משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן עט
משכנתא דסורא שנפלה נ"ל דההפסד על הלוה וחייב לפרוע לו מעותיו במושלם וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כאשר היתה בתחלה וראיה לזה מדברי הריטב"א במס' מציעא דע"ט וע"ש שכתב כן להדיא מן הגמרא ודברי הרמב"ן ז"ל שהביא מר"ן ריש סי' קע"ב דמש' דסורא אחריות נפילה על המלוה נראה לי דלאו הלכתא נינהו ונראה שגם הסכמת הש"ע כן היא דבסי' קי"ז בהלכות אפותיקי כתב משכונה אם משכנה לו סתם דינה כאפותיקי סתם ונ' מאחר שלא התיר בטי"ד אלא משכונה דסורא ממילא משכונה בח"מ איירי גם כן במשכונא דסורא. כי רחוק הוא מאד שיכתוב כן לסברא שלא הזכירה בש"ע שלו כמו שכתבו אחרונים דלא יעשה כן. ואלו הביא אותה סברא והזכירה מיהת יש לדחות כן משא"כ השתא. ומזה נדחה מה שאומרים כיון שאינו נהנה מפירותיה הו"ל כאפותיקי מפורש ומלבד זה אין לדברים אלו שורש דאינו מתנה אלא על הפירות משא"כ אם נפלה חייב להעמיד לו אחרת. ואין צורך לדחות זה כי הוא דחוי מעצמו גם הרמב"ן לא הביא שום ראיה אלא בדרך שיחה בעלמא משיחת תלמידי חכמים ליתן הפרש מאיזה טעם נתיר משכונה דסורא יותר מניכיתא. גם מדברי הרב המגיד שנתן טעם אחר כיון שאין ביד המלוה וכו' נראה לי דלא סל' כדברי הרמב"ן גם מר"ן ז"ל לא העתיק אלא טעם המגיד ולא טעם הרמב"ן כנראה דלית הלכתא הכי אלא דל"ש בדנכייתא לדסורא לענין זה דכולהו אחריות נפילה על הלוה. ובאמת ירא הייתי להכניס ראשי בין ההרים הרמים הריטב"א והרמב"ן עד שמצאתי את שאהבה נפשי רש"י ז"ל בהדיא סוף פרק מי שהיה נשוי כתב ההוא גברא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנין וקש לחמשה שנין ואתא לקמייהו דרבנן וכתבו ליה טרפא לחמש ופירש"י ז"ל וז"ל שיכלנה לעשר שנים ותחזור לבעלים בלא מעות דכתב ליה במשלם שנייא אלין תפוק ארעא בלא כסף עכ"ל. הרי בהדיא מבואר דגם משכונה דסורא אם נפלה על הלוה דנפלה וקש הכל אחד ולא ישיב הרמב"ן ז"ל ע"ז אלא דההיא איירי בנכייתא. ומיהו לדעת הגאונים ז"ל כולם שסוברים דלא הותרה אלא דסורא דוקא א"כ מוכרח לדעתם דההוא בדסורא איירי. וכתבו ליה טרפא לחמש שנין. א"כ כל הגאונים דסוברים כן סוברים דלא כהרמב"ן ז"ל וזו הוכחה אחרת מדברי הש"ע כיון שפסק כהגאונים דלא שרייא אלא דסורא דוקא מוכרח שיסבור דאחריות על הלוה. דאי לאו הכי היה מזכה שטרא לבי תרי ודו"ק. ומ"ש מר"ן ס"ג במשכונה ובאחריות נפילה או שריפה יש מי שאומר היינו שמקבל עליו שלא יפסיד המלוה כלום ואפי' פירות שגם אם תפול יפרע השכירות ולזה שפיר אסור מטעמא דיהיב בב"י דא"כ לא הוי קרוב להפסד כלל וליכא שום תיוהא דהיינו בעצמו מ"ש הב"י בתחלת הדין דתיוהא הוא שיפסיד הנכייתא יעו"ש אבל לגבי הקרן בלא אחריות הנפילה על הלוה ולכשתבין. מ"ש הב"י על דברי הרא"ש והטור תבין זה בנקל. וז"ל סי' קע"ב ועל רבינו תמהני אם היה דעתו לפרש יפסיד מעותיו דקאמר על הקרן מאי אריא דכתב אחריות אפילו לא כתב נמי כל שאינו מפרש לא יהיה לך פרעון אלא מזו אם נפל או נשרף גובה משאר נכסים כמ"ש בחו"מ סי' קי"ז עכ"ל ומדוקדק זה מדברי מר"ן שכתב יש מי שאוסר ואם נתכוון לדברי הרמב"ן כמ"ש הרבק"ש לא היה לו לומר כן אלא הלכה פסוקה. אלא כדפי' וכתבה בשם יש מי שאוסר שהוא ז"ל הקשה עליו דבמשכונה דסורא שרי אפילו אחריות פירות וליכא תיוהא משום דעיקר ההיתר תלוי במה שאין כח ביד המלוה לפדות כמבואר למעיין בב"י היטב באופן שלדעתי להלכה ולמעשה דהמשכונה שנפלה אחריות על הלוה וילקח בדמים קרקע דהמלוה אוכל פירות עד שיפדה כמבואר במציעא דק"ט וע"ש וכן ראיתי כתוב שכך היו דנין כל בתי דינין האשכנזים אלא שמקרוב באו ונהגו לפשר ביניהם. ושוב באו אחריהם ותיקנו שיהיה כל האחריות על המלוה. טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים שדברי הראשונים ברור מללו: