משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשבועה · פרק מא
א) והנה רש"י פירש בהא דמסיק הגמ' אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא וז"ל וקס"ד לדר' חייא טעמא דמתניתין משום דאנן סהדי דמאי דתפיס דיליה הוא והוי כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים וכי אידך דר' חייא דמחייב ליה שבועה דאורייתא עכ"ל רש"י והתוס' הקשו על זה וז"ל וקשה כיון דלא מצי לאוכוחי הך ברייתא דהילך אלא מכח קמייתא לימא ותנא תונא אקמייתא לכן יש לומר דאנן סהדי לאו דוקא דמאי דתפיס מחשבינן ליה השתא טפי מהעדאת עדים וחשיב ליה כאלו מודה ליה דדידיה הוא עכ"ל התוס'.
ב) ולדברינו יש לישב פירש"י דמה דקאמר אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא לענין הילך חייב אין פירושו שהגמ' חוזר בו ממה שאמר בתחלה ותנא תונא לענין העדאת עדים שמחייבים שבועה דבודאי מזה אין הגמ' חוזר בו גם עכשיו רק החזרה היא מזה דהרי הגמ' שהקשה מתחלה כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי הוא מכח ממה נפשך כמו שכתבנו לעיל והוא משום דס"ל להגמ' דפיו של העדים מחייב שבועה ולא ממון הנתבע משום שהיה דבר פשוט להגמ' דהילך פטור לכן קאמר הגמ' אלא כי איתמר ותנא תונא דהילך חייב לא כמו שהיה ס"ד מתחלה דלענין העדאת עדים לבד איתמר ותנא תונא שהעדאת עדים מחייב שבועה דבודאי כל זמן שאין לנו ראיה לומר דהילך חייב בודאי יש לנו לומר דהילך פטור ויש להקשות ממה נפשך אך יען כי איתמר ותנא תונא דהילך חייב א"כ יש לנו שפיר להביא ראיה ממתניתין גם לענין שהעדאת עדים מחייבה שבועה וליכא לאקשויי ממה נפשך כיון דהילך חייב וממון הנתבע מחייב שבועה כנ"ל, ומ"ש רש"י קס"ד ומשמע דלפי המסקנא אינו כן הוא מפני דלפי המסקנא עיקר ראיית ר' חייא ממתניתין דהילך חייב אינו אלא משום זה הטעם דאי אמרת בשלמא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא אלא אי אמרת הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא כותה בדאורייתא משום דאי לאו הראיה הזאת יש לדחות דמתניתין תקנת חכמים היא והילך פטור אבל זה נשאר גם לפי המסקנא באמת דבשבועה דמתניתין היא מדאורייתא מטעם העדאת עדים מדר' חייא קמייתא.
ג) אך לדברי התוס' עדיין אינו מיושב שהרי כתבו דאנן סהדי נחשב כהודאה וא"כ בודאי ישאר הקושיא כי היכי דהאי מודה להאי האי מודה להאי ואמאי צריכים לישבע, כי לענין הודאה לא הועיל לנו מידי מה דאמרינן הילך חייב וממון הנתבע מחייב שבועה ולא הודאת פיו של הנתבע, דדוקא לענין עדים או לענין אנן סהדי דבאמת מה שהעדים או האנן סהדי מסייעים להנתבע אינו פוטרתו כמו שכתבנו לעיל משום שהנתבע פוסל את העדים ומשום שהאנן סהדי אינו דבר ברור אמת לאמתו לכן אין בכח העדים והאנן סהדי לפטור את הנתבע ולא אתינן עלה לפוטרו אלא מכח ממה נפשך כמו שכתבנו לעיל וא"כ אי ס"ל הילך חייב וליכא לאקשויי ממה נפשך א"כ ליכא לאקשויי כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, אבל לפי סברת התוס' דאנן סהדי חשבינן כהודאת עצמו והיכא דהאי מודה להאי והאי מודה להאי לא אתינן עליה לפוטרו משבועה מכח ממה נפשך כנ"ל רק פטרינן ליה משבועה דכיון שהתובע מודה לנתבע בודאי יפטר משבועה בלאו טעמא דממה נפשך א"כ אף אם נימא דהילך חייב ישאר ג"כ הקושיא אמאי יהיו מחויבים לישבע דכי היכי דהאי מודה להאי האי מודה להאי ואמאי יהיו מחויבים לישבע במתניתין.
ד) עוד יש לתמוה על דברי התוס' שכתבו דאנן סהדי חשיב כאלו מודה ליה דדידיה הוא, והלא כיון שזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי והם מכחישים זה את זה איך יעלה על הדעת לומר שנחשב כאילו הודו זה לזה בשלמא אם נימא דנחשב כהעדאת עדים שפיר יש לומר דאע"פ שהם מכחישים זה את זה מ"מ אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא שיש לכל אחר החצי אבל איך אפשר לומר דהוי הודאה והאי מודה להאי והאי מודה להאי כיון דבאמת מכחישים זה את זה והאי אומר כולה שלי והאי אומר כולה שלי.
ה) ונראה דמה שכתבו התוס' דמאי דתפיס מחשבינן ליה השתא טפי מהעדאת עדים וחשיב כאלו מודה ליה דדידיה הוא אין פירושו דחשיב כאלו כל אחד הודה לחבירו שיש לו החצי דזהו בודאי ליתא כיון שכל אחד ואחד עומד וצועק כולה שלי איך נחשב כאלו הודה לו אלא הכי פירושו לענין העדאת עדים קאמר דאף אם נימא דהעדאת עדים דעלמא אינן מחייבים שבועה מ"מ האי העדאת עדים של אנן סהדי יוכל שפיר לחייב שבועה א"כ ליכא למימר ותנא תונא אדר' חייא קמייתא לענין העדאת עדים שמחייבים שבועה כיון דהאנן סהדי עדיף ואלים מהעדאת עדים דעלמא
ו) והטעם בזה נראה דמשו"ה פשיטא ליה להגמ' דהעדאת עדים של האנן סהדי מחייבים שבועה בודאי אע"פ דהעדאת עדים דעלמא אינם מחייבים שבועה, דבריש הסוגיא איתא במילתא דר' חייא דס"ל דהעדאת עדים מחייבה שבועה סיים ר' חייא כן שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו ומפרש הגמ' שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה כדרבה וכו' פירוש דבהודאת פיו איכא למימר אישתמוטי קמישתמיט אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי כל כך מישתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשוד הוא לגזול חשוד נמי אשבועתא קמ"ל ק"ו ע"ש אלמא שכל הסברא הוא לומר שתהא העדאת עדים גריעה מהודאת פיו אינה אלא משום זה הטעם דבהודאת פיו שייך אישתמוטי אבל בהעדאת עדים כיון שכפר בכל לא שייך אישתמוטי ואמרינן כיון שחשוד לכפור בכל חשוד נמי אשבועתא, א"כ לא שייך לומר כן רק במלוה או פקדון בעלמא אבל במשנתנו דאיירי במציאה ובמקח וממכר דאיכא הני טעמי דאיתא בגמ' בריש המסכת שלא נחזיק אותו לחשוד בשביל שכפר בכל כדאיתא שם דף ג' דאי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר חבראי לאו מידי חסר בה וכו' וכן במקח וממכר איכא ג"כ מורי היתירא דאמר חבראי דמי קיהיב ואנא דמי קיהיבנא וכו' וכיון דאיכא מורי היתירא במציאה ומקח וממכר לומר שאינו נחשב לחשוד וגזלן במה שהוא כופר בכל א"כ לא גרע העדאת עדים מהודאת פיו ובודאי מחויב לישבע שבועה דאורייתא בהאי אנן סהדי דמתניתין אפילו אם נימא דהעדאת עדים דעלמא כגון במלוה ופקדון אינם יכולים לחייב שבועה מדאורייתא.
ז) וכיון דהודאה שכתבו התוס' לאו דוקא הודאה קאמרי אלא באמת עדים הוי דאנן סהדי להאי ואנן סהדי להאי רק שיש להם דין מודה בעצמו לענין זה דאף אם נימא דהעדאת עדים אינן מחייבים שבועה מ"מ עדים כזה מחייבים שבועה לכו"ע וכיון שבאמת לא הוי מודה במקצת רק אנן סהדי לכן שייך לפטור את הנתבע משום דאנן סהדי מסייעים להנתבע כמו שכתבנו לעיל דכיון דהב"ד אינם יודעים ברור אם הפסק שלהם אמת או לא לכן צריך שבועה רק מכח ממה נפשך יש לומר שלא יצטרך לישבע וכיון דמכח ממה נפשך אתינן עלה שייך שפיר לומר דכיון דהילך חייב וממונו של נתבע זוקק לישבע לא שייך לומר ממה נפשך כמו שכתבנו דכיון דעכ"פ מחויב לשלם מחויב לישבע שבועה דאורייתא על השאר א"כ מיושבים דברינו גם לפי מ"ש התוס' דאנן סהדי חשיב כאלו מודה ליה דדידיה הוא.
ח) עוד יש לומר ביאור אחר בדברי התוס' שכתבו דמאי דתפיס מחשבינן ליה השתא טפי מהעדאת עדים וחשיב כאלו מודה ליה דדידיה הוא דאע"ג שכל אחד ואחד טוען כולה שלי ואין אחד מודה לחבירו מ"מ כיון שבאו שניהם לב"ד בשעה שתפסו שניהם וכל אחד יודע דכיון שיראו ב"ד שגם חבירו תופס בה יחזיקו ב"ד את החפץ שהוא של שניהם ומה דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא ואפילו הכי הביא כל אחד ואחד גם את חבירו לב"ד משו"ה נחשב כאלו מודים כל אחד ואחד שיש לחבירו ג"כ מחצית החפץ, והא למה זה דומה לראובן שתובע מנה משמעון ושמעון כופר בכל וראובן אינו יודע מי הם עדיו שיעידו בדבר הלך שמעון אצל עדים ושאל להם אם הם יודעים להעיד איזה דבר בזה והשיבו לו העדים שהם יודעים ששמעון חייב לו לראובן חמשים זוז, והלך שמעון והביא אותם העדים מפני שטעה שב"ד יאמינו לו שכפר בכל יותר מהעדים שאמרו שחייב לו חמשים א"כ אע"פ ששמעון עומד וצווח שאינו חייב לו כלום מ"מ יש מקום לומר שנחשב זה להודאה על החמשים מפני שהוא יודע בעצמו שהעדים יעידו שחייב לו חמשים ואפילו הכי מביאם שמעון בעצמו א"כ נחשב זה להודאה מה שהוא בעצמו מביא עדים לחובתו א"כ כאן נמי כיון שמוליכים ומושכים הטלית לב"ד והם יראו וידעו שהטלית היא של שניהם לכן הוי כמו שזה מודה לזה וזה מודה לזה וכן מצינו בכהאי גונא הודאה שבאה מכח כפירה כגון שהנתבע טוען להד"ם ועדים מעידים שלוה אע"פ שאינם יודעים אם פרע או לאו מ"מ חייב לשלם משום שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אלמא אע"פ שכפר ואמר להד"מ מ"מ חייב לשלם משום דמקרי הודאה שלא פרע א"כ כאן נמי דומה קצת לזה דאע"פ שכל אחד ואחד טוען כולה שלי מ"מ מקרי הודאה במה שבאו לב"ד ביחד והראו לב"ד את הטלית כדתפיסו להו תרווייהו לכן מקרי הודאה קצת, וכונת התוס' היא דאפילו אם נימא דהעדאת עדים דעלמא אינם מחייבים שבועה מ"מ העדאת עדים כזה שמעורב בו ג"כ מודה בעצמו לכו"ע יכול לחייב שבועה, וכיון דסוף סוף אתינן עליה לחייבו מטעם העדאת עדים היינו האנן סהדי ולא משום מודה בעצמו לכן לא שייך לפטור את הנתבע משום שהאנן סהדי מסייע לו כמו שכתבנו לעיל רק מכח ממה נפשך אתינן עלה לכן כיון דס"ל הילך חייב ליכא לאקשויי ממה נפשך דממון הנתבע זוקק לישבע וליכא לאקשויי ממה נפשך.