משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון
סימן א
במקום שצריך לכתוב מעכשיו אף שכתב בשטר בקש"מ לא מהני סמ"ע סי' ר"ז סעיף קטן ל"ח ע"ש:
סימן ב
כל הדברים שקיומם תלוי בשבועה ואין הקנין מועיל בהם כלום אלא מפאת השבועה שחייב לקיים שבועתו אם כפר פטור מכלום אלא שמזכירין אותו שבועתו כן נראה מדברי מור"ם סי' פ"ז סל"ה בהג"ה:
סימן ג
יורשים שתבעו לא' שהיה שותף לאביהם או בן בית זה כמה נר' דאין עליו אלא חר"ס דאפי' אביהם לא היה יכול להשביעו כיון שנפרדו זה מעל זה ופשוט רבי"ץ:
סימן ד
ישראל מכר חצירו לגוי ונשארה לו בה חזקה שהיא רביע דאסמכוה אההיא דסקריקון ושוב מכר הגוי הגוף לישראל נחלקו ח"א ז"ל י"א שבעל החזקה לא יתן לישראל הבא מכח גוי אלא מה שהיה נותן לגוי וי"א שישכירו החצר ויטול בעל החזקה רביע. ול"נ כס' קמייתא דהא זה שיש לו חזקת סקריקון מלבד זה יש לו חזקת ישוב ולכן הדין נותן שאין ליתן אלא מה שהיה נותן לגוי ותול"מ רבי"ץ:
סימן ה
תרנגול שנכנס לחצר א' ונפל לבור והבאיש מימיו ואסר הבאר לכאורה נר' דחייב בעל התרנגול להעלותו ולא יאמר כבר הפקרתיו ממשנה ב"מ פ' הבית והעליה מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל ואמר לו פנה אבניך וא"ל הגיעוך אין שומעין לו אבל התוס' כתבו שם דאע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור הכא אשתמוטי קמישתמיט מ"ט דבמלתא דודאי מפקיר כגון הכא פטור עכ"ד. וכההיא דתנן רפ"ג דב"ק נשברה כדו בר"ה וכו' ר' יהודה אומר במתכוין וכו'. וכתב הרב והלכה כר' יהודה דנתקל לאו פושע הוא ומאחר דאנוס הוא ולא נתכוין לזכות בחרסים הוי כאלו לא היה מעולם שלו ופטור על נזקיהם. מיהו צריכין לעיין אם הנפילה שנפל לבור מיקרייא אונס או פשיעה כיון שבעליהם פשע בהם ולא שמרם כראוי דאם הוי פשיעה קי"ל דמפקיר נזקיו לאחר פשיעה פטור (נ"ל שצ"ל חייב) דאפי' ר' יהודה לא פטר אלא משום דס"ל דנתקל לאו פושע הוא וצ"ע בזה כעת כי אין בידי אלא המשנה. ובמשנה נפל לבור והבאיש מימיו חייב:
סימן ו
חרם אינו מתהפך אפי' בדור לי בחיי ראשך ש"ך סי' פ"ז ס"ק ל"ו:
סימן ז
כל הטוען טענה שזוכה בה בדין אלא שאנו יודעין. שאין כוונתו על אותה טענה אלא על אחרת שאינו זוכה בה בדין אין לדון ע"פ אותה טענה. המשל בזה כגון שטען שחבירו מזיק לו בהיזק ראייה וטען שיעשה מחיצה וכיוצא ואנו יודעין שבודאי אין לו קפידא בהיזק ראייה ולא איכפת ליה אלא שיש לו סיבה אחרת נראה דאין לכופו וראיה מהא דאיתא ביבמות ובטא"ה סי' קנ"ד ס"ז בטוענת בעינא חוטרא לידא ואם מזכרת כתובה אין כופין יעו"ש כנ"ל וצריך ישוב:
סימן ח
סופר שכתב ס"ת ונמצא בו טעיות שדרך הסופרים לטעות אינו חייב להגיהו ואם הגיהו מעצמו חייב ליתן לו שכר כמנהג המקומות רשב"א בתשו' ס"י:
סימן ט
בזמן הזה אין אדם נאמן לומר פרוזבול הי"ל ונאבד שלא הורגלו לעשותו סי' אל"ף ע"א:
סימן י
שותפים בשט"ח אחד כל אחד מהם יוכל לתבוע כל החוב כולו וכאלו הרשו זה את זה לתבוע החוב כולו ולוה זה נמי כמחייב עצמו לפרוע הכל למי משניהם שיתבענו סי' אל"ף ס"ב. ומ"מ נראה דאם זכה אחד לחבירו חלקו בשטר צריך כתיבה ומסירה ואז יזכה בו וכך הוכחתי במקום אחר מתשובת רשב"א ולאפוקי ממי שלא אמר כן. עיין סי' ע"ה סיו"ד בהכא:
סימן יא
ראובן חייב לשמעון מנה ובאו אנסים לראובן וא"ל תן לנו מה שאתה חייב לשמעון ונתן מכח האונס חייב לשלם לשמעון חובו. ואע"ג דגבי פקדון אמרינן דאי באו מחמת המפקיד פטור הנפקד מלוה שאני מהריב"ל סי' נ"ד. ושוב ראיתי שכ"פ הטור ס"ס קכ"ו והביאו הסמ"ע שם ומהרשד"ם חולק:
סימן יב
ראובן יצא במעמד ג' ליתן לשמעון כו"כ שהיה בידו מלוי ושוב קנה ראובן שטר על לוי ורוצה לעכב הממון לעצמו נראה דאינו יכול דכבר זכה שמעון בממון זה וכי היכי דאין יכול לוי למחול לראובן משום דאמרינן דהו"ל כאלו נזקף החוב משמעון לראובן כמ"ש הסמ"ע סי' ס"ו יעו"ש ה"נ לגבי נד"ז ונראה שזה פשוט וכן נראה מדברי מהר"ם אלשיך סי' קכ"ד והביאו הש"ך סי' קכ"ו יע"ש:
סימן יג
אפוטרופס שמכר מה שלא נתנו לו רשות חכמים למכור אין במעשיו כלום מהריב"ל בשם הר"נ ח"א סי' ע"ח.
סימן יד
אם עשה ברשות ב"ד מעשיו קיימין ובלבד שיטול רשות על כל פעם ופעם. שם משם הרשב"א. וממונה בעירו על כל דבר מוכר בנ"י כפי מה שיראה לו אף אם הוא יחידי כן משמע:
סימן טו
שטר מכירה שכתוב בו פ' האפוטרופס מכר לפ' קרקע של יתומים והגדילו היתומים וטוענין שלא היה אותו אדם אפוטרופס עליהם אין נאמנים דעדים שבשטר אכולא מילתא מסהדי. שם:
סימן טז
אם היתומים טוענין שמא האפוטרופס מכר להניח קרקע בחזקת בעליה עומדת כיון שאין ראיה ברורה אע"ג שיש ס"ס שמא להאכיל שמא ברשות ב"ד. מיהו י"ל דאוקי אפוטרופס בחזקת כשר ושכן נראה מדברי הרב אלברצלוני מיהו הדבר שקול:
סימן יז
אף את"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת במכר החזקות שהוא בעצמו ספק שמא קרקע או טלטל מה שעשה עשוי. הכל שם:
סימן יח
מעשה שהיה גוי א' היה נושה ביהודי סך מה והיהודי הטעהו באופן שנשכח ממנו החוב בא אחר והזכירו לגוי ואז הגוי תפס לישראל פסקנו לחייבו מההיא דסי' כ"ח בישראל היודע עדות לגוי וכו' ע"ש מה שהארכנו בזה והרבה מהחכמים ג"כ חייבוהו מראיות אחרים מצורף למ"ש שם ומר אחי הביא ראיה לזה מסי' ע"ב ש"ך סכ"ח בישראל שהחזיר משכון לגוי וכו' ע"ש:
סימן יט
שנים שקיבלו מעות מא' להסתחר ונשאו ונתנו וחלקו הריוח ונשארו המעות אצל א' ליתנם לבעלים ונאבדו חייב דהוי ש"ש. מהרי"ק סי' ק"ד:
סימן כ
נסתפקתי במי שאמר איני יודע שדינו לישבע ויפטר אם היפך השבועה על שכנגדו אם צריך לישבע או יקבל חרם ויפטר כיון שאין כנגדו טוען ברי וצריך ישוב:
סימן כא
יעקב משכן ביתו לראובן בסך מה ושוב בא שמעון ליעקב וא"ל אם יש את נפשך לפדות ביתך מראובן ואני אמשכננו ממך בסך יותר ובא יעקב אצל ראובן וא"ל שיוסיף לו מה שהוסיפו לו ואם לאו שיפדה מידו ולא רצה ראובן להוסיף מאומה ועמד שמעון והכין המעות לתתם לראובן אלא שפייס אותו שיעשה לו כתיבה ומסי' מחשש בע"ח קדום ופיתהו ויפת. לימים בא בע"ח מוקדם לכולן ושמעון תובע לראובן שיסלקו מעליו וראובן טען שלא מכר לו אלא לשיהיה לו כ"ח מחובו ולא מכר לו ע"ד שיחזור עליו:
תשובה נראה פשוט וברור שהדין עם ראובן דאף דקי"ל דגם במוכר שטר אמרינן אחריות ט"ס כדאיתא סי' ס"ו סל"ד יעו"ש היינו במוכר מרצונו בסתם מוכרים שמוכר מחפש אחר הלוקח דלא סגי ליה דלא מכר הבע"כ כיון שרוצה ליקח מעות מוכרח למכור אבל זה שאינו מוכרח למכור שהרי לא היה רוצה במכירה ההיא והיה רוצה לקבל מעותיו ולילך לו או לישאר בבית ובע"כ הוצרך להסתלק ממנה אלא שזה פיתהו למכור כדי ליקח זכות שבידו היכי תיסק אדעתין שיתחייב באחריות ואנן סהדי שאלו ידע זה לא מכר כלל והיה מקבל מעותיו והולך ואע"ג שהשטר נכתב באחריות אמרינן בכה"ג אחריות ט"ס לאידך גיסא. וזה פשוט לכל יודעי דעת ומביני מדע שהוא דין אמת לאמתו. וקרוב לזה מצינו לאחרונים בזמנינו פסקו במוכר של יתומים לפוטרו מה"ט כיון דאין לו הנאה בזה. ועילא מינה אמרינן במס' בתרא בערב דכתובה דלא משתעבד מטעם דמצוה עבד ולאו מידי חסריה וה"ה והוא הטעם כאן דמצוה עבד להוסיף לו כח ולאו מידי חסריה שהרי כבר הוא רוצה לתת המעות ליד יעקב וא"כ מה הזיקו ומה עשה לו שעשה לו שטר מכירה לא עשה לו כ"א טובה והוא משיב רעה תחת טובה על כן קרינן ביה לא תמוש רעה מביתו וזה בעיני פשוט וברור ולא ניתן ליכתב לולי שמעתי לקצת מצפצפים לומר שס"ס הרי חייב עצמו וליתא לענ"ד וכן הסכימו רבת מהמעיינים ומר אחי י"ץ בראשם:
סימן כב
בנוגף אשה ויצאו ילדיה דקי"ל דנותן דמי ולדות לבעל נסתפקתי בממזר מי יטול דמיו הבעל או הבועל או האשה או פטור וצל"ע (ולענד"נ הדבר פשוט שהבועל אבי הממזר הוא נוטלם ועיין בחה"מ סי' רע"ו ס"ו). זה פשוט שהרי כתב מור"ם באה"ע סי' א' ס"ו היה הבן ממזר קיים מצות פו"ר:
סימן כג
מוכר בה"כ לפירותיו נ"ל דלא דמי למוכר בית לדירתו דהתם הדירה נסבכת ונאחזת בבית משא"כ במוכר בית הכ' לפירותיו דהיינו להנאות הנמשכים מעליית ס"ת וכיוצא אינם נקנים כלל. אמנם עכשיו נ"ל דנקנים מדין מחילה. ואם ג"כ קודם כמעשה שהיה מהני:
סימן כד
בכל מחוייב שבועה וקי"ל דמשלם בלא שום שבועה כדאיתא רסי' שפ"ח וסי' ע"ה סי"ג. ובנ' ידענא ונ' לא ידענא ק"ק לי מאי שנא מחשוד דאמרי' שכנגדו נשבע ונוטל ונ"ל לתרץ דהתם שאני שכנגדו טוען ברי אבל אם טוען ספק פטור הלה בלא שו"ש כדאיתא סי' צ"ב ס"ז יעו"ש. ולדעת הפוסקים שהביא בית יוסף בכל מחוייב שבועה שצריך שכנגדו לישבע צ"ל שמשוים אותו לחשוד דס"ס כיון שבא ליטול צריך לישבע. ומיהו ק' מאי שנא מהך דסי' צ"ב ס"ז מי נימא דפליג וי"ל דאה"נ. ולהכי תקינו חכמים לישבע אבל בזה שאומר לא ידענא העמידוהו על דינו ליטול בלא שבועה דהו"ל כמו כל מי שנתחייב ש"ד ולא רצה לישבע שב"ד יורדין לנכסיו ונותנין לו תביעתו וכדאיתא סי' פ"ו יעו"ש שאינו צריך שו"ש ליטול אלא שיכול להשביע היסת אחר הפרעון כדאיתא סי' פ"ח סכ"ב יעו"ש. אבל הכא בחשוד תקנת חכמים היא שישבע אבל הנטילה מד"ת היא בלא שו"ש ולהכי בשניהם חשודין אמרינן חזרה שבועה למקומה ומתוך שאיל"מ כנ"ל ודו"ק:
סימן כה
מעשה בא לידי בפחות מכ' שמכר קרקע אביו לפירותיו וכתבתי שהרבה ספק אי גם בזה מכירתו בטילה דשמא דמי לשכירות ועיין בר"נ סי' ג' האריך דשכירות ומכירה לפירות אחד הם יעו"ש ועוד דקי"ל בהחולץ דל"ו דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מיהו גם בשכירות יש מחלוקת הסמ"ע בסי' שט"ו ומהריק"ש ועמא דבר כמהריק"ש:
סימן כו
מעשה בא לידי בא' שטען על חבירו שנושה בו מפאת דבר פלוני ועסק פ' סך כו"כ ומפאת דבר פ' ועסק א' כו"כ והודה בא' וכפר בשני מכל וכל. צ"ע אם מיקרי מודה במקצת ונראה דמיקרי מודה במקצת מהא דטענו כלים וקרקעות. ויש להתישב כי יש לדחות דהתם בההיא עסק א' או טענה א' ונר' שכן עיקר דהכי דייקא דברי חז"ל מודה במקצת הטענה משמע דאם היו ב' טענות לא אך מהמשנה מציעא פ"ח בשואל ב' פרות וכו' יעו"ש משמע דכולן מיקרו מודה במקצת וכן עיקר:
סימן כז
אחד חתר מחתרת בחנות חבירו וגנב מקצת ובאו אחרים וגנבו יותר מאחר שמצאו המחתרת חתורה נראה דדמי למ"ש מרן סי' שצ"ו הפורץ גדר לפני בהמת חבירו חייב ולכאורה הרבה ק"ו אם חייב בנזקה שהיזיקא מכ"ש אם נאבדה היא עצמה כמ"ש מור"ם שם די"א דאפי' נאבדה פטור משמע דנאבדה עדיף יותר לחיובי יותר. וק"ק מ"ש מגרמא בנזקין דפטור וי"ל ולחלק מיהו נד"ז נראה דאע"ג דלא דמי לנאבדה היא עצמה דברי הזיקא מ"מ לא גרע מהזיקא דלא ברי היזיקא ועכ"ז חייב ע"כ נראה דחייב לשלם בנד"ז ותול"מ:
סימן כח
הכניסה האשה לבעלה שט"ח והלך הבעל ומחלו נראה דאינו מחול וראיה מאה"ע סי' פ"ה ס"ד דלעשות פשרה צריך הרשאה וכ' הח"מ דאפי' על הפירות לבדם אין כח בידו למחול משום ריוח ביתא יעו"ש ומ"מ נראה דשט"ח הוי כמעות שהכניסה לו דיעשה בהם מה שירצה ומכ"ש אם מוכרו לאחר דאין צריך קנין האשה ובמ"א הארכתי:
סימן כט
מעשה בא לידי באחד שהוציא שט"ח על חבירו וטען חבירו שהשטר הביאו המורשה שלו ופרע ממנו מה שפרע והוא אומר שאמת כן היה שהשטר נתנו למורשה אך המורשה החזיר לו השטר וא"ל שלא גבה כלום. לכאורה היה נראה לי לדמות זה למ"ש מר"ן סי' נ"ט מלוה שהוציא שטר וכו' ולוה אומר פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו. ושוב הוקשה לי ממ"ש מר"ן סי' ק"ח דביורשין המוציאין שטר והלוה אומר פרוע והיורשים אומרים אין אנו יודעין שישלם אחר שישבעו היורשין שלא פקדנו אבא וכשניישב הב' דינין יצא הדין. והוא דנראה דדוקא המלוה דהו"ל לידע כשאומר איני יודע היא טענה גרועה ואיתרע שטרא אף דיכול לטעון שטרך בידי מאי בעי מ"מ כשאומר בפיו שהוא מסופק שמא נפרע פקע כח השטר משא"כ ביורשים דלא הוה להו למידע שלא על ידם היה הפרעון אז טענת שטרך בידי היא טענה אלימת' ולא מרעינן לשטרא. וא"כ בנ"ד נראה דדמי ליורשין שלא על ידם היה הפרעון ולכן נראה דנשבע שלא א"ל להמורשה שגבה וגובה. ואם יש נאמנות בשטרו אינו צריך לישבע בדין היורשין. ועכ"פ מינייהו שזה אפי' לא האמין כ"כ הוא נאמן שהרי האמינו לו כנ"ל:
שוב מעשה בא לידי קרוב לזה ראובן נתן שטר למורשה שלו לגבותו והלך המורשה ונתפשר עם הלוה בסך מה ונתן לו השטר המורשה טען ראובן שלא ברשותי עשה מה שעשה כ"א שלא בידיעתי בתורת גניבה עשה מה שעשה ואיני מאמינך שנתת לו ג"כ ואת"ל שנתת לו ידעת שבתורת גניבה עשה מה שעשה והלוה טוען לא כי אלא קניתי ממנו בחזקת שברשותך עשה צ"ע. ונראה לכאורה דאין על הלוה אלא חר"ס שכן הוא ותול"מ וצ"ע כעת:
(צ"ע אם הרשאה ביד הלוה אפי' חרם אין צריך ואם לאו אתן לההיא דסי' ס"ו סעיף י"א:
סימן ל
ראובן משכיר ביתו של שמעון ונתן לו שמעון שוכר את לוי ונקש"מ לוי בשכי' המשכיר כימ"ה ועמד שמעון ומכר את הבית לגוים באופן שנשתקע ביד הגוי והנה ראובן תובע לשוכר שיפרע לו השכירות ההיא השיב לוי הבית כבר נשתקע ביד הגוי פנה לי הבית ואני אתן שכירותו וראובן טוען כבר נתחייבת לי בשכירות הבית ה"ס ה"פ נראה דאין בדבריו ממש וטענת לוי טענה דלא נתחייב לו אלא כשיוכל לדור בבית משא"כ השתא דהרביץ לו ארי בבית דדמי לנפל או נשרף וזה פשוט. אלא ששמעתי באומרים לחייב השוכר מכח שכתוב בשטר ה"ס ה"פ ואמרינן דהאי לישנא לא היה צריך לכתוב דכך הוא הדין אלא שכתבו לטפויי כה"ג. ואין זה כלום דכל כי האי אינו אלא לשופרא דשטרי. ואף דלפעמים אמרינן דכל לישני יתירי לטפויי כבר חילק הר"נ ז"ל בחידושיו הביאו הרדב"ז ח"א סי' פ"ז וז"ל כי אמרינן לישנא יתירא לשופרא דשטרא ה"מ גבי לוקח דאתי לאפוקי מחזקת מוכר אע"ג דלא צריך לפרושי קא מפרש בהדיא לפי שהוא חושש דאפילו יסתפקו בדבר יעמידו בחזקת מוכר וחייש לב"ד דלא גמירי. אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש הרי אין הדבר מצוי שיהיו ב"ד טועין שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין וכו'. וזהו כלל גדול בדינין הללו דכל לישנא יתירא דא"ל מוכר דלא צריך לטפויי קאתי אבל כי א"ל לוקח לשופרא דשטרא איכוין עכ"ל, מינה משמע לנ"ד דכתב ליה משכיר שהוא המוציא מחבירו השוכר לא אמרינן דאתא לטפויי אלא שחשש פן ב"ד יסתפקו ויעמידו הממון בחזקת השוכר הוצרך לכתוב ולשופרא איכוין ולא לטפויי דהרי המשכיר במקום הלוקח והשוכר במקום המוכר לגבי המעות דלגבי הקרקע בהפך מ"מ זיל בתר טעמא ודו"ק:
סימן לא
אפוטרופס לדיקנני לא מוקמינן ואם העמידוהו ב"ד מה שעשה עשוי רדב"ז בתשו' ח"א סי' קע"ג:
סימן לב
נסתפקתי באיש נואף באשת רעהו והיא ישינה ולא הרגישה כלל והיא היתה מרוצה לו קודם שישנה אם תיאסר או לאו את"ל לא אם ישנה אדעתא דהכי לבא עליה בעת שינתה כדי שתהיה כאנוסה וצ"ע (עי' באה"ט א"ה סי' י"א סקי"ח) ונ"ל לפשוט זה מהא דאמרינן במגילה באסתר כשהלכה אצל אחשורוש לבקש על ישראל א"ל וכאשר אבדתי אבדתי ודרשו אבדתי ממך עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון ע"כ ושם על הביאה ודאי אסתר אנוסה שלא היה רצונה כלל בביאתו ושכיבתו אלא שבעל כרחה מוכרחת להשמע לו אלא שאפ"ה נקרא ברצון כיון שהיא הלכה אליו מעיקרא וגרמה ברצונה שיבא האונס אח"כ ומזה יש ללמוד לנד"ז כיון שברצונה גרמה לאונס שיבא מיקרייא כרצון ואסורה כנלע"ד. ועיין א"ה סי' ז' סי"א בהג"ה ומ"ש שם ודו"ק:
א"ה נראה דלא דמי לענין אסתר דהתם בשעת מעשה היתה מורגשת וניהנית והו"ל כרצון משא"כ בישנה] נראה דאסתר ח"ו שהיתה נהנית ומה בכך אם מרגשת אלא טעם האיסור כמ"ש הרב ז"ל:
סימן לג
לא הבנתי האיך אפשר שלא תהנה שעכ"פ נהנית היא. אלא שמ"מ נראה דלאו הנאה היא לגבי דידה עם אותו רשע כאומרם ז"ל גבי יעל ששבעה בעילות נבעלה לאותו רשע מדכתיב בין רגליה וכו' והקשו בגמרא והא קא מתהניא מעבירה ותירצו טובה של רשעים רעה היא אצל הצדיקים. ופירש"י ששונאים הרשעים ונפש צדיק קצה בהנאתן הילכך לאו הנאה היא וכן י"ל גבי אסתר ג"כ. יצב"ץ לג ראובן נתחייב לשמעון סך מאה מתקאלים בשטר על סמך שיתן לו סחורה ונתן לו כת"י על זה ואח"כ אמר שמעון שנתן לו הכל וראובן טוען שעדיין לא נתן לו כלום פשוט בש"ך סי' פ"ב סי"ב יעו"ש שהביא ראיה מש"ס פ"ג דהשטר חזק יעו"ש:
סימן לד
אחד נשא אשה והתנה עמה שלא תטול לא היא ולא יורשיה מנכסיו כ"א סך קצוב ותסתלק ומתה תחתיו ורצה לטעון שצורכי קבורה יהיה מחלק היורשים כיון שאינו יורש אותה והוא שיבוש גדול דאפי' לא ירש כלל צריך לקוברה כמבואר בסי' כ"ט ובסי' נ"ה וכתב ב"ש בשם מהרי"ל דאפי' נשאה ערומה כיון שראוי לירש ועוד בלא"ה הקצבה שעשה עמה היא במקום החלוקה של תקנת קאסטילי"א וכי היכי דלפי התקנה הקבורה מהאמצע כן הוא בקצבה. ותדע שהרי בחלוקה תקינו שתגבה מה שתגבה נגד נדוניתה וכתובתה והכל והרי אינו יורש כלום ועכ"ז נותן החצי מחלקו וה"נ בקצבה והטעם משום דלפעמים הוא יורש שהכניסה לו הרבה ונוטל הוא החצי] ולא פליגי רבנן וה"נ בזה כנ"ל וק"ל:
סימן לה
לפי התקנה שהבת חולקת עם הזכרים שוה בשוה נ"ל שאם אמדנו דעת האב שיתן לבתו לנדוניתה יותר מהעולה לה בירושתה עם אחיה נותנין לה כפי אומד דעתו אף אם הוא יותר מחלקה דחכמי התקנה לא באו לגרוע כחה מהראוי לה מ"ה וליפות כחה באו וראיה לזה מתשובת הרבנים שהשיבו במי שמתה אמה וירשה עם אחיה ושוב מת אביה שהגם שחכמי התקנה תקנו שלא תירש כ"א פ"א לבד מ"מ כתבו הרבנים שאחריהם שלא באו לגרוע כחה ממה שראוי לה מ"ה כן אני אומר בזה שלא באו לגרוע כחה ודוקא בנוטלת עישור נכסי כגון שלא ידענא לאמד עם הזכרים שוה בשוה משא"כ באם ידענא אמוד דעתו וכבר הכריע הרב בהג"ה דאומדין אף היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא עיין סי' קי"ג ס"ב:
סימן לו
מעשה בא לפנינו בגט שנשלח ע"י גוי לשליח בכאן והובא שטר השליחות והיו עדי שטר השליחות הן הן עדי הגט ונתקיים בב"ד אכן לא קיימו חתימת הגט ונשאנו ונתננו בזה דאז הוי מפי כתבם לגבי עדי הגט. הסמכנו על סברת הריב"ש דבקיום לא בעי' מפיהם ולא מפי כתבם ועיין בח"מ סי' מ"ו ובאה"ע סי' קמ"ב ובב"ש ס"ז סעיף קטן י"א:
סימן לז
כתב הרדב"ז הביאו מהריק"ש סי' קי"א דחוב המלך הוא קודם לכל חוב ונראה דה"ה נמי לכל הבא מכח המלך:
סימן לח
ראובן היה רוצה לקנות סחורה ושמעון גם הוא רצה להוסיף עליו ולקנות בא ראובן אצל שמעון וא"ל שתוק וכשאקנה אתן לך המחצית. ואח"כ א"ל לא אתן לך כלום. שחק בו:
סימן טל
שנים שותפים בגביית האלסיגא והעמידו אחד בשכירות לטרוח בעדם והם יושבים ובטלים והוא גובה ומביא להם. נראה שאין יכולים להשביע זא"ז דאין מהם טורח כדי שיורה היתר לעצמו. אך מדברי הש"ע סי' צ"ג ס"ה נראה שצריכים לישבע עי"ש א"ה עי"ל שאלה קע"ח]:
סימן מ
ספק ספיקא בממון (נ"ב צ"ל קרקע] לא מהני להוציא דהמוציא מחבירו עליו הראיה דקרקע בחזקת בעליה עומדת. מהריב"ל סי' ע"ח:
סימן מא
מעשה שהיה ראובן ושמעון טענו על לוי שמסר אותם בפניהם והוא כופר. והביאו ע"א כדבריהם נ"ל דהעד מצרף עם כ"א וחייב לשלם מדברי הסמ"ע סי' ל"ח ס"ק ה' ועיין שם ולא חיישינן לגומלים כמ"ש ס"ה. עיין שם:
סימן מב
שנים שותפים בחצר אחד והיו עוסקים בבנינו והביא אחד כלי שלו לצורך הבנין ונגנב ותובע לחבירו שיתן לו חלקו. נראה שהדין עמו דקיימא לן שותף כיורד ברשות דמי. והכי נמי כאן כאלו ברשותו הביאו כיון שהוא לצורך הבנין וכשאול אצל הב' ואף אם נאבד בפשיעה נ"ל דחייב דהו"ל כאלו כלי של שניהם ואדעתא דהכא הביאו ועיין סי' קע"ח ס"ג:
סימן מג
אשה שחייבת לפרוע לכשתתאלמן או תתגרש. יש להסתפק אם מתה אם יגבה עזבונה. וצדדי הספק לפי שכתב הרא"ש בתשובה שאין האשה יכולה לתת לאחר מותה חצי נדוניתה והדבר צריך ישוב. וכעת נ"ל פשוט דלא יגבה וראיה מדברי חז"ל עצמם שאמרו לכשתתאלמן או תתגרש ולא אמרו או תמות דהבעל יורש את אשתו אלא ודאי שאין זה כשאר ירושה:
סימן מד
ראובן נתן לשמעון סך מאה אוקיות בתורת עיסקא ושותפות והתנה עמו שכל מה שירויח בין במעות אלו בין בזולתן כנהוג יתחלק לחצאין וכשם שהם בריוח כך הם בהפכו והנה שמעון טוען שהפסיד הקרן כולו שהוא סך מאה אוקיות ועוד הפסיד מאה אחרים מכיסו שהטילם לשותפות וטוען שכפי משפט חלוקתם לחצאין א"כ השטר עיסקא שיש לראובן עליו בטל ומבוטל ואין לו לפרוע כלום כי הפסידם וראובן טוען שאין לו להפסיד אלא החצי מן סך הקרן שהוא חמשים אוקיות כדקי"ל דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וא"כ המלוה לא יפסיד:
לבאר זה תחלה צריכין אנו לחקור מאיזה מקום התירו להתנות כן שכל מה שירויח אפי' בזולת מעות אלו שיתן לו חלקו בריוח דלכאורה נראה מלוה ופלגא פקדון וא"כ התינח אם יתן לו כ"א חצי מהריוח הוי ריוח מעותיו של חלק הפקדון אבל שיתן ממקום אחר נראה קצת איסור דהוי שכר פלגא מלוה. אבל אחר העיון נראה דליתא:
וכן במרדכי פ' השואל סי' תק"כ דאם התנה שיתן לו ממציאה אינו קונה אלא בקנין ע"ש מ"ש דבקנין מיהא מהני ודומה לזה כתב מר"ן בטיו"ד סי' קע"ז סכ"ט המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלוקו הריוח לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו ואם עשה כן החצי הריוח לבעל החנות עכ"ל. וסיים הרא"ש בפרק איזהו נשך דקמ"ו וז"ל כאלו הלוה מעותיו לבעל החנות עכ"ל משמע שר"ל שכיון שאינו ראוי להתעסק והתעסק אנו אומרים כאלו הלוה מעותיו וחציים הוא בתורת פיקדות של בעל החנות ולהכי נוטל הריוח בעל החנות. וממילא נתישב המנהג שנוהגים להתנות בזולתן דהו"ל כאומר לו שהנני מרשה אותך להביא מעות ממקום אחר אלא שחציים אתה מלוהו לי שיחשב אצלך בתורת פקדון והריוח לעצמי וממילא שאם הפסיד ההפסד לעצמו דאנו חושבין כאלו מעיקרא נתן לו הקרן מרובה סך עד כדי כל עסק השותפות המעט הוא אם רב. וא"כ בנ"ד שנתן לו מאה אוקיות והביא המתעסק מכיסו מאה הו"ל ממש כאלו נתן בע"ה מאתים וא"כ כשהפסידם עולה לבע"ה בהפסד מאה כנלע"ד:
נ"ב: ומזה נ"ל באם מת המתעסק טענינן ליתמי שהפסיד יותר ע"כ כל התו' אך נראה דמספיקא לא מרעינן לשטרא דהו"ל ס"ס ספק נטל מעות אחרים ספק לא נטל כלום ואם נטל שמא לא הפסיד. רבי"ץ]:
ושוב מצאתי כן בתוך פסק א' מועתק בכ"י החכם השלם הרב כמוהר"ר חיים טולידאנו זלה"ה וכמדומה שהפסק הוא להרב כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה וז"ל ואם מה שלקח בהקפה היה מדעת שניהם וידוע שנאבד הכל דינא הוא דבעל המעות מפסיד מנה שנתן לו והמתעסק משלם מנה מביתו וכן עזה"ד אם הוסיף על הקרן ש' בהקפה מדעת שניהם שנמצא ס"ה ת' בע"ה יפסיד מאתים דהיינו מנה שנתן לו להתעסק ומנה אחר מביתו והמתעסק ישלם ק"ק מביתו. ואם אינו מאמינו שהפסיד ואין עדים בדבר ישבע המתעסק שכדבריו כן הוא ויפסיד בע"ה חמשים מן המאה שנתן לו והמתעסק יפסיד ש' וחמשים שהרי המנה שנתן לו הוא פלגא מלוה ופלגא של מלוה היא לאחריות המתעסק הפסיד או לא הפסיד ודינא הוא שהמלוה נשבע על שטרו ונוטל. והכא לא רמי עליה דבע"ה שו"ש כלל שהרי גם המתעסק מודה שלא פרעו אלא שאומר שהפסיד ומה כחו גדול להפסידו בחלק המלוה ע"י שבועה וכו' וסיים וז"ל אכן השתא שאירע דבר זה במתעסק אף שיהיה המתעסק תפוס בקרן שנתן לו בע"ה אינו יכול לישבע שהפסיד ש' ולהפסיד בע"ה בכל המנה שנתן לו דהא פלגא דההוא מנה מלוה גובה ולעולם הוא באחריותו ואין בו כח להפסידו כ"א חצי מנה שהוא חלק הפקדון עכ"ל. הרי שהוא מסכים והולך למה שכתבנו ולאפוקי ממה שראיתי דינים היפך מזה אלא שמה שסיים שאין נאמן המתעסק בשבועה להפטר מחלק המלוה אינו נראה בעיני כלל כי אחרי שנניח שאם היה ההפסד בעדים הפסיד בע"ה כל המנה א"כ היכא שאין עדים והמתעסק אומר שהפסיד ובע"ה אומר איני יודע נ"ל דאפי' שבועה אינו צריך כ"א חר"ס ויפסיד בע"ה כל המנה. והא לא דמיא אלא למ"ש מר"ן סי' נ"ט מלוה שהוציא שטר מקויים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו ע"כ. והכא נמי דכוותיה וגרע מינה. אך נראה דעכ"פ צריך שבועה בנק"ח כיון דהוא שומר שכר על חלק הפקדון א"כ צריך לישבע על טענת הפסד כדין שומרים שטוען נאנסו וכיוצא דצריך שבועה בנקיטת חפץ כדאיתא ריש סי' רצ"ו ע"ש רבי"ץ. (א"ה עיין בחלק ב' ש' דס"ט):
סימן מה
גונב ממון הגוי להרדב"ז פסול מדאורייתא לעדות ומהריק"ש הכשיר משום דלא משמע להו אינשי דאסור:
סימן מו
מי שהוציאו ממון ע"פ בהוירגיטאס של הערכאות פטור למהריק"ש כיון שהעדות לפניהם לאו כלום היא בדיננו:
סימן מז
מי שיש לו נכסים במ"א אפ"ה יעשה סידור לבע"ח וישבע כן נראה מסי' פ"ו ס"ב:
סימן מח
ג' שותפים שנשתתפו והטיל א' מהם מנה לכיס ושנים לא הטילו כלום כ"א אוקייא כפי המנהג ונאבד הממון כולו וא' מהם אין לו נכסים לפרוע ההפסד צ"ע אם יחזור על חבירו ונראה שכולם חייבים בהפסד וחלק אותו שאין לו יפרעוהו בין שניהם. וראיה מדברי הסמ"ע סי' ע"ז ס"ק י"ד בשלשה שערבו לא' וגבה המלוה מא' מהם וא' העני אותו שפרע יחזור על האחד וה"ה כאן:
סימן מט
אחד דר בחצר חבירו ובא והתרה בו צא מחצרי וא"ל הרי היא לך בסך גדול וזה אמר לו שהוא מוכן לצאת ולא יצא. נראה שאינו חייב כ"א בסך שהיה שוה. כנ"ל פשוט:
נ"ב: טעם לסו"ד דרב דמבין ז"ל בחי' על הש"ע דנקרא פני מבין שהוכיח מהש"ע סי' קפ"ה ס"א דבשוכר כהאי גונא חייב וסיים ויש לדחות. יעקב]:
סימן נ
ראובן שלח לשמעון לגבות פקדונו מעות שביד לוי וגבה אותו אח"כ בא ראובן ללוי א"ל תן לי פקדוני א"ל נתתיו לשמעון שלוחך א"ל לא נתן לי כלום האמינו ונתן לו. תבע לוי לשמעון א"ל מה שנתת לי נתתיו לראובן. פסקתי שישבע השליח שנתן לראובן והנפקד יקבל חרם שמסר לשליח וראובן מחזיר מה שבידו ללוי כן נראה מסי' קכ"ג ס"ז ע"ש ונראה דאפי' אם היה שטר ביד ראובן לא מהני כיון שמודה ששלח השליח לגבות. וכ"כ הש"ך ס"ק ל"ו:
סימן נא
שותפין שהלך אחד מהם למקום אחר בעסק נא השותפות והם שותפין אפי' מציב"ד ושכר בהמה בסך מה מכיס השותפות ושוב השכיר הבהמה ההיא לאיש אחר והלך על רגליו וטוען שיטול שכירות הבהמה לעצמו כיון שאלו רכב על הבהמה הוא היה נוטל שכירותה מהאמצע ועכשיו שדחק עצמו יטול שכירותה לעצמו. וחבירו טוען כיון שאנחנו שותפין בכל עסק ואפי' מציב"ד גם שכירות הבהמה לאמצע. ונ"ל שזה תלוי במחלוקת הפוסקים בהעדפה שע"י הדחק דאשה כדאיתא במס' כתובות דס"ו והרא"ש והטור הביאו מחלוקת רבינו האי ורבינו חננאל דלר' האי אף העדפה שע"י הדחק הוא לבעל דפסיק כרבנן ולר' חננאל דפסיק כר' עקיבא הוא לאשה. וכתב שהרמב"ם ז"ל כתב סתם דחקה וכו' ע"ש משמע דלא מכריעה ליה מילתא בדעת הרמב"ם והוא לשון הש"ע סי' ש' וכיון שכן נראה שהדבר ספק ויוכל המוחזק לומר קים לי. וחפשתי באחרונים וראיתי שכתב הבי"ש בהחלקת מחוקק משם הב"ח דנוהגין שלא להוציא מיד האשה העדפה שע"י הדחק עכ"ד ונראה שכן יש לפסוק בשותפין אף שהם שותפין אפי' מציב"ד מ"מ דומה לאשה שאף שמציאתה ומעשה ידיה לבעלה מה שעשתה ע"י הדחק הוא שלה הכא נמי כל מה שעשה ע"י הדחק לעצמו וקרוב הדבר לומר שאפי' לר' האי שפוסק בהעדפה לבעל. בשותפות יודה כיון דאין מתחייבין אלא מכח תנאי אנן סהדי דלא התנו אלא בדבר ההוה ורגיל לא בריוח הבא בדרך רחוק ועל צד הדחק כנלע"ד וכן הסכימו עמי חכמי עירנו. ומ"מ נראה שטוב לפשר כיון לדעת הר"נ והרב המגיד דעת הרי"ף והרמב"ם כרבינו האי כמבואר בב"י והרב ש"ע כתב לשון הרמב"ם. ואופן הפשרה ג' חלקים וחלק רבי"ץ:
סימן נב
מעשה באחד שגנב ונודע לבעל דבר וטרח ע"י ישראל להוציא שלו ולא יכול כי רצה להשבע ושוב טרח ע"י גוים והועיל. אלא שהשר אלם וכשנודע לו נטל הרבה מהנגנב והנגנב טוען שישלם לו הגנב הכל גם ההפסד. נ"ל דלא יתחייב לו כ"א בקרן שנטל דההפסד הוא גרמא בנזקין ופטור כנ"ל. ועיין בב"י סי' שפ"ח תשו' הרשב"א מסכמת לזו ע"ש:
סימן נג
כלל מורגל בפי הכל שכל מקום שמביא בש"ע סברות הרבה פוס' כי"א בתרא אם היה דרך י"א וי"א. ואם הביא האחד בסתם הלכה כסתם ולדעתי נראה שכלל זה משתבר ונופל מכמה מקומות בש"ע כאשר אבאר אלא שעיקר הוא שדעת הרב ז"ל דהוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה והסיבה שכתב הסברא הא' סתם וכתב עליה וי"א הוא לסיבה שיעתיק הרב דברי הרמב"ם ככתבם וכלשונם ושוב כותב עליו וי"א ולפעמים מעתיק לשון הטור וכותב וי"א וכוונתו להודיענו שיש חולקים בזה והוה ספק כי אין בידו להכריע. ותדע שאם כוונתו היתה שלא לחוש כלל לסברת י"א והלא מעטים הם הדינים שהם מוסכמים ורובא דרובא יש בהם מחלוקת ולמה אינו מביא סברותיהם אלא ודאי כמ"ש עיקר. ואמת ויציב שהרב בשלחנו בא לסלק המחלוקות וכל מקום שאין בידו להכריע מפאת הצדדים שהם שקולים כותב שניהם או בדרך סתם וי"א או בדרך י"א וי"א כששניהם מחודשים לא נזכרו בדברי הרמב"ם או הטור ולעולם אינו מזכיר ראשונה בסתם אלא שהיא מהרמב"ם או מהטור שהמה העמודים שעליהם נבנה הש"ע או אם הפוסק שממנו העתיק הדין כתב ראשונה בסתם ושניה בשם י"א מעתיק הרב כן. ובזה מודה אני שאם כתב הרב סתם בקצרה ויש חולקין הלכה כסתם והראיות שיעדתי הם אלו. אחת סי' פ"ב כתב י"א וי"א וסיים והכי מסתברא ומדהוצרך להכריע משמע היכא דלא הכריע הוי ספיקא ומינה נמי יפול הכלל האחר דאזלינן בתר סתמא דדינא אף שכתב אח"כ וי"א שהרי בסי' צ"ב ס"ט העתיק הדין ההוא וסתמא דדינא היא סברא שדחה כאן והי"א היא כמו שהכריע בסי' פ"ב ועיין עוד בא"ח סי' ס' ס"ד שסיים וכן הלכה וכן בסי' ס"ו ס"ד יעו"ש:
סימן נד
עישור נכסי בת שנשאת בחיי אביה מממון עצמה ומת אביה אין לה עישור נכסי כי עישור נכסי תקנו אותו במקום שאומדין אותו כמה יתן זה לבתו להנשא והכל כדי שתמצא במה להנשא. וזו כיון שנשאת מאיזה מקום שיהיה מאי דהוה הוה וזה פשוט. אלא שיש מי שדימה דמיון כוזב ליתן לה עישור נכסי:
סימן נה
כל שיש על מנת או מעכשיו לא בעי תנאי כפול ולא תנאי קודם למעשה ולא הן קודם ללאו ולא בדבר שאפשר לקיימו עי"ש ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וכן דעת הרב אלפסי ז"ל עכ"ל הרשב"א בתשובה סי' אלף ס"ו (א"ה עי' אה"ע סי' ל"ח יעקב) ועיין סי' רמ"א סי"ב:
סימן נו
אשה שנתקדשה לאחד וטעו ב"ד והתירוה בטעות שאינם קידושין ונשאת לאחר הויא לה כאנוסה ומותרת לבעלה. ומטעם זה הותרה מיכל לדוד. רשב"א אלף קפ"ט ע"ש ונ"ל דאם היות דתנן נשאת ע"פ ב"ד תצא ופטורה וכו' התם דהוה לה למידק משא"כ בדיני התורה דלא בקיאה ואי אפשר לה למידק:
סימן נז
מעשה בתנוק שבחיי אביו היה רגיל עם זקנתו אם אביו ואוכל עמה וישן עמה ומת אביו נראה דאפי' דקי"ל הבן אצל אמו עד שש בזה תוכל זקנתו לעכבו עמה אם תאכילהו חנם כמעשה שהיה וטעמא כך דכל עיקר טעמא דיהבו רבנן משום היזק התינוק דבצוותא דאמיה ניחא ליה וזה בצוותא דזקנתו ניחא ליה כנ"ל פשוט ויש מי שטעה בדבר:
סימן נח
איש אחד לא רצה לגרש ונדרו לו בקש"מ שיתנו לו סך כו"כ ויגרש חייבים ליתן לו ואם לא נתנו לו באנו למחלוקת גדולים אשר לפנינו מהר"ם מלובלין סי' קכ"ב פסק שהגט בטל וכתב הב"ש בסוף סי' קמ"ה שכל גדולי הדור חלקו עליו וכן נראה מדברי מור"מ בס"ס קנ"ז שכיון שלא היה תנאי בשעת הגט כשר והרואה יראה בתשובת מהר"ם מלובלין שהודו לו רבים וצ"ע. שוב ראיתי בב"ח שתמה מאד על מהר"ם ז"ל וכתב שהוכיחו על פניו גם מהר"ש ז"ל בסוף גיטין חלק ע"ז והכי נקטינן:
סימן נט
גט מוטעה דקי"ל במס' יבמות דף ק"ו דפסול נר' דהיינו באומרים לו גרש ע"מ שיתנו לך מאתים זוז אבל לא היה ע"מ אלא שנתחייבו ליתן נראה דבאנו למחלוקת הנ"ל וצ"ע וחיפוש מהו גט הנקרא מוטעה דאם ע"מ ממש הול"ל הגט בטול ונראה דהיינו בלא כפל התנאי וגם בשעת הגט לא אמר כלום ואפ"ה פסול אבל אם לא היה שום תנאי כשר אף אם לא יתן:
ובחליצה מוטעת כשרה כדבסי' קס"ט סס"נ וכלל הדברים כך הוא דאם כופין להוציא או לחלוץ אף שנתחייב בקש"מ ליתן לו אין חייבים ליתן לו ואם אמרו לו גרש ע"מ בזה יש חילוק בגט פסול ובחליצה כשר והיכא שאין כופין בגט פסול ובחליצה כשר ויתן. וצ"ע בזה כי אני כותב במהירות עד יהיה פנאי בס"ד:
ושוב ראיתי בשו"ת מהר"מ משם רש"ל שפי' כן דגט מוטעה היינו בתנאי וע"מ וכ"נ מדברי הפוסקים שבמקום שהעתיקו דין גט מוטעה כתבו המגרש על תנאי וכן הוא להדיא במס' כתובות חליצה מוטעת חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. ויהבו טעמא כיון דאי אפשר לה לחלוץ ע"י שליח ע"ש בתוס':
סימן ס
הבנים שבאו לתבוע כתובת אמם מאביהם אחר פטירתה ולא נמצא בידם כתובת אמם נ"ל דלא גבו כי היכי דאלמנה שלא נמצאת כתובתה בידה לא גבייא ה"נ בבנים דחיישינן לפרעון כי היכי דחיישינן באלמנה ה"נ חיישינן למחילה או לפרעון או למכירה וכיוצא כיון שלא נמצא שטר כתובתה בידם. והא דומה ליורשים דעלמא שבאים לתבוע ללוה בלא שטר שאין עליו אלא שבועה כנ"ל לכאורה וצריך חיפוש ויש חילוק בזה. שוב ראיתי שבעו"ה סמיות עין היה לנו בזה שכאשר אמרתי מסברא הוא דין ערוך בש"ע סי' קי"א סט"ו לפיכך אין הבנים יורשים כתובת אמם עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם ע"כ. ועיין במהריב"ל ס"ג ס' כ"ו הביא מחלוקת בזה יעו"ש ודקדקתי מדבריו דאפי' להרא"ם דפליג בכתובת בנין דיכרין יראה קצת דיודה בכתובה דידן שהם שטר גמור יעו"ש וברוך ד' וכן דעת מהרשד"ם סי' קמ"ז ועיין במהרי"ט סי' קכ"א:
סימן סא
כהן שנשא גרושה וחזר בו ועדיין לא גירשה נראה שאם מדירים אותו הנאה ממנה ומכל הנשים האסורות לו כמ"ש מר"ן בה' נשיאות כפים סי' מ"א ע"ד רבים יכול לישא את כפיו ולעלות לס"ת וראיה מהא דאמרינן בבכורות ופסקא הרמב"ם פרק ו' מהלכות ביאת מקדש הלכה ט' וז"ל כהן שהיה נושא נשים בעבירה אינו עובד עד שידירוהו ב"ד ע"ד רבים כדי שלא יהיה לו הפרה ושלא יוסיף לחטוא ועובד ויורד ומגרש. הרי דקבלה לחוד הוכשר ואינו חלל:
סימן סב
מעשה בראובן שפסק נדוניא לבתו סך כו"כ בקש"מ בדל"ב ושוב מתה אמה של הבת וכפי התקנה הבת יורשת כזכר כל עוד שלא נשאת ועתה טוען המשדך שיטול הסך שקצב לו חמיו ועוד חלקה בירושת אמה. נראה בעיני שאין בדבריו ממש שכל עיקר כוונת מתקני התקנה היתה שתירש כזכרים כדי שיהיה במה להנשא שהרי בנשואה לא תקנו כלום וזו מכבר שהכין לה אביה נדוניא הוה ליה כנשאת ואין לה עם הזכרים כלום. ושוב מצאתי תשובה לראשונים ז"ל כתבו כן העתיקה החכם כמהר"ר חיים טו' ז"ל ע"ש:
סימן סג
מעשה בא לפני בא' שקנה מחבירו קמח ונתנו בשק של לוקח בפני הלוקח והלוקח מסייע ושוב חזר בו הלוקח ולא היה שם דמים וגם כליו של לוקח היו ברשות מוכר דלא קנה ועם כ"ז פסקתי לחייבו מי שפרע דלא גרע מרשם כדי שיהיה לו סי' ידוע שהוא שלו כמ"ש בסי' ר"ד ס"ו אלמא כיון שביררו לעצמו קנה לענין מי שפרע כנ"ל פשוט:
סימן סד
המוכר שט"ח שיש לו על אחד בפחות יכול הלוה לומר עד שלא תטרח אני אתן לך מה שיתן אחר כנה"ג בשם המבי"ט. ונראה דאם מכרו בפחות לאוהבו דינו כמ"ש מר"ן בדין מצרנות ע"ש סי' קע"ה ס"ז וכן נראה דאם מכרו וזה ידע ושתק איבד זכותו ופשוט הוא:
סימן סה
מעשה בישראל שמכר לגוי כסף והגוי חשש שמא הוא מזויף והראה לישראל וא"ל אותו ישראל לחבירו שיאמר לו שהוא טוב ואמר. ושוב חזר הגוי על אותו הישראל שהראהו לו ואמר לו שהנה הוא סוגי והוצרך לפורעו כי נתאלם הגוי עליו. לכאורה נר' דהוי כנתפס על חבירו שאין חבירו חייב לשלם. [נ"ב התם לא נהנה חבירו ועי' בדברי הרב המחבר ח"מ סי' קכ"ח] אע"פ שבאמירתו נתחייב דהו"ל שלא יאמר אך כד דייקינן שפיר כיון שאמר לו שיאמר שהוא טוב הו"ל כאומר ערבני והו"ל כהא דכתב מר"ן סי' קכ"ט דאם אמר לו ערבני ועמד ופרע אפי' מעצמו חייב וכ"ש בנד"ד שבע"כ הוצרך לפרוע ומ"מ נראה דלא יפרע אלא ע"י עדים דבשבועה לא ישבע ויטול. כנ"ל וגם הגוי בדין חזר על הישראל שאמר לו שהוא טוב כדקימ"ל במראה דינר לשולחני:
סימן סו
כל השבועות הצריכים נקיטת חפץ נראה שהוא מדרבנן לאיים עליו דילפינן איום זה מאברהם דשבועות אברהם היתה להבא ולא היתה צריכה נק"ח אלא ילפינן מיניה דאיום יש בנק"ח ותדע דלאו ילפותא גמרי' דהגע עצמך במי שתפס בידו המילה בזמן זה פשיטא דלא מהני דבעי' ס"ת שיש בו שמות והמילה אין בגופה קדושה אלא כמ"ש:
סימן סז
מעשה באחד נתן עיסק' לחבירו למחצית שכר והפסיד מה שהפסיד נסתפקתי אם צריך שבועה בנק"ח על ההפסד כאלו טען נאנסו או לא ויש צדדים לכאן ולכאן וקרוב אצלי שחייב שבועה בנק"ח ונר' שכן עמא דבר. עיין סי' צ"ג ס"ד בהג"ה:
סימן סח
מי שהיה בידו משכון מחבירו ודחקו לפרוע לו מעותיו והשיבו תן המשכון לסרסור ונאבד ביד הסרסור. נראה דדמי למ"ש מור"ם סי' רצ"ה סכ"ו בדין שומר שמסר לשומר דאם מסרו לפני המפקיד ולא מיחה פטור וק"ו בזה שנתן לו רשות בפי' כנ"ל ולאפוקי מגדול אחד שכתב דכיון דאין מאמינו ב"ה למפקיד ליתנו בידו עדיין הוא ש"ש והביא ראיה מה' אומנים סי' ש"ו ס"ה ע"ש. ולדידי אין לזה שייכות דהתם בעודן בידו מחלקינו אם יקרא שומר חנם או שומר שכר ולדידי הדבר פשוט דפטור הנפקד והמפקיד חייב לשלם לו חובו עספ"א (א"ה ע"ש לקמן סי' ר"ל):
סימן סט
נסתפקתי בתובע דינא דגוד או אגוד אם עובר על לא תחמוד ונ' דאינו עובר דחכמים לא יחזיקו ידי עוברי עבירה. ויש לחלק בין אם תובע משום נחת רוח לשפות שלום או מחמדה וקרוב לי שלעולם אינו עובר. וממילא נראה לי בקרקע של שותפין והשתדל השותף לקחת חלק השו' דאין בו לא תחמוד כלל. וצל"ע כעת:
סימן ע
אחד טען על שנים שגנבו ממונו וחלקו והם מעידים זה על זה שלא גנבו מאומה שכל אחד מעיד שלא זזה ידו מיד חבירו נ"ל דנאמנין שכל אחד אינו נוגע בעדות חבירו וצ"ע כעת:
עיין בתשו' שהביאו בשם שארית יוסף שהם ערבים זל"ז וכתבו שבתומת ישרים חולק עכ"ד ובכה"ג כתב שהם ערבים:
(א"ה עי' סי' ל"ז ס"ה וסמ"ע שם. יעקב):
סימן עא
ראובן הוציא שטר על ב' ע"ק וא' מהם הביא עדים שראובן פרע לו סך כו"כ שדינו לומר לו אלו חייב הייתי לך לא פרעת אם כל השטר איתרע או לא:
תיקו. (א"ה עי' סי' ע"א סי"ג):
סימן עב
מעשה באחד שמכר סחורה לחבירו ע"מ שיפרענו לזמן פ' ואם לא יפרע שהמכר בטל ובקרוב הזמן הוזלה הסחורה ההיא והלוקח אינו רוצה לפרוע כדי שתתבטל המכירה והמוכר אומר הריני כאלו התקבלתי או הריני מוחל לך התנאי מהו הדין:
תשובה נראה דמהני ועי' בטא"ה סי' ל"ח סל"ח תנאי שהוא לטובתו יכול לבטל וצ"ע עדיין מ"ש ממכר חמץ לחבירו וא"ל מעכשיו אם לא אפרעך שהגיע הזמן והחמץ נקנה לו למפרע וה"ל חמצו של עכו"ם: