יחידי א"ל כיון דאנא יתיב ואינון באין קדמי קבלון עליהון ומנהג פשוט הוא כשירצה הנתבע יאמר לתובע לא ארד עמך לדון עד שתצרף הב"ד וכשבא לפני ב"ד יפה ירא אלדי"ם או"ל יפה אמר לך וע"כ במשכונות ובהפקעה עכ"פ צריכים שניהם שלא קבלו העיר במקום ג' אלא שניהם יחד וכשיהיה א' קרוב בטלה הקבלה כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ב ס"ק י"א אמ"ש מור"ם מיהו אם הם ממונין בעיר וכו' כתב הסמ"ע וז"ל אבל מ"מ אינם יכולים לדון לקרוביהם עכ"ל:
הרי פשוט דהקבלה שמקבלין אנשי העיר בסתמא לדיינים אינה מועלת לדון אפי' לקרוביהם ואין לומר דהקרובים לדיין א' קבלו הרחוק דהא ליתא דמסתמא היחידים הפרטיים אין להם קבלה בפ"ע אלא קבלתם בכלל כל העיר דהיינו ב' יחד וממילא כשיתקרב א' לדיין א' בטלה הקבלה וצריכים לחזור לד"ת דג' בעינן וזה ברור מאד. ועפ"ז פשט המנהג בעיר הזאת ועל פיו יש לנו לדון וכלל מורגל בדברי חכמים נהרא נהרא ופשטיה כנלע"ד ברור: