משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק שני · סימן רסב
שאלה קי"ל שהבן אצל אמו עד שש שנים כמ"ש מר"ן בסי' פ"ב אם האם חולנית ואינה יכולה ליטפל בו אם יטלנו אביו:
תשובה הגם הלום שהלכה רווחת שהבן אצל אמו עד שש שנים כנז' בסי' פ"ב נראה בנד"ז שבא לפנינו שהאם חולנית מאד ואינה יכולה להטפל בו והוא רגיל אצל אביו מפתו יאכל ובחיקו ישכב תדיר נר' שיכול ליטול בנו אצלו אחר שגדל ומכיר אביו ורגיל אצלו ויש ללמוד זה ממ"ש בהג"ה סי' הנז' ס"ו דהבת אצל אמו לעולם אבל אם נראה לב"ד שטוב לה לישב עם בית אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה ובודאי בנד"ז נראה פשוט שטוב לבן להיות אצל אביו וכ"ש בהיות לאב אם שהיא זקינתו של הבן שתגדלהו ותנהיגהו יותר ויותר מאמו שהיא חולנית תדיר בחולי גדול שאין בה כח ליטפל בבנה כמו אביו ודאי שאצל אביו טוב לו מאד וכ"ש כשנצרף לזה היותו רוצה ללכת לעיר אחרת לארץ רחוקה וישאר בנו נודד ללחם איה כי לעכב בידו שלא ללכת בשביל בנו אינו בדין שאפי' אם היו עליו חובות גמורים ואין לו במה לשלם אין לעכב עליו לילך למקום אשר ימצא וכיון שיכול לילך אם אנו אומרים שהבן ישאר אצל אמו נמצא באים לעשות לו קצת נ"ר משום צוותא דאימיה ומפסידים אותו הפסד רב שישאר נודד ללחם איה ואין כסות בקרה ועל כן נראה דבכג"ז לא תקנו חז"ל אלא מניחין אותו לילך אצל אביו שישית עיניו עליו וירחם עליו כרחם אב על בנים:
ועוד מצד אחר נראה שמטעם זה אין האם יכולה לעכב וזה כי הרמב"ם ז"ל הוא שחדש דין זה דבן עד שש הוא אצל אמו אפי' אביו בחיים אבל הראב"ד ז"ל חלק עליו וכתב אין הדעת סובלת שנכוף האב להפריש בנו ממנו עד שיהיה בן שש והרי הוא חייב לחנכו בתורה ובמצות בן ד' או ה' שנים ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים. וכתב עליו ה"ה ולא מצאתי חיוב בבן ד' שהרי אינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן שש. פ' לא יחפור ואולי נתכוון הרב למה שאמרו יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה ואין זו קושיא שחנוך זה אפי' יהיה אצל האם יכול הוא ללמדו לפעמים להשיבו אצלו עכ"ל. ודברי ה"ה העתיק ב"ש והח"מ יעו"ש מזה נראה דאם אביו הולך לעיר אחרת גם הרמב"ם יודה לסברת הראב"ד ז"ל שהרי עיקר טעם ה"ה משום דלפעמים יוכל להושיבו אצלו לחנכו משא"כ אם הולך לעיר אחרת ולא יוכל ללמדו גם זה אין מפרישין אותו מאביו וכ"ש בנד"ז ולראיה ח"פ וקיים: