משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק שני · סימן קצג
שאלה ראובן משכן ביתו לשמעון והעמיד לו שוכר כו"כ בחדש ואח"כ נתחייב הוא ואשתו לשוכר ושהו זמן מה ואח"כ מתה האשה ונשאר בעלה דר בבית זמן מה ואח"כ מת גם הוא אם יפרעו יורשי האשה חלקן בשכי' הבית שמיום מיתתה עד שמת הבעל ממחצית העזבון שירשו ממנה:
תשובה מעשים בכ"י שמת השוכר הדר בבית ואנחנו פוטרים אותו ואו' לבע"ה צא והשכיר ולפעמים רוצה האשה ובניה לישב בבית והיא מתחייבת מחדש ואפי' כשישבה סתם מתחייבת בשכי' אבל אם רוצה לצאת אין עליה חיוב ולא על יורשיו וכפסק מור"ם בש"ע סי' של"ד שעליו סומכין בית ישראל דבר שדבר בו מרן בש"ע הולכין אחריו ואם לא בא ומור"ם הביאו הולכין אחר הכרעתו. באופן שהקבלה שקבלנו כך היא שהולכין אחר ספר הש"ע ותו לא וכ"ש שגם בב"י לא הכריע כלל רק אחר שהביא דברי הרשב"א כתב לאפוקי וכו' להעיר אזניו שיש סברא אחרת שאם תיקשי לך מאי קמ"ל כתב לאפוקי דברי המרדכי וכו' פי' שיש סברא אחרת שחולקת ע"ז וזהו החידוש ולעולם לא הכריע והד"מ הכריע וכל שכן שרבים הם הפוטרים השוכר מהר"מ ובעל ת"ה ומור"ם וגם הש"ך ז"ל הכריע כן וגם מדברי מהרש"ל שהביא הש"ך מוכח כן וגם הב"ח פוסק כן באופן שששה עמודי הוראה מהר"ם ות"ה ומור"ם ומהרש"ל וב"ח והש"ך ז"ל כולם פוסקים כמהר"ם והרשב"א ז"ל יחיד בדבר והוא מחייב איך יעלה על הדעת לחייב נגד כמה וכמה פוסקים הפוטרים וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל שקשה להוציא ממון מלפטור ממון דכלל המע"ה ודברי התוס' פ' חזקת ד"ה במתנה כתב הש"ך שסתר הב"ח והסתירה גלויה מאד דשם היורשים רוצים בבית ואז בודאי לא יוכל להוציאם בע"כ (עיין בתשו' מו"ד הרב המבי"ן שפ"ט שכתב דכיון שמת השוכר יכול לחזור בו אף המשכיר וכתב שכן הסכימו בעלי הוראתו וכעת נ"ל דברי הרמ"ז ז"ל עיקר ועדיין צ"ע. נאם יעקב) אבל אם רוצים לצאת לא דברו התוס' כלל דחיוב השוכר פקע אבל הזכייה שזיכה לו המשכיר לא פקעה ודמי לאונאה סי' רכ"ז ס"ד ואפי' החולקים שם יודו בזה דהא השוכר זכה בבית ומורישו לבניו וזה גרע מאד. ועוד ידמה להא דריש סי' שט"ו בסמ"ע דהמשכיר בית לחבירו ומחל חבירו שצריך להקנות בקנין. והגם שהשוכר נמחל חיובו מ"מ אם ירצה לחזור למקומו לא יוכל להוציאו מידו ה"נ דכוותיה ופלא מה שמביא ראיה הב"י מהתוס' להרשב"א שאין ראיה כלל ואפי' יהיה החיוב בקנין כמנהג מה בכך כיון שהשוכר מת לא נשאר עליו שום חיוב דעיקר הטעם שכתב מהר"ם הוא לפי שהוא אנוס וסיים וכ"ש אונס מיתה וכיון שכן מ"ל נתחייב בקש"מ או לא ס"ס אנוס הוא שלא יוכל לדור ולק"ד שיש ראיה לדברי מהר"מ וסיעתו מהא דהשכיר הבית ונפל שי"ז סי"ז ואם איתא. ומ"מ לא נ"מ בנד"ז שאפי' נפטור האשה מצד שמתה מ"מ אין פסידא לממשכן שהוא יחזור על הבעל שהרי הוא דר ע"י שוכר ומחלקו יפ' הכל רק דנ"מ אם יורשי האשה צריכים לפרוע ממה שירשו ממנה השכי' מיום מיתתה עד מותו או לא ולזה נראה פשוט דאין עליהם שום חיוב ואין עליהם לשלם רק מה שהיה נושה הב"ח בבעל בעת מיתת אשתו קרן ושכי' שעלו עד אותו יום והשכי' שמאותו יום יפרע מחלק הבעל דמלבד מ"ש דהשוכר בית ומת פטור מהשכי' ואין על יורשיו כלום עוד אפי' נאמר שחייבים יורשי השוכר מ"מ בנד"ז פשיטא דפטורים דדבר ידוע הוא שכל חובות שעל האשה אינם נפרעים אלא תתאלמן או תתגרש וכמ"ש סי' תכ"ד ס"י והסמ"ע סקי"ז שאם תתאלמן וכו' ואם תמות ישארו לבעל עכ"ל והיא משנה ערוכה בריש מכות ולפי התקנה העבירו חצי הירושה מהבעל ונתנוה ליורשיה נמצא שיורשיה במקום הבעל וכשם שהבעל אין עליו לפרוע חובותיה כן יורשיה ומה"ט כתב הרא"ש והובא בסי' קי"ז ס"ח שאם נתנה האשה לאחר שיזכה בחצי נדונייתה הראוים יורשיה לירש אינו כלום ומהטעם שכתב בתשו' דמד"ת הבעל יורש את אשתו וחכמי התקנה העבירו חצי הירושה מהבעל ונתנוה ליורשי האשה אבל האשה אין לה שום שליטה בנכסים בחייה אפי' יש בעין נ"מ ונצ"ב אין מתנתה מתנה ואין שעבודה שעבוד. באופן שהדין בנד"ז שיתחלקו הנכסים לג"ח כי יורשיה אינם מתאבלים ויטלו שליש ויפרעו החובות שעל הבעל עד יום שמתה דוקא ומה שדר הוא עד יום מותו יפרעו משני שלישים שלו דוקא וקיים: