אור ברסלב
משפטים ישרים חלק שני › סימן רסח

משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו

חלק שני · סימן רסח

סימן רסז

נדרשתי לחוות דעתי בשטר מתנה הנז':

ואמת אגיד שהרבה נשמטתי מליזקק לדין זה לסיבות רבות אלא שהשואל אלצני דחקני לא נתנני השב רוחי לא יום א' ולא יומים ולא עשרה ימים ולא ך' יום. וגם מחשש פן יתחלל ש"ש ח"ו להוציא הדבר לערכאות של גוים ב"מ אמרתי ויהי מה אחוה דעי אף אני לפני בעלי הוראה והמה ברוח מבינתם יקריבו אשר יכשר בעיניהם:

ואען ואומר דלכאורה היה נר' דשטר מתנה זו בטל מההיא דכתב מר"ן סי' צ"ט ס"ט החייב לחבירו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו לא תועיל ערמתו ויגבה ב"ח חובו אפי' היא מלוה ע"פ ע"כ. וכ"כ בסעיף שאחריו הכותב כל נכסיו לאחר ע"ש וחזקו הדבר בעלי התקנות וכתוב בתקנה של ש' הש"ר וז"ל עוד ראינו לתקן בקיעי עירנו קי ני"ב גובה מתנה קי ווירין אשר יהיו בימים ההם קי סי פיזו בערמה להבריח נכסיו מן הראוי להם הואיל וחייב לאחרים לא יחרוך רמיה צידו כמו שראינו כמה מרמות עושות בכ"י השעה צריכה לכך עכ"ל:

גם הרב בעה"ט הביא תשו' הרא"ש באורך וברוחב כולם עונים ואומרים שהמתנה שהיא להבריח אינה מתנה ונ"ד ג"כ היה מקום לו' כן שכיון שראה האיש הנז' את אשתו הנשואה עמו למנהג הקהלות אין לו ממנה בן כ"א בת היא היורשת כתו' אמה רצה להפקיע אותה מהירושה ולא תירש כ"כ זה היה נר' לכאורה:

אמנם כד דייקי' שפיר נר' דמתנה זו מתנה גמורה היא עם שי"ל שכוונתו היתה להבריח וזה כשנקדים ונאמר דהנה בסי' ס"ט ס"ו הנז' אחר שכתב מרן מ"ש סיים שם מור"ם בהגה וז"ל מיהו אם נר' לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג שהיה כוונתו להבריח עכ"ל:

וכן מוכח ג"כ מל' התק' שכתבתי קי ווירין ב"ד קי סי פיזו בערמה להבריח (ביאור דבריו הוא שיראו ב"ד שעשה בערמה להבריח עכ"ל) משמע שהכל תלוי בראיית עיני ב"ד שאם יראה ב"ד שלא היתה כוונתו למתנה כ"א ערמה בעלמא אז לא יועיל ממילא שאם היתה כוונתו למתנה גמורה קנה אף שהיה להבריח ותדע לך שהוא כן שהתק' ההיא היא בנויה על סברת הרא"ש כמ"ש בסוף התקנה אל המקום אשר יפנה הרא"ש אחריו ילכו ודברי הרא"ש הוא דברי מר"ן וסיים בהג"ה שאם כוונתו למת"ג קנה אף שהיא להבריח. הרי שאף הרא"ש מודה שהכל תלוי בראיית עיני ב"ד ואם הב"ד רואים שלמתנה גמורה איכווין קנה. והנה אחר שביארנו זה צריכים אנו להציע אומדני דמוכחי לראות עיני הב"ד על מתנה זו אם היא ערמה או מתנה גמורה. וקודם צריכים אנו להודיע דאין עלינו חובה להביא אומדני דמוכחי דמתנה מתנה גמורה דהיינו אם נמצא דליכא אומדני דמוכחי דמתנה זו היא ערמה דאפי' אם ישאר הדבר בספק קנה המקבל וכמ"ש הב"י בשם הרשב"א שהביא מור"ם והוא קיצר בדבריו וז"ל בב"י וכתב עוד מי שנתן שטרי חובותיו לאחר וחוששין שמא אינה מתנה גמורה, אלא כדי להבריח מבע"ח אין בנו כח להוציאם מיד המקבל מתנה אא"כ נודע באמת שאינה מת"ג דמן הספק אין מוציאין מיד זה שזכה בהן אלא א"כ נודע באמת שאינה מתנה גמורה עכ"ל:

ובאמת דלכאורה יש להקשות דברי הרשב"א אהדדי דכאן כתב דמספק לא מרעינן שטרא דמתנה ואלו לקמן בה' מתנה סי' רמ"ו כתב מרן משמו ס"ה וכל היכא דאיכא לאיסתפוקי בלשון על המקבל להביא ראיה:

ודעת לנבון נקל בחילוק כל דהוא דהא כדאיתא והא כדאיתא והכל הולך אחר הכלל המסור בידינו המע"ה והכא מסיקינן שאותם השטרות היו תחת יד המקבל כמו שדקדק הרשב"א בלשונו אין בנו כח להוציא מיד המקבל והתם עסיקינן בשלא החזיק בהם המקבל שכך סיים הסמ"ע בטעם אותו הדין דסי' רמ"ט וז"ל על המקבל להביא ראיה שהוא המוציא שהרי הנכסים בחזקת היורשים עכ"ל ופשוט:

ועוד י"ל דדוקא היכא שלשון השטר בעצמו יש בו משמעות לכאן ולכאן על המקבל להביא ראיה אבל היכא שלשון השטר בעצמו אין בו כ"א משמעות א' אלא שאנו באים לבטלו מצד אחר ודאי לא מרעינן שטרא מספק:

ובנ"ד שני התי' צדקו יחדיו שהבעל מוחזק בנכסים כדקי"ל לעולם הנכסים בחזקת הבעל אפי' יחדם הבעל לאשה כדקי"ל בסי' צ"ו ע"ש ורצונו הוא שתתקיים מתנתו לבניו והו"ל כאלו הנכסים בחזקת המקבלים ועליהם להביא ראיה ולתי' ב' גם הכא לשון השטר אין בו שום ספק ושום פקפוק:

באופן דהכא אפי' ליכא אומדנא דמוכחי דלמתנה גמורה איכוין קנו המקבלים כל עוד שאין אומדני דמוכחי דלערמה איכוין כדברי הרשב"א ז"ל:

כ"ז כתבתי ליפוי כח בעלמא דבנ"ד יש לבאר בס"ד דמלבד דליכא אומדני דמוכחי דלערמה איכוין איכא אומדני דמוכחי דלמתנה גמורה איכוין:

הביאור דליכא אומדני דמוכחי דלערמה איכוין הוא הנה חפשנו באומדני דמוכחי שכתב הרא"ש ז"ל ואין גם א' מהם כאן לא הוא ולא כיוצא בו. הא' שכתב הרא"ש ז"ל וז"ל תשובה נר"ל בזה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח וצלל במים אדירים והעלה בידו ואין לך אומדנא גדולה מזו שיתן כל אשר לו ויחזור על הפתחים עכ"ל:

עוד כתב בסמוך לזה תשו' כיוצא בזה וסיים בה וז"ל דאומדנא דמוכח הוא שלהבריח מבע"ח עשה דחזקה אין אדם נותן נכסיו וימות ברעב עכ"ל. וכתב הב"י בשם הרשב"א וז"ל וכתב הרשב"א שאם כתב כל נכסיו ולא שייר כלום יש לו דין מבריח ואין מתנתו מתנה גמורה אבל אם שייר קצת נכסים מתנתו מתנה גמורה ומרן דקדק זה פעמים שלש סי' צ"ט ס"ו החייב לחבירו ונתן כל אשר לו וכו' ובס"א הכותב כל נכסיו לאחר ובטא"ה סי' צ' ס"ה האשה שכתבה כל נכסיה עד מכל זה מוכח דאומדנא דמוכח דלהברחה עשה היא בנותן כל נכסיו ומטעם שכתב הרא"ש ז"ל דחזקה אין אדם נותן נכסיו וימות ברעב. וכיון שכן בנ"ד דלא נתן כ"א מקצת ואנן בריר לן דיותר ויותר מכדי השיור הכתוב בסי' ר"ן אף לדעת מור"ם שהשיור הוא כדי פרנסתו שייר זה הנותן לעצמו הדבר ברור הוא שהמתנה קיימת כדברי הפוס' הנ"ל:

הב' שכתב הרא"ש ז"ל היא שהשטר נשאר ביד הנותן והתנה תנאי שלא יועיל כ"א אותו שטר ולא טופס ממנו ואף אם יעידו עדי הקנין לא יועילו כ"א כשיוציא שטר זה ולזה כתב הרא"ש וז"ל ועוד כי השטר שעשה לבן מוכח דהמתנה לא היתה מתנה אלא למראית העין להבריח נכסיו ורצה שישאר השטר בידו וכשיצטרך להראותו ימסרנו לאחר להראות ויחזירנו לידו והוא יראה שיעתיקו ממנו נוסחא מקויימת או יעידו העדים על הקנין ולכך התנה תנאי עכ"ל:

הנה זה ודאי אומדנא דמוכח ולא לפי ראות עיני הב"ד אלא אפי' להמון העם נגלו הדברים דלהערים איכוין משא"כ בנ"ד דאמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא בב"ד מומחה ולא עוד אלא זיכה אותה ע"י א' מהב"ד איך לא יירא לנפשו שילכד בערמתו ויפול בשחתו אם היתה הערמה שלמחר יגדל בנו ויבא לב"ד לכתוב לו שטר ולתובעו ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלו אלא ודאי דלמתנה גמורה איכוין כדרך האב הנותן לבניו ולזה לא חשש כלום. נשאר לנו לברר פרט א' והוא שהנה הנותן ראינו שעדיין הוא מוחזק בנכסים ואיכא למימר ביה מה שכתב הרא"ש ז"ל וז"ל והכל רואין שאע"פ שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק ונושא ונותן בהם עכ"ל. לזה נשיב ונאמר דאין לחוש לזה דלא כתב הרא"ש כן אלא לגבי הנותן נכסיו לאחר ועדיין הם ברשותו זו ודאי אומדנא דמוכח דלא נתכוון למתנה גמורה משא"כ בזה דנתן לבנו הקטן למי יתנם וקי"ל במקום אב אין לך אפוטרופוס גדול ממנו כדקי"ל בסי' ר"ץ ומי יחוש על הבן יותר מאביו עד שיוציא הממון מאתו לתתו לאחר ודוקא בנתן לאחר הוי אומדנא דלמה הניחם אצלו וכן מדוקדק מדברי הרא"ש דלא כ' אומדנא זו אלא לגבי מתנה לאחר ולא מתנה לקטן ע"ש היטב:

ועוד יש להשיב ע"ז ממה שכתב הב"ח בסי' צ"ט הנז' וע"ש ולא שייר כלום יר' דהכא לא היה צריך שיור כיון דהוציא הכל מתחת ידו ונתן לקרובו דדוקא במתנה שנתן והוא תחת ידו וברשותו לא הוי מתנתו מתנה אם לא שייר עכ"ל. הנה מבואר מדברי הרב דבמתנה בשיור אף אם היא תחת ידו וברשותו הוי מתנה גמורה וכבר כתבנו דמתנה דהכא במקצת היא ואפי' נחשוב בנו כאחר כיון ששייר הוי מתנה אף אם היא תחת ידו:

הנה כל האומדנות שכתב הרא"ש אין גם א' מהם עכשיו נשוב לבאר גם איכא תרי אומדני דמוכחי דלמתנה גמורה. א' שהיה הענין בש"ח בשי"ת שנשבע ליתן וכופין אותו לקיים שבועתו וכיון שכן ממילא בעת שנשבע מחויב הוא מכח שבועתו ליתן והוא חוב גמור עליו וקי"ל דפריעת כתו' האשה אחר החובות ולא שייך בזה כלל לו' להברחה נתכוין דלא דברו הפוס' הנז' אלא אם היה הענין בקנין לחוד משא"כ בזה שהוא בש"ח בשי"ת וזה ברור ופשוט יודע בו כל בעל שכל. הב' שהרי אנו רואין בשטר המתנה כמה לישני דיפוי כח וכבר כתב מרן בטא"ה סי' צ' יש מי שאומר דדינא דמברחת דוקא שלא כתב מתנה לעולם מתנה חלוטה אבל אם כתב כן קנה לגמרי עכ"ל. וכתב הב"ש ס"ק ל"ד אבל אם כתבו וגם כולם כותבין כן אמרי' שופרי דשטרי הוא אלא א"כ אמרה בפי' לכתוב כן מיהו אם ידעה דכותבין כן ולא מיחתה המתנה קיימת כן כתב הר"ן והמגיד פ"ז בשם הרשב"א עכ"ל. וכ"כ הרב ח"מ ע"ש ונ"ד הרואה יראה כמה לישני שפירי דכתיבי בה וע"י מומחה שבקי בדינים. גם בעל דבר זה בריר לן שיש לו השכלה ויודע ספר הנהו ומסתמא את הכל ראתה עינו ומדלא מיחה ודאי למתנה גמורה איכוין. הג' ממה שראינו שטרח לבטל כל מודעי ועשה התרה לשבועתו מכ"ז מוכח דלמתנה גמורה איכוין דאלו להברחה בעלמא ל"ל כולי האי וקרוב בעיני שהחכם שעל ידו היתה המתנה את כל יקר ראתה עינו וחשש לחששא זו שמא ערמה עשה ועשה ג"ד לקבל המתנה ולזה עשה אופן המועיל לבטל כל ג"ד כי היכי דתהיה מתנה גמורה שרירא וקיימא:

גם אין לפקפק בזה מצד שעדי המתנה לא העידו שהיה זה בהמלכת ב"ד ובס' התקנות כתוב בזה"ל קי קוואל פרישוא קירי האזיר צוואה או מתנה קי האגא בפני חכם העיר ר"ל שתעשה המתנה בפני חכם העיר ובזמן הזה נהגו ואפי' בהמלכת החכם סגי וא"כ לכאורה יש לפקפק בזה כיון שלא העידו שהיתה המתנה בהמלכת ב"ד אבל הדבר ברור ופשוט שאין תקנה זו אלא בשכ"מ הן שיתן בתו' מתנה הן שיתן בתו' צוואה דהיינו שלא יזכה כ"א לאחר מיתה אבל בבריא שנותן מתנה בריא לא שמענו ומעשים בכ"י שנכתבים כמה שטרי מתנות בריא בלא המלכת ב"ד ועוף לא צווח צפור לא צפצף וסברא גדולה היא לחלק ביניהם כמו שצריכין אנו לחלק לענין התקנה שתקנו שכל מה שיחלק הבעל בעת מותו בלי הסכמת אשתו אף ששתקה לא יזוק לה כלום אלא הכל יתנכה מחלק היורשים וראיתי כתוב בפסקי הרב א"א זלה"ה משם הרב כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה שאין זה אלא לגבי מש"מ אבל במתנת בריא אף בלי הסכמתה מהני:

והרב א"א חלק עליו בראיות נכוחות וכתב שכל מה שיחלק בעת שהוא שכ"מ הן בתורת מתנת בריא הן בתו' מתנת שכ"מ הכל הפקיעו בעלי התקנה ולא נתמעט אלא מתנת בריא בעודו בריא שזה אף בלא הסכמתה מהני והביא ראיות לזה מפסקי דינים של הא' הרב מוהר"ר סעדיה אבן דנאן וכמוה"ר יהודה עוזיאל שהשיבו כן לרבנים אשר קדמונו כמוהר"ר משה טולידאנו וכמוה"ר חביב אחיו זלה"ה וכתב וז"ל וכללא הוא לכל המתנות בין מת"ב בין משכ"מ כל אשר יעשה בהיותו שכ"מ שלא בהסכמת אשתו אבל מתנה שיתן בעודו בריא קיימת משום דהויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ועוד שבעודו בריא אפשר שיחזיר המתנה ע"י שירויח וישתכר ובמצב פטירתו לא יגרע מחלקה שום דבר ממה שהיה ואם לא תרויח לא תפסיד משא"כ מה שיתן בהיותו שכ"מ ועוד האריך:

נקטינן דאליבא דכ"ע מה שיתן בהיותו בריא במתנת בריא לא דברו בו בעלי התקנה ודון מינה ואוקי באתרין דה"ה והוא הטעם לתקנה שתקנו שצריך להיות ע"י חכם העיר דע"כ לא דברו אלא במתנתו שנתן בעת שהוא שכ"מ שחששו לאונאת האשה ואונאת היורשים דבר תורה שלא יעבור מהם ויתן לאחר ובמתנת בריא בעודו בריא לא דברו וכ"ז פשוט מאד לא ניתן ליכתב וכ"ש אחר שהוקבע המנהג שלא להצריך המלכה למתנת בריא המנהג הוא העיקר והוא הוא ביאור התקנה ונמצא כתוב להרב כמוהר"ר יעב"ץ משם רבותיו כמוהר"ר מנחם סירירו ז"ל וכמוהר"ר וידאל הצרפתי זלה"ה שהקשו למה אנו כותבין בכתובה והכל כפי המנהג והתקנה שדי לנו לכתוב הכל כפי התקנה או כפי המנהג ותי' לומר שהדבר שבא כתוב בתקנה סובל ב' משמעות והמנהג בחד משמעות הלך אחר המנהג שהוקבע ע"פ התקנה ההיא שבודאי כך היא דעת מתקני התקנה אלא שהסופר קיצר ומתקני התקנה קבעו המנהג ע"פ מה שהיה בדעתם עכ"ד דפח"ח. ומיוסד ע"פ הדין כל מקום שהלכה רופפת בידיך הלך אחר המנהג. גם קי"ל כל ספק שיש בתקנה העמידהו על ד"ת ובר מן דין נר' שהתקנה ההיא לא פשטה בעיר שבה נעשית המתנה שהיא מתא מראקס ולא שמיעא להו ולא קבלוה גם היא נחשבת מלכות בפ"ע ולא גרירה בתר פאס שבה נתייסדה תקנה זו גם מתקני התקנה בפירוש אמרו שלא תקנו כן אלא בפאס שוב ראיתי שאין צורך לכל זה שבתקנה של ש' הש"ה שבה ביארו וחדשו דברים בתקנה של שנה הנז' ביארו בפי' צוואה או מתנת שכיב מרע ומעיקרא לא דקדקתי באותה תקנה הוצרכתי לכל זה ועכשיו אין צורך באופן מתבאר בכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא שהמתנה הנז' היא שרירא וקיימא ולית מאן דיזעזעיניה זה דעתי וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה כי דעת ממנו פליאה ע"ה והוא הקטן. רפאל בירדוגו ס"ט:

תוכן העניינים

משפטים ישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה