משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן רכה
שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן נשא יתומה קטנה ע"י אמה וקרוביה והכניסה לו ממון רב ונלב"ע ראובן הנז' בעוד הבת קטנה וכי ראתה כי תצטרך לחלוק נכסיה עם יורשי בעלה הנז' עמדה ומיאנה בבעלה המת הנז' כדי שתטול נכסיה כדין ממאנת מיאונה מיאון או לא:
תשובה גרסינן במסכת יבמות דף ק"ז אמתניתין ממאנת בבעל וביבם אמר ר' הושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו וכו' מ"ט וכו' עולא אמר אף ממאנת לזיקתו מ"ט נישואי קמא עקרא מתיב רבא כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ואמאי תמאן השתא ותתייבם צרתה צרת ערוה שאני כדתני רמי בר יחזקאל הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעת מיתת בנו ה"נ נראית בצרת בתו עכ"ל הגמרא. לפום ריהטא הרי ראיה דאע"ג דמת הבעל יכולה למאן בו אחר מיתתו כדקאמר עולא ופסקו כל הפוסקים כמותו זולת הרז"ה ז"ל דנישואי קמא עקרא ולפום ריהטא גם כן נראה דאין חילוק בין איכא יבם להיכא דליכא יבם דאם חכמים ז"ל נתנו לה רשות לעקור נישואי בעלה המת מה לי היכא דאיכא להיכא דליכא:. אך ראינו לה"ה כתב על דברי הרמב"ם ז"ל בפי' איתמר מה' גירושין דאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דוקא היכא דאיכא יבם אבל היכא דליכא יבם לא תוכל למאן שאין לה במי למאן והרי היא אסורה בקרובה עכ"ל ז"ל. ולכאורה ק' טובא על הרב ז"ל מגמ' שכתבנו דקא' בהדיא דנישואי קמא וכו':
ואחר העיון נראה דיכול ה"ה ז"ל לתרץ דלא אמרו דממאנת לזיקתו אלא היכא דיש זיקה וכיון שהיא זקוקה ליבם מכח קידושי בעלה הו"ל כאלו בעלה בעולם דיבם במקום בעל קאי ועדיין קידושי בעלה בעולם ולא נפסק הקשר שבינה לבין בעלה אבל היכא דליכא יבם בעולם שכבר נפסקו קידושי בעלה הו"ל כגרשה בעלה שאינה יכולה למאן אחר הגירושין זה נראה נכון בדעת ה"ה ז"ל. ואחרי כותבי ראיתי שכ"כ בס' שלטי הגבורים משם הריא"ז ולקמן נעתיק לשונו בע"ה:
אך המדקדק בלשון הגמרא שסברא זו משתברת ואין לה מקום דאם הדבר כן מאי מקשה רבא לעולא ממתניתין דכל היכולה למאן ולא מיאנה וכו' תמאן השתא ותתיבם והלא בתו שהיתה נשואה לאחיו ולה צרה כשמת אחיו לא נשאר קשר לבתו ולא זיקה והרי הוא מותרת מיד ולאלתר במיתת אחיו ואיך תמאן באחיו המת וכבר נפסקו קידושי אחיו ממנה ולמה הוצרכו בגמ' לתרץ דאסורה מפני מראית העין והיא אסורה איסור גמור מדרבנן שהיא צרת ערוה דרבנן אלא ודאי דעולא בגמרא אמר נישואי קמא עקרא בין היכא דאיכא בין היכא דליכא הקידושין מיהא נעקרין דלא פלוג רבנן כלל במיאון ולכך הוצרך בגמ' לתרץ דאסורה מפני מראית העין וכי תימא סוף סוף אסורה מדרבנן יש חילוק ומרחק רב למתבונן בו ואין להאריך דנ"מ לענין ממזרת וכיוצא באישות שכמוה בתורה יש ממזר. ובגמרא דף ק"ח ע"ב ברם כך שאלו הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אביו ומת מהו שתמאן ותעקרינהו לנישואי קמאי ותתיבם יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או לא. שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז ובאו ושאלו לר"ע ואסר את ר' יהודה בנציבין ואסר עכ"ל הגמרא:
כתבו הרי"ף והרא"ש ע"ה וז"ל פי' אע"ג דקי"ל יש מיאון לאחר מיתה הכא בשניה לא דהא בתו לא ממאנת לאחר מיתה ותתיבם משום דרמי בר יחזקאל ה"נ אם שרית להאי שניה למאן לאחר מיתה אתי למישרי צרת בתו עכ"ל. וכן כתב הטור ולקמן נעתיק לשונו ב"ה ביאור דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל דאע"ג דקי"ל כעולא דממאנת אף לזיקתו ויש מיאון לאחר מיתה מ"מ אסר ר"ע בברייתא משום דרמי בר יחזקאל וה"נ היתה הבעיא יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או לא היכא דליכא מצוה פשיטא דלא מהני מיאון להתירה בקרובה דאע"ג דהמיאון מיאון והקידושין נעקרין מכל מקום מפני מראית העין אסור אבל מ"מ נסתפקו דשמא מחמת מצוה לא ניחוש למראית העין ואם לא היתה שניה אלא ערוה גמורה פשיטא דלא מהני מיאון להתירה בקרובה מפני מראית העין אבל זאת אית בה תרתי לטיבותא דאיכא מצוה והיא צרת שניה דרבנן ומסיק דגם בזה אסור ומטעם הרי"ף והרא"ש ז"ל דהיינו משום דרמי בר יחזקאל הא לא"ה היינו מתירים כעולא דיש מיאון לאחר מיתה. והנה מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל נראה להדיא סתירת הסברא שכתבנו ליישב דברי ה"ה דהא ליכא זיקא שכבר נפסק קשר הקידושין שבין זו ובין אחי אמו מכל וכל ונשאת לאחר ואחר מיתת אחי אביו חוזר וניעור וממאנת בקידושי אחי אמו והמיאון מיאון אלא שאסור מפני מראית העין משום דרמי בר יחזקאל כמ"ש הרי"ף והרא"ש ע"ה וא"כ עדיין דברי ה"ה בקושיא:
וכבר חשבתי ליישב דבריו ז"ל עם גירסת מהרש"א ז"ל דגריס צרתה שלא כמהרש"ל ז"ל שמחקה ע"ע שלא להאריך ומפ' ז"ל דהמיאון הוא בבעלה ושני אחי אביו וכתב שכן דעת הרי"ף והרא"ש זלה"ה והטור ורש"י במקצת פי' דגרסי צרה אך עתה אחר המחילה מעוצם חכמתו ז"ל דבריו בזה כשגגה היוצא מלפני השליט שהרי רש"י ז"ל כתב בהדיא וז"ל מהו שתמאן לעקור קידושין הא' שלא תהיה שניה לו ואם המיאון באחיו מאביו למה לא תהיה שניה לו א"כ אף לספרים דגרסי צרתה מוכרח דהמיאון באחיו מאמו וזה דקדוק נישואין ה"ה ומה שדימה ז"ל לההיא דעולא דנישואין הא' עקרא אינו דמוי ולא דקדק הרב ז"ל בלשון דהתם קאמר נישואי קמא עקרא והכא קאמר נישואי קמאי מובן הדבר דנישואי קמא קאי על האדם פי' נישואין של הא' והכא פי' נישואי הא' וחוזר על הנישואין ובאומרו נישואי קמא אך שאין שם אלא נישואין של א' קרי ליה א' שהוא קדם לזה שהיא זקוקה לו ה"ז יוכל לאמר בנישואין שעשה הא' אבל לישנא דנישואין הא' מ"ש להדיא דאנישואין דאחי אמו קאמר וגם לשון הנמק"י בל' רש"י ז"ל וסיים בהעתקת הרי"ף ז"ל ה"נ נראית באשת אחי אמו ובב"י סי' קנ"ה משם הנמק"י הביא ראיה לסתור דעת הרמב"ם מהרי"ף ז"ל שאסרה לאחי אמו וכן מוסכם מכל המפרשים שהרי"ף ז"ל אסרה לאחי אמו ויחיד הוא מהרש"א ז"ל בדבר זה:
גם מ"ש מהרש"א ז"ל שכן דעת הטור המדקדק בלשון הטור יראה עין בעין שא"א לו כן שכתב ונראה שגם היא חולצת אם תמאן ואם המיאון באחיו מאביו למה צריכה חליצה דהא קי"ל כעולא ובמקום אחר ישבתי הגירסא גם דקדקתי על לשון הרי"ף והרא"ש שסיימו אתי למישרי צרת בתו והנמק"י ארכבה אתרי ריכשי מפני שנראית כאשת אחי אמו ואתי למישרי צרת בתו ולא [רציתי להאריך כאן שלא להטריח על המעיין:
הנה מכל האמור עדיין לא נתיישבו לנו דברי ה"ה ז"ל דהרי להדיא מכמה סוגיות שזכרנו לכאורה היפך דבריו דהרי אין לה במי תמאן ואין לה זיקא מכח אותו שממאנת בו ועכ"ז מיאונה עוקר הקידושין אלא שאסור מפני שנראית כאשת אחי אמו ומפני שנראית כצרת בתו ומוכרחים אנו לתרץ דה"ה ז"ל אין כוונתו לומר דהמיאון אינו מיאון דודאי המיאון מיאון ועוקר הקידושין לגמרי אך מ"מ אסורה בקרוביו כיון שאין המיאון ניכר שאין לו מקום לתפוס ונראה כאלו לא מיאנה שאין לה במי למאן ולכך אסורה לקרוביו מפני מראית העין כעין אסור כלתו דרמי בר יחזקאל דאע"ג דהמיאון מיאון ומהני להתירה לזה בלא חליצה מ"מ אסורה לאביו:
והנה נגד דעת הרי"ף והרא"ש וסייעתם מצאנו ראינו מערכה אחרת כנגדם ואם אינה כיוצא בם א' הנה שמעתי אמת נכון שמהרש"ל ז"ל ביש"ש כתב אחר דברי הרי"ף כל' הזה ואני אומר דאין צורך לתי' הרי"ף דאין המיאון אלא ביש זיקא וכו' עכ"ד באופן שהוא התירוץ הא' שכתבתי ליישב דעת ה"ה ז"ל לפום ריהטא ע"ע למעלה. ושוב הראו לי דברי תשובת הרשב"א בחידושיו ליבמות אחר שהביא תירוץ הרי"ף כתב ויש מי שאומר דלא שייך מיאון אלא ביש זיקא והוא התירוץ עצמו שכתבתי ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת גדולים ושוב ראיתי שהדבר מפורש גם כן בס' שלטי הגבורים ל' הרא"ז וז"ל קטנה שלא מיאנה בבעלה עד שמת ואינה זקוקה ליבם אינה יכולה למאן לעקור וכו' שאין דרך למיאון אלא כשיש עליה זיקת אישות או זיקת יבום וכן כשגירשה בעלה בגט אין לה דרך למאן וכו' להתיר עצמה לכהונה לפיכך קטנה שהיתה נשואה לאחי אמו וכו' אינה יכולה למאן בנישואין הא' של אחי אמו של ראובן כדי שתתקיים לראובן שאין מיאון לאחר מיתה וכו' כמבואר בקו' הראיות עכ"ל ז"ל. הנה דבריו ז"ל ממש הן הן הדברים שכתבנו למעלה:
ומדברי כל המפרשים האלו מוכח דטעם דאסר ר"ע בברייתא וריב"ב אינו מטעם הרי"ף והרא"ש ז"ל מפני שנראית כאשת אחי אמו אלא דאין המיאון מצד עצמו מיאון כיון דאין כאן זיקא:
ותחלה עלה בדעתי ליישב דברי ה"ה ז"ל כדבריהם והיינו דקא' שאין לה במי למאן וסובר הרב ז"ל דזהו טעם ר"ע דאסר בברייתא אך ראיתי שא"א לומר כן כלל דהנה סברא זאת אינה אלא לחולקים על הרי"ף והרא"ש ז"ל אבל לס' הרי"ף והרא"ש ז"ל אף שאין זיקא יש מיאון וה"ה סמוך ונראה כתב דברי הרי"ף ז"ל אב"א ותמה על הרמב"ם שלא כתב דין זה וז"ל ושם אמרו שאם היתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו וכו' לעקור נישואין הא' וכ"פ בהלכות ופי' דאע"ג דקי"ל יש מיאון לאחר מיתה כמו שנתבאר שהיא ממאנת ביבם הכא בשניה לא לפי שבשעת מיתת אחי אמו נראית כאשת אחי אמו ותמהני על רבינו וכו' עכ"ל ז"ל. הנה שא"א לומר שדעת ה"ה היפך דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל ועוד אם היה ה"ה מפורש טעם הברייתא משום דאין זיקא נמצא שמה שחידש לדעת הרמב"ם איסור הקרובים אחר מיתה הוא גמ' וברייתא ערוכה ולא היה לו לתלותו בעצמו והי"ל לעשות כמו שעשה הריא"ז שכתב לפיכך וכו' אבל מחוורתא ותרצתא דמלתא בדעת ה"ה ז"ל שלא אסר הקרובים אלא מפני מראית העין וכדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"ת אם סובר כדעת הרי"ף והרא"ש זלה"ה מה יענה להיתר הקרובים ביש יבם דהא לסברת הרי"ף ז"ל אפי' ביש יבם אסורה לקרובים דהא מרמי לה הרי"ף והרא"ש ז"ל דכלתו דרמי בר יחזקאל והיה הקו' שהק' הנמק"י ז"ל להרמב"ם ז"ל שכתב וגדולה מזו כתב הרי"ף זלה"ה דאסורה לאחי אמו אעפ"י שיש מי שנ"ל שאין ראיה מאשת אחי אמו עכ"ל. ומפורש הדבר שאותם שאומרים שאין ראיה מאשת אחי אמו אין כונתם שיש חילוק בין אשת אחי אמו לשאר קרובים דמאי שנא אבל הכוונה שאין ראיה מאותה אשת אחי אמו שזכרו בגמרא דההיא טעמא דידה משום שאין זיקא וכדעת המפרשים שזכרתי שחולקים על הרי"ף והרא"ש ז"ל והשתא כיון שבררנו שה"ה אינו חולק על הרי"ף ז"ל מה יענה להיתר הקרובים שהתיר הרמב"ם ז"ל:
תשובה לדבר הרמב"ם ז"ל יאמר אמת הוא כדעת הרי"ף ז"ל דיש מיאון אף אין זיקא וטעם האיסור מפני שנראית כאשת אחי אמו אך אינו דומה ממש לדרמי בר יחזקאל דכלתו בשעת נפילה נראית וכו' בין יש שם יבם בין אין שם יבם אבל שאר קרובים ובכללם גם אשת אחי אמו ביש שם יבם אין נראה כקרובה ובאם אין שם יבם נראה כקרובה:
וכבר חשבתי ליישב דברי הריא"ז ז"ל עזה"ד ולהשוותו עם הרי"ף ז"ל אך לא נהלם לי ממה שהשוה זה עם הגט יע"ע:
מעתה נבוא להכריע הדין מהו כהרי"ף והרא"ש וסיעתם או כדעת המפ' והנה הכרעה זו כמעט הוא שחוק דמי זה יאמר או יעלה על לבו שנניח דברי אבות העולם הרי"ף והרא"ש ובעל ההלכות זלה"ה והנמק"י זלה"ה וגם התוס' ורש"י ז"ל יש לי לדקדק מדבריהם כדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל ונשמע לדברי תלמידי תלמידיהם ז"ל וגם הרשב"א ז"ל עיקר דעתו כהרי"ף ז"ל אלא שכתב שיש מי שאומר מ"מ להפיס דעת מי שרצה לומר כן אני אומר שיש להכריע מן הגמרא כדברי הרי"ף ז"ל וסיעתו ואם מתיירא אני מהמפרשים ז"ל שחלקו על הרי"ף שמא ישרפוני בהבל פיהם אני אוחז בכסא רבותי' הגדולים הרי"ף והרא"ש זלה"ה ואחזיר תשובה א' ממ"ש בגמרא יש מיאון במקום מצוה וכו' והנה הל' במקום מצוה מורה באצבע שאין הדבר אלא חששא בעלמא ואומר הש"ס שמא במקום מצוה לא ניחוש לאותה חששא ונסכיל אותה ואם היתה הבעיא אם יש מיאון או אין מיאון כלל דלא שייך כלל מה יתן ומה יוסיף במקום מצוה וכי מצד המצוה נעשה מה שאינו ישנו האם יסתפק הש"ס בשניה דרבנן גדולה שנפלה לפניו שמא במקום מצוה נתיר אותה זה לא יעלה על לב כלל אלא ודאי כמו שפי' הרי"ף דודאי המיאון מועיל דלא פלוג רבנן במיאון אלא שמסתפק הש"ס שמא במקום מצוה לא ניחוש לנראית וכו' וכמ"ש למעלה הא חדא. ועוד מקושית הגמ' לעיל ותמאן השתא בתו באחיו ותתיבם צרתה והנה בתו אין לה זיקא בעולם ואפי"ה היה מועיל מיאונה ואף שנשארה הזיקא בצורתא מה יתן ומה יוסיף ס"ס ממנה נעקרה הזיקא לגמרי ומותרת לשוק וכבר הקשינו זה למעלה מזה סובר הרי"ף וסיעתו שטעם אחי אמו אינה אלא משום מראית העין וכן עיקר ותול"מ. וממילא יוצא לנו הדין בנ"ד דהמיאון מיאון ועוקרת הקידושין לגמרי ותטול כל הנכסים הנמצאים בעין אך מה שאבד פטור דמ"ש בש"ע דמנצ"ב חייב הדבר ברור שהוא טעות סופר וכמ"ש בב"ש דבדין הוציא אך מ"ש מנכסי מלוג חייב הוא תמוה קצת דזוהי סברת הרמב"ם לפמ"ש בכ"מ וברור בעיני שגם בטור יש ט"ס וכצ"ל אינו חייב לשלם ובמ"א הארכתי בזה וכאן א"צ לנ"ד ולענין התוס' צ"ע קצת בנ"ד אם יש לה מנכסיו וקרוב הדבר שיש לה:
עוד יש צד אחר בנ"ד לזכות היתו' אך אינו מוכרח ולא יודה בו כי אם מי שהוא קרוב מאד בטבעו להודות על האמת והוא דהנה ירושת הבעל לאשתו קטנה יתומה קטנה אינו אלא מטעם הפקר ב"ד הפקר וז"ל הר"ן ריש פרק האשה רבה ז"ל אעפ"י שהיא יתומה קטנה דמדאורייתא אין מעשה קטנה כלום וכו' וירושתה מדינא דאורייתא קרוביה מן האב ירתי לה ומדרבנן בעל ירית לה ולא קרוביה אלמא שיש כח בידם להפקיר ממון כרצונם ומנין מדאורייתא וכו' וכל אשר לא יבוא וכו' עכ"ל. אלמא שאלמלא הפקירו ב"ד נכסיה לא היה בעלה יורשה אלא קרוביה והשתא הירושה שמגעת ליורשי הבעל מהאשה אינה אלא תקנה אחרונה שבאחרונות מרבו' המגורשים וכל כמה שלא ביארו בפירוש שגם יתומה קטנה יטלו יורשי הבעל מנכסיה נמצא שלא הפקירו נכסיה ולא יזכו יורשי בעלה מן הסתם שאף שתיקנו סתם בכל אשה היינו בגדולה שמשתעבדת וחיובה חיוב מכח התקנה דכל הנושא ע"ד התקנה הוא נושא מה שאין כן בקטנה שאין הזכיה מנכסיה אלא מכח הפקר ב"ד הפקר כמ"ש הר"ן ז"ל כל שלא הפקירו בפירוש אינו מופקר וכל שלא פירשו בפירוש יעמוד על ד"ת:
וכ"ש שטעם הפקר שהפקירו חכמים טעמו כדאיתא התם משום שלא תמצא מי שישא אותה וא"כ בשלמא ההנאות המגיעות לבעל עצמו מן האשה כגון פירותיה וירושתה אם לא היה הבעל זוכה בהם ממנעי ולא נסבי לה אבל לגבי הירושה החדשה הזאת שירשו היורשים נדוניית האלמנה העלובה מה לו ולבעל אם לא ירשו שימנע מלישא אותה וכ"ש שמתקני התקנה הזאת לא כיונו כלל להפקיר שהרי לא נתנו דעתם כלל מתקני התק' להפקיר שום דבר אך תקנו תקנה להשתעבד בה כל הנושא על דעת התקנה וזה שייך בגדולה לא בקטנה וכ"ש דכלל גדול כל ספק שיש בתקנה העמידהו על ד"ת ואם אמרו זה בתקנת טוליטולא כמ"ש הרא"ש בתשובותיו והביאו הטור סי' קי"ח כ"ש שיאמרו כן בתקנה שבזמנינו זה הוא תפל מבלי מלח ואם בזמן רבותינו המגורשים נראית להם טובה אולי לא היתה נדונייא גדולה לנשים ועל הרוב לא היתה האשה מפסדת אבל בזמן הזה שבה התקנה ההיא לעלבון גדול לאשה שבמקום שתטול כתובה עיקר ותוס' ומתנה וכו' היא נותנת מנכסיה ונתקיים בה מקרא שכתוב ותתני אתנן ואתנן לא ניתן לך ולא עוד אלא שבאים בע"ח שלא זכו ליטול בחיי בעלה מנכסיה עכשיו הם נוטלין וזוכה הבעל בקבר לפרוע לבעלי חובותיו מנכסי האלמנה העלובה ומי יתן בלב חכמי הדור לבטל תקנה זאת ולהעמיד הדבר על תקנת טוליטולא המתוקה מדבש ונופת צופים. ואיך שיהיה עכ"פ כל ספק שיש בתקנה העמידהו על ד"ת וכ"ש שנראה דאין יכולת ביד ב"ד להפקיר נכסי הקטנה וז"ל הרב מהריק"ו שרש פ"א וקטנה לאו בת קנסא היא דאפילו בתשלומי ממון לא מצו רבנן לחיובי קטן כדאמרי' חש"ו וכו' ואע"ג דחסרי ממון לנגזל וכ"ש היכא דלא חסרי מידי דליכא למיקנסיה לקטן לאפסודי לנכסי צאן ברזל ואפי' במקום תקנה לא רצו חכמים להפקיע ליתומים קטנים אלא אוקמיה אדאורייתא כגון גבי זבורית והאריך יעו"ש מסכים הולך לכל מה שכתבנו. וברוך ה' שהנחני בדרך אמת שכיונתי לדעת הרב הגדול זלה"ה דבפי' אמר שאפילו במקום תקנה אין יכולת ביד חכמים להפקיע נכסי יתומים קטנים והוא עצמו נ"ד ממש וכבר כתבנו דאין שום הנאה בזה לקטנה לומר שמשום הנאתה עשו כן והמעיין בדברי הרב יראה כמעט שהוא נ"ד ששינה הקטנה מכל הנשים מטעם זה יעו"ש היטב. מב' צדדים אלו אני אומר שאין זכות ליורשי הבעל בנכסי היתומה ומודיע למעיין שנד"ז אירע במחז"ק ולהיות שיש שהיה חולק בדבר מסורף לסבות אחרות נכנסו מתווכי שלום ופישרו ביניהם וטרחנו בשלום ועלה בידינו פשרה בלי שום חזרה ובהסכמת ב"ד וכל א' משני הכתות על מקומו בא בשלום. ומעתה לא נשאר מקום לשום אדם לימנע מלכתוב בדין זה לשם שמים את אשר יורוהו מן השמים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא לדעת מה יעשה ישראל ומי שחותמו אמת ופעולתו אמת ובחר באנשי אמת ונתן להם תורת אמת ינחנו בדרך אמת. אכי"ר:
עוד שמעתי באומרים שמצאו כתוב בשם מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה שאין מיאון נוהג בזמן הזה כלל ואומר אני דלא אמרה הרב אלא לענין איסור דלא עלה על דעת ז"ל מיאון מועיל לענין ממון ומשום גדר לערוה לא הנהיגו הדורות לעשות מיאון אבל לענין ממון אם יועיל כפי הדין למה לא יעשה ועוד מה לנו אחר דברי מור"ם אחר שיגע וטרח ופסק דלא כהסוברים שאין מיאון בזמן הזה וכתב שכבר נעשה מעשה בב"ד של מהרי"ף ועוד שכל המחלוקת לא נתיסדה אלא בערי אשכנז משום תקנת מהר"י מריזבורק כנז' בתשובת מהר"י מינץ ז"ל אבל לנו בני הספרדים לא נשמע ולא נראה מי שיערער על המיאון ורבינו בב"י לא זכר מזה כלום משמע שעולם כמנהגו נוהג כדין הש"ס והפוסקים ודברים אלו ומנהגים אלו הם ששכחו דיני התורה רח"ל ובפרט במלתא שהוזהרנו עליה התרחק מן המיאון דין גרמא שלא ראינו מי שיעשה מיאון דאל"ה מה חכמה נפלאה יש במיאון עד שניחוש שמא ישגה בו הלא גטין וחליצות חמורים יותר ויותר ממנו ואם יגבר החטא יאמרו שאין גט נוהג בזמן הזה ואם אחד היה מיראי הוראה וחשש לעצמו בדבר פשוט לא מחמת כן נקבע מנהג כנגד הש"ס והפוסקים ע"כ אין חשש כלל מחמת טענה זו דלא דבר הרב ז"ל בזה כלל. וגם על מה שאמר אחר שנתאמת שאמרו יש לדון לפניו בקרקע. ועיין ש"ך טי"ד סי' ר"ץ ובח"מ סי' של"א ס"א בהגה דבמלתא דלא שכיחא לא שייך מנהג. וז"ל הגאון ח"ץ בתשובה סי' ס"א משם משא מלך כל מנהג שמביאים ממנו ראיה הוא כשהמנהג נתקיים פעמים רבות אבל אם נעשה כן באקראי פעם אחת או שתים אין להביא ממנו ראיה וכו'. והרב שם חולק עליו וסיים דאפילו בפעמים רבות אינו מתקיים ואף להריב"ש וכו' איכא למימר דאף בשלש פעמים אינו נקבע עד שיהיה רגיל הרבה יעו"ש ותדע ותראה שאין מקום כלל למנהג הזה שחידש הרב ז"ל שנהגו שלא לעשות מיאון כי אין לו שורש ולא ענף ולא שייך כלל בהאי לשון מנהג דאולי נמנעו לסבה שלא אירע לפניהם ואם אירע עשו שלום ביניהם ע"כ אין לחוש כלל לתורה חדשה זו והדברים עתיקים כמנהג אבותינו ורבותינו הראשונים ותול"מ. וזה לשון מהריק"ו שרש ל' ס"ד ופשיטא שצריך ראובן להביא ראיה שכך היה המנהג כ"ש בענין זה שאין הדבר מצוי וכו' עד אבל משום פעם אחת או שתים שיארע דבר א' במקום א' ואתרמי שיעשו כך וכך בשביל זה לא יחשב מנהג קבוע כי אם בדבר שמעשים בכל יום לשם ראוי להלך אחרי המנהג וכו' אבל דבר שאינו בא כי אם פעם אחת ביובל או בשבוע ודאי אין לסמוך על שנהגו דאמרינן ב"ד טועים היו באותה שעה עכ"ל מסכים לכל מ"ש ותלי"ת. וז"ל הריב"ש סי' תס"ג ומה ששאלת איך נוהגים בכאן אין לומר מנהג בדבר כזה שאינו תמידי וגם כשיקרה וכו' עכ"ל. וכבר הסכימו על פסק זה חכמי ודייני מראכ"ס יע"א שהובאה אלינו הסכמתם ב"ד של ד' ואשרו וקיימו כל מה שכתוב שהוא אמת ויציב וקים וציי"מ. (א"ה ע"ל שאלה ר"ס בענין זה):