משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק שני
סימן א
שאלה הר' דוד אדהאן הוציא שטר משכונא על חזקת הבית השנית לשמאל הנכנס בחצר הנק' ע"ש הנגיד כה"ר שמואל טובי נ"ע נגד בנו של הנגיד הנז' הוא כהר"ר שמואל טובי כמו שא"ל אחד המיוחד שבבדי"צ והן עתה עמד לפנינו כהר"ש הנז' והשיב כי השטר הנז' פרוע הוא זה כמה שנים עזה"ד והוא שמלבד השטר הנז' היה נושה בו שטר משכון אחר מסך ת"י כ"י עם השט"מ של הבית הנז' שסך שני השטרות הנז' תקק"ם ע"י ופרע לו שני השטרות הנז' אלא שמחל לו בסך מ"י משני השטרות והחזיק הר"ש הנז' בקרקעו זה כמה שנים יותר ויותר משני חזקה באופן שהשטר ההוא פרוע קרן ופירות ולראיה שכך א"ל הרשט"ו הנז' ח"פ ביום שני כ"ב לאדר ש' אשמ"ר לו לפ"ק וקיים:
תשובה הלכה רווחת שהמערער על קרקע שלו שהחזיק בו אדם אחר ואכל פירותיו וטוען שקנאו מהמערער שאין בדבריו כלום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואם החזיק בו ג"ש זכה בו כידוע ומפורסם זה בדברי הפוסקים. והנה בשטר מש' על בית או חצר לאכול פירות ועבר זמן זמנם זמניהם דבע"ה אוכל פירות ועמד זה המלוה והוציא שטר משכו' ומערער על הלוה כי יתן לו קרן ופירות של זה כמה שנים בזה נפל מחלוקת בין ב"ד שלפנינו שהרב א"א ז"ל כתב כי לא תועיל החזקה נגד המשכונא כי הוא כשט"ח בעלמא שלא תבטלנו החזקה שיאמר שלא חששתי למחות כיון שאין לי על הקרקע אלא משכונא בעלמא אכן הרב כמהריט"ו ז"ל חולק וסובר דק"ו הוא אם בקרקע שהוא של בעליו לגמרי אם החזיק בו אחר וטוען שלקח מהני וזוכה בו כיון שהחזיק ג"ש כ"ש וק"ו בקרקע שאין לו עליו אלא שטר שתועיל החזקה אם מוחזק ביד בעליו ואוכל פירות וטוען שפרע והחזיק בו ג"ש דמהניא ביה והשטר בטל עכ"ד ז"ל ודבריו ז"ל נכונים. ושוב מצאנו זה מפו' בשו"ת מהר"ר חיים ט"ו זלה"ה דקמ' בדברי מהרי"ט ז"ל וכן נר' מהפסק שהעתיק משם מהר"ר יעב"ץ וכן אנו דנין והולכים מעשים בכל יום שכיון שהשט"מ עומד לפנינו וראינו כי סרה יד המלוה מהקרקע והלוה מחזיק בשלו ואוכל פירות בשופי דמהניא חזקה ומה זו שתיקה ששתק המלוה והלוה אוכל פירות הקרקע ושותק אם לא שפרעו. ולכן פסקתי בנד"ז שהשטר משכו' שביד דוד בטל אחר שזה ממ' שלשים שנה ובעל הבית מחזיק ואוכל פירות ביתו לפני המערער והוא שותק. ומ"מ נראה שחייב בעה"ב שבועת היסת שפרע דזו במחלוקת שנויה לגבי חזקת קרקע כנז' ברסי' ק"מ אדרבא נראה דעת הסמ"ע סוף סק"נ שאין עליו אלא חר"ס מ"מ בנד"ז שחולקים על הממון דדל קרקע מהכא הרי המלוה טוען שנושה בו ממון וזה אומר שפרע צריך שבועת היסת אחר שיקבל חרם דוד הנז' וקיים:
אחר זה הראו לי תשובת הרשב"א בתשו' הנדפסות מחדש סי' קס"ד לכאורה כדברי הרב א"א ז"ל וז"ל ראובן משכן ביתו לשמעון בשטר וירד בו שמעון ודר בו שנה ואחר דר ראובן ג"ש ויותר והוציא שמעון שט"מ על ראובן שיפרענו וראובן טוען שכבר פרעו ושעשה לו שטר מחילה ונאבד ממנו. ועוד טען שדר בו שני חזקה ולא ערער ואמרת שהשבת אתה שהדין עם שמעון וכו' וזה שטען שדר בו שני חזקה לא אמר כלום שאין שני חזקה אלא בזה אומר לקחתי וזה אומר לא מכרתי:
תשובה כדין אמרת וכו' גם מה שטען שאכלה ג"ש גם היא אינה טענה כמו שאמרת עכ"ל וזה לכאורה היפך מה שכתבנו:
אך כד דייקינן שפיר נראה דעיקר כמו שכתבנו דע"כ לא אמר הרב ז"ל אלא למשכנתא בנכייתא שכך היו נוהגים בימי הרשב"א כמ"ש בטי"ד רס"י עק"ב וז"ל ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפילו יכול לסלק רשב"א וכו' וכן נראה מתשו' זו שכתב השואל והוציא שמעון שט"מ שיפרענו שהדין בו שיוכל המלוה לכופו ללוה לפרוע בכל זמן אבל במש' דסורא שלא יוכל לתובעו כלל אלא לכשירצה הו"ל מכירה גמורה וכי היכי דאם מוציא שטר מכירה על בית אחת שראובן קנה משמעון ושמעון דר שני חזקה דודאי מהני ליה חזקה ה"נ דזה מוציא שטר משכונא וזה מביא עדי חזקה שזכאי משהחזיק דשטר משכונא זה הו"ל כשטר מכירה שחזקה במקום:
שטר עומדת וק"ו הוא אם לוקח שצריך להיות שטרו בידו כמנהג כל הלוקחים אמרינן שע"י החזקה היא מעידה שקנה ואירכס ליה השטר כ"ש בזה שא"צ אלא ליקח שטרו דשטרא ביד מלוה מאי בעי מכח החזקה אמרינן שפרעו ושכח והניח שטרו בידו או האמין בו וכיוצא. וז"ל הפסק שכתבתי משם מהר"ר יעב"ץ ז"ל ראובן תבע לשמעון בשטר שבידו שכתוב בו ששמעון משכן חנות אחת בסך מה לזכות לו בתשרי התפ"ו וכתוב ע"ג שאפוט' לוי הקנה השטר באופן המועיל לראובן בתשרי תפ"ז ושמעון חזר ומשכן החנות הנז' ליהודה התפ"ח ונשאר המשכו' בידו שני חזקה ונלב"ע ונשארה ביד יורשיו עד היום תצ"ז עכשיו מוציא ראובן שטר וטוען ששמעון גזלה ומשכנה:
והשיב הרב ז"ל וז"ל דבר ברור הוא שהמשכון קיימת ביד ראובן ומה שהלך שמעון ומשכן ביד אחרים אינה כלום ובעל המשכו' צריך להחזיר החנות לראובן והדרא ארעא והדרי פירי ובעל המשכו' יחזור על שמעון שמשכנה לו וזה שאמרתי דהדרא ארעא והדרי פירי לפי ששמעון לא היה טוען שפדאה מראובן רק אמר איני יודע היאך היה הדבר וכשחקרתי אחריו היה מתדבק בטענותיו נמצא דהוי חזקה שאין עמה טענה עכ"ל הרב ז"ל:
והרב מהרח"ט ז"ל סיים על דבריו דדברי הרב צדקו לגבי שמעון דוקא אבל לגבי יורשי יהודה שהם מחזיקים בחנות מחמת ירושה ודאי חזקתם חזקה וא"צ עמה טענה וכמ"ש בסי' קמ"ו ס"י וכ"ש הכא דאיכא שני חזקה בכל חד מנייהו המוריש ובן המוריש דעכ"פ זכו היורשים אי מכח מורישם החזיק שני חזקה ואי משום היורש שהחזיק שני חזקה וא"צ טענה וכמ"ש מור"ם בסי' הנז' סעיף הנז' דטעני' ליורשי' כל מאי דמצי אבוהון למטען ואלו היה המוריש קיים כיון שאכלה שני החזקה היה יכול לטעון בפני פדאה שמעון מראובן או שיטעון שראובן עצמו הודה לו בקנין של המשכונה:
וכבר היה נראה לקיים פסק הרב אף לגבי היורשים מהא דתשו' מיימוני הביאו הסמ"ע סי' ק"מ סק"ו וז"ל חזקת ג"ש אינה רק כנגד הטוען על גוף הקרקע אבל מי שאין לו בקרקע רק שעבוד חוב לא מהני בזה חזקה ויכול לגבות החוב מהלוקח אף שהלוקח יש לו בו חזקה ויכול לומר לא חששתי למחות כיון שאין הקרקע שלי ושמא אגבה מב"ח ע"כ והכא נמי לא תועיל החזקה דטעם החזקה הוא כיון שהחזיק הלוקח ג"ש וזה לא מיחה זכה והכא כיון דראובן אין קרקע שלו ואין לו כ"א שעבוד בעלמא יכול לומר לא חששתי למחות כיון דאין הקרקע שלו:
אך אחר העיון לא דמי דע"כ לא אמרי' התם לא חשש למחות כיון שאין הקרקע שלו אלא במי שאין לו בקרקע רק שעבוד חוב אבל הכא בנ"ד שהוא שעבוד משכונה באכילת פירות ורואה זרים אוכלים חילו ושותק ודאי אינו יכול לומר לא חששתי למחות כיון שאין הקרקע שלו דהא שכירות ליומיה ממכר הוא ואיבעי ליה למימחי:
גם אין להפקיע חזקת יהודה ויורשיו מכח דראובן אכתי שטר משכונה בידיה ואי טעני' דיהודה פדאה מיד ראובן או אם טעני' דשמעון פדאה מראובן א"כ האי שטר משכונא שביד ראובן מאי בעי מהאי טעמא ודאי לא פקעה החזקה שהרי כתב בסי' ק"מ ס"ו הנותן קרקע לאחד וחזר והחזיק בו אפילו אם החזיק הנותן ג"ש בחצר לאחר המתנה אינו נאמן לומר ט"ס הוא במתנה במגו דאי בעי אמר מתחלה חזרתי ולקחתי ממנו מ"מ עכשיו שטוען ט"ס א"ז אלא כמכחיש את העדים וקי"ל מגו במקום עדים לא אמרינן עכ"ל. הרי דאף דאיכא שטר אי הוה טעין חזרתי ולקחתי ואכלתיה שני חזקה דמהני וה"נ בנ"ד אף דאיכא שטרא ביד ראובן מצי יהודה לטעון לקחתיה ממנו ואכלתיה שני חזקה. ויש מי שרצה לומר דשטר משכונא אינו אלא כשט"ח דעלמא ונשבע על שטרו ונוטל ומלבד כל מ"ש לבטל זה עוד יש ראיה מדברי כנה"ג ס"י בשם המבי"ט סמ"ז וז"ל מערער שטוען על המחזיק זה השדה היה ממושכן אצל מורישם אם המחזיק הוא לוקח מהלוקח טענינן ליה שהלוקח הראשון יאמר שהמוכר חזר ופדה או שיאמר הלוקח הראשון בפני פדאה עכ"ל כנה"ג מוכח להדיא כדברינו עכ"ל הרב מהרח"ט ז"ל. ודברי המבי"ט ז"ל ק"ק למה הוצרך שיהיה המחזיק לוקח מלוקח אפילו יהיה לוקח ראשון טענינן ליה שהמוכר לוי חזר ופדה מיד הממשכן כי היכי דאמרינן בכל לוקח שאם יאמר אני קניתי מפלוני דיו שאנו טוענין לו שהמוכר לא קנה מיד המערער ה"נ טענינן שהמוכר בעליו פדה מיד הממשכן ולא זו בלבד אלא אף המחזיק הוא עצמו הממשכן אם החזיק שני חזקה וטוען שפדיתי מידך היה נאמן כיון שהחזקה מועלת כנגד השטר משכו':
סימן ב
שאלה ראובן שעבד קרקע ביד שמעון בתורת אפותיקי סתם ובא לגבות חובו ממנו אם צריך שבועה נגד המאוחר:
תשובה כבר זה כמה הובא לפנינו פסק החכמים הפוטרים המלוה בשעבוד אפותיקי סתם משבועה הוא הפסק הכתוב ביריעה החוברת ופסק המחייבים לא ראינו וכמדומים אנחנו שאין מי שיחייב כי כלם נקבצו יחדיו לפטור והיה הדבר תמוה מאד בעיני ושלא לכפול אעתיק מ"ש וז"ל אב"א תב"ת:
אחרי ההתבוננות בפסק הנז' ראינו כי יש להשיב עליו וכו' הדבר פשוט ששטר אפילו יהיה, באפותיקי סתם אם בא לגבות נגד המאוחר ממנו צריך שבועה שאחר שכתב מרן בסי' ק"ח סי"ב אם יהיה השטר משכונא והיה אביהם מוחזק בה ע"כ מה מקום לומר לאו דוקא והוא קרי בחיל והיה אביהם מוחזק דמשמע להדיא דאם אינו מוחזק צריך שבועה וגם בטור כתב וז"ל ואפילו אם היה אביהם מוחזק בה ואוכל פירותיה וי"א אם היה אביהם מוחזק בה עכ"ל. ומה שהביא מהריב"ש ז"ל הנה הריב"ש ז"ל כתב בפ"י סי' ע"ח וז"ל לפי שכיון שהיתה המשכו' מוחזקת ביד המלוה בחייו כשמת הלוה הוא גובה מיורשיו בלא שבועה ובאמצע התשו' כתב וז"ל ובנד"ז שיורשי מלוה בחצר הממושכ' עכ"ל. ומה מקום לומר לאו דוקא ואף שהריב"ש הביא ראיה מייחד לה ארעא למצרנה הנה בלאו הכי דברי הריב"ש ז"ל סתרי אהדדי ומוכרח ליישב לדבריו ז"ל דאשה שייחד לה בעלה חשיבה כמוחזקת בידה שהרי אוכלת פירות עם בעלה והו"ל כמשכו' מוחזקת. ואיך שיהיה אין מדברי הריב"ש ראיה לומר דלאו דוקא מוחזקת שהרי הריב"ש עצמו קרי בחיל מוחזקת וא"כ כל הראיה שהביאו החכמים ממשכו' לאפותיקי ליתא דהלא הדבר מפורסם דבעינן דוקא מוחזקת וגם החכמים יודו דבעינן מוחזקת ואף באפותיקי דילפינן מיניה בעי שבועה שהרי הם עצמם לא כתבו דלא בעי שבועה אלא משום דס"ל דמוחזקת לאו דוקא וכיון שנראה בעליל דמוחזקת דוקא א"כ גם הם יודו דבאפותיקי בעי שבועה ושור' בש"ך שהשוה דין זה להא דסי' ס"ו ס"ל שכתב וה"ה אם היתה משכו' קרקע וכו' וכאן כתב הש"ך עי' סי' ס"ו ס"ג דיש חולקין עכ"ל ואיך יתכן גם בסי' ס"ו לומר דלאו דוקא והארכתי עוד להשיב על דברים שבפסק מענין המש' בנכייתא וסורא ולהיות שאינם צריכים למקום דינא בנד"ז לא נראה לי להעתיקם לאפס פנאי אחר שהדין פשוט וברור דאפותיקי סתם בעי שבועה וכמ"ש כל החכמים הנ"ל:
סימן ג
שאלה מעשה שהיה ראובן הי"ל רביע בחצר אחת ומכרו לשמעון מכירה גמורה ועברו כמה שנים ושמעון מחזיק ודר בשלו ושוב ראובן נדחק למעות ועשה בערמה והרע לעשות שמשכן אותו הרביע עצמו ביד יהודה בסך תק"ס ונתן שוכר בסך ט"י בכ"ח והיה ראובן פורע השכי' ביד יהודה מדח"כ אמטו להכי לא הרגיש שמעון הלוקח גם יהודה הממש' כשהיה מקבל השכירה שלו מדח"כ לא הרגיש כלל ויהי היום נתפרסם הדבר ונגלה שכל מה שאכל יהודה באיסור היה כי לראובן אין חצר והכשיל יהודה שאכל פירות כמה שנים ונשאר נושה בו דבר מועט כמו ק"מ ולע"ע עמדו לדין יהודה תובע לראובן מעותיו כיון שהמשכון באיסור ואסור לאכול פירות יחזיר לו מעותיו וגם הפריז על המדה לתבוע גם מה שנשאר לו מהפירות וראובן השיב שאמת שצריך להחזיר לו מעותיו אך ינכה מהם כל הפירות שאכל ממנו מיום הודאת השטר כי כלם רבית קצוצה. והנה היכא שאירע בכיוצא בזה ששמעון הלוקח הרחיק נדוד ועמד ראובן המוכר ומשכן אותו קרקע ביד יהודה לחושבו יהודה שהוא שלו ויהודה היה אוכל פירות הקרקע כמה שנים ואח"כ בא שמעון הלוקח והוציא קרקע שלו מיד יהודה בזה כתב מור"ם בסוס"י עק"ב וז"ל מי שמשכן בית שאינו שלו ובא בעה"ב והוציא הבית שלו מיד המלוה והוצרך לתת שכר לבע"ה צריך להחזיר מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן עכ"ל והוא מתשו' הרשב"א והחדוש בזה הוא דלא תימא כיון דהלואה היא הו"ל כרבית מה שיתן הלוה למלוה השכר שהוצרך ליתן המלוה לאחרים ויש לתמוה שהרשב"א ז"ל מאריה דהאי דינא כתב שצריך להתיישב בדבר והרב עשה ממנו הלכה ברורה. ואני הקטן מצאתי בתשו' הרשב"א סי' קל"ד הנדפסות מחדש על מעשה שהיה שראובן שעבד בית שלו ביד שמעון והלך שמעון ומשכנה ביד לוי ופסק הרב שהמשכון בטילה וצריך לוי ליתן שכר לראובן ושוב נסתפק השואל אם מה שיתן לוי יחזור על שמעון והשיב וז"ל ולענין אם יכול לוי לחזור על שמעון במה שנתן משכי' הבתים אם יש בזה משום רבית:
תשובה ודאי יש בו משום רבית דכל עיקר הלואה אפילו קנו מידו ואפילו יש לו קרקע אסור וכי מותר ללות סאה בסאה כשיש לו קרקע וא"נ קנו מידו וכו' התם הלואה הכא זביני וכו' עכ"ל. הרי היפך התשובה שהעתיק מור"ם וברור שלא ראה הרב תשובה זו שאלו ראה אותה לא היה פוסק כאותה תשובה האחרת שאחר שבתשובה א' כתב שצריך להתיישב בדבר אפשר הוא עצמו נתיישב בדבר ופסק לאיסור ומ"מ אפילו לפי תשובה זו שהעתיק מור"ם פשוט הוא דדוקא אם כבר אכל המלוה הפירות והוציאם מידו בעל הקרקע אז מחויב הלוה לפרוע למלוה מה שהוציא מידו אבל אם עדיין לא אכל הפירות ועדיין הם אצל השוכר פשיטא שאין להוציא מיד השוכר ולתתם למלוה אבל בעל הקרקע יטול שכירותו והמלוה אבדו מעותיו וזה ברור מכמה טעמי א' כיון שהרשב"א גופיה צריך להתיישב בדבר אין מאכילין איסור למלוה מספק וכ"ש אחר שנגלית לנו תשובת הרשב"א המנגדת שאין לסמוך להוציא ממון וכן מוכיחים דברי רמ"א שכתב גם השכר שהוצרך ליתן משמע דוקא אם כבר קבל השכר והוצרך להחזירו מחייבין ללוה לפרוע למלוה מה שנתן מתחת ידו אבל לא נתן לא יתן וכן אנו דנין מעשים בכל יום וזה באם המלוה הוא שהיה אוכל פירות אבל אם בעל הקרקע לא זזה מידו הקרקע שלו והלוה משכן מה שאינו שלו ונותן פירות מידו ליד המלוה הו"ל רבית קצוצה וכל מה שנתן מנכין לו מן הקרן שלו. וכן מצאתי בפסק שאלה ל"א כתובה בס' הפסקים למהרח"ט ז"ל וז"ל בקיצור ראובן לקח מיד אל' שמעון מנכסי יתומיה סך מעות במשכון ושכירות והעמיד ראובן ללוי שוכר ויהי כי ארכו הימים וימצא שהחצר הנז' היתה ממושכ' כולה ביד יהודה מקודם משכו' היתו' זמן רב ויהודה היה אוכל פירות ובכן טוען לוי השוכר כי מאחר שעיקר חיובו וכו' והטוענים על האל' ויתומיה מכח שכתוב הן ישתמש וכו' והשיב שטענתם בטילה והאריך וחתו' כמהר"ש הצרפתי ז"ל:
וסמוך לזה נמצא כתוב נוראות נפלאתי דהדבר פשוט וברור שאין כאן פירות כלל ומאחר שאין לו קרקע כי הוא ממוש' מקודם מה פירות יוציא וסותר הקודם בכי האי יוליד סותר הנמשך ואין השוכר חייב לפרוע שכירות כלל דיעמיד המשכיר המשכו' בידו ויפרע לו השכי' ואחר שא"א להמשכיר להעמיד המשכו' ביד השוכר לפי שממוש' אין כאן שכר כלל דאין על מה שתחול השכי' והו"ל רבית קצוצה ואף אם תפס מפקינן מיני' ע"כ שלא בטובתו בענין שאין זו צריכה לפנים וכ"ש לפני ולפנים ואין חולק בזה וחתום כמהר"ח אלמושנינו ז"ל וס"ל נמ"כ ראה ראיתי דאפילו במשכו' ודאית יש לפקפק במנהג זה דהוי הערמת רבית גלויה וכ"ש בנ"ד שהמשכו' בטילה מעיקרא ושכר מעות הוא נוטל כמו שנודע שעסק המלוה הוא עם הלוה וממנו נוטל השכי'. ונד"ז דומה למ"ש מר"ן סי' קס"ד הלוהו על שדהו וא"ל אם אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש בענין שאין המקח קיים לא יאכל פירות ואם אכל הוי ר"ק ה"נ כיון שהמשכו' בטילה אין לו קרקע על מה יחול השכירות ושכר מעות הוא נוטל ואפילו נתחייב השוכר בקנין וקנין בטעות הוא וחוזר ומחי' בטעות וכו' דאי הוה ידע וכו' וכ"ש בנד"ז שיש בו נדנוד עבירה דודאי אי הוה ידע לא הוה מחיל וחתו' מהר"ח טולידאנו ז"ל ומהר"א ן' לבאז ומהר"י בהתית ז"ל:
וס"ל נמ"כ ראה ראינו את כל הרשום בכתב אמת וכו' עד ובזה לא נשאר לאל' וב"כ קרקע על מה שיעמדו והוו להו זוזי בתו' הלואה אצל ראובן ופטור מהשבועה שהוא ר"ק וחתו' חכמי סל"א מהר"ם הכהן ומהר"י צבע ומהר"י ביבאס הרי חבל נביאים מסכימים בכה"ג הוי ר"ק ואפי' תפס מפקינן מיניה וסברא גדולה היא דכיון דאין כאן ריח קרקע שהקרקע ביד בעליו וזה עשה משכו' באויר כממשכן אויר בעלמא והלוה נותן פירות ע"י שוכר של שקר, אין לך ר"ק גדולה מזו ולכן בנד"ז הד"א שכל מה שאכל המלוה הוי רבית ומנכין לו מחובו ויפרע השאר ומורי הוראה יגל דעתם בזה לדעת מה יעשה ישראל כי היא מילתא דשכיחא ואיסור רבית החמור ולראיה ח"פ וקים:
סימן ד
שאלה ראובן מחזיק בבית א' ולא השלים שני חזקה באו בני שמעון והמציאו עדים ששמעון אביהם החזיק באותו בית שני חזקה קודם שהחזיק ראובן אם מוציאין מראובן המחזיק עכשיו או לא:
תשובה הלכה רווחת דטוענין ליורש (קמ"ו ס"י) שאף שאין ביד המוריש כ"א חזקה בלא טענה אין טענינן ליה אך יש לומר דדוקא כשהיורש מחזיק טענינן ליה להעמיד בידו אבל כשהוא מוציא אפשר דלא טענינן ליה:
אך הנה בהג"ה בסיו"ד סיים וז"ל וה"ה אם החזיק המוריש ג"ש אעפ"י שהוא לא החזיק כלל עכ"ל. הרי שאף שהיורש לא החזיק כלל ומן הסתם שאחרים מחזיקים אלא שלא החזיקו שני חזקה היורש שמביא ראיה שמורישו החזיק ג"ש טענינן ליה שמורישו קנה מהמערער ומוציאין אותה מיד המחזיק בה:
נ"ב: אפשר שלא החזיקו אחריו כלל אלא שאחרי מות מורישו ערערו עליו שקרקע זה שלהם וכיון דאיכא תרתי חזקה שהחזיק מורישו וטענה שבו מחמת ירושה מעמידין אותה בידו ואין מזה שום ראיה וראיה מסי' ק"מ ס"א קרקע וכו' משמע משם דאם יש עדים שהיא של ראובן אפילו יום א' ועכשיו מחזיק בה שמעון אבל לא החזיק כראוי אעפ"י שטוען שלקחה מראובן ישבע ראובן ונוטל את שלו הרי דאף אם לא העידו אלא שהיה בחזקתו אפילו יום א' מהני להוציאו מיד שמעון הכא ששמעון החזיק ג"ש וראובן לא החזיק כלל ודאי שמוציאין אותה מידו אלא שיש להסתפק לענין שבועה אם ישבע היורש שלא מכרה אביו:
אחרי כתבי הרציתי הדברים לפני הרב מו"א נר"ו ואמר שאין ראיה מסי' ק"מ דהתם המערער הוא בחיים וטוען שהוא גזולה בידו וכיון שלא החזיק שמעון כראוי ישבע ראובן היסת ונוטל את שלו אבל בנדון השאלה שכבר מת המוריש ובניו אין טוענים כלום אלא שהמציאו עדים שאביהם אכלה שני חזקה והמחזיק טוען שלקוחה היא בידו ואפשר לומר כדבריהם כיון שאין מי שיטעון שהיא גזולה אבל ממ"ש מור"ם בסי' קמ"ו היא ראיה עצומה והתבוננתי בדבר והוא אמת ויציב ודברי א"ז ז"ל עיקר ומהם אין לזוז ועוד בסי' ק"מ הצריכוהו שבועה וכאן וההיא דסי' ק"מ נוטל בלא שבועה יבי"ן. [א"ה הוא החכם כמה"ר יהודה בירדוגו זלה"ה בנו של הרב כמוהה"ר מרדכי זצ"ל בן להרב המחבר זצלה"ה] (ע"כ נמ"כ):
סימן ה
שאלה ראובן ושמעון שותפין בבית ונפל ואחד מן השות' רוצה לבנות וחבירו אינו רוצה:
תשובה מנהג פשוט אצלנו שיבנה הא' ויעשה משכו' בב"ד ונראה שהוא מיוסד עפ"י הדין סי' קס"ד ס"ה בבית ועליה אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית ודר בתוכו עד שיתן לו יציאותיו ואח"כ יבוא ויבנה עליתו הרי וכו' עכ"ל. וכתב הסמ"ע סקי"ד ואין מחשב כרבית כיון דקרקע משועבד לבע"ה ובע"ה בלא"ה לא היה דר בו עכ"ל. ומינה יש ללמוד בק"ו לבית של שני שותפים דחלק זה משועבד לזה ואם אמרו בבית ועליה שהם גופים נפרדים שזה משועבד לזה ק"ו בבית אחת שחלק זה משועבד לזה שא"א לבנות מחצית אם לא שיבנה הכל דאם האחד לא רצה לבנות דבונה האחר ודר בכולו או משכירה ונוטל כל שכרו עד שיתן לו מחצית ההוצאה. וא"כ בנד"ז לא היה צריך לעשות משכון בב"ד והיה יכול לדור בו בחנם ולרווחא דמילתא עושין משכון בב"ד ומזה פסקתי בראובן ושמעון שותפים בבית א' ראובן בעל המחצית ושמעון אינו שלו רק ממושכן בידו בקצבה לפירות כו"כ והשאר יטלוהו הבעלים ונפל ותבע ראובן לשמעון לבנות ולא רצה לבנות ודחהו מיום ליום ובראותו ראובן שמפסיד ביתו עמד ובנה הכל ונראה פשוט שאין לשמעון הממשכן שום שכר עד שיפרע חלקו בהוצאות ולרווחא דמילתא עושה לו משכון בב"ד ונפל ספק אם יפרע שמעון ההוצאות אם יטול כל שכירות מחצית הבית או דוקא הפיסקא שעשה תחלה ונראה ודאי שהפיסקא הא' לא בטלה אך יטול הנאה בדמים שמוסיף לפי ערך הדמים שהיה נוטל תחלה אם עשרה למאה או עשרים לפי הפיסקא הא' יטול ואם חסר חסר לו ואם הותיר לבעל הקרקע אך כל עוד שלא נתן חלקו בהוצאה אין לו בשכי' כלום:
נ"ב: ולקוצ"ד שיטול שכר החורבה כפי מה ששוה לבנות עליה בית ועוד יטול הנאה בדמים שמוסיף וכשיפדה ממנו בעל הקרקע אף אם יפרע לו ההוצאות יטול שכר חורבה עד שיתן לו דמי המשכון הא'. מבי"ן. א"ה הוא הרב המבי"ן זצ"ל בנו של הרב המחבר זיע"א:
סימן ו
שאלה ראובן נתן מעות בעיסקא לשמעון והתנה עמו שאם יפרע לו בכ"ח סך כו"כ שהוא פטור משאר הריוח והיה נותן לו כן אח"כ באיזה חדשים אמר שלא היה ריוח וטען ראובן א"כ דקדק חשבונך מיום הודאת העיסקא:
תשובה תנאי זה ודאי אין בו שום נדנוד איסור וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' קע"ז יעו"ש אמנם מה שטען ראובן שידקדק חשבונו מיום הודאת העיסקא אינו כלום דכל חדש וחדש שפרע חוקו כבר נמחל ואין עליו לדקדק כ"א מזמן שלא פרע חקו שהתנה עמו זולת אם התנה עמו כן בפי' ואפי' אם התנה עמו כן בפי' אם טען המת"ע שלא דקדק חשבונו בכל החדשים שעברו ואינו יודע אם היה שם יותר ריוח ישבע שאינו יודע ופטור דדמי לאינו יודע אם הלויתני. ובזה נ"ל לדון במי שמשכן בית לחבירו והתנה עמו שיהנה בכ"ח סך כו"כ והבית שוה יותר ובאיזה חדשים לא נמצא שוכר לבית וטען המלוה שיצרף כל החדשים ויטול מה שקצב עמו נראה שאין הדין כן אלא כל חדש וחדש תנאי בפ"ע ולא ישלם מזה על זה זולת אם התנה כן בפי' ועי' סי' מ"ב דמוכח כוליה סי' דבכל לשון מסופק אמרי' יד בעל השטר על התחתונה שהוא בא בא להוציא ואף שכתב שם דהרבה מהמפ' כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאס' ודלא כט"ד אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה עכ"ל. נראה פשוט דהיינו בעיקר החיוב שבשטר דהיינו סך ההלואה בכל דבריו שכתב באותו סי' מלמעלה שכל וכו' אבל בכל התנאים שבשטר ויש לשון מסופק ודאי דאמרינן המע"ה ומה גם דזו עצמה שכתב מר"ן הוי הלכתא בלא טעמא וכופפין אנחנו ראשנו לה מפני היראה ומפני הכבוד דמה בכך שכתב דלא כאס' וכו' זה יועיל אם היה שום דבר הדומה לאס' או אם יש לחוש שכתב זה בשטר מפני העתק השטרות וכיוצא ואולי שהם ז"ל סוברים שאו' דלא כאס' ר"ל שלא יהי' נדון כשאר השטרות שיד בעל השטר על התחתונה אלא דאכתי יש לפקפק. ומ"מ מה שחלקנו נראה ברור ופשוט וכ"ש בנד"ז שקרוב לשמוע כי כן פירוש הדברים כמ"ש שבכל חדש אם יתן כו"כ פטור מהשאר:
סימן ז
שאלה אשה א' המירה מה יהיה משפט נכסיה:
תשובה נראה דהויא כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה דכל שלא תפסה מנכסיה אין נותנין לה והקרקע של צ"ב וכ"ש נ"מ היא נוטלתן כנז' בסי' ע"ז ס"ג ואם יש לה בן הוא זוכה בנכסיה כנז' בקרקע שלה כ"ז בח"מ סי' רפ"ג:
סימן ח
שאלה ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון הי' שותף עם לוי וכשדחאו לפרוע נקש"מ לוי לפרוע כו"כ לראובן בכל שבוע מפאת שמעון כ"ע שהוא שותף עמו דהיינו שיקח מחלק שמעון הסך הנז' והוא ע"ק בדבר ועכשיו רוצה לוי ליפרד משמעון כי אמר שאינו רוצה להיות מחויב לראובן כי אין לשמעון ריוח כ"כ שיותיר לו הסך שנתחייב לראובן ומכיסו אין לו ליתן ושמעון רוצה לסדר נכסיו וטוען שחייו תלוים בלוי ומפייסו שישאר שותף עמו:
תשובה נראה פשוט שכיון שאין לראובן נזק בשות' שמעון עם לוי ולא הנאה בהפרדו ממנו ואדרבא יש לו הנאה בשותפות שמעון ולוי ודאי מה שח"ע לוי לפרוע בעד שמעון אינה אלא הצלה בעלמא לשמעון שלא יעשה שוה"ד וכאו' לו שכל זמן שארצה להיות שותף עמו לא תקח כ"א סך קצוב בכל שבוע ולא תדחקנו לפרוע הכל בב"א אבל אנה"נ אם ירצה יאמר לו הנה בעל חובך לפניך עשה לו מה שהד"ן ובנ"ד הוא כאומר לו שכל זמן שאהיה שותף עמו לא תקח ממנו כ"א הסך הנז' אבל כל שג"ד ואמר לו הנה בעל חובך לפניך אין עליו כלום זה נראה פשוט:
סימן ט
שאלה ראובן מכר שטר ללוי בכתי' ומסי' על שמעון ושמעון היה לו קרקע ואח"כ עמדו בע"ח מוקדמים וטרפו הקרקע ושמעון עני מרוד ורוצה לוי לחזור על ראובן מכח האחריות תשובה אין בדבריו כלום הגם שכ' בש"ע סימן ס"ו דגם במוכר שטר אמרינן אחריות ט"ס כבר ביאר שם דהיינו שנמצא שהשטר אינו שלו או שבא בע"ח של המוכר וטרף זה השטר עצמו אבל זה שהשטר קיים אלא שנמצא שהלוה אין לו קרקע הו"ל כי הא דכתב שם שאם קנה השטר בחזקת שהוא עשיר ונמצא עני שכתב מרן שם שהוא בכלל אונאה ואין אונאה לשטרות וק"ו בנד"ז דשטר אית ליה קלא ומסתמא ידע בו ואדעתא דהכי קנה השטר ופשוט:
סימן י
שאלה ראובן מכר קרקע לשמעון ושמעון מכרו ללוי והכל באחריות לסוף גירש ראובן את אשתו ובאה בכתובתה הקדומה וטרפה הקרקע מיד לוי וכבר נודע שלפי התקנה של הקאסטילייאנוס אם מתה האשה או הבעל בע"ח קודמין לאשה אף שהיא קדומה ועכשיו שגירשה היא קודמת ולוי לא מצא נכסים אצל ראובן ורוצה לחזור על שמעון כדקי"ל רצה מזה גובה וכו':
תשובה נראה לכאורה דאינו יכול לחזור על שמעון שיכול שמעון לומר לו מזלך גרם ונהי דעל ראובן המוכר הא' יכול לחזור כיון שנהנה בטירפא זו ופרע בו חובו המוקדם אך השני שלא נהנה בזה אף שודאי קבל עליו אחריות כל עורר אפי' דאתי מעלמא:
סימן יא
שאלה ראובן שידך בתו לשמעון לזמן פלוני בקנס כו"כ ושוב חזר בו ושדכה לאחר בקנס לזמן אחר והחתן הא' תובע הקנס והאב משיב שיש לי זמן שקבעתי לנשואין שמא אחזור בי' או יהיה שום דבר עיכוב ואתננה לך:
תשובה נראה שהחתן פטור מן הקנס אם רצה לשדך שום אשה דאינו בדין להיות תלוי בין מותר ובין נקשר וכיון שעשה אבי הכלה שידוכין עם אחר נפטר החתן אבל אין אבי הכלה מתחייב בקנס עד שיעשה מעשה דהיינו שיכניס בתו לחופה עם החתן הב' שכל משך הזמן הוא יכול להמלט ולא מיקרייא חזרתו חזרה עד שיהיה נעשה מעשה או עד שיגיע הזמן נ"מ אם מת קודם שיכניסנה לחופה עם הב' או אם מתה הכלה ולא זכתה לחופה עם הב' פטור מן הקנס זה נ"ל מסברא ועדיין צ"ע. ושוב באו לידי שו"ת מהרי"ט וראיתי שכתב כן ע"ש ת"ל. ובמעשה שבא לידי כן היה שחזר בו חמיו מהשידוכין השני וחזר לחתן הראשון ונשאו והולידו בנים ונ"מ שטענתו טענה בטבע העולם:
סימן יב
שאלה ראובן היה לו שטר משכונה על ביתו של שמעון ובא בע"ח מוקדם וטרף מיד ראובן מהו שיחזור על שמעון:
תשובה לכאורה נראה דלא יחזור עליו שהסכימו ב"ד שלפנינו דמשכנתא דסורא דמי' לאפותיקי מפו' ובאפותיקי מפורש איתא סי' קי"ז ס"א בהג"ה דאם טרפה בע"ח מוקדם אינו חוזר עליו אכן כד דייקינן נראה דלא דמי דהנה יש לדקדק עלה דההיא דלא יהא אפותיקי מפורש אלא מכר גמור וטרפו בע"ח מוקדם חוזר עליו וצ"ל דשאני מכר שלא כתב לו לא יהיה לו פרעון אלא מזו אדרבא כותב לו ואנא אסלק כעו"ט וכו' אבל באפותיקי מפו' דאומר לא יהיה לך פרעון אלא מזו דגרוע כחו כמו של המלוה כלומר מזו ולא מזולתה א"כ אין להכניס בכלל האחריות אלא נמצאת שאינה שלו דהוי מעיקרא אפותיקי בטעות כמ"ש הסמ"ע עי"ש. וממילא נראה לנ"ד שלא כתב לשון זה ממש אלא דאנן דיינינן לה כאפותיקי מפורש לענין אם שטפה נהר דיינין לה כאפותיקי מפורש לענין בע"ח מוקדם דיינינן לה כמכר דלפי האמת מכר הוא דהיינו מכירת פירות ולזה דינא הוא שחוזר עליו מיהו נראה פשוט דשמין כמה שוה המש' ולא שיחזור עליו בדמי המשכון אך שמין אותה לפי פירותיה ולפי חוזק המקום וריעועו ובזה הוא שחוזר עליו ותול"מ [עי' לק' סי' קכ"ב]:
סימן יג
שאלה ראובן עושה מלאכת המשי וכיוצא דהיינו שקונה המשי בזול ומתקנו ומוכרו וחסרו לו המעות לקנות ובא אצל שמעון והותווך עמו שיקנה המשי וכל מה שיקנה יטלנו ראובן בתוס' שני מעות לכל משקל אך ימתין עד שימכר המשי אסור או מותר:
תשובה נראה דשרי דהו"ל כהא דכתב בסי' קע"ג מכר לחבירו דבר שוה יו"ד בי"ב בשביל שממתין המעות אסור וסיים בהג"ה שם ס"ק ס"ז דאם היה דבר שאין שומתו ידועה מותר ונראה דמשי מיקרי שאין שומתו ידועה שכל א' מוכר בשומא והו"ל דבר שאין שומתו ידועה ואפילו מוכר שוה יו"ד בי"ב שרי מ"ט כל שאינו מעלה הרבה וה"נ כיון שלקחו המשי לאחריות שמעון וחוזר ומוכר לו בתוס' שרי וכה"ג כתב בשו"ת מהרי"ט סי' רס"ז הובא בליקוטים שהובאו סביב הש"ע עם נקודות הכסף יעו"ש שכך היה מנהגם תמיד:
סימן יד
שאלה אלמנה שנתנה קרקע לבנה ע"מ שלא יחול על המתנה שעבוד בע"ח וכתובת אשה ונשא בנה אשה למנהג המגורשים והכניסה לו נדוניא ומת שהמנהג לחלוק כל הנכסים אחר פריעת החובות ועמדו בע"ח קדומים של הבן כהיו נושים בו קודם שנשא האשה הנז' ודינא קא בעו ליפרע מהמתנה ואם לא יוכלו ליפרע מהמתנה וגם אשת הבן לא תטול בה לפי שהיתה על תנאי שלא יחול עליה שעבוד בע"ח וכתובת אשה יפרעו מהנדוניא ורואים אנו שאם יפרעו מהנדוניא לא ישאר לה כלום ותצא בפחי נפש וידים ריקניות:
תשובה המתנה הזאת ודאי לא אתיא לכלל חלוקה כלל שהרי בפי' התנית שלא יחול עליה שעבוד כתובה ובע"ח ואלו מתה הנותנת בחיי בנה ודאי לא יועיל תנאי זה כמ"ש בסי' קי"א ס"ד אך זכות קצת נראה לאלמנה שנראה מל' השאלה שהכניסה בנדו' ממון רב אלא דאריא דבע"ח רביע שפשט המנהג שבע"ח יטלו מנדונית האשה אף שבחייו לא יטלו אחרי מותו הם נוטלים אף שהוא דבר קשה כך נהגו. מ"מ שנים שעברו בא לפנינו נדון כיוצא בזה וכתבנו שאע"ג שחכמי התקנה גזרו שהחלוקה תהיה אחרי פריעת כל החובות ואפילו חובות המאוחרים לכתובת אשה ואפילו מנכסי נדונית האשה חלקנו חלוק נאה דאף למנהג זה דוקא חובות שנתחייב בהן הבעל אחרי נשואי אשתו שבהיותו עמה נטלן ואכלן הוא והיא לזה יש טעם קצת שיטלו מנדוניא כיון שגם היא נהנית בהם אבל החובות שנתחייב בהן הבעל מקודם נשואיה לא ינטלו כלל מנדוניא אבל עכ"פ צריכה לחלוק עם יורשי הבעל ואחר החלוקה נר' שיטלו בע"ח מחצית הנדוניא שנטלו יורשי הבעל כי למה תלקה במה שלא ראתה ולא אכלה ולא נהנית בהן כלל:
סימן טו
שאלה ראובן בעת מותו היה רוצה לחלוק נכסיו לג' בניו והיה א' מבניו יש עליו חובות ונתחכם ונתן לשני בניו כל אשר לו ואמר שהוא ע"מ שהם יתנו לאחיהם שליש מהמתנה ע"מ שלא יחול עליה שעבוד בע"ח יועילו תנאים אלו או לא:
תשובה כתב בסי' קי"א ס"ד הנותן מתנה לבנו ע"מ שלא יחול עליה שעבוד בע"ח ומת בע"ח גובה עכ"ל. וכתב הטור וז"ל משום דכשמת ראובן הנותן אותו כח ששייר לעצמו בקרקע זכה בו הבן כיון שלא הי"ל בן אחר וכשבא בע"ח לטורפה אף שנתבטלה המתנה מכח אותו תנאי מ"מ חזרה להבן דהשיור ששייר לעצמו יורשו הבן עכ"ל. מוכח מדבריו ז"ל דאף שהטיל תנאי עכ"פ בע"ח יבוא לטרוף וכשיבוא לטרוף תתבטל המתנה ודוקא בחיי האב אז כשיבוא בע"ח לטרוף תתבטל המתנה ותחזור לאביו ממילא נראה לנ"ד ג"כ התנאים אלו בטלים דכשיבוא בע"ח לטרוף תתבטל המתנה ותחזור לאחים והאחים אין בידם מתנה אלא ע"ת שיתנו לאחיהם ע"מ וכו' וכיון שלא יוכלו לקיים המתנה הנז' על התנאי הנז' לא נתקיימה גם מתנתם וחוזר הכל לירושה וכיון שעכ"פ שייר לעצמו כח הנה אותו הכח ששייר לעצמו יורש אותו הבן שדחהו מהמתנה ועדיין צ"ע די"ל דהכא שאני שיוכלו האחין לטעון דהתנאי שהתנה עלינו הוא שנתן לו לעצמו מה שצריך לו וכאלו התנה ע"מ שתעשו כל צרכיו מלבד בע"ח וכיון שנתן לו לצרכו המתנה קיימת בידינו ולא יטול בע"ח וזה נ"ל עיקר:
סימן טז
שאלה שני שותפין שרוצה א' ליפרד מחבירו ולעסוק לבדו ולסוף הזמן יבואו לחשבון:
תשובה רגילין לדון כי רשאין כל אחד ליפרד ואעפ"י שכתב בסי' קנ"ט סט"ו השותפין שהתנו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע וכו' זהו ברוצה ליפרד לגמרי ומטעם דמזלא דבי תרי עדיף אבל בנד"ז דכל א' מרויח לחבירו ש"ד ואע"ג דעכ"פ בהיות שניהם איש את רעהו יותר ממי שיהיה לבדו מ"מ אינו משועבד שלא שעבד גופו אלא ממונו והממון דוקא משתעבד ולא הגוף ותדע שהרי כתב מרן שאם כלה ממון השותפות יכולין לחלוק:
ומזה יש לדון ששותפין שנשתתפו והטילו או"א לכ"א בקש"מ בדל"כ ולא היתה שם שב"ח בשית"ך אף שקבעו זמן יכולין ליפרד לגמרי בתוך זמן השותפות כיון שלא הטילו ממון לבי"ה שאין גופם משתעבד וכמ"ש סי' הנז' ס"ג ומ"מ אף שהטילו ממון לבי"ה אם אומר אחד אטול העסק ואתעסק ולסוף הכל יכנס לחשבון יכול על זה וכן רגילין לדון מעשים בכ"י:
איברא דיש לדקדק שהרי כתב שם ואין אחר יכול ליטול מן הקרן ע"ס הזמן וא"ת שיכולין ליפרד יאמר איני מאמינך שמא תטול מהקרן שלך י"ל דעל זה ודאי יש תקנה שירד עמו לחשבון בכ"ח ויראה לו שהקרן קיים ולא נטלו לצרכו:
נ"ב: אי לא מסתפינא אמינא אחרי אלף מחילות מעפר וכו' מה יענה הרב זלה"ה שאם אינו רוצה לירד עמו לחשבון אלא ע"ס הזמן או אם אינו מאמינו אפי' לשעה וצ"ע:
סימן יז
שאלה ראובן היה ממוש' בידו מחצית הבית מאת שמעון והמחצית האחר של לוי ורצה למשכנו אצל יהודה וטוען ראובן שהוא מצרן והוא ימשכן:
תשובה לכאורה נראה דמשכו' שכירות בפחות היא ובשכי' רגילין אנו לדון שיש לשותף במקום דין מצרנות דהיינו שאחד מן השות' המשכיר בית שלו לאחר דשותף מסלקו ואפי' בשני בתים בחצר רגילין לדון דין מצרנות דהיינו שבעל הבית הא' מסלק השוכר בית שאצלו וכמ"ש מרן שנים ששכרו שדה בשותפות וא"כ ה"נ כיון שהמחצית בידו ממושכן ורוצה בעל המחצית האחר למשכנו ביד הזולת יכול לסלקו ולומר אני אלוה לך. אכן כד דייקינן שפיר לא דמי משכונא לשכירה כמ"ש מרן בסנ"ח אם בתחי' המשכו' בא המצרן לערער ולומר אני אלוה לך כי שמא וכו' כי יאמר בעל השדה זה נוח לי וכו' הרי דאע"ג דנותן טעם לדבריו כי שמא מערים לדחותו אין שומעין לו מטעם שיאמר זה נוח לי וזה קשה מכ"ש בלא טעם אם אומר אני אלוה לך בכח המצרנות שאינו זוכה מטעם זה עצמו שזה נוח לי וכו' ואע"ג דבנ"ד הוא שותף לא מהני דכל היכא שאנו דוחין המצרנות מכח נזק שיש למוכר אין חילוק בין שותף למצרן כמו מוכר בהמתנה וכגון הנהו כולהו דסעיף מ"ב מוכר שדה רע וכו' וכגון ההיא דסכ"ד דמחליף דטעמא דידהו משום שיש נזק למוכר לית בהו דינא דבמצ' ואפי' בשותף דאין טעם לחלק ודוקא היכא שאין המצ' מכח קלישות כחו דהמצרן אמרינן לפעמים אם הוא שותף מסלק וזה פשוט:
סימן יח
שאלה ראובן ושמעון היו שותפים והעליל השר על שמעון שהוא קנה חלי של כסף גנוב מבית המלך וע"י כך הפסיד סך אם חייב ראובן לתת חלקו בהפסד או לא וגם יורה המורה אם הלוקח הוי כב"ך של המלוה ונפרע בלא שבועה אם לאו:
תשובה דבר ברור הוא דנד"ז הוא עצמו נדון שהביא הרב בהג"ה קע"ו סי"ב דנד"ז פשיטא דעלילה היא ואה"נ ודאי אם בא בזמן השות' פשיטא דעל שניהם ליהדר כיון שבאה מחמת השות' ולא מחמת עצמו של המת"ע כאלו באה מחמת המת"ע. המשל העלילו עליו שקנה גניבה והוא לא קנה כלל ולא עשה שום דבר שיהיה לו סרך עם העלילה או שקלל גוי וכיוצא בזה ודאי אף בזמן השות' פטור ויש עלילה שאפילו אחר זמן השות' חייב כגון שעשו דבר דשכיח בו עלילה כגון שקנו גניבה דאז ודאי אפילו חלקו ובאה עלילה ההפסד ג"כ לאמצע כמ"ש בהג"ה סעיף הנז' באופן דלכי דייקת ג' מיני עלילות הן יש שחייב אפילו חלקו והיינו שקנה גניבה ויש שפטור אפי' עדיין לא חלקו כגון שלא עשה שום דבר שיהיה לו סרך עם העלילה ויש שחייב אם לא חלקו ופטור אם חלקו כגון שעשו לגוי דבר שדרך לעשותו והעליל על א' מהם כיון שעדיין שות' הו"ל בכלל הפסד כך כתב מהריק"ש ז"ל ס"ס מ"ח עי"ש. ונדון זה אינו לא מן המין הא' ולא מן המין השני ואינו אלא מן המין האחרון והוא נדון הרב בהג"ה שאמר שהעלילה באה מחמת השות' שמחמת הקנין שקנה החלי של כסף באה העלילה אלא דס"ס עלילה היא והו"ל כהפסד מחודש לשטתו ומזלו גרם. ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דכתב מרן סי' קל"א ס"ז שמעון יצא ערב לכותי וכו' אנסו שלא כדין וכו'. ובאמת דלכאורה הך דינא קשיא רישא לסיפא דברישא כתב שהשיבו הוצרכתי לפרוע כיון שלא הנחת אצלי שטר פרעון והנחת השטר ר"ל שלא עשית א' משתים או היה לך להניח שובר או לקחת השטר משמע שאם הניח אצלו שטר הפרעון או לא הניח השטר חוב ביד הגוי פטור אף אם העליל הגוי על הערב ומסיפא משמע דאפילו אנסו שלא כדין ומשכחת לה דאפילו היה בידו השטר פרעון והעליל עליו ופרעו חייב הלוה ובנקל יש ליישב דברישא מעשה שהיה כך היה וכך היו טענות הבע"ד דהלוה אמר לו כבר פרעתי והערב מצא טענה גלויה ופשוטה שלא הנחת בידי השטר פרעון ולא הוזקק לטעון אפי' אם היה אונס אותי חייב אתה לפדותי אחר שהיה יודע בעצמו שלא אנסו טען האמת ואחר שהיה נצול בטענה זו לא הוזקק להאריך אפילו אם היה אונס אותי אלא שהרא"ש ז"ל בתשובותיו לקבוע הלכה הרחיב הדבר דאפילו אנסו שלא כדין דהיינו הניח השטר פרעון ואפ"ה אנסו חייב וזה פשוט ומ"מ לא דמי ערב לשותף דהערב חייב עצמו במה שלא היה חייב ועשה מעשה ובודאי דהו"ל כאלו התנה עם הלוה לפצותו מכל וכל אפילו מעלילה:
אבל בשותף שלא נתחייב שום חיוב רק היה מתעסק והולך כדרך כל העולם ובאה אח"כ עלילה היא לעצמו דלא נתחייב שום חיוב בעד חבירו שנכניס באותו חיוב גם עלילה וזה פשוט לחלק ביניהם. ונראה שגם הסמ"ע ז"ל לא הקשה דין דערב כ"א עם ההיא דסי' צ"ג סט"ו וסי' קע"ו סל"ז אבל להקשות מההיא דקע"ו ס"כ דשות' ועלילה דלמעלה ממנו לא עלה על לב להקשות מטעם שכתבנו ול"ק ליה אלא מההיא דקע"ו סל"ז דגם התם נתחייב השותף בשטר בעד חבירו והו"ל כערב והוזקק לתרץ מה שתירץ ובודאי שחכמי מראכי"ש יש"ץ שהקשו מערב אההיא דשותף דסי"כ והביאו תי' הסמ"ע ע"ז לרווחא דמילתא כ"כ ובלא"ה דינא שריר וקיים דלא צריכין לתי' הסמ"ע אלא בין ההיא דסי' קל"ב אההיא דסי' קע"ו סל"ב ובאמת דהנהו גופייהו י"ל בפשיטות בלא חי' הסמ"ע דשאני ערב שעשה טובה עם הלוה ומה לו ולצרה הזאת משא"כ בשות' אפילו כתב שטר עליו בדידיה קא טרח אלא שאגב באה הטובה לשמעון שותפו ולזה פטור שותפו בעלילה והיה מקום לישא וליתן בדברי האחרונים שהביא החכם הפוסק כהר"ש נר"ו אלא שאין הפנאי מסכים ומ"מ הדבר פשוט דנד"ז עלילה מיקרי ופטור השותף כמ"ש חכמי מראכיש וחכם המסכים ויפה השיב על כל השגות החכם המשיג. ובקצרה דעדיפא ודעדיפא מזה כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ט סי' ז' על שמעון שקבל עיסקא מראובן להלוות ברבית לגוים ונתן לראובן חלקו בריוח ונפרדו ואח"כ חזרו הגוים על שמעון ולזה רוצה שמעון לחזור על ראובן והשיב רבינו ז"ל וז"ל דודאי אם היה דינא דמלכותא מה שהגוים תובעים ממנו מצי שמעון לומר החזר לי מה שנתתי לך וכו' אבל ידוע שהגזל הוא מה שהגוים תובעים ממנו וכו' הלכך אין ראובן חייב וכו' עכ"ל:
ובענין השאלה הב' אם נהגו כך רבני מראכיש הקדמונים נהגו ובודאי יש להם על מה שיסמוכו הם דברי הסמ"ע שבימיהם אפשר עדיין לא נתפשט הש"ך אבל מן הדין נראה דלוקח ויורש א' הם וביורש אף שכתב הסמ"ע סי' ע"א סקל"ב עי"ש כבר השיגו הש"ך סקל"ט מדברי הא' שלא יוכל ז"ל לחלוק עליהם:
ובאמת שדברי הש"ך בסקל"ט הנז' תמוהים וצ"ע ליישבם כי הנה הסמ"ע ז"ל חדש לנו ב' דינים. א' שאין נאמנות הלוה עליו ועל יורשיו מועיל לטענת היורש פרעתי למלוה כי אין בידו כח לגרע כח יורשיו ולהפקיע ממונם זה חדוש א'. ב' שאין נאמנות הלוה למלוה ויורשיו מועיל אם טען הלוה שפרע ליורשיו וכו' עי"ש. והנה הראיות שהביא הש"ך מבעה"ת והעיטור לא מוכח מינייהו אלא לסתור החידוש השני אבל החידוש הא' אין עליו סתירה ומדברי הש"ך נראה שרוצה לסתור גם שניהם שהרי כשהקשה דברי מהרו"ך אהדדי היינו כחידוש א' דמשמע ליה שם שיורשי הבעל טוענים פרענו הכל ויורשי האשה אומרים החצי נפרע והחצי עדיין נשאר וקאמר דא"צ שבועה מכח נאמנות אביהם וקשה אדבריו כאן ותי' וסיים שזה שכתבתי ליישב דברי מהרו"כ אבל באמת ליתנהו משמעות הל' דאפילו החידוש הא' ליתיה ומן הראיות שהביא לא נסתר כ"א החדוש הב' וי"ל בדוחק שהש"ך רצה ללמוד, מזה ולפי האמת לא קרב זה אל זה וצ"ע ואיך שיהיה דברי הש"ך בחדוש הב' אמת ויציב. ואחרי שהדין כן ביורש ולמדנו מדברי בעה"ת דיש מי שסובר דאפילו למ"ד דחייבין היורשים לישבע שלא פקדנו ולא מהני נאמנות מ"מ כשטוען הלוה שפרע להם פטורים לישבע דאיך נהפוך הסברא לומר בלוקח דשלא פקדנו פטורים ופרעון להם חייבין תימא גדול לומר כן. והאמת הוא אחר דהלוקח שטר בכלל ב"ך וכדמוכח מדברי הטור להדיא וגם מרן שכתב ומקבל מתנה פי' כמ"ש החכם הפוסק נר"ו הגם של' מרן תמוה הוא לפ"ז כי הש"ע לא הזכיר כלל באותו הסעיף נאמנות המלוה וב"ך כ"א נאמנות על הלוה וב"ך ולשון הטור מתוקן יותר שזה כתבו אחר דברי הרי"ף דמסיק בנא' דמלוה וב"ך יעו"ש ומ"מ בהכרח לתקן ל' הש"ע ג"כ וקצר הרבה בדבריו דאלת"ה תיקשי טובא ואין להאריך. באופן שאחר שמקבל מתנה ולוקח שטר בכלל ב"ך אין סברא לחלק בין טענת שלא פקדנו לטענת פרעון ומה גם לאפוכי מטרתא בהיפך מסברת בעה"ת והעיטור וכמ"ש ול' הש"ך סקכ"ט משם הרא"ש ז"ל בתשו' הרא"ש במקומה יהיה לו טורח גדול לזווג העתקת הד"מ עם תשו' הרא"ש ובודאי שיש בה חסרון וממילא אין ממנה ראיה:
וזה לשון הרא"ש ראובן יש לו שט"ח על שמעון בנא' לו ולב"ך וראובן איננו פה ובא לוי מכח שט"ז לתבוע לשמעון ושמעון משיב שכבר פרע ליודא אח ראובן חמשים זהובים משט"ז בשביל ראובן ורצה להשביע יהודה וכאשר ראה יהודה זה הלך והביא הרשאה מראובן לתבוע זה השטר שהיה ביד לוי וכו' ובא מכח הנא' לגבותו בלא שבועה ושמעון משיב כבר נתחייבת לי שבועה כשתבעני לוי בשט"ז ועתה הורני אם תועיל הנא' גם לענין זה שלא יהיה נאמן לומר ליהודה פרעתיך בשביל ראובן כאלו היה אמר לראובן פרעתיך וכו' והשיב וז"ל תוכן הענין וכו' עכ"פ צריך יהודה לישבע ששמעון לא נתן לו כלום ושטר נאמנות שביד ראובן אינו מועיל ליהודה לפטרו משבו' וכו' עכ"ל. הרי מבואר דכל עיקר הטעם שאין הנא' מועיל ליהודה יען כי בשעה שקבל המנה מאת שמעון לא קבלו בהרשאה כי אם מחמת שהיה אחיו של ראובן אלא שנתחכם אח"כ לקבל הרשאה מראובן ובזה לא הועיל אבל אם היה מקבל הרשאה מתחלה היה נאמן בלא שבועה וכמו שכתב הרא"ש שם באותה תשובה וז"ל ראובן וכל הבאים בהרשאתו גובין משמעון בלא שבועה כל זמן שטוען פרעתי לראובן או לשלוחו שבא בהרשאתו אבל אם טוען וכו' נתתי לך חמשים זהובים להוליכם לראובן וכו' עכ"פ צריך יהודה לישבע וכו' ואין הרשאת ראובן מועלת לו ליפטר מהשבועה עכ"ל בתשובה. ולפי"ז צריך לתקן בדוחק העתקת הר"מ עד"ז. גם מה שסיים הש"ך וכו' דה"ה וכו' הנה בתשו' הרא"ש להיפך שראובן וכל הבאים בהרשאתו גובה בלא שבועה ודברי הש"ך קשים מאד דנהי דמ"ש כמ"ש הסמ"ע סקל"ב ודאי כתבה קודם שנתן דעתו לחלוק על דברי הסמ"ע דאל"ה כל כי האי היה צריך לפרש ולהאריך ולחלק בין לוקח ליורש וכו' וזה פשוט מ"מ תשו' הרא"ש להדיא דגם הבא בהרשאה נאמן ומ"מ אפילו לדברי הש"ך לא דבר כלל בלוקח כ"א בבא בהרשאה אבל הלוקח פשוט הוא שהוא נאמן שהוא בכלל ב"כ וזה דעת רבני מראכיש יע"א הקדמונים והוא דין אמת ויציב ותול"מ:
סימן יט
שאלה ראובן הוציא שטר נגד שמעון אחר פטירתו ואחר פטירת יורשיו נמואל וימין וכתוב בשטר נאמנות לו ולב"כ עליו ועל ב"כ ונפטר ראובן ג"כ אם יוכל לגבות שט"ז בנו של ראובן:
תשובה כתב הסמ"ע בסי' ע"א סקל"ב הא דמהני נאמנות למלוה על הלוה וב"כ זהו כשיורשי הלוה טוענים שמא אבינו פרע לך שא"צ המלוה שבועה אבל אם טוענים אנו פרענו לך צריך שבועה ואפילו אם כ"כ בפי' יש להסתפק דאין כח ביד הלוה לגרע כח יורשיו וכו' עכ"ד. ואף שהש"ך בסקל"ט נראה שרוצה לחלוק על הסמ"ע מ"מ המדקדק בדבריו היטב ובראיות שהביא יראה דאינו חולק כ"א על חדוש הב' וקי"ל כסמ"ע בחדוש זה שאין עליו שום קושיא וא"כ נראה דאם מתו יורשי הלוה ואח"כ מת המלוה הו"ל מת לוה בחיי מלוה ואין גובין בשט"ז דכיון דיורשי הלוה היו יכולים לטעון אנו פרענו לך טענינן ליורשיהם והיה המלוה צריך שבועה עכ"פ לגבות מיורשי יורשי הלוה וכיון שמת ולא נשבע אין אדם מוריש שבועה וכו':
ומזה נמי פסקתי במת לוה בחיי מלוה ולא היה בשטר נאמנות ונשבע המלוה שלא נפרע מהלוה ונשתהה הדבר זמן מה ומתו יורשי הלוה ואח"כ מת המלוה דבטל השטר דהו"ל מת לוה בחיי מלוה וכמ"ש בהדיא הרא"ש בתשו' והביאו מור"ם בהג"ה סי' ק"ח סי"א וז"ל ואפי' נשבע המלוה וכו' לא מהני אם יש לחוש שנפרע אחר השבועה עכ"ל ומזה יש ללמוד לנדון שלנו והוא פשוט וברור:
סימן כ
שאלה מעיר זאוייא בראובן שאמר לשמעון שלח לך שליח לעיר אחרת ויביא פרקמטיא הראויה למלאכתי ואני נותן לך כו"כ ריוח במשל עשרה מעות למשקל כדין נושא ונותן באמונה ואחריות ס"ד על שמעון באופן דליתא לתא דרבית וכן עשה וביני ביני כשהשליח בדרך הוזלה הפרקמטיא ובהגיע השליח חזר בו ראובן. ופסקנו להם שהדין עם ראובן דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו כמ"ש בסי' רי"א ובפרט כאן דאין כאן שום דבר מדרכי הקניה רק אמירת דברים בעלמא ואין המקח נגמר בדברים ושמעון סירב לשמוע הדברים מפינו ואמר עד שיראו הדברים מפי בית דין הגדול ותשובה מהרה תצמח:
תשובה מה שפסקתם שהדין עם ראובן אין הדין כן אלא הדין עם שמעון כיון שעל פי דיבורו שלח אחר הסחורה ודאי צריך לקבלה ואינו יכול לחזור וכדאיתא בסי' קפ"ג בהג"ה סס"ד שהשולח שהשולח לחבירו לקנות לו סחורה וכו' ואין המשלח יכול לחזור בו אפי' קנה שמעון ממעות עצמו עכ"ל ודעדיפא מינה כתב בסי' של"ג אמר לאומן עשה לי דבר זה שאקחנו ממך ואח"כ אינו רוצה לקחת חייב וזה פשוט:
ומ"מ נראה שאין חייב ליתן לו ריוח שהתנה עמו אך יתן לו הקרן עם כל ההוצאות ושטו' באופן שלא יגיע הפסד ודררא דממונא לשמעון מפאת שליחות זאת כיון שע"פ ראובן שלח אחר הסחורה וכ"ש בנד"ז שראובן עצמו שלח אחר הסחורה וברור:
נ"ב: ולקוצ"ד יש לדקדק ולפקפק בחילוק האחרון שחילק מו"א זצ"ל דלמה לא יתן לו ריוח אי משום דלא נשתעבד לשלם שום דבר רק שנתחייב בהפסד שיפסיד שלוחו א"כ אפילו לא הוזלה הסחורה ורצה לחזור לא ישלם כ"א הקרן ומדברי מו"א נראה דבהא אזיל ומודה שחייב לשלם לו גם הריוח וכן נראה מההיא דאמר לאומן שהביא מו"א שחייב לקחתו שכתב הסמ"ע וז"ל דמדוקדק מלשון הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי רק הפסידא שיהיה לו כפי הפיסוק שפסק עמו הב"ה מתחלה מהכלי צריך להוסיף לו על הדמים שיקבל האומן עכ"ל. משמע שלא יתן הקרן וההוצאה לבד אלא יתן לו כל הריוח כמו שפסק עמו וע"כ הטעם משום כיון דאדעתא דהכי הלך לעשות שליחותו צריך ליתן לו קרן וריוח דהו"ל כשוכר את הפועל לעשות לו דבר פלוני בשכר כו"כ שצריך ליתן לו פסיקתו א"כ ה"נ בנד"ז כיון שהקרן נתחייב בו ע"פ דבריו גם הריוח צריך ליתנו לו ע"פ דבריו:
וכענין זה ג"כ יש להסתפק בההיא דאומן שהביא מו"א כגון אם היתה הוצאת האומן על הכלי יקרה ומפני כך פסק עמו ביוקר ושוב הוזלה סחורת הכלי וחזר בו בע"ה מה דינו בזה נראה דאם לא עשאו האומן עד שהוזלה פשיטא דפטור בע"ה דמצי למימר ליה לא פסקתי עמך אלא שהיתה הוצאתך ביוקר אבל אם כבר עשאו בעת היוקר נראה דלפי מ"ש גם בזה חייב לשלם לו כל מה שפסק עמו אפילו הריוח ולא זו בלבד אלא נראה לקוצ"ד אפילו היתה לאומן הסחורה ההיא קנויה כבר בזול ועשה הכלי בשעת היוקר ושוב הוזל צריך ליתן לו כל מה שפסק עמו בשעת היוקר ולדברי מו"א אפילו אם כבר עשאו בעת היוקר לא יתן לו כ"א הקרן ושטו' ולא הריוח ויש להסתפק לפי דבריו אם היתה הסחורה אצלו בזול מה דינו על הכל דעתו הקדושה הרחבה המלאה לה ברכת ה' תופיע ותכריע להודיענו דרך ישכון אור. מבי"ן:
וס"ל נמ"כ תשובת הרב המחבר על דברי בנו הרב המבי"ן ז"ל וז"ל לפי' המונח שכתבתי שאין נותן לו ריוח פשוט הוא דגם בלא הוזלה הסחורה אם אינו רוצה ליתן ריוח פטור דמאי שנא שאין שום חילוק ביניהם כלל אלא שעכשיו רוצה אני לבאר ואמת הוא שאין הדבר מוחלט כ"כ בעיני רק נראה כן והוא מילתא בטעמא דכיון דכל עיקר החיוב שאנו מחייבין הוא משום שעל דבורו סמך והו"ל כערב בשעת מתן מעות שמתחייב בדיבור בעלמא משום דלאו כל כמיניה להפסיד לחבירו בדיבורו א"כ זה שייך במה שהוציא חבירו או בשטו' כגון ההיא דאומן אבל בריוח אין לו במה להתחייב אם לא יהיה בקנין וכן נראה ממ"ש הרא"ש והש"ע בההיא דאומן והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד חייב משמע שאם היה דבר שאינו נפסד פטור מפני שיכול לומר לו מה הזקתיך משום דמסתמא פסק עמו על החפץ כשער שבשוק משמע אפילו צריך להמתין עד שימכרנו פטור מטעם שיכול לומר לו אפילו לא עשית אותו היית מתעכב מליקח המעות המשל היו נסרים ועשאם תיבה שהנסרים במקומם עומדים ואם לא עשאם תיבה היו נשארים נסרים אצלו וכיון שלא הזיקו כלום פטור ממילא מובן לענין הריוח שהוא פטור שאינו הפסד אלא מניעת ריוח ואין זה מתחייב בו כלל. באופן שהכל תלוי כשנשער אם יש שום היזק לאומן כשעשה הכלי יותר מאם לא עשאו ובזה משלם ואם אין שום היזק אלא מניעת הריוח פטור:
שוב נ"ב אני סברתי שהרב מו"א לא דיבר כ"א בנדון השאלה שהוזלה וגם נסתייעתי מדברי סמ"ע ולכן נתקשיתי מלהבין דבריו ועכשיו שזכינו לסברתו שאין לו שום חילוק דאפילו לא הוזלה מצי לחזור ונתן טעם לשבח דהוי כערב בשעת מתן מעות בזה אדון לפניו בקרקע דבערב בשעת מתן מעות נמי משתעבד אפילו לריוח כמ"ש סמ"ע סי' קכ"ט סקי"ג בהג"ה וז"ל כתוב במישרים הנותן מעות למחצית שכר והעמיד לו ערב בעד השבח אע"ג דלאו מידי חסריה מ"מ כיון דלאו מצוה עבד משתעבד בלא קנין עכ"ל וגם זה נלמד מדין ערב דכתובה ונדוניא עכ"ל הג"ה ומזה יש ללמוד דאם א' נתן מעות לחבירו על סחורה שהיתה לו וקנו ממנו כראוי ונכנס א' ערב בעד הסחורה דחייב הערב בסחורה אעפ"י ששוה יותר מן הדמים ולא מצי למימר מה הפסדתיך לא אתן לך כ"א הדמים כיון שלא נתן זה הדמים כ"א בעד הריוח של סחורה משתעבד בסחורה עצמה ועוד שבכמה שטרי עיסקא אנו כותבין ונכנס פ' ערב בקרן וריוח וא"כ לפ"ז גם בנ"ד שאומר לו תן מעותיך בדבר פ' ואני קונה אותו בכו"כ ריוח הו"ל ערב גם על הריוח שלא נתן מעותיו כ"א בעד הריוח:
ועוד בלא"ה נמי אדמדמית לערב בשעת מתן מעות שאין עושה הערב שום פעולה ולכך לא נשתעבד אלא למעות כלך לדרך זו ול"ד אלא לפועל סי' של"ג ס"ב השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה שיביא נותן לו שכרו משלם וכתב הסמ"ע משם או"ה משום דלא שכרו ליום שלם אלא לדבר פרטי והרי עשה שליחותו ומדכתב שכרו משלם משמע כל שפסק עמו אפילו יותר משכרו ושם בס"ג כתב שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו שמת לא יאמר לו טול וכו' אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה. וכתב שם הב"י וכתבו התוס' שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו דהכי משמע לשון נותן לו כל שכרו וצ"ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה הייתי בך שהוא מפסיד במ"א כיוצא בזה עכ"ל. וא"כ בנ"ד נמי אעפ"י שלא הלך הוא עצמו הא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ואעפ"י שהוא דבר שאינו ברשותו משתעבד לשלם לו כל הריוח עמו דהו"ל כאלו שכר גופו לדבר זה וא"כ יצא לנו הדין א' דאם באמר לאומן עשה דבר פ' ואקחנו ממך חייב לשלם כל מה שפסק עמו אפילו יותר משכרו דהו"ל כשוכר את הפועל יותר משכרו ויש לו הפסד ממ"א דחייב ליתן לו כל מה שפסק עמו והיה נראה לכאורה לחלק דאין זה פועל ממש כיון שלא שכרו אותו בסך קצוב כדרך הסוחרים רק שיתנו לו כו"כ למאה אך לכי דייקת אינו חילוק כיון ששלחוהו אדעתא דהכי הו"ל פועל גמור:
סימן כא
שאלה שנים שמכרו כא' כלי א' או שני כלים ונמצא מום המבטל מקח מי הוו ערבים זה לזה:
תשובה בש"ע סי' ע"ז שנים שלוו כא' או שלקחו מקח א' או שקבלו פקדון ביחד ונראה דנד"ז לכל חד מנייהו מדמינן או כי היכי דלקחו מקח א' ערבים כן במכרו כא' או נדמי אותה ללוו כא' דכיון שנמצא מום במקח חזרו זוזי הלואה גבייהו או פקדון ואע"ג די"ל דדוקא לוו או לקחו דמעיקרא נחתי לחיוב שיתחייבו לפרוע אבל המוכרים מכיון שמכרו נסתלקו ולא אסיקו אדעתייהו שיחזרו במום מ"מ נראה דגם המוכרים כא' נחתי לחיוב אחריות ומומין ועכ"פ כשעשו הדבר כא' דעתם הי' שהם כא' ועל כן נעשו ערבים זל"ז:
סימן כב
שאלה ע"ע המנהג שבתוך שנה לא יחלוקו:
תשובה אמת כי התקנה ההיא לא פשטה בינינו וגם בפאס לא הסכימו אליה החכמים הא' כי לא עשו אותה תקנה כ"א פסק בעלמא אלא שהח"ש נר"ו תמיד מחזיק בה ודעתי הקצרה נוטה לדבריו אך לא בכל גוונא אלא באופן שנבאר והוא כי ידוע תקנת חכמי קאסטילייא בנשואין יש בהם דברים תמוהים וקשים כחומץ לשינים הא' מה שתקנו שאם מתה האשה שיחלוק הבעל כל נכסיו עם יורשי האשה והוא דבר תמוה למה יחלוק נכסי עצמו עם יורשי האשה והוא מן התורה צריך ליירש אשתו ועכשיו יורשין אותו בחייו בשלמא תקנת טוליטולא מיוסדת על אדני פז כדי שלא יהיה שורו טבוח לעיניו כי האב שהעניק נדוניא לא יטלוה אחרים כולה אך יתנו לו קצת ממנה לפכח צערו ואף בזה שמרו דין התורה שהבעל יורש את אשתו ונתנו לבעל חצי הנדוניא אך נכסי עצמו של הבעל אינם נכנסים כלל בחלוקה שאין שום טעם וריח ליטול יורשי האשה נכסי הבעל. ב' מה שתיקנו שאם מת הבעל שתטול האשה מחצית הנכסים אפילו היה עודף על כתובתה הרבה הוא תמוה כי למה יהיה כן והוא נתחייב לה מאה והיא נוטלת ח"י אלף זה דבר שאין לו טעם וי"א שיש טעם דא"כ אם היו מועטים נוטלת מחצית ומפסדת ואין בזה ריח ולא טעם דזה שנשכר אינו מפסיד וה"ז כמי שגזלו ראובן וגוזל שמעון. ג' לפעמים יש בה עלבון גדול לאשה כגון אם היתה נדו' מרובה שיטלו יורשי הבעל מחצית נדוניתה והוא תימה שהיא צריכה ליטול מנכסיו כתובתה ועכשיו נותנת נכסיה. ויש עלבון יותר מזה כגון אם היו חובות של הבעל שיפרעו מנדו'. אשר על כן אני הקטן אומר שאם היו חכמי הדור מסכימים שיבטלו כל תקנות אלו ויחזירו הדבר לתקנת טוליטולא אשר היא מנוקה ומשופה מכל ערעור ומכל עלבון אלא דהשתא מיהא נ"ל שיפה תיקן אך נ"ל דהיינו במקום שיש ערעור על תקנת קאסטילייא כגון אם מתה האשה דאז ודאי כל כמה דמצינא לאוקמי הנכסים בחזקת הבעל מעמידין או היכא שמת הבעל ונכסיו מרובין עד שהמחצית עודף על כתובתה אך היכא שהלואי ואולי יספיקו חצי הנכסים לפרעון כתובתה אז אין חילוק בין תוך שנה לאחר שנה ולא כמו שפסק החכם הפוסק שתוך שנה לא תטול כ"א נדונייתה והוא תימא למה תגרע זו שלא ליטול כתובתה. כללא דמילתא מסכים אני לדברי החכם הפוסק כל היכא שיש עלבון ותמיהא בתקנת קאסטילייא:
סימן כג
שאלה על ענין התנאי שלא יוציאנה ממ"ז למ"א אם יכול לא"י ת"ו:
תשובה נראה פשוט שאף שכתב מרן בשולחנו סי' ע"ה דהאידנא אין כופין מסוף המערב עד נא אמון ומנא אמון ולמעלה כופין כיון דליכא סכנה נראה פשוט דהכל לפי הזמן ואם ישתנה הזמן ולא יהיה סכנה פשיטא שחוזרין לדין המשנה והש"ס ולכן נראה שהרב דבר במקום שהיא סכנה אבל במקום שאין סכנה לא דבר ואף שגבולות חלק הרב בעולמו לאו חקה חקק גזירה גזר נגד דין המשנה והש"ס רק דבר לפי זמנו ולפי מקומו ולכן נראה לפי העדות הנז' דכל שיתיר פס ידו להרבות מוהר ומתן למבטיחים הדרכים שקורין להם זטאטי"ן לא יארע לו שום נזק וגם העידו שסכנת נפשות ליתא בדרכים ההם רק סכנת ממון וסכנת ממון עצמה סרה ע"י המתן נראה דאף בזמן הזה כופין אפילו מסוף המערב וזה נראה מדוקדק מדברי הרב דכל שאין סכנת נפשות כופין שהרי בתשו' הרשב"ץ שהביא הב"י מקור דין זה כתב וז"ל דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו וכו' עכ"ל הרב. וכפי' דברי הרב ז"ל תיקשי לן קושיא עצומה איך העלימו עיניהם כל חכמי הדורות מלמחות בכל ההולכים לארץ ישראל וגם כמה חכמים גדולים תמיד הולכים לשם ואדרבא אנו מחזיקים ידיהם באגרות בהלצות ומליצות ואם היה אסור כמ"ש הרב ז"ל שאסור לסכן בעצמו איך לא מיחה בשום הולך לארץ ישראל וכל החכמים שהולכים איך לא חששו לעצמם מאיסור וקי"ל דחמירא סכנתא מאיסורא אלא ודאי ס"ל א' מב' דברים או שלא אסר הרב אלא במקום סכנת נפשות וקים להו דהאידנא ליכא סכנת נפשות ואת"ל דאפילו סכנת ממון אסור לסכן בעצמו קים להו דע"י המתן מסתלקת הסכנה. ואחר שראינו שפשט המנהג שלא למחות בשום הולך לא"י ממילא גם לאשה כופין דהא הרב תלה זה בזה דאי איכא סכנה אסור לסכן בעצמו ר"ל וכיון דאסור אין כופין האשה לעשות איסור ממילא דהיכא דאין איסור כופין לעלות עמו הלכך נראה דכל היכא דההולך הוא אמיד בנכסי שיכול לשכור זטאטי"ן באופן שיהיה בטוח כופין לעלות:
איברא דאכתי י"ל נהי דמן הדין כופין לעלות מ"מ מצד השבועה שנשבע לה שלא יוציאנה ממ"ז למ"א נכלל גם א"י ואע"ג דקי"ל דאין נשבעין לבטל המצות בכולל חיילא שבועה גם על המצוה ובאה"ע סי' ע"א סקט"ו כ' וז"ל אבל לא נשבע בפי' רק שנשבע שלא יוציאנה ממקומה יוכל להוציאה לא"י הרב גאלאנטי סי' ע"ד כה"ג דצ"ח וקשה כדקי"ל בטיו"ד סי' רל"ח וביו"ד סי' תכ"ה אמר שבו' שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה וכו' עכ"ל וכ"כ הריב"ש על מי שנשבע שלא ישא א"א על אשתו ולא היו לו בנים אעפ"י שמחויב לישא אשה לפרות ולרבות מגו דחיילא שבועה על הנשים שאינן בני בנים חיילא ג"כ על בת בנים והיכי קאמר דאם נשבע סתם יוכל להוציאה דהא שבועה חיילא בכולל. ונראה ליישב דשאני הכא כיון דדין ערוך הוא דכופין לצאת לא"י אף שנשבע סתם שלא יוציאנה לשום מקום מ"מ יציאה שמפורשת במשנה וגמרא ובודאי לא כיון עליה מחויב לעלות לא"י א"כ כשנשבע שלא יוציאנה הוי נשבע לבטל המצוה משא"כ במצה שאינו מחויב מעכשיו עד שיגיע ליל פסח חיילא שבועה בכולל. ועי"ל דיציאה כיון ששניהם מחויבים בה הבעל ואשתו אמרי' דודאי לא כיון על יציאה שגם היא חייבת בה ואמרינן דלא כיון אלא על יציאה שאין לה בה שום תועלת אבל מילתא שחייבת ג"כ היא לא כוון אליה ולזה כתב מהר"מ גאלאנטי זלה"ה דאין יציאה זו בכלל השבועה וכיון שכתב הר"מ ז"ל ובעל כנה"ג מסכים עמו הכי נקטינן ומ"מ לחומר השבועה אומרים לו שיעשה התרה:
שבתי וראיתי דאע"ג דמצד השבועה יש לפוטרו מ"מ מצד החיוב שח"ע שלא יוציאנה ואם יוציאנה מחויב ל"ל ויוציאנה בג"כ נראה שחייב דלא אמרו אלא בשבו' דלא חיילא על דבר מצוה אבל חיוב ודאי חייל על דבר מצוה שאם חי"ע שאם אכל מצה בליל פסח יפרע כו"ך לפ' ודאי חייל ומחויב לפרוע הסך ההוא ויקיים המצוה. ועוד נראה דהשבועה שלא יוציאנה אינה כלל שבועה לבטל המצוה דאינו מושבע על אחר אלא על עצמו וא"כ השבועה דלא יוציאנה אינה כלל לבטל המצוה ולזה אם נשבע שלא יוציאנה לא"י חיילא אבל אם נשבע סתם ס"ל למהר"ם גאלנטי דלא כוון על א"י והוא דבר שאין לו ראיה:
סימן כד
שאלה ראובן מכר לשמעון סחורה ונגמר הענין ונתחייב שמעון לראובן בשטר בסך דמי המקח ושוב חזר בו שמעון מהמקח יכול לחזור או לא:
תשובה לכאורה נראה דלא עדיף חיוב השטר מאלו נתן דמים ממש ואם נתן דמים ולא משך יכול לחזור בו כמי שפרע ויצטרך להחזיר לו מעותיו והכא נמי יכול לחזור בו ויחזיר לו שטרו. אך כד דייקינן שפיר נראה דלא דמי דהנותן דמים כיון שלא משך ודאי נתן אדעתא שימשוך הו"ל כנותן על תנאי כיון שאין חיוב על גוף האדם אבל המחייב עצמו בשטר בלי שום תנאי חייב לגמרי שהוא כאומר לו הריני מחייב עצמי מעכשו כשתביא לי הסחורה פ' וכיון שהביאה לו חל החיוב ולא יוכל לחזור. וראיה קצת מהא דאיתא בסי' ס' ס"ו דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מתחייב בדבר שלב"ל וכי היכי דמתחייב בדבר שלב"ל ה"נ מתחייב בעד דבר שלב"ל וה"נ י"ל דמתחייב בעד דבר שלא משך. ויש להביא ראיה לזה מהא דקי"ל בבכור סי' ש"ה ס"ד כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים בשביל פדיון בנו חייב ליתנם לו ובנו אינו פדוי ע"כ. ובגמ' דמד"ת בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אמרו אינו פדוי שמא יאמרו פודין בשטרות ע"כ וק"ק סו"ס למה חייב ליתנם לו היל"ל שיחזיר לו השטר ובנו אינו פדוי דהא לא נתחייב בשטר אלא בשביל הפדיון ולמה ישאר החיוב ומוכרח לומר דעכ"פ כיון שחייב עצמו וגופו כבר הוא מחויב ומד"ת מחויב ליתן ובנו פדוי לכשיתן ולא מצי לחזור בו ולומר לא אפדה ממך כ"א מכהן אחר כיון שכבר נתחייב לזה שיכול הכהן לומר אנא הא קאימנא מן המעות שנתחייבת לי ואני אפדה בנך ואם לא תרצה לפדות ממני מה אעשה לך אלא שמדרבנן החיוב לא יכלו להפקיעו כיון שהוא מחויב בדין אך הפדיה אמרו שאינו פדוי מטעם שלא יאמרו וכו' ומשם יש ללמוד לנ"ד דכיון שנתחייב בשטר בעד איזה דבר אף שאותו יכול לחזור מ"מ המתחייב לא יוכל לחזור:
ומ"כ שהרב המבי"ט נשאל בכיוצא בזה ראובן שקנה צמר משמעון ונתחייב לו סך מה בעד הצמר ואח"כ חזר בו שמעון בעל הצמר ופסק הרב ז"ל דאינו יכול לחזור דהוו חליפין. וגם מ"כ שחכמי דורו חלקו עליו והשיב על דבריהם וגם אני תמהתי עליו בתשו' מ"מ נראה דאף לחולקים עליו ז"ל היינו שיכול בעל הצמר לחזור בו ולהחזיר לו שטרו אבל המתחייב אינו יכול לחזור וכמ"ש:
סימן כה
שאלה קי"ל המחליף זה עם זה כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אם אותו שזכה לא זכה בפועל רק ע"י קנין סודר כגון שמעון ולוי החליפו חמור בפרה ונטל ק"ס שמעון וזיכה החמור שלו ללוי אם נקנית הפרה של לוי לשמעון או לא או כה"ג קרקע בקרקע ג"כ אם מהני:
תשובה נראה פשוט דלא קנה אלא דוקא אם זכה בפועל כגון במשיכה או בהגבהה או קרקע בחזקה וכן לשון המפ' והפוס' כיון שמשך וכן בפי' הרמב"ם ורש"י ורב"ע על לשון המשנה כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה פירשו כלם שמשך וכן נראה דהא עיקר קנין החליפין ילפי' מדכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו דהיינו זכייה בפועל ולא בזכיה שזוכה א' מצד הדין וכן נראה ג"כ מסי' קנ"ז ס"ב דבקנין בעינן קנו מיד שניהם ובחזקה סגי בא' עי"ש והתם בחלוף הוי כמו חליפין:
סימן כו
שאלה החשוד שהוציא שטר ורוצה לטרוף מהלקוחות אם דינם כיתו' כדאיתא סי' צ"ב סי"ב תשובה דין זה של יתומים הנה לכאורה ק"ק מאי שנא מהא דכתב ס"ט דהחשוד שפוגם שטרו דכיון ששטר מקוים בידו גובה בלא שבועה ותירץ הסמ"ע דביתומים הקילו והרחבת דבריו הוא דכיון דק"ל דביתו' מן היתו' כיון שא"א ליתומי המלוה לישבע השבועה שהיתה מוטלת על אביהם שהוא ברי שלא נפרע אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו וה"נ בזה שהוא חשוד וא"א לישבע ברי הו"ל כאלו מת לוה בחיי מלוה דמה לי מת מה לי אינו יכול לישבע משא"כ בפוגם שטרו וכ"כ הט"ז ז"ל, והנה בבא לטרוף מהלקוחות שהיה צריך שבועה ומת כתב מר"ן ז"ל שני דעות בס"ס ק"ח כתב דלא אמרי' ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא יורשיו נשבעין וטורפין מהלקוחות ובס"ס פ"ד כתב דגם ביה אמרי' אין אדם מוריש שבועה. ונ' דגם שאלתנו בפלוגתא תליא דלמ"ד דלא אמרי' ביה אין אדם מוריש שבועה גם בחשוד טורף מהלקוחות בלא שבועה דהא אפילו מת אמרינן דיורשיו נשבעין שלא פקדנו וטורפין ולמ"ד דגם בה אמרי' אין אדם מוריש שבועה גם אם היה חשוד אינו יכול לטרוף מהלקוחות. והנה הסמ"ע מסקנתו בצ"ע ולפי שטתו נראה דיכול המוחזק לומר קים לי דגם בלקוחות אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ולפ"ז גם בחשוד אינו יכול לטרוף מהלקוחות ולא דמי לפוגם שטרו מטעם שכתב הסמיע ס"ט יעו"ש דפוגם שטרו נזכרה בגמ' להדיא וכתב וז"ל דדוקא בזה קאמר אדם מוריש וכו' משום דסברא קלושה היא לו' מדפגם בעצמו וכו' משא"כ בעד א' או בלקוחות דצריך לישבע וכו' עכ"ל. ולפי"ז נראה דגם בעד א' מעיד שהשטר פרוע אם היה חשוד אינו גובה כן נראה לפי עניות דעתי:
סימן כז
שאלה עדים שהעידו בכתב ופסלו עדותן ואח"כ העידו בפיהם אם עדות האחרונה עדות:
תשובה כתב מור"ם סי' ל"ג סי"ב מיהו אם נפסק הדין כשהיה קרוב וכו' וכתב הש"ך דעיקר הטעם משום דעבוד איניש לאחזוקי דבוריה וכ"כ מהריב"ל ז"ל סי' ד' ס' ב' וז"ל דכיון שהעידו פעם א' שלא בפני בעל דבר עבידי לאחזוקי שקרייהו עכ"ל. וק' טובא דברי מור"ם אהדדי דבסי' כ"ח סי"ב כתב שלא כדברי מהריב"ל שכתב שחוזרין ומגידין ואם שנו הולכין וכו' ונ"ל לחלק דאם העדים ידעו שעדותן הא' לא הועילה וצריכין להעיד פעם ב' אז אמרינן דעבידי לאחזוקי דבורייהו שכן טבע האדם מתחמם וכועס על שלא נתקיימו דבריו אבל אם לא הרגישו העדים בזה והעידו שני עדיות בלא מתכוין דאז לא שייך לומר דעבידי לאחזוקי. ולזה כתב מור"ם הואיל ונפסק הדין בההיא דסי' ל"ג סי"ב וגם בבעה"ע איתא כמ"ש הש"ך וק"ק למה אלא ודאי נראה דשכנפסק הדין שלא כדבריהם מטעם דהם פסולין אז עבידי לאחזוקי דבורייהו כיון שראו שלא הועילו דבריהם אבל אם עדיין לא נפסק הדין והעידו וקודם שיפסק הדין נתרחק העד והעיד עדות אחרת כשר. וכן בההיא דמקבלין עדות שלא בפניו מיירי שלא נפסק הדין שאותה עדות אינה כלום ומהריב"ל מיירי בנפסק הדין שאותה עדות אינה כלום ויוצא לנו בנד"ז אם העידו בכתב אם קודם שנפסק הדין לפסול יוכלו להעיד אח"כ אם כבר נפסק הדין שאותה כתיבה אינה כלום אינם יכולים להעיד עוד. ונראה עוד דבכתבו עדותן ודאי עבידי לאחזוקי דבורייהו כיון שעשו מעשה וכתבו וזה דומה למ"ש מהרלב"ח בפסק הסמיכה בדיין שכתב פסק על נדון ששאלוהו פסול לאותו דין עיין במהריק"ש סי' ז' הסכים כן ע"ש:
סימן כח
שאלה ראובן נשתתף עם שמעון אפילו מצב"ד והלך שמעון ונשתתף עם יהודה אפילו מצב"ד ועסק יהודה לבדו אך שמעון יושב בחנות עם ראובן שותפו הא' וחלקו הרווחים ובא ליהודה לדקדק חשבונו ודקדקו החשבון ונמצא שיהודה הרויח יותר והחזיר מידו לשמעון וראובן תובע שיתן לו מהריוח ההוא כמו שהתנו אפי' מצי"ב:
תשובה דברי ראובן מהבל וכו' דלא התנה אלא מה שירויחו ע"י עצמם אבל ריוח זה שקבל שמעון מיהודה הו"ל כאלו ילדה לו פרתו או מעשה ידי אשתו ובניו וכיוצא שאינו נכלל כלל בזה ואף במציאה דוקא שמצאה הוא אבל לא ע"י זולתו וזה פשוט. ומעשה היה כזה אלא ששמעון הלך למקום אחר ונשא ונתן לבדו והרויח ובבואו דקדק חשבונו עם ראובן ונמצא שהרויח הוא יותר ודקדק חשבונו ג"כ עם יהודה ומצא שהרויח הוא יותר. המשל ראובן ויהודה כל אחד הרויח עשרה אוקיות שמעון הרויח מאה מתקאלים וכל א' רוצה להקדים עצמו לחלוק עמו ונסתפקנו היכי לידייני דייני דינא. לכאורה נראה שיחלוק תחלה עם ראובן השותף הא' ומה שישאר בידו יחלוק עם יהודה או כלך לדרך זו שיחלוק עם יהודה תחלה שהוא השות' האחרונה ומה שישאר בידו יחלוק עם ראובן אך הנראה יותר שיחלוק עם זה וזה ויתן לזה חמשים ולזה חמשים והוא ילך בפחי נפש וייגע לריק שכך התנה על עצמו והרי זה כמי שקבל על עצמו ליתן לראובן חצי מה שירויח וכן קבל ע"ע שיתן לשמעון חצי מה שירויח שפשוט הוא שאם הרויח מאה זהובים שיחלקנה להם וכאלו קע"ע שמה שירויח יתן מחציתו לראובן ומחציתו לשמעון:
סימן כט
שאלה ראובן מכר קרקע שירש מיעקב לשמעון ולוי הוציא שטר על יעקב ובא לתבוע לראובן באומרו שיפרענו מהדמים שקבל מהקרקע של מורישו וראובן טוען לאו בע"ד דידי את והרי הקרקע לפניך והוא יתבעני אם תזכה בדינך מהו הדין:
תשובה נראה שהדין עם ראובן שאין שעבוד לוי אלא על הקרקע והגע עצמך אם נאבד הקרקע לגמרי ששטפו נהר וכיוצא מי מצי לחזור על ראובן שיכול לומר לו לאו בע"ד דידי את והדבר מבואר בסי' קי"ז ס"ד יורש שמכר נכסי אביו ואין בע"ח יכול לטרוף מהלקו' כגון שמכרם לגוים יש מי שאומר שגובה מהדמים שביד היתו' וי"א שאינו גובה עכ"ל. הרי לך דע"כ לא פליגי אלא באם אינו יכול לטרוף מהלקוחות ומשום מזיק שעבודו של חבירו הא לא"ה אליבא דכ"ע אינו גובה כיון שיכול לטרוף מהלקוחות כיון שלא עשה המוכר מאומה ולא הזיקו:
סימן ל
שאלה בזמן הבלשת לתפ"ץ נאבדו כמה שטרות ובאים בעליהם לסופר שכתבם לכתוב להם אחר יכול או אינו יכול:
תשובה כתב מהרי"ק והביאו בהג"ה סו"ס מ"א מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשה כרכום מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו:
איברא דיש לדקדק טובא היאך אפשר להאמינו ודלמא נפרע ונקרע קודם הכרכום או אחריו ואיך בדיבורו הקל נאמין אותו וא"כ הוא לא שבקת חיי לכל בריה אבל הנראה פשוט דהכא עסקינן שהלוה מודה שעדיין לא נפרע אלא שאומר שמא עדיין אצלו ויהיו עליו ב' שטרות ודבר הלמד מענינו הוא מכל הסימן דאיירי בזה כמ"ש מי שבלה שטר חובו והוא הולך להמחק מעמיד עליו וכו' וסיים אא"כ יש עליו עדים שנשרף וכו' דכולהו איירי כשאין שם טענת פרעון רק טענת נפל השטרות וכן הכא איירי שהלוה מודה שלא נפרע אלא שטוען שמא הוא קיים ולזה אמר דמסתמא בחזקת אבודים והו"ל כעדים מעידים שנשרף וזה מדוקדק מאומרו ואפילו עומד הלוה ומוחה אין משגיחין בו דמשמע מוחה שלא יכתבו השטר לא שטוען פרוע דאם איתא שטוען פרוע עדיפא הי"ל חדוש גדול כזה שאפילו הלוה טוען פרוע אין משגיחין בו וכן נראה להדיא באה"ע סי' ס"ו ס"ג הג"ה עי"ש וכן מוכח הלשון בחזקת אבודים ר"ל ולא קיימים. וכן מוכח בהדיא מלשון מהרי"ק ש' קי"ו וז"ל ש"מ דהיכא דנאבד בעדים או שהלוה מודה שאין יכול למחות וכו' עכ"ל ונראה דעכ"פ צריך להביא עדים שהיו בעיר שכבשה כרכום ואז אפילו לא ראו אבדתם אמרינן מסתמא הם אבודים וכותבין אחר:
ועוד נראה עיקר דכל שידוע שהוא מתושבי העיר וכל חפציו ומטלטליו שם הו"ל בידוע שהיו שם שטרותיו דמסתמא במקום דירתו מפקיד חפציו ומטלטליו ושטרותיו ולכן כשחייב מודה ועדי השטר קיימים כותבין לו שטר אחר. וכן נראה מלשון מהרי"ק וז"ל ואף אם לא היה מודה שנאבדה הדעת מכרעת דבחזקת אבודה מחזקינן ליה כיון שהדבר ידוע שהאב היה בעיר כשכבשה כרכום והוא היה שומר כתובת בתו וכו' עכ"ל:
סימן לא
שאלה בני אומנות אחת רובם עשו תקנה ביניהם והתנו שכל מי שיעבור יענש כו"כ ומיעוטם לא רצו באותה תקנה אם מחויבים בע"כ לקבל ומי שלא קיים תנאם יענש או לא:
תשובה בהג"ה סי' רל"א כתב וז"ל והא דבני אומנות יכולין לתקן ביניהם היינו כלם ביחד אבל שנים או שלשה לא מהני עכ"ל. ודבריו ז"ל סתומים וקשיין אהדדי דמעיקרא כתב כלם משמע אבל רובם לא וסיים ב' או ג' לא מהני משמע אבל רובם מהני דאין לומר דרובם היינו ב' או ג' דמי הגבילם עד שיהיו רובם ב' או ג'. ולכאורה נראה דודאי רובם ככלם דבכל התורה רובו ככלו ולזה סיים אבל ב' או ג' לא מהני מסתמא הוו מיעוטם. ומ"מ לא נמלטנו מן הדוחק שלא הי"ל לסיים במספר בדבר שאין לו גבול אבל ל' ה"ה בשם הרב אלברצלוני דוקא כל בני אומנות שבאותה אומנות וכן ל' מהריק"ש ז"ל בהעתיקו דברי הר"ן כתב דוקא כולן אבל מקצתן לא א"כ נראה דכלם דוקא ולא רבם. ומ"מ לענין שאלתנו נראה דלא נ"מ מידי דבין אם נאמר רובם ככלם או לא היינו לחייב אותו שקבל עליו התנאי דג' או ד' מהם אם הם מועטים לחד צד או אפילו רובם לחד צד אפילו אתנו בהדי הדדי וקבלו עליהם בהסכמת אדם חשוב אין תנאם כלום והעובר פטור. וז"ל הר"ן ומיהו כי אמרינן דתנאייהו קיים דוקא בדאתנו אהדדי כל טבחי מתא משום דכל בני אומנות אחת הנו כבני העיר לגרמייהו ורשאין להסיע על קצתן אבל שנים או ג' לא עכ"ל. משמע להדיא דלענין להסיע על העובר איירי אבל לחייב מי שלא קבל עליו התנאי כלל ליכא למ"ד. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם וכו' עכ"ל. ולשונו ק' אהדדי וגם מן הגמ' ופי' הכ"מ וב"י ז"ל דמ"ש שלא קבל התנאי פירושה על מי שעבר התנאי עכ"ל. הרי בפי' כתב שאין יכולין לענוש אא"כ התנה עמהם ועשו וכו' אלא שמדבריו יש להוכיח קצת דרובם שעשו תנאי זה תנאם קיים מיהת לגבי עצמם ובע"ש שם כתב בסעיף זה וז"ל ודוקא שהיו כלם ביחד ותקנו ע"פ הרוב אבל וכו' עכ"ל. ולשונו קשה להולמו ויש לפרשו דה"ק שהיו כלם ביחד ותקנו ע"פ הרוב ונשמעו כלם וקבלו כלם התנאי. ומ"מ המתחוור מדברי הרמב"ם הוא מ"ש דלעולם אין לחייב המועטים היכא שלא קבלו עליהם ובאותם עצמם שקבלו עליהם יש להסתפק אם תנאם קיים או לא:
ושוב ראיתי בשו"ת בית יהודה חוש"מ סי' צ"ז הרחיב בזה מאד והבין הבנה אחרת בדברי הרמב"ם והביא דעת הגאון הרא"ם ז"ל שמבין כמ"ש ת"ל אלא שהוא ז"ל תמה עליו יעו"ש. ונראה לקוצ"ד שגם הגאון ז"ל מפ' כפי' מר"ן בכ"מ דפי' שלא קבלו היינו שלא קיים והראיה דמייתי מסוף דבריו מייתי דקא' אלא א"כ התנה עמהם דמאי אא"כ התנה בקצרה הול"ל אא"כ עשו מדעת החכם אלא ודאי דמי שלא קיים אין יכולין לענשו אלא אם כן היו שני דברים דהיינו התנה עמהם ועשו מדעת החכם:
סימן לב
שאלה ראובן נתחייב לתת לבנו לצורך סבלונות לאשתו סך כו"כ ושוב מתה אשתו שעולה לבנו לפי התקנה בירושת אמו והבן רוצה להוציא מאביו הפסקא והירושה:
תשובה כיוצא בזה הובא במשנה למלך פ"ו מהל' זכיה ומתנה בראובן ששידך בתו לשמעון והתנה עמו שיעניק לה בנדו' סך כו"כ וגם ח"ע לתת לחתן בתורת מתנה גמורה סך כו"כ ואח"כ מת האב והניח שתי בנות והחתן תובע הפסקא מראש ממון והשאר יחלוקו הבנות בשוה. והעלו הרבנים שהיו באותו הדור והרב משל"מ עמהם דאף שחייב עצמו האב בקנין ובמעכשיו אפ"ה כיון שמת האב אמדינן דעתיה דלא נתן לה אלא ע"ד להשיאה בחייו וכו' יעו"ש שהאריכו אך חולקים במתנה שנתן למשודך יעו"ש. ומ"מ כתבו דאם לא הגיע לבת בחלק ירושתה כשיעור מה שנתחייב לה אז תטול הפסקא משלם עכ"ד. ונראה דגם נד"ז יש ללמוד מדבריהם ז"ל דגם היכא שנתחייב ליתן לו לצורך נשואיו אמדינן דעתיה דודאי לא נתכוין ליתן לו אלא מחמת שאין לו כלום במה לפרנס עצמו ולישא אשה כדרך כל הארץ ועכשיו שמתה אשתו ומחויב לתת חלקו אדעתא דהכי לא נתחייב. וגם בנד"ז יש לחלק מה שחלקו הרבנים ז"ל שאם לא הגיע לו בירושה כשיעור הפסקא שיטול מהירושה כשיעור כל הפסקא באופן שיטול חלק ירושתו באמו ומה שיחסר לו מהפסקא יטול מהאמצע: