משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן קיב
תשובה נדרשתי לחוות דעת במ"ש החכם הפוסק למעלה שאין להחכם בע"ח המוקדם שום זכות בחוב זה שזכה בו חתן הנז' מחותנו הנז' וכבר עלה בדעתי לקצר ולעלות שלקצור זה באמת מקום שאמרו לקצר אך להיות כי שלמים וכן רבים פסקו לזכות החכם אף אחרי ראותם דברי החכם הפוסק המחייב חזר להיות מקום זה מקום שאמרו להאריך מצורף לזה כי כן קבלנו מאבותינו ורבותינו שכל הבא בחתום על איזה פסק צריך לבאר דעתו אם עלה בהסכמה לכל פרטים הנופלים בפסק או לא ואם נטתה דעתו מאיזה פרט צריך לכתוב ולא לכתוב הסכמה פשוטה דנפיק חורבא לנדון אחר. הנה כי כן קרה לי בפסק זה אמרתי לגלות דעי הטובה היא אם רעה דין הניין לי ודין לא הניין לי מ"ש החכם הפוסק נראה לזכות החתן הנז' מפאת ההקנאה הוא שהקנה לו כל תביעות שיש לו עליו והביא ראיות בריאות וטובות מדברי מרן ז"ל בח"מ סי' ס' שהמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם וכו' וג"כ ממכר העזר שנתפשט בכל ערי המערב כולו כנז"ל הכל בזה לא נהלמו לקוצר דבריו כלל שהרי הוא הכותב בתחלת השאלה שמכר וזיכה לחתנו כל התביעות שיש לו ולא נזכר ולא נרמז שום חיוב שנתחייב לחתנו ואם היה שום חיוב כך היה צ"ל שנתחייב הרמ"ע ליתן לחתנו הנז' כל מה שיגבה מאת הרש' ואף זה לא היה מועיל אלא שלא יוכל לחזור בו אבל לגבי שום בע"ח היה לזה שייכת עם מ"ש מר"ן סי' צ"ט ס"ב דאם נשבע ליתן לזה וכו' והיינו נכנס בחקרת אחריו אכן בזה לא כתב כ"א הקנאה כשאר הקנאות הנהוגים במכר השטרות. ואחר שהיה מלוה ע"פ ואין מועיל בה שום הקנאה כ"א מעמד ג' כפשוט בפוסקים איך נעשה חיוב ונולד אח"כ שהיה הקנאה גמורה ומועלת. זה נימא שאפי' אם נעשית חיוב אינה מועלת במקום הקנאה כ"א לדון בה כדין חיוב אך זה שנעשית הקנאה ולשלא נאמר שהוציא דבריו לבטלה כס' ר"מ בערכין ובהקדש דוקא ורבנן פליגי עליה נאמר שהוא חיוב ונחזור לעשותה הקנאה זה לא נשמע ומכר הסיגא אינו ענין לזה כלל שאמת אגיד שהרבה חקרנו בזה על מכר הסיגה מאיזה מקום מתקיימת המקח והרב א"א זלה"ה בתשובותיו ערער על מכר הסיגה הרבה והעיד ז"ל שכמה פעמים בפני רבותיו היו חוזרים הקהל ותלה הטעם בזה שהוא דבר שלא בא לעולם אך לפעמים היו המוכרים בוררים להם ב' ג' מיחידי הקהל להתחייב באחריות חזרה ותיוהא ראיתי בדברי החכם הפוסק הנז' שהביא ראיה ממה שעשו טוה"ד קונים הג' והאריך ומי זה אמר שהקונים יש בחיובם שום פקפוק והרי נתחייבו בכל החיובים ולו יהי שהקהל יכולים לחזור בהם סו"ס כל כמה דלא חזרו בהם הרי הקונים מחויבים ולמה לא ינקשו כל אשר להם לפרוע לקהל. ואדרבה לכאורה היה נראה לקיים מכר האלסיגא מחיוב הקונים ויש סמך לזה בתשו' הרב המבי"ט בא' מכר לחבירו צמר וכו' הביא תשובה זו לחם יהודה והשיב עליה ואין להאריך בזה בשגם אין הספרים מצויים אצלנו כעת. מ"מ אין ראיה מחיוב הקונים באופן שהיה מסופק במכר האלסיגא. ואחר ימים האיר ה' את עיני בתשו' הרא"ש ז"ל כלל י"ג סי' כ"ה וז"ל בקצרה ומה שטענו המורשים לבטל החכירות משום דהוי דבשלב"ל ומשום דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא ברשותו בזה אני מודה לדבריהם דמד"ת אין קנין נתפס בחכירות דאפי' חו"ג אין אדם יכול להקנות לחבירו אפי' בקנין דמלוה להוצאה נתנה ואין קנין למלוה אלא במעמד ג' וכ"ש חכירות אלמעינ"א דהוי דבר שלב"ל ודבר שלא ברשותו אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרים זה חזרה כדאמרו בפרק א"נ אר"פ האי סיטומתא קניא וכו' ופי' רש"י רושם וכו' עכ"ד ז"ל הנה האיר עינינו רבנו הרא"ש ז"ל בכמה דברים הנוגעים לנד"ז ואין להאריך לפורטם שדבריו ממש נגד דברי הרב הפוסק. ימחול לי על כבודו במה שרצה לעשות מהקנאה חיוב. וגם במכר האלסיגא עינינו הרואות שאין בה שום חיוב ואין כותבין שום חיוב ומזקני זקנים אתבונן שהוא מטע' מנהג ומההיא דסיטומתא ותול"מ. אמת שיש לנו משא ומתן בדברי הרא"ש עם מ"ש בהגהות שניות דמרדכי סוף פ' ר' אליעזר מזה ואין בו חזרה וכיון שנהגו כן הוי קנין שאין בו דמילה דנראה דלכאורה משם דיש חולקים בזה יעו"ש הרוצה לעמוד על דבריו ולהיות שאין נפקותא לנ"ד אקצר ואעלה לאפס פנאי אך מ"מ כל כי האי משא ומתן היינו צריכים לו אם בא לחזור זה מהקנאתו דודאי חזרתו היתה חזרה אך כיון שכבר הקנה וזכה והחיוב שהיה לו נגד [ע"כ מ"כ וחבע"ד].