משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן קיא
מעשה שהיה כך היה. אשה אחת אשת כהן זה ימים ושנים היו יוצאים עליה כמה קולות שזינתה תחת בעלה עד שנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה. והן היום נשמע הקול שיש עדי זנות על האשה הנז' וכן היו העדים הנז' מעלים עדותם מבני אדם והיו אומרים שיראו לנפשם מלהעיד עדות הנז' ויהי כשמוע הנטען את הדבר הזה היה מחטט אחר פיסול העדים הנז' וכותב עליהם כמה ק"ע שהעדים הנז' עוסקים בעריות ושעדים מעידים שראו אותם במשכב זכר עד שאסף עליהם עדיות כעמיר גורנה והעדים שהעידו על זנות האשה הנז' כשמעם כי הנטען הנז' רוצה לפוסלם עמדו לפני ג' ת"ח ולקו מלקות מ' ועשו תשובה גמורה לפני הת"ח הנז' ושוב נשמע הדבר לבית דין ושלחו אחר העדים לקבל עדותם ואחר כמה הפצרות שהפצירו ב"ד בהם והבטיחום שלא יארע להם שום נזק אז הגידו לאמר שזה שנתים ימים בקיץ ביום שב"ק אחר חצות היו יושבים בבית א' בחצר א' ואין איש מאנשי הבית שם בבית והמה לבדם בבית א' מבתי החצר הנז' והנטען שוכב גם הוא בבית אחד והאשה הנז' ובעלה עמה בבית אחר. ויהי אך יצא יצא הבעל האשה הנז' מביתו הוא ובניו עמו ויקם האיש הנטען הנז' מביתו וילך אל בית האשה הנ' ויסגור בעדו והעדים הנז' בראותם את זה ויקומו בלט לראות מה מעשה האיש הנטען הנז' ויפתחו קצת דלתות הבית שהיו שוכבים בו האשה והנטען כי דלתות הבית היו שוכבים זע"ז ויפתח בלאט ויראו והנה אשה שוכבת והנטען עליה כדרך המנאפים. וכדרך איש ואשתו וינועו כתנועת התשמיש באופן שנברר להם הדבר בירור גדול שהאיש ההוא ניאף עם אשת חבירו עכ"ל העדות שהעידו העדים הנז' לפני ב"ד וב"ד איימו וגזמו עליהם באיומים וגיזומים בנידוים וחרמות אם יש בדבריהם זה שום שקר וכזב. וקיבלו עליהם כל האלות הכתובים בס' התורה אם יש להימין או להשמאיל כי הכל אמת. ועוד נשבעו בשבועות חמורות שעדותם זו אין בה מרמה כי היו חושדים אותם לעדי שקר אחר כל זה עמדו ב"ד י"צ פעם אחרת ושלחו אחר העדים ויוליכום להחצר שבו נעשה המעשה הרע ויחקרו אותה בכמה חקירות מקצתם אמרו עליהם שלא נשאר בזכרונם ומקצתם הגידו ובתוך החקירות חקרו אותם זה שלא בפני זה באיזה מקום היו שוכבים הנטען והאשה הנז' לצפון הבית או לדרומו ומינה אם הדלתות שוכבות הימנית על השמאלית והמה פתחו עליהם הימנית מעל השמאלית או להיפך. ועל זה נשאר כל אחד מהם משתומם זמן מה שעה א' ובתשובתם באו מנגדים שא' מהם אמר לצפון ואחד אמר לדרום ומינה כ"א אזיל לשיטתיה בשכיבת הדלתות א' אמר הימנית על השמאלית וא' אמר להיפך ואחר שיצאו מלפני ב"ד הנז' חזר ברוחו א' מהם ואמר שמה שהיה מציין המקום הוא מאומד הדעת לריחוק הזמן והאמת הוא כמו שהגיד חבירו עכ"ד השאלה ונדרשתי לחוות דעתי מה משפט האשה הנז' אם תאסור עפ"י עדות זה או לא:
תשובה תחלה יש לספק השאלות הנופלות בעדות זה. ומתוך ביאורם יתברר ויתלבן הדין היטיב בס"ד:
הספק הא' הוא שעדים אלו לא הגידו הז' חקירות השנויים במשנה שחסרו להם ב' חקירות באיזה חדש בכמה בחדש. וכבר נודע מדברי מר"ן ז"ל בא"ה סי' י"א דבעדות אשה לאוסרה על בעלה צריך דרישה וחקירה וא"כ יש לומר שכיון שבעדים אלו לא הגידו כל החקירות שחסרו להם ב' עדותם בטילה או לא:
הספק הב' מצד ההכחשה שהוכחשה כאמור בשאלה מי הוי הכחשה בחקירות או בבדיקות. ואת"ל דהויא הכחשה בבדיקות מי מדמינן לה לדיני נפשות כי היכי דדמייא להו לענין דרישה וחקירה או לא:
הספק הג' מצד פיסול העדים מי מהני מלקות ותשובה זו שלקו לחזור לכשרותם או לא מהני. כיון שלא לקו אלא מצד ששמעו שרצו לפוסלם וא"כ אכתי בפיסולייהו קיימי:
הספק הד' אם יש לאסור מטעם שהיו יוצאים עליה כמה רנונים אשר היא אשת זנונים ובפרט דקי"ל דאפי' ספק זונה כופין להוציא כמ"ש הב"י בטא"ה סי' ו' ע"ש ואלו הן הספקות הנופלות בעדותו זה ואבא לבררם כפי מה יורונו מן השמים:
הנה לענין הספק הראשון כבר ידעת דדבר זה דלאסור אשה על בעלה צריך דו"ח במחלוקת שנוי דהנה הרואה שאם שכתב מרן בספרו הקצר דצריך דו"ח הנה בב"י טח"מ סי' ל' משמע משם דמסקנא דמלתיה דאין צריך דו"ח ונתן טעם דכיון דאפסיקה הלכתא כר"ט דלעדות נשים לא בעינן דו"ח מטעם כיון דאיכא למשקל כתובה כדיני ממונות דמיא ה"נ כיון דאיכא למיפסד כתובה כד"מ דמיא אלא שמ"מ אין לנו אלא מה שפסק בספרו הקצר שעליו סומכים כל בית ישראל. אבל מ"מ נראה דאע"ג דכתב מרן דבעי' דו"ח וכבר נתבאר בב"י תשובת הריב"ש סי' רס"ו והביאו מור"ם בהג"ה בחו"מ סי' ט"ו ס"ג דבדין מרומה דבעינן ג"כ דו"ח כתב וז"ל ומ"מ אין דינו כדיני נפשות ממש שאם חסרה א' או ב' מהחקירות שתהיה העדות בטילה אלא ר"ל שיחקור כל מה דאיפשר עכ"ל. והשתא הדברים ק"ו אם בדין מרומה שהושוו כל הפוסקים דבעי' דו"ח וגם הוא מלתא דממונא אמרינן כן כ"ש וק"ו בערוה החמורה. והרי תמצא שכתב השכה"ג בח"מ סי' ל' אות ח' דיש חולקים על דברי הריב"ש ז"ל וכתב ומ"מ בערוה החמורה ראוי לסמוך על דברי הריב"ש ז"ל ומה גם דדבר זה מצינו אותו מפורש בפוסקים להדיא כתוב בטח"מ סי' ל' אחר שהביא הב"י דברי הריב"ש ז"ל כתב וז"ל וה"ה בעדות אשה לאוסרה על בעלה צריך לפרש כך עכ"ל ודברי הב"ח הביאם ג"כ הכה"ג אות נ' ע"ש בסוף דבריו. וכן יראה מדברי הסמ"ג שכתב וז"ל בדין מרומה שמצוה לחקור ולבדוק כפי היכולת משמע מצוה בעלמא ולא עכוב וכן נראה מדברי מור"ם ז"ל אלשי"ך בתשו' סי' ק"ד שכתב וז"ל והנה מפורש שלא עשו דרישה וחקירה וכולי אך החרשתי ולא יתבטלו העדים מפני זה עכ"ל ע"ש. עוד כתב הכנה"ג בהגהות ב"י סי' הנז' אות ט' דלדעת הריב"ש בדין מרומה אם לא נעשית כלל דו"ח עדותם קיימת. וכן יראה מדברי הריב"ש בהדיא למעיין בדבריו ואיפשר לומר שלזה כיון מר"ן באות י"א שלעדות אשה ג"כ צריך דו"ח ולא כלל לומר ואם לא נעשית עדותם בטילה:
ולספק הב' הנראה פשוט דהכחשה זו שהוכחשו הכחשה בבדיקות מיקרי דעדיפה מינה כתב מרן בחו"מ ס"ל ס"ב א' אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו וא' אומר בדיוטא התחתונה היו עדותן קיימת והשתא הדברים ק"ו אם התם שהם ב' מקומות עדותם קיימת כ"ש הכא שהוא מקום א' דהנה הב"י הקשה אההיא דדיוטא ותי' בשם הריב"ש וז"ל דכיון דתרווייהו בדיוטא קא מסהדי בין דיוטא העליונה לתחתונה לא דכירי אינשי. ובשם הנ"י תירץ דהכא שאני שהמקומות קרובין ויכולין לראות מזה לזה ובנ"ד ב' התירוצים צדקו יחדו אם לתי' אחד דהריב"ש דבין דיוטא העליונה לתחתונה וכו' נראה כ"ש שיש לומר כן בנ"ד דהא בית א' בין צפונו לדרומו לא דכירי אינשי וכ"ש שכן ראינו אותם תוהים לזכור כי הזמן רחוק. ואם לתי' הנ"י שהמקומות קרובין אפשר לראות מזה לזה גם הכא כן הוא שהמקומות קרובין ויכולים לראות מזוית זו לזוית אחרת. ויש שאמרו דבעינן שממקום מעמד העדים יהיו נראים הב' מקומות לעדים בבת א' ותשלוט עינהם בב' המקומות בחקירה הלה הכחשה בחקירות מקרייא ובנ"ד לא תשלוט עינהם בב' המקומות בב"א כפי מה שנבאר ונסתייעו בזה מלשון הכ"מ בפ"ו מה' עדות שהקשה הקושיא בב"י ותי' וז"ל וי"ל דהב"ע שאדם יכול לראות ב' הדיוטות עכ"ל:
ואני אומר שאין משם ריח ראיה. וזה לא נתבאר בשום פוסק ולעולם פיסקא דמלתא הכי הוא דכל שהמקומות קרובין שממקום מעמד העדים יש באיפשרות לראות הב' מקומות הוי הכחשה בבדיקות. וזו היא ודאי כוונת הכ"מ ז"ל שכתב שאדם יכול לראות נראה שדבריו מבוארים שהאדם העומד במקומו יש לו יכולת לראות ב' הדיוטות או בסקירה אחת או בשתי סקירות והכא גם כן הוא שהעדים במקומם יעמדו ויש באיפשרות להם לראות הב' מקומות או שיפתחו הימנית מעל השמאלית או השמאלית מעל הימנית כדברי הכ"מ ולא משכחת לה עוד שיפתחו הדלתות קצת ויהיו נראים הב' מקומות אבל שיראו אותם בסקירה אחת זה לא נתבאר בשום מקום ולא בא למעט אלא כשהמקומות רחוקים שאין יכולין לראותם לעומד במקום א' מכח הריחוק כ"א עד שילך אל אותו מקום האחר אבל המקומות שאיפשר לאדם לראותם והוא עומד ממקום א' פשיטא דלא הוי הכחשה בחקירות וזה ברור לכל יודעי דעת. ועם היות שאין צריך לזה ראיה שהמחדש דין כזה צריך להביא ראיה ואם לא יביא ראיה עכ"פ היא בספק זונה וכופין להוציא מ"מ יש ראיה דהנה בב"י אחר שהקשה אההיא דדיוטא דהוי הכחשה בחקירות וכו' וכתב שכפי דברי הטור מתורצת דהב"ע שהמקומות קרובין וכו' ועוד תי' בשם הריב"ש דכיון דתרוייהו בדיוטא מסהדי בין דיוטא העליונה לתחתונה לא דכירי ע"כ. ותחלת כל דבר אני אומר דאפי' היה מתברר מדברי הטור ותי' דבנד"ז הוי הכחשה בחקירות מ"מ עכ"פ לתי' הריב"ש הוי הכחשה בבדיקות דהא כל עיקר טעמו ז"ל כיון דבדיוטא קא מסהדי בין עליונה לתחתונה לא דכירו משמע דעיקר הטעם כיון ששם א' לשני המקומות לא דכירי אינשי וכן נראה בהדיא מהריט"ץ ז"ל בשו"ת סי' כ"ט ובתשו' מהריב"ל ס"ג סי' י"ב והביאו הכנה"ג סי' ל' אות כ' שמדברי כולם מוכח דכל עיקר טעם הריב"ש כיון ששם א' לשני המקומות והמקומות קרובין לא דכירי אינשי כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנד"ז שהוא בית א' פשיטא שנאמר בין זוית זו לזוית אחרת לא דכירי אינשי ואחר שמדברי הריב"ש ותי' כן מי זה יקל ראשו כנגדו שכל הפוסקים המפורסמים לא זכרו אלא תי' הריב"ש ולפחות היה לנו לומר דהויא ספק זונה כיון שמר"ן הביאו ב' התירו' זה בצד זה משמע דלא מכרעה ליה מי מהתי' יקח ונקטינן כחומרי שניהם כ"ש באיסור חמור גבוה ותלול כזה רח"ל:
נשאר לנו לבאר הענף הב' מספק זה שהגם שהעלינו דהויא הכחשה בבדיקות מ"מ יש לומר דאי לדיני נפשות מדמינן לה הא קי"ל דאם הוכחשו בבדיקות עדותן בטילה ספק זה מתברר הוא מדברי מרן בב"י אהע"ז סי' י"א הביא דברי המרדכי דשני עדי כיעור מצטרפים אע"ג דחזא האי מאי דלא חזא האי וכת' ע"ז הב"י דנראה לכאורה מדברי המרדכי דכיון דלדיני ממונות מדמינן לה לא בעינן דו"ח וכתב ויש לדחות דדרישה וחקירה שאני שלכל מילי צריך דו"ח מה"ת אלא שאמרו שבדיני ממונות לא לבעי כדי שלא תנעול דלת והכא לא שייך למימר הכי עכ"ל:
מתבאר מדברי הרב דטעמא דבעי' דו"ח בעדות אשה לאו מטעם דהויא כדיני נפשות אלא משום דאוקמא אד"ת משום דלא שייך ביה כדי שלא תנעול דלת ולעולם מילי דאיסורא לממון מדמינן להו הלכך ב' עדי כיעור מצטרפין וכן העלה רבינו ב"י בטח"מ סי"ל מתחלה כתב וז"ל ולענין כשמקבלין עדות דאלו הוה דנינן דיני נפשות הו"ל דיני נפשות יש לדקדק אי דנינן לה כדיני נפשות ואין מצרפין אותם בעדות מיוחדת או אי לא דנינן לה אלא כד"מ ומצרפין אותם עכ"ל ושקיל וטרי ולבסוף העלה וז"ל ולענין נדון שלפנינו כיון דירושלמי מספקא ליה ובש"ס דילן משמע דכל דאינו דיני נפשות ממש אע"ג דנ"מ לדיני נפשות מצטרפין הכי נקטינן עכ"ל. וכן סיים בב"י בסוף הסי' ע"ש וכן כתב ב"י בהדיא שם בסי' י"א הנז' בשם תוספות דטעמא דבעי' דו"ח משום דלא גרע מגזלות וחבילות עכ"ל מבואר להדיא דהטעם הוא משום דלא שייך הטעם כדי שלא תנעול דלת הוא כמו גזלות וחבילות וכן כתב חלקת מחוקק אההיא דשני עדי כיעור שהביא מור"ם בסי' הנז' וכתב וז"ל וה"ה שני עדי טומאה דמצטרפין מטעם שכתב הב"י דמילי דאיסורא לממון מדמינן להו עכ"ל וכיון שכן ממילא איפשטא בעיין דהכחשה בבדיקות בעדות אשה עדותן קיימת כמו דיני ממונות דמדאורייתא כשר בה הכחשה דבדיקות דלא שוו דיני ממונות לדיני נפשות מה"ת אלא לדו"ח ומטעם דשלא תנעול בטלו דו"ח לדיני ממונות אבל בהכחשה דבדיקות לא החמירה תורה אלא בדיני נפשות כמו עדות מיוחדת שלא שוו מן התורה דיני ממונות לדיני נפשות וכיון שבדיני ממונות מן התורה כשר גם בזה הדין כן:
ואין לומר דגם בהכחשה דבדיקות מדאורייתא פסול בדיני ממונות אלא שחכמים הכשירוה מטע' שלא תנעול דלת דזה לא נתבאר בשום מקום ובש"ס דסנהדרין ד"ל ע"ב בתר דאסיק הש"ס הלכה כריב"ק דעדות מיוחדת כשירה. סמוך לה מיד כתב מימרא דרב יהודה דבעדות המוכחשת כשירה בדיני ממונות משמע דתרוייהו כשירים מדאורייתא. ועוד דא"כ הו"ל לרב יהודה לפרש דמדאורייתא פסולה וחכמים הכשירו כמו שעשה במימרא דר' חנינא דדרישה וחקירה שאמר דברי תורה וכו' וחכמים וכו' שכן עושה הש"ס בכמה מקומות שלא לסתום ולומר כשירה וכ"ש דאמורא דרכו לפרש. גם שום מפ' ממפרשי הש"ס לא נתן טעם לדברי רב יהודה משום שלא תנעול גם ברמב"ם שכותב טעם כל דבר ודבר ומבאר דברים שכשירים מן התורה ופסולים מן התורה בההיא דרישה וחקירה ביאר שצריך מדאורייתא וכו' ובההיא סתם דברי'. מכל זה מוכח להדיא דרב יהודה מדאורייתא מכשיר עדות המוכחשת בבדיקות וסברא נכונה דבהכחשה דבדיקות מאי שלא תנעול דלת שייך הכא אחר שכבר תקנו שאין שואלין לא בדרישות ולא בחקירות הרי דלת פתוחה כפתחו של אולם ומה צריך עוד לתקן שאם הוכחשו בבדיקות כשירה אם באמת הוא שמדאורייתא פסולה ועוד ראיה חותכת שאם באמת בהכחשה דבדיקות העדות מתבטלת מן התורה איך חכמים יעשו בהיפך מן התורה בשלמא בדרישות וחקירות איכא למימר דלא תתבבל העדות כיון דלא נמצא רעותא בדברי העדים אמרינן שלא זכרו אבל בהכחשה דבדיקות אם מן התורה רעותא היא לפסול עדותם איך יתקנו חכמים להכשירה. ועוד למה לא תקנו גם בהכחשה דחקירות וכ"ז פשוט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו באופן דכללא דמלתא דהכחשה בבדיקות בעדות אשה כשירה היא:
ולספק הג' דכיון דלקו ועשו תשובה מי מהני תשובה זו או לא כיון שי"ל שכוונתם היתה כדי שלא יפסלו אותם ולא תתקבל עדותם על ספק זה באמת אני אומר שכפי דת השכל ומשפטו יורה יורה ידין ידין לדחות תשובה זו באמת הבנין כיון שלא נתעוררו לעשות תשובה עד ראו שיש פוסלים אותם אבל יורה לנו השכל ג"כ לפי שיטה זו דאף הפיסול אינו פיסול שלא נתעוררו להעיד להם עדיות כאלה עד שקמו להעיד לאפרושי מאיסורא ועל כן נחדל מללכת בחוקי השכל ובתורותיו אשר יתהפכו כחומר חותם ונקרב ונבואה לדין ודת תורתנו הקדושה. הנה מקודם אנו צריכין להודיע דפסול שפסלה תורה את הרשע אינו מחשש שקר כי קי"ל שהרשע פסול להעיד אע"ג שאנו יודעין שאינו משקר כגון בעדי קידושין וזה פשוט בדברי הפוסקים וכן כתב להדיא הכה"ג ריש סי' ל"ד טחה"מ בשם כמה פוסקים אלא מגזירת הכתוב הוא פסול כמו שפסלה התורה עדות הקרובים אפי' כמשה ואהרן גם קי"ל דעד פסול נאמן להתיר כדאיתא בי"ד סי' קכ"ז וז"ל מור"ם בהג"ה וכל הפסולי עדות כשירים לענין איסור עכ"ל ופי' המפ' הש"ך ז"ל דאיירי בלהתיר. ולזה סיים מור"ם אם לא שחשוד לאותם דברים אבל לאסור בעינן עד כשר וכו' ע"ש מזה מוכח דפסול שפסלה תורה הרשע אינו מחשש שמעיד שקר אלא גזירת הכתוב הוא וכיון שכן מה טעם לחלק בין עשה תשובה להעיד או לא סו"ס כיון שקיבל עונשו אם בר עונש הוא פרח הפסול ממנו והוכשר ואי לאו בר עונש הוא כשיקבל שלא לעשות סגי:
והנה תשובת הרשע לחזור לכשרותו נחלקת לב' ענינים יש יוכשר ע"י מלקות לחוד ויש יוכשר ע"י תשובה לחוד. כמו שדקדק מרן בח"מ סי' ל"ד סכ"ח כיון שלקה או עשה תשובה וכ"כ בסעיף כ"ט כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה חזר לכשרותו אבל שאר וכו' עכ"ל. וביאר סמ"ע ס"ק ע' וז"ל ה"ט דשאר פסולי עדות דחמס אף שהחזירו הממון שגזלו עדיין לא סבלו שום עונש על שעברו על לאו דלא תגזול וכו' כמו בחייבי מלקות שנלקו בגופם על עוברם בעבירה עכ"ל. הרי מתבאר מדברי מרן דחייבי מלקות שלקו אף שעדיין לא נודע שחזרו בהם מדברם הרע כשרים הא לא"ה פסולים:
והשתא בנ"ד שהם רשעים שמחויבים מלקות כיון שלקו ועשו תשובה לו יהיה שנתנבא ונאמר שלא חזרו בהם מדרכם הרע סו"ס במלקות לחוד דיים להתכשר לעדות כ"ש שיש לדון את האדם לכף זכות שכל ישראל שרשם זך ונקי בלי שמרים כדקי"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכתבו המפ' ז"ל דה"ט שבישראל ששרשם זך דמסתמא אומר רוצה אני בלב שלם עם היותו בכפייה וכ"ש אחר שראינו אותם מחזיקים בכשרותם מהיום והלאה כיהודים כשירים ואם באנו לדוחפם בשתי ידים ולחפש תמיד אחר פסולם אין לך ח"ו מי שיצא נקי מישראל ונתת יד לפושעים שלא ימצא מי שמעיד ואם יעיד ירדפוהו עד החרמה בפסולם וכיוצא. והנה עם היות שכ"ז דבר פשוט להיות שיש שתקעו עצמן בדבר זה ומסברות בדויות מלבם ומכריסם הקילו ראש בערוה החמורה בתרי לאוי דאורייתא על כל ביאה וביאה של איסור רח"ל לא אמנע עוד להביא ראיות לזה בס"ד כתב מר"ן בטי"ד סי' רס"ח ס"כ גר שנתגייר וכו' אפי' נודע שבשביל דבר זה הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וכו' שקידושיו קידושין עכ"ל ומינה אם קדשו בפניו ובפני עד אחר כשר לעדות הרי שאף שלבו עדיין לסורו כיון שעשה מעשה שבו מתגיירין הוכשר כי המחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ודברים שבלב אינן דברים:
ודעדיפא מינה כתב מהר"ם לובלין בתשובות וז"ל ואותם המומרין הטובלים ושרץ בידם. והדבר ידוע שאין מחזיקים עצמם כיהודים אלא כדי שיתנו להם מה לאכול הוו פסולים מדרבנן עכ"ל. הרי מוכח מדברי הרב שאף שידעו ששרץ בידם אין לנו לחקור אחר מחשבותם כיון שטבלו. וא"כ כ"ש בנ"ד שלא ראינו שרץ בידם פשיטא דהוכשרו אף מדרבנן ואפי' נימא דהוו פסולים מדרבנן נאמנין הם באיסור תורה דחכמים באו להוסיף ולא לגרוע ולקמן נרחיב הביאור בזה בס"ד. שוב הקרה ה' לפני ומצאתי הדבר מפו' לא' המיוחד מן הפוסקים האחרונים הרדב"ז ז"ל בסי' תרנ"ז שהמלקות והתשובה כדי להעיד מהני שכתב וז"ל. ומ"מ מודה אני שאם יעידו בפניו ב' עדים שעבר עבירה מן התורה אין מקבלין אותו ואפי' עברו וקבלו עדותו אין עושין עפ"י אותו עדות ואפי"ה יש תקנה שאם בר מלקות הוא מלקין ליה והרי הוא כשר לעדות ואם לאו בר מלקות הוא יעשה תשובה ויעיד להתיר את האשה עכ"ל הנ"ל סי' תרנ"ז הרי דמיפשט פשיטא ליה להרב ז"ל שיתכשר לעדות ע"י מלקות שילקה כדי להעיד והוא ממש נ"ד ואדרבא הרב ז"ל נתן לה עצה זו ואם עשה כן להתיר כ"ש שנעשה כן לאסור ומה גם באשה זו ששמועותיה רעות דכל טצדקי דמצינא למיעבד לאוסרה הוא הטוב והישר בעיני אלדים ואדם:
והשוכבים על מטות הדחיות ידחו בגילא דחיטיתא לומר זה עיגונא דאיתתא וראוי להקל בו כמ"ש חז"ל מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ודברים דחויים הם ואין להם שרש וענף דכבר ביארו הפוסקים ז"ל דמ"ש הקלת וכו' היינו להיות נאמן אפי' עד א' ואפי' קרוב אבל העד ודאי צריך להיות כשר מדאורייתא דהא קי"ל פסול לעדות מדאורייתא פסול לעדות אשה אם לא במסיח לפי תומו וא"כ עכ"פ דהכשר הרב הוא לפחות מדאורייתא וכבר כתבנו דפסול לעדות מדרבנן כשר באיסור תורה ופשוט:
איברא דלכאורה יש להקשות אדברי הרב ז"ל מהא דכ' מור"ם בחו"מ בשם העיטור סי' ל"ג סי"ב בעדות הקרובים וז"ל אם נפסק הדין כשהיה קרוב לא יכול לחזור ולתבעו אח"כ בעדות זה שנתרחק הואיל ונפסק הדין נפסק עכ"ל. וכתב הש"ך דאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אלא דעיקר הטעם הוא דעביד אינש לאחזוקי דבוריה וכו' עכ"ל, והשתא יש להקשות אדברי הרדב"ז ז"ל היאך יהיב להו עצה להלקותו ולקבל עדותו שכבר הגידו בו פסול ועביד אינש לאחזוקי דבוריה ולתרץ זה צריכין אנו להבין בדברי הש"ך דאחר העיון נראה שדברי הש"ך בכאן צל"ע דאם נאמר דעיקר הטעם דעביד אינש לאחזוקי דבוריה א"כ תקשי ליה דפסקו מור"ם סתרי אהדדי דכאן פסק דחיישינן דעביד אינש לאחזוקי דבוריה ולעיל סי' כ"ח סט"ו כתב מר"ן אין מקבלין עדות שלא בפניו ואם קבלו אין דנין וכו' וסיים מור"ם וחוזרין ומעידין בפניו וכו' אף עפ"י שהגידו בא' עפ"י החרם וכו' ע"כ והנה הרב הגדול הריב"ל ז"ל ס"ד סי"ב כתב משם הרמ"ה ז"ל וז"ל דבדין שהעידו פעם א' שלא בפני בע"ד עבידי לאחזוקי שקרייהו ולאמת מה שהעדו וכו' עכ"ל והנה מור"ם ז"ל והב"י והטור ז"ל כנראה שלא השגיחו בסברא ההיא וכפסק מור"ם וא"כ לפי שיטת הש"ך האיך מור"ם ז"ל פוסח על ב' הסעיפים:
לכן אני אומר דלשיטת מור"ם ז"ל דלאו מטעם דעביד אינש לאחזוקי דבוריה לחוד קא סמיך אלא דעיקר הטעם משום שכבר נפסק הדין אבל כל עוד שלא נפסק הדין לא אמרינן דעביד אינש לאחזוקי דבוריה כמו שביאר בסי' כ"ח סט"ו ולהכי דקדק מור"ם ולא אמר אלא טעמא שכבר נפסק הדין ולפי"ז יבואו לאחדים דברי הרדב"ז ז"ל דבנדון דהרדב"ז לא נפסק הדין. אדרבא להיפך נפסק הדין כמבואר שם למעיין:
עוד נראה דרך אחרת לישב דברי הרדב"ז ז"ל אפי' שנאמר דמודה לטעמא דעביד אינש וכו' וכפסק מהריב"ל ז"ל שחולק אדברי מור"ם ז"ל כנז' והוא שסובר הרדב"ז ז"ל דחששא זו דעביד לאחזוקי שקריה אינה כ"א חששא בעלמא מדרבנן אבל מדאורייתא כל זמן שיעידו כשירים ולהכי שפיר נתן להם עצה להלקותם ויתכשרו לעדות מדאורייתא וממילא כשירים לעדות אשה. ותירוץ זה נראה נכון מצד עצמו ליוצא ובא בדרך העיון דחששא זו דעביד אינש לאחזוקי וכו' לא הוזכרה לא בגמרא ולא במשנה וחששא בעלמא אמרו ובממון הקל אמרו ולא באיסור והשתא לפי תי' הב' הזה אפי' היה נדון דהרדב"ז ז"ל נפסק הדין היה מכשירם. והשתא איך שיהיה בנ"ד בין לתי' א' בין לתי' ב' כשירים הם אלא דלתי' ב' אף שלא היו לוקים מקודם שהעידו אלא עכשיו אחר שהעידו ונפסק הדין אם ילקו אותם כשירים לעדות מדאורייתא וכשירים הם באיסור תורה: