אור ברסלב

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשבועה

שמעתתא דחצר

פרק א

א) איתא בב"מ ד' ה' ההוא רעיא דהוי מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו אמר ר' זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא אמר ליה אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא אמר ליה שכנגדו קאמינא עכ"ל הגמ'. וראיתי להגאון מהר"מ שיף שהקשה על זה לשיטת רש"י בב"ק ד' ק"ז דס"ל דבפקדון אפילו כופר הכל חייב א"כ אמאי קאמר הגמ' אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע דהיינו אם הדין הוא כר' חייא דס"ל דהעדאת עדים מחייבים שבועה דאוריתא כמו מודה במקצת אז ישבע הרועה על השאר והלא כיון דאיירי בפקדון דחייב שבועה דאורייתא אפילו בכופר הכל א"כ אם אפילו ליתא לדר' חייא והעדאת עדים אין מחייבים שבועה מ"מ יש לנו לומר שחייב שבועה דאורייתא אע"ג דמקרי כופר הכל.

ב) ונראה לתרץ דהנה יש לחקור בכלל על כל עניני השבועות מה ענינם ולמה הם באים ויש לומר בזה שני דרכים:

א) יש לומר דהשבועה באה לברר, היינו אם ראובן תובע מנה משמעון והנתבע כופר בכל ואין להתובע לא עד ולא שאר ראיה ששמעון חייב לו מנה החזיקה התורה שבודאי אין שמעון חייב לו כלום ואין הנתבע צריך לישבע אפילו לברר דבריו דקושטא קאמר דבלא שבועתו נמי החזיקה התורה דהנתבע טוען האמת כיון שהנתבע מוחזק בנכסיו ולהתובע אין שום ראיה והוכחה ששמעון הנתבע חייב לו לכן אין שמעון חייב לישבע כלל אך אם יש לתובע עד אחד שמעיד ששמעון חייב לו מנה לראובן או אם שמעון הודה במקצת אשר בזה אנו רואים שיש ממש בדברי ראובן התובע ויש ספק לומר אולי קושטא קאמר התובע בזה שתובע מנה כיון שהודה לו בחמשים או שהעידו עדים שחמשים חייב לו לכן אמרה תורה שהנתבע מחויב לישבע לברר את הספק הזה שאינו חייב לו יותר מכפי שהנתבע טוען, ונמצא לפי דרך זה שדברי העד אחד או האומדנא של במקצת והעדאת עדים לא עשו רק ספק חיוב והשבועה באה לברר את הספק.

ג) ויש לומר בזה דרך ב' היינו שדברי העד האחד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי, היינו כיון שהעיד עד אחד שחייב לו מנה החזיקה התורה שבודאי חייב לו מנה כדברי העד או כשראובן תובע מנה משמעון והנתבע הודה בחמשים זוז החזיקה התורה שבודאי חייב לו מנה כדברי התובע והשבועה באה לפי זה להכחיש ולהזים את דברי העד או את האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים, היינו כמו ששני עדים כשרים יכולים להזים ולהכחיש את דברי שני העדים כך יוכלו להכחיש את דברי העד אחד על ידי זה שישבע הנתבע להכחיש את העד וכן האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים שהחזיקה התורה בודאי דכיון שתובע ממנו מנה ומודה בחמשים או שהעידו עדים על החמשים זו בודאי חייב לו מנה גם האומדנא הזאת מתכחשת ומתזמת ע"י שבועתו של הנתבע כמו ני עדים המכחישים ומזימים את שני עדים.

ד) ונפקא מינה בין שני הדרכים האלה אם הנתבע לא נשבע אחר כך להכחיש את העד או להכחיש את האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים כגון שאינו יכול לישבע או שנתאלם ונתחרש ואינו נשבע אזי תליא בזה דאם נימא שדברי העד אחד או האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים לא עשו רק ספק חיוב והשבועה באה לברר א"כ אם אף שלא נשבע הנתבע ולא בירר את הספק מ"מ עדיין נשאר בספק ואין מוציאין ממון מספק, אבל אם נאמר כמו שכתבנו בדרך השני שדברי העד אחד או האומדנא של מודה במקצת עושים חיוב ודאי על הנתבע א"כ אם אח"כ לא נשבע הנתבע ולא הכחיש ולא הזים את דברי העד אחד ואת האומדנא של מודה במקצת חייב הנתבע לשלם אע"פ שאין הנתבע יכול לישבע משום שנתחרש או שנתאלם או מחמת סיבה אחרת מ"מ כיון שעכ"פ לא נשבע להכחישם מחויב לשלם דהוי כמו שהביא התובע שני עדים ששמעון חייב לו מנה ושמעון הנתבע לא הכחיש את העדים בודאי מחויב שמעון לשלם לו א"כ גם בעד אחד או במודה במקצת והעדאת עדים כיון שלא נשבע ולא הכחישם חייב לשלם.

ה) ונראה דזה תליא במחלוקת אם אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא דהנה בשבועות ד' מ"ז פליגי אמוראי ותנאי אם אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא דלמאן דס"ל דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם מוכרחים לומר דס"ל שדברי העד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי והשבועה זהו הכחשתם והזמתם של העד והאומדנא הנ"ל לכן ס"ל כשאינו יכול לישבע משלם, דאי הוה ס"ל דדברי העד והאומדנא הנ"ל אין עושים רק ספק חיוב והשבועה באה לברר את הספק א"כ בודאי לא היה לנו לומר שישלם מספק אלא ודאי כדאמרן שדברי העד והאומדנא הנ"ל עושים חיוב ודאי לכן ס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

ו) ומאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם מוכרחים אנו לומר דס"ל דדברי העד והאומדנא הנ"ל אין עושים רק ספק חיוב ולא ודאי חיוב והשבועה באה לברר את הספק ולהוכיח שהנתבע פטור בודאי, כשאינו יכול לישבע ואינו מברר שהנתבע פטור בודאי מ"מ עדיין נשאר בספק ואין מוציאין ממון מספק לכן ס"ל שאינו משלם אע"פ שאינו יכול לישבע, דאם היה ס"ל שדברי העד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי והשבועה זהו הכחשתו והזמתו של העד והאומדנא הנ"ל אמאי ס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם והלא כיון שלא הכחיש את העד ואת האומדנא יש לנו לומר שישלם אלא ודאי כדאמרן דמאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ס"ל דדברי העד והאומדנא אינם עושים אלא חיוב ספק והשבועה באה לברר את הספק וכיון שאינו יכול לישבע עדיין נשאר הספק נאין מוציאין ממון מספק לכן אינו משלם כשאינו יכול לישבע.

ז) ונראה לי לחדש דבר מעתה דלפירוש רש"י דס"ל דבפקדון אפילו כופר הכל חייב נהי דשבועת כופר הכל בפקדון לפירש"י הוא מדאורייתא מ"מ נראה לי דלא אמרינן בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אפילו לדידן דס"ל בשבועת עד אחד ומודה במקצת והעדאת עדים דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם מ"מ בשבועת כופר הכל בפקדון לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם לפירש"י אפילו לדידן.

ח) והטעם בזה הוא דהנה הכי איתא בב"ק ד' ק"ז דרב חייא בר יוסף ס"ל דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב אבל בפקדון בלא הודאה במקצת נמי מיחייב ומאי שנא מלוה כדרבה דאמר רבה וכו' אין אדם מעיז בפני זה שעושה לו טובה הילכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוי מצי למיכפר ביה וכו' אבל בפקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז הלכך אפילו כפר בכוליה רמי רחמנא שבועה עליה כן פירש"י שם ע"ש היוצא מזה שהחלוק הוא בין כופר הכל במלוה לבין כופר הכל בפקדון הוא בזה דבמלוה כיון שעשה לו טובה יש הוכחה דקושטא קאמר הנתבע מה שכפר הכל דאי לאו דקושטא קאמר לא היה יכול להעיז פניו ולכפור הכל כיון שעשה לו טובה שהלוהו אבל בפקדון שלא עשה לו טובה אם הנפקד כפר בכל ליכא הוכחה שהנפקד קושטא קאמר דכיון שלא עשה לו טובה יכול הנפקד לכפור הכל וכיון דליכא הוכחה שהנתבע הנפקד קושטא קאמר לכן רמי רחמנא שבועה עליה עכ"פ יצא לנו מזה שכל השבועה של כופר הכל בפקדון אינו אלא לברר את הספק ע"י שבועתו של הנתבע דבמלוה אין צריך הנתבע לישבע אפילו לברר את הספק שהרי גם בלא שבועתו נתברר לנו דקושטא קאמר הנתבע משום שעשה לו טובה אינו מעיז פניו לכפור הכל אבל בפקדון שלא עשה לו טובה יכול להעיז לכפור הכל ויוכל היות דלאו קושטא קאמר הנתבע לכן צריך לישבע אבל עכ"פ חזינן מזה שגם להתובע ליכא הוכחה דקושטא קאמר וכיון דליכא הוכחה לא להתובע ולא להנתבע ליכא למימר בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם רק לכתחלה צריך הנתבע להוכיח ולברר דקושטא קאמר אבל אם אינו יכול לישבע אין מוציאין ממון מספק כיון שגם התובע אין לו הוכחה דקושטא קאמר.

ט) שהרי כתבנו לעיל שהטעם של מאן דס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם הוא משום דס"ל שדברי העד והאומדנא או מודה במקצת והעדאת עדים עושים חיוב ודאי היינו שהחזיקה התורה כיון שהעיד העד שחייב לו מאה זוז או כיון שהודה הנתבע במקצת הטענה א"כ בודאי קושטא קאמר התובע לכן מחויב לשלם כשאינו יכול לישבע אבל בפקדון לפירש"י כשכופר בכל נהי דליכא הוכחה שהנתבע קושטא קאמר מ"מ כיון שגם להתובע ליכא הוכחה דקושטא קאמר א"כ נשאר הדבר בספק וליכא למימר בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם

י) והנה התוס' בב"מ שם ד' ה' ד"ה ושכנגדו הקשו מ"ש דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמר גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לקמן ד' צ"ח ובנסכא דר' אבא (שבועות ד' מ"ז) ויש לומר הכא אי אמרינן משלם לא שבקת ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו עכ"ל היוצא מדברי התוס' האלה דהא דאמרינן בחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל הוא לפי דקי"ל דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובאמת היה ראוי לומר בחשיד שכנגדו יטול בלא שבועה כלל כמו בנסכא דר' אבא וכמו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא רק משום דאם כן לא שבקת ליה חיי תיקנו רבנן דשכנגדו לא יטול בלא שבועה אבל משמע דבמקום דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא אמרינן גם כן שכנגדו נשבע ונוטל.

יא) ונמצא לפי זה דבמקום שיש הוכחה שהתובע קושטא קאמר בודאי והנתבע כשהוא נשבע הוא נשבע להכחיש ולהזים את דברי העד וההוכחה והאומדנא של התובע התם דוקא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם והתם אמרינן שאם הנתבע הוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל, אבל במקום דליכא הוכחה לא להתובע ולא להנתבע והנתבע כשהוא נשבע אינו נשבע רק להוכיח ולברר את הספק דקושטא קאמר התם לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואם הנתבע הוא חשוד לא אמרינן שם שכנגדו נשבע ונוטל, א"כ מתורץ בזה הקושיא הנ"ל של מהר"ם שיף דשפיר קאמר הגמ' אם איתא לדר' חייא משתבע משום דהגמ' מסיק שכנגדו קאמינא היינו שיהא כנגדו נשבע ונוטל, א"כ דוקא אם איתא לדר' חייא דהעדאת עדים מחייבת שבועה מדאורייתא כמו מודה במקצת דאיכא אומדנא והוכחה שהתובע קושטא משתבע התם דוקא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל משום שיש הוכחה שהתובע קושטא קאמר אבל אם ליתא לדר' חייא והעדאת עדים אינה מתחייבת שבועה כמודה במקצת א"כ נהי דאפילו כופר הכל מחויב לישבע מדאורייתא לפירש"י מ"מ כיון שאין שום הוכחה להתובע דקושטא קאמר לכן לא אמרינן בזה שכנגדו נשבע ונוטל כמו דלא אמרינן בכופר בפקדון מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאינו מחויב לישבע בכופר הכל בפקדון לפרש"י רק לכתחלה לברר ולהוכיח את הספק דקושטא קאמר אבל לא אמרינן לא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא שכנגדו נשבע ונוטל ושפיר קאמר הגמ' אם איתא לדר' חייא ומתורץ בזה הקושיא הנ"ל לפירש"י.

פרק ב

א) ובדברינו אלה יש לתרץ עוד קושיא אחת שהקשו התוס' ב"ק ק"ז לפירש"י מהא דפ' השואל דף צ"ז וז"ל התוס' שם ב"ק דף ק"ז אבל קשה דבפ' השואל גבי הא דמוקי מתניתין דהתם כשיש עסק שבועה ביניהם ומוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת משמע דלא מחייב שבועה אלא א"כ יש חדא דקמודה והתם כר' חייא בר יוסף וכו' עכ"ל התוס' ופירוש הדברים דהנה התם בב"מ דף צ"ז איתא השואל את הפרה שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת ומתה המשאיל אומר שאולה מתה (אשאל אחת ושכר אחת קאי) ביום שהיתה שאולה מתה (קאי אשאלה היום ושכרה למחר) בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב עכ"ל המשנה והקשה הגמ' על זה שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן ור' יוחנן דס"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף ומוקי הגמ' כגון שיש עסק שבועה ביניהם היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם משכחת לה רישא בב' וסיפא בג' והיינו דהגמ' מוקי דאיירי שטענו שתי פרות או שלשה ועל הפרה האחת הודה לו במקצת ועל השלישית אמר איני יודע לכן חייב דמתוך שאינו יכול לישבע משלם, וקושית התוס' הוא דלפירש"י דס"ל דבפקדון אפילו כופר הכל חייב היה לנו לומר אפילו בחדא פרה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אם השואל טוען איני יודע אם ביום שהיתה שאולה מתה או ביום שהיתה שכורה מתה ולמה לן שיודע השואל במקצת הטענה, דס"ל להתוס' דלפירש"י הוי כופר הכל בפקדון כמו מודה במקצת במלוה וכמו דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כשאומר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא במלוה כך כשאומר איני יודע בכל יש לנו לומר בפקדון מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולכן הקשו התוס' למה מוקי הגמ' שם כשהודה במקצת והלה אומר איני יודע גם כשכופר בכל יש לנו לאוקמיה ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

ב) ובדברינו מתורץ הקושיא הזאת דלפירש"י אע"ג דס"ל שגם כופר הכל בפקדון חייב שבועה דאורייתא מ"מ לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם בכופר הכל בפקדון דנהי דבפקדון מעיז ומעיז ויוכל אדם לכפור הכל בשקר כיון שלא עשה לו טובה וליכא הוכחה דקושטא קאמר הנתבע מ"מ לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דהא דאמרינן מתוך הוא משום דס"ל דדברי העד אחד והאומדנא של מודה במקצת עושים חיוב ודאי והשבועה היא הכחשה והזמה וכיון שכופר בכל וליכא הוכחה דהתובע קושטא קאמר נהי שגם להנתבע אין לו הוכחה דקושטא קאמר נשאר הדבר בספק ומחויב הנתבע לישבע שבועה דאורייתא לברר את הספק וכשאינו יכול לישבע לא נתברר הספק ואין מוציאין ממון מספק לכן הוצרך הגמ' לאוקמיה רישא בב' פרות וסיפא בג' פרות היינו שהנתבע מודה במקצת לכן אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משא"כ אם הנתבע היה כופר בכל לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

ג) אך יתר הקושיות שהקשו התוס' לפירש"י אינו מתורץ בדברינו כגון הקושיא שהקשו התוס' מההיא דשבועות דף מ"ג המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון אמר לו הלוה למלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה חייב, אלמא דכשהמלוה כופר הכל פטור וכשהמלוה הודה במקצת חייב, והתם בפקדון הוא, ולפירש"י יקשה מ"ש אם המלוה כופר הכל או מודה במקצת כיון דס"ל לרש"י כופר הכל בפקדון חייב יש לנו לומר שיתחייב המלוה לישבע אפילו כשכופר בכל, והתם ליכא לתרץ כמו שתירצנו דהרי התם לא איירי כלל לענין מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אלא חייב ופטור קתני שאם המלוה מודה במקצת חייב ואם כופר בכל פטור ולפירש"י תימה מ"ש מודה במקצת מכופר הכל לענין פקדון דהא ס"ל שגם כופר הכל חייב, וכן הקשו מההיא דמנורה בת עשרה ליטרין ע"ש וגם זה אינו מתורץ בדברינו.

ד) ובכל זאת מפני חומר הקושיות הנ"ל על פירש"י נ"ל שיש להקל קצת גם הקושיות הנ"ל ואף שהוא דוחק גדול לומר כן מ"מ יש ליישב קצת דברי רש"י, והיינו דהא דקתני במתניתין שאם הלוה תובע מהמלוה הסלע היתר על החוב והיינו שאומר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה כופר בכל ואומר לו סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה ואין המשכון שוה יותר על החוב המלוה פטור וכן הא דקתני דכשהמלוה הודה במקצת ואמר לו חמשה דינרים היה שוה והיינו שמודה לו בדינר אחד שהמשכון שוה יותר על החוב וכופר בשלשה דינרים המלוה חייב, האי חייב או פטור יש לפרש לפירש"י לפי דרכנו דלאו חייב לישבע המלוה קאמר כשמודה במקצת ולאו פטור המלוה קאמר כשכופר בכל דבמתניתין לא הוזכר כלל חייב לישבע או פטור מלישבע כי אין שום חילוק לדברי רש"י בין כופר הכל למודה במקצת בפקדון, אלא מה דקתני חייב או פטור אעיקר חיובא דממון קאי ולא על השבועה והיינו דלפי מה שכתבנו לדידן דקי"ל דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם הוא משום שתפסה התורה בודאי שאם ראובן תובע מנה משמעון ושמעון מודה במקצת חייב לו שמעון לראובן כל המנה בודאי בלא שום ספק דהוי כאלו שני עדים העידו ששמעון חייב לראובן מנה רק שאם נשבע שמעון להכחיש את האומדנא הזאת אז פטור שמעון מכפירתו והוי כמו שהביא שני עדים להזים או להכחיש את העדים אבל כל זמן שלא נשבע להכחיש את האומדנא יש עליו חיוב ממון בודאי ומחויב לשלם וגם אמרינן דמסתמא לא ישבע הנתבע לשקר דכיון שהאומדנא של התובע או דברי העד הם אמיתיים מסתמא לא ישבע הנתבע להכחישם ואם בתוך כך נעשה שמעון אלם או חרש או סבה אחרת אירע לו שאינו יכול לישבע הרי זה משלם כמו שהביא ראובן שני עדים א"כ שייך שפיר לומר במתניתין חייב ופירושו חייב לשלם תיכף שהודה המלוה במקצת מחויב המלוה תיכף לשלם את הסלע היתר על החוב ומסתמא לא ישבע הנתבע לשקר להכחיש את האומדנא של מודה במקצת ושייך למיתני חייב לשלם תיכף ונהי שאם נשבע המלוה והכחיש והזים את האומדנא הנ"ל נפטר המלוה מ"מ שייך לומר חייב לשלם תיכף כשהודה במקצת כמו שאם הביא ראובן שני עדים ששמעון חייב לו מנה שייך בודאי למיתני חייב תיכף אע"ג שאם יבואו עדים ויכחישו ויזימו את העדים הראשונים בודאי יפטור שמעון מלשלם מ"מ כל זמן שלא הביא עדים אחרים להכחיש ולהזים את העדים הראשונים שייך שפיר לומר חייב שהרי העדים עשו עליו חיוב ודאי ומסתמא לא ימצא עדים להכחישם ולהזימם א"כ כאן במודה במקצת ובהעדאת עד אחד שייך ג"כ לומר שחייב לשלם לו ממון תיכף דנהי שיכול להכחיש ולהזים את דברי העד אחד או האומדנא של מודה במקצת מ"מ כל כמה שלא נשבע להכחישם שייך לומר חייב לשלם, וכן כתבו המפרשים לענין נסכא דר' אבא דכיון שהעד מחייבו שבועה דאורייתא ולא נשבע להכחישו הרי הוא כשנים עיין תוס' ב"ב דף ל"ד ובשאר מפרשים.

ה) וכן כשהמלוה כופר הכל דקתני פטור לא פטור משבועה קאמר דבודאי מחויב המלוה לישבע לברר את הספק רק פטור מממון קאמר דכיון שהמלוה כפר בכל אין עליו חיוב ממון דאפילו אם לא ישבע המלוה ע"י שיעשה אלם או חרש או ע"י סבה אחרת אשר יארע לו למלוה ולא יוכל לישבע לברר ולהוכיח בבירור אמיתת דבריו כי קושטא קאמר מ"מ פטור המלוה מלשלם ושפיר שייך למיתני ביה פטור מלשלם ועוד דכיון שאין לנו הוכחה דהתובע קושטא קאמר כי ספק הוא אצלנו אמרי דמסתמא ישבע הנתבע ויברר דבריו אע"ג שיש עליו שבועה של בירור מ"מ שבועה מילתא אחריתי היא, ואע"ג שיש עליו חיוב שבועה לברר מ"מ שייך למיתני ביה פטור מממון שהרי בלאו הכי יש על המלוה שבועה שאינה ברשותו כדאיתא בפ' המפקיד דף ל"ד ואפילו הכי תני פטור אלמא דשבועה מילתא אחריתי היא ולא איירי בה א"כ כאן נמי אע"ג שיש על המלוה חיוב שבועה לברר את הספק מ"מ מיתני ביה שפיר פטור מממון.

ו) ובזה נראה לי ליישב מה שהקשו המפרשים על הרי"ף והרא"ש דהנה בגמ' דב"מ דף ל"ה יש כמה אוקימתות בהך מתניתין דשבועות הנ"ל אם איירי שהמלוה נשבע שבועה שאינה ברשותו או איירי שאינו נשבע שבועה שאינה ברשותו מחמת שהלוה מאמינו או שיש עדים שנגנבה ורב אשי מוקי התם ואמר זה נשבע וזה נשבע זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה והקשה הגמ' שם א"כ כשטוען הלוה ואמר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה אמאי פטור המלוה והלא מיגו דמשתבע מלוה שאינו ברשותו לישתבע נמי ע"י גילגול כמה היה שוה ומוקי לה הגמ' תהא במאמינו היינו שהלוה מאמין למלוה שאינו ברשותו, והרי"ף והרא"ש פירשו למתניתין כדברי רב אשי דזה וזה נשבע א"כ תימה הוא כיון דאיירי מתניתין שהמלוה נשבע שאינו ברשותו אמאי קתני במתניתין פטור והלא יש לנו לומר שיתחייב המלוה שבועה לישבע כמה היה שוה ע"י גילגול שנשבע שאינו ברשותו, ולדברינו ניחא דס"ל להרי"ף והרא"ש דכיון דחזינן דאביי ורב אשי ס"ל דמתניתין איירי שהמלוה נשבע שבועה שאינה ברשותו וכן רבה ורב יוסף שאמרו דאיירי שיש עדים שנשרפה או שנגנבה לא אמרו אלא ארישא אבל בסיפא בטענת לוה משמע דס"ל לרבה ורב יוסף ואביי ורב אשי דאיירי שהמלוה נשבע שאינה ברשותו וממילא נשבע ג"כ כמה היה שוה ע"י גילגול מ"מ שפיר תני במתניתין פטור גבי מלוה וזהו כדאמרן דחייב ופטור דקתני בכולה מתניתין לאו לענין שבועה קתני רק לענין עיקר חיוב ממון קתני דבסיפא כיון שהמלוה הוא מודה במקצת נתחייב תיכף לשלם בחיוב ודאי כיון דהתורה החזיקה בודאי כיון שזה תובע מנה וחבירו מודה במקצת האומדנא הזה מגיד לט שהוא חייב כל המנה ומסתמא לא ישבע ולא יכחיש את הבירור הזה וגם אם יולד לו איזה סבה שלא ישבע הנתבע ישלם ושפיר שייך למיתני חייב לשלם וברישא כשהמלוה כופר הכל אע"ג שהמלוה מחויב לישבע לפירש"י משום דכופר הכל בפקדון חייב ולדברי הרי"ף והרא"ש שפסקו כאמוראי הנ"ל מחויב המלוה לישבע שאינו ברשותו וע"י גילגול מחויב לישבע כמה היה שוה מ"מ שייך שפיר למיתני פטור מלשלם שהרי בזה אין אנו אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום שהוא שבועה דרבנן ואין אנו אומרים בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שפסקו כל הפוסקים וכן פסק מרן המחבר סימן ע"ה סי"ד ועיין ש"ך סימן ע"ב ס"ק מ"ז וסמ"ע שם ס"ק ל"ט ושייך שפיר למיתני פטור מממון אע"פ שמחויב לישבע השבועות הנ"ל וכן עוד קושיות שהקשו התוס' על פירש"י יש ליישב בזה במקום דקתני חייב או פטור סתמא ולא קתני בפירוש חייב לישבע ופטור משבעה יש לומר דעל חיוב ממון קתני ולא על השבועה.

פרק ג

א) והנה מרן המחבר סימן ע"ה סי"ד פסק דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן פסקו כל הפוסקים וכ"כ התוס' ב"מ דף ה' ד"ה ותקנתא לתקנתא וכ"כ התוס' שם דף ג' ד"ה ובכולי דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ והנה הקצוה"ח סימן צ"ב ס"ק י' הקשה מנא הא מילתא שפסקו כל הפוסקים דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ דבשלמא אם היה מדרבנן מה דאמרינן בשבועה דאורייתא מתוך שאיל"מ שייך לומר דבשבועה דרבנן לא תיקנו תקנתא לתקנתא כיון דהשבועה בעצמה אינה אלא תקנתא דרבנן לא תיקנו בזה תקנה לתקנה לומר מתוך שאיל"מ דבשבועה דאורייתא אינו אלא תקנתא דרבנן לומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל כיון דהא דקי"ל דבשבועה דאורייתא אמרינן מתוך שאיל"מ הוא מדאורייתא דילפינן מקרא דכתיב שבועת ד' תהיה בין שניהם כדאיתא בשבועות מ"ז א"כ גם בשבועה דרבנן יש לנו לומר מתוך שאיל"מ ואין זה תקנתא לתקנתא אלא שהם נצרכו לתקן שצריך לישבע וממילא כשאין יכול לישבע משלם כי כך הוא דינה של השבועה דמתוך שאיל"מ והיא חדא תקנה ולא תקנתא לתקנתא.

ב) ובדברינו תתורץ גם הקושיא הזאת דלפי מה שכתבנו הא דאמרינן מתוך שאיל"מ הוא מפני דס"ל שדברי העד א' או האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים עושים חיוב ודאי והשבועה זהו הכחשה והזמה לדברי העד א' ולהאומדנא של מודה במקצת לכן ס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ, ומאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ הוא משום דס"ל שדברי העד א' והאומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ספק והשבועה באה לברר את הספק, לכן ס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ משום שעדיין נשאר בספק ואין מוציאין ממון מספק, א"כ יש לט לחקור על שבועות דרבנן מה ענינם משום מה תיקנוה רבנן או משום שחז"ל תפסו כי בודאי חייב לו והשבועה באה להכחיש ולהזים, או דילמא משום דמספקא לן שמא חייב לו או לאו והשבועה באה לברר את הספק, הרי חזינן מדאמרינן בשבועות ד' מ"א מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה א"כ יש ראיה מזה דשבועות דרבנן לא תיקנו מטעם ודאי חיוב אלא משום דמספקא לן שמא חייב או לא והשבועה באה לברר את הספק דאם נימא דמה שתיקנו רבנן לישבע הוא משום דברירא להו שחייב בודאי והשבועה באה להכחיש ולהזים א"כ אמאי לא נחתינן לנכסיה אם לא נשבע להכחיש ולהזים אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דמשום ספק תיקנו חז"ל לישבע לברר את הספק לכן כשלא נשבע לא נחתינן לנכסיה דעדיין ספק הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא, א"כ ניחא מה שפסקו כל הפוסקים דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ דלא שייך לומר מתוך שאיל"מ רק כשהחיוב הוא בודאי והשבועה באה להכחיש ולהזים אבל היכא שהשבועה היא משום בירור הספק לא שייך לומר מתוך שאיל"מ וכיון דשבועת דרבנן משום בירור הספק הוא לכן פסקו כל הפוסקים דלא אמרינן מתוך שאיל"מ בשבועה דרבנן.

ג) והנה על הפוסקים הנ"ל שפסקו דשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ הקשו מהסוגיא דשבועות שם ד' מ"א דקחשיב הגמ' מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן והקשו על הפוסקים הנ"ל אמאי לא חשיב נמי החילוק הזה דבשבועה דאורייתא אמרינן מתוך שאיל"מ ובשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ א"כ משמע דדמיין להדדי שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא. ובתרווייהו אמרינן מתוך שאיל"מ, ובדברינו ניחא שזה נכלל בזה דכיון דאמרינן בגמ' דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיה שמעינן מזה ממילא דלא אמרינן מתוך שאיל"מ דכיון דלא נחתינן לנכסיה שמעינן מזה שהשבועה באה לברר את הספק ולא תפסו חז"ל שבודאי חייב לו רק דמספקא לן שמא חייב לו והשבועה באה לברר את הספק וכיון דמשום ספק הוא שמכינן ממילא דלא אמרינן מתוך שאיל"מ כנ"ל.

ד) ואדרבה זה עדיפא מזה, דהנה אפילו למאן דאמר דלא אמרינן מתוך שאיל"מ אפילו בשבועה דאורייתא היינו דוקא כשאינו יכול לישבע אזי אינו משלם אבל אם יכול לישבע ואינו רוצה לישבע בודאי נחתינן לנכסיה בשבועה דאורייתא, דנהי דס"ל שדברי העד א' או האומדנא של מודה במקצת אין עושים רק חיוב ספק ואין מוציאין ממון מספק מ"מ היינו דוקא כשאינו יכול לישבע אבל אם יכול לישבע ואינו רוצה בודאי נחתינן לנכסיה מטעם דהוי כאלו הודה שחייב לו לחבירו או מחמת טעמים אחרים, והנה אם הגמ' היה משמיענו דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ אז היה מקום לומר דדוקא כשאינו יכול לישבע אז אינו משלם בשבועה דרבנן אבל אם יכול ואינו רוצה לישבע נחתינן שפיר לנכסיה כמו בשבועה דאורייתא למ"ד דלא אמרינן מתוך שאיל"מ דאע"ג דמשום ספק באה השבועה לברר מ"מ כשיכול ואינו רוצה לישבע נחתינן לנכסיה כן היה מקום לומר בשבועה דרבנן דנהי דלא אמרינן מתוך שאיל"מ דהשבועה משום ספק באה לברר מ"מ כשיכול לישבע ואינו רוצה נחתינן לנכסיה לכן קמ"ל הגמ' דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיה אפילו כשיכול לישבע ואינו רוצה דמזה תרתי שמעינן מינה חדא שמעינן מזה כי חז"ל כשתיקנו לישבע לא תפסו בודאי שחייב לו והשבועה באה להכחיש רק משום דמספקא להו לחז"ל שמא חייב לו או לא והשבועה באה לברר את הספק דאם לא כן הוה נחתינן לנכסיה ושמעינן מזה ממילא דלא אמרינן מתוך שאיל"מ בשבועה דרבנן ועוד שמעינן מזה עדיפא מיניה דאפילו כשיכול לישבע רק שאינו רוצה אפילו הכי לא נחתינן לנכסיה, ואם הגמ' היה משמיענו החידוש דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ לא שמעינן אלא חדא אבל כשיכול לישבע ואינו רוצה לא היינו יודעים, והיה מקום לומר דנחתינן לנכסיה כשיכול ואינו רוצה, ואע"ג דלענין שבועה דאורייתא הוי הדבר איפכא ולא ידעינן דאמרינן מתוך שאיל"מ מהא דאמר הגמ' דנחתינן לנכסיה כשיכול לישבע ואינו רוצה דיוכל היות דדוקא כשיכול לישבע ואינו רוצה נחתינן לנכסיה אבל כשאינו יכול לישבע יוכל היות דלא אמרינן מתוך שאיל"מ, מ"מ האי מילתא דאמרינן מתוך שאיל"מ בשבועה דאורייתא אין זה חידוש וכמה משניות ומימרות אמוראים איכא בזה דאמרינן מתוך שאיל"מ בשבועה דאורייתא ואין זה חידוש לאשמועינן דאמרינן בשבועה דאורייתא מתוך שאיל"מ לכן נקט החידוש לענין שבועה דרבנן בתרתי דשמעינן מזה דלא אמרינן מתוך שאיל"מ בשבועה דרבנן ועוד שמעינן מזה דאפילו כשיכול לישבע ואינו רוצה ג"כ לא נחתינן לנכסיה.

פרק ד

א) ובזה שכתבנו יש לבאר סוגא במס' שבועות ד' מ"ז אשר היא תמוה מאוד והיא עמוקה מני ים דשם במשנה בראש הפרק איתא שכנגדו חשוד על השבועה אזי נשבע התובע ונוטל היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי ר' יוסי ר' מאיר אומר יחלוקו, ושם בגמ' ד' מ"ז איתא חזרה שבועה למקומה להיכן חזרה אמר רב אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני (לשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל על לא תגזול וכו' אבל ב"ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון רש"י) רבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחויב לה (על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא ישלם, רש"י) אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וט' אלא הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה וכו' אמר ר' אבא הוה מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם עכ"ל הגמ'.

ב) היוצא לנו מהסוגיא הזאת דמהא דאמרי רב ושמואל דכשמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת המלוה נפסד המלוה ואינו גובה שטרו משום שכבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו מזה דייק הגמ' דס"ל לרב ושמואל בשניהם חשודים חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון, וגם דייק הגמ' מזה דרב ושמואל לא ס"ל הא דר' אבא דס"ל דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאיתא התם רב ושמואל האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה ע"ש) והטעם בזה צריך לומר כמו"ש התוס' שם ד"ה מתוך דלמאן דס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ס"ל דאפילו מת לוה בחיי מליה גם כן מחויב לשלם דכיון שאיני יכול לישבע לא זה ולא זה משלם הנתבע דלא שנא מחויב התובע שבועה ולא שכא מחויב הנתבע שבועה ואינו יכול לישבע אותו שחייב שבועה משלם הנתבע ע"ש בתוס'.

ג) והוא תמוה דכיון דבמקום שהנתבע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם הנתבע א"כ מכ"ש שיש לנו לומר שאם התובע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע יפסיד התובע כיון שאין התובע נשבע כפי חיובו אית לנו לומר שיפסיד התובע דאם הסברא הזאת מועלת להוציא ממון מיר הנתבע משום שאינו יכול לישבע כפי חיובו א"כ מכ"ש שיש לנו לומר שתועיל הסברא הזאת להחזיק הממון ביד הנתבע וכיון שהתובע אינו יכול לישבע יפסיד התובע ואיזה סברא הוא לומר כן שאם התובע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם לו הנתבע את מעותיו.

דא ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל והוכחנו שהטעם מה דאמרינן מתוך שאיל"מ הוא משום שהאומדנא של מודה במקצת או דברי העד עושה חיוב ודאי והשבועה היא ההכחשה וההזמה של החיוב הזה א"כ אין שייך לומר שישלם הנתבע רק אם הנתבע מודה במקצת או שיש עד אחד שמחויב הנתבע שבועה אז שייך לומר שישלם הנתבע משום דאמרינן מתוך שאיל"מ היינו כיון שיש על הנתבע חיוב ודאי ולא הכחיש את החיוב הזה בשבועה לכן ישלם הנתבע אבל אם התובע מחויב לישבע ואינו יכול לישבע אמאי ישלם הנתבע והלא החיוב שבועה כשם שעושה חיוב ודאי על הנתבע אם הנתבע מחויב לישבע כך עושה החיוב שבועה פטור ודאי על הנתבע אם התובע מחויב שבועה ואינו נשבע ואמאי ישלם הנתבע בשביל זה שהתובע אינו יכול לישבע

ה) וז"ל הר"ן על הסוגיא דשם ואיכא למידק טובא אשמעתין היכי מוכחינן דרבותינו שבארץ ר' אבא דהא ודאי מצי אמר במתניתין חזרה שבועה לסיני דאע"ג דאיהו ס"ל מחויב שבועה שאיל"מ הני מילי היכא דאין שכנגדו מחויב שבועה כגון בנסכא דר' אבא אי נמי בשכנגדו מחויב שבועה ויכול לישבע כעין משנתנו בשאין התובע חשוד אבל בשהתובע חשוד שפיר מצי אמר ר' אבא דמתוך שאינו יכול לישבע מפסיד אע"ג דלדידיה ליתא אלא שבועת התקנה וכו' ומהאי טעמא נמי קשיא לן מאי דאמר בשמעתין ורב ושמואל האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה דאלמא רב ושמואל דאמרי חזרה שבועה לסיני לא מצי דרשי שבועת ה' תהיה בין שניהם כדר' אבא ואמאי לא היה ודאי אפשר דאית להו דר' אבא דמחויב שאי"ל משלם ואפילו הכי אמר במתניתין חזרה שבועה לסיני דכיון דתובע מחויב לישבע שבועה של דבריהם ואינו יכול לישבע הפסיד כדאמר איהו גופיה במת לוה בחיי מלוה עכ"ל הר"ן שם ע"ש מה שדחק, לתרץ הקושיות הנ"ל.

וא והריטב"א על מס' שבועות שם דף מ"ז כתב וז"ל דכיון דאמרינן דרבותינו שבבבל רב ושמואל וכו' לית להו דר' אבא דנסכא וכן דאית ליה דר' אבא דנסכא לית ליה כרב ושמואל וכו' וזהו תימה דהא ר' אמי גופיה דתני כר' אבא אית ליה נמי דרב ושמואל דאיהו אמר לקמן עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואנן קי"ל נמי כרב ושמואל בההיא דמת לוה בחיי מלוה וקי"ל כר' אבא בכוליה תלמודא עכ"ל הריטב"א שם ע"ש מה שדחק מאוד לבאר את הסוגיא ועיין בתוס' וברשב"א ובר"ן ובהגהות הגר"א על מס' שבועות דף מ"ז ובשאר מפרשים מה שהקשו על הסוגיא הזאת ומה שהאריכו ודחקו מאוד ליישב את הסוגיא ואת ההלכה ע"ש בדבריהם.

ז) ונראה דהסוגיא הזאת דשבועות נבנית על היסודות האלה, דהנה כתבנו לעיל דבשבועה דאורייתא נחלקו התנאים והאמוראים מה ענינה ולמה היא באה כי מאן דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ ס"ל דדברי העד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי והשבועה זהו ההכחשה והזמה לדברי העד או להאומדנא של מודה במקצת לכן ס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ, ומאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ הוא משום דס"ל שדברי העד א' או האומדנא של מודה במקצת לא עשו רק חיוב ספק והשבועה באה לברר את אמתת שהנתבע קושטא קאמר בלא שום ספק לכן ס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ שהרי אם אפילו לא נשבע ולא נתברר הדבר דקושטא קאמר הנתבע מכל מקום עדיין נשאר הדבר בספק ואין מוציאין ממון מספק.

דא וזהו דוקא בשבועה דאורייתא פליגי אם אמרינן מתוך שאיל"מ או לא אבל בשבועה דרבנן כתבנו לעיל דליכא למ"ד שיסבור דשבועה דרבנן מטעם ודאי תקנה חז"ל לכן מודים כו"ע דלא אמרינן בשבועה דרבנן מתוך שאיל"מ, וגם ס"ל דלא נחתינן לנכסיה בשבועה דרבנן אפילו כשיכול לישבע ואינו רוצה, והוא משום דשבועה דרבנן לא משום ודאי חיוב תקנוה, אך את זה יש לחקור בשבועה דרבנן משום מאי נתקנה או מטעם ספק או מטעם בירור דלכתחלה, היינו שיש לומר דכל השבועות שתיקנו חז"ל לישבע לא תיקנו רק שיברר לכתחלה את אמתת דבריו ולא משום שנסתפקו חז"ל אולי קושטא קאמר התובע או הנתבע רק כיון שהתורה לא רמי שבועה עליה והחזיקה התורה דבודאי קושטא קאמר ואין עליו שום שבועה מדאורייתא לכן גם חז"ל החזיקו כן דבודאי קושטא קאמר רק דלכתחלה מחויב לברר אמיתת דבריו ע"י שבועה שתיקנו חז"ל שישבע, ויוכל היות שאין הדבר כן רק חז"ל כיון שתיקנו שמחויב לישבע מדרבנן נסתפקו באמת אם קושטא קאמר אם לאו, ושבועתו לא הוי בירור דלכתחלה רק בירור הספק הוא וכשלא נשבע נשאר הדבר בספק אם חייב לו או לא.

ט) והנה אם הנתבע מחויב שבועה דרבנן אין שום נפקא מינה בחקירתנו הנ"ל אם הוא מטעם בירור דלכתחלה או משום בירור הספק דבין כך ובין כך לכתחלה צריך הנתבע לישבע לברר אמתת דבריו מדרבנן אפילו אם נימא דשבועתו אינו אלא מטעם בירור לכתחלה מ"מ עכ"פ צריך לישבע מדרבנן לכתחלה לברר דבריו, ובדיעבד אם לא נשבע הנתבע אינו משלם אפילו אם נימא דשבועתו היא משום בירור הספק מ"מ כיון שאינו אלא ספק חיוב ולא ודאי חיוב לכן אין מוציאין ממון מספק כמו שכתבנו לעיל דמשום האי טעמא לא אמרינן בשבועה דרבנן מתוך שאיל"מ וגם לא נחתינן לנכסיה משום שאין מוציאין ממון מספק.

ו) אך הנפקא מינה בחקירתנו הנ"ל הוא אם התובע חייב לישבע שבועה דרבנן, כגון שהוציא שטר על חבירו וטען הלוה השבע לי שלא פרעתיך דאיכא על המלוה חיוב שבועה מדרבנן כדאיתא והתובע הוא חשוד או כשראובן תובע משמעון מנה ושמעון מודה במקצת ושניהם חשודים דמצד הדין היה ראוי להיות שראובן יטול מעותיו בלא שבועה אפילו אם התובע לא היה חשוד דכיון ששמעון הנתבע אינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד יש לנו לומר דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם רק דרבנן תיקנו שהתובע לא יטול בלא שבועה לכן אם התובע הוא חשוד גם כן היינו ששניהם חשודים דאז לא יכול התובע לישבע את השבועה שחייבוהו חכמים לישבע או בפוגם שטרו דאיכא ג"כ על המלוה התובע חיוב שבועה מדרבנן והתובע הוא חשוד על השבועה ואינו נשבע אזי תליא בזה דאם נימא דכל שבועות דרבנן אינם אלא משום בירור דלכתחלה, א"כ אם התובע הוא חשוד ואינו נשבע אפילו הכי אמרינן שהנתבע מחויב לשלם דנהי דרבנן רמו על התובע חיוב שבועה לברר לכתחלה מ"מ אין התובע נפסד בשביל זה שלא בירר אמתת דבריו ומחויב הנתבע לשלם לו, אבל אם נימא דכל שבועות שתיקנו רבנן הוא משום שנסתפקו חז"ל אם אמת בפי התובע או לא א"כ אם התובע הוא חשוד על השבועה ואינו נשבע לברר את הספק א"כ נשאר הספק במקומו ואין מוציאין ממון מספק, זהו היסוד הראשון.

יא) היסוד השני הוא כי הגמ' בסוגיא הזאת ס"ל דכל השבועות דרבנן כגון החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל והפוגם שטרו והבא ליפרע מנכסי יתומים וכיוצא בהם כל השבועות השנוים במשנה בריש פרק כל הנשבעים כולם שוים הם או כולם מטעם בירור דלכתחלה הם או כולם מטעם בירור הספק הם כי אין סברא לומר שהשבועות השנוים במשנה אחת יהיו חלוקים זה מזה שקצת מהם יהיו משום בירור דלכתחלה וקצת מהם יהיו משום בירור הספק בודאי לא מסתבר לומר כן רק כל השבועות השנוים במשנה כולם שוים הם זהו היסוד השני.

יב) היסוד הג' הוא דס"ל לרב פפא דהספק שיש להסתפק בשבועה דרבנן אם הוא מטעם בירור דלכתחלה או אם הוא מטעם בירור הספק זהו תליא אם אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא, לפי מה שכתבו לעיל דהפלוגתא אם אמרינן מתוך שאיל"מ או לא תליא אם דברי העד א' או האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים אם עושים חיוב ודאי או חיוב ספק דאם אמרינן שדברי העד א' והאומדנא הנ"ל עושים חיוב ודאי אמרינן מתוך שאיל"מ ואם דברי העד א' והאומדנא הנ"ל עושים חיוב ספק לא אמרינן מתוך שאיל"מ, הילכך אם אמרינן מתוך שאיל"מ דדברי העד והאומדנא הנ"ל עושים חיוב ודאי א"כ כשהנתבע הודה במקצת או שיש עד א' לחייבו והנתבע הוא חשוד על השבועה ותיקנו חז"ל שהתובע נשבע ונוטל אין סברא לומר דהשבועה של התובע באה לברר את הספק היינו דמספקא להו לרבנן אולי קושטא קאמר הנתבע או לא לכן צריך התובע לישבע לברר את הספק בדאי אין שום סברא לומר כן דכיון שהתורה חשבה את דברי העד א' והאומדנא הנ"ל לחיוב ודאי היינו שהנתבע מחויב בודאי לשלם, איך יחשבו רבנן את דברי העד א' והאומדנא הנ"ל לחיוב ספק ולומר שהתובע מחויב לישבע לברר את הספק והלא אין כאן ספק כלל אלא ע"כ צריך לומר שהשבועה שתיקנו רבנן שהתובע ישבע ויטול ולא יטול בלא שבועה אינו אלא כדי לברר לכתחלה אבל בדיעבד אין התובע נפסד אף אם לא נשבע התובע כיון דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ, לכן היכא שהתובע הוא ג"כ חשוד היינו ששניהם חשודים ס"ל חזרה שבועה למקומה ומתוך שאיל"מ ומאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ והוא משום דס"ל שדברי העד והאומדנא של מודה במקצת לא עשו על הנתבע רק חיוב ספק ולא חיוב ודאי איהו סובר דמה שתיקנו רבנן דהיכא שהנתבע חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ולא יטול בלא שבועה שבועתו היא כדי לברר את הספק אם הוא חייב או לא, א"כ אם התובע הוא ג"כ חשוד היינו ששניהם חשודים אית לנו לומר חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין כיון שהתובע מחויב ישבע לברר את הספק ולא נשבע לברר משום שהוא חשוד לכן נשאר הדבר בספק ואין מוציאין ממון מספק, זהו היסוד השלישי.

יג) ובזה יתבאר הסוגיא בס"ד דממילתא דרב ושמואל דס"ל דכשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה נפסדים בני מלוה דייק הגמ' מזה לענין שניהם חשודים דס"ל לרב ושמואל דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין, וגם דייק הגמ' מזה דרב ושמואל לא ס"ל להא דר' אבא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וממילתא דר' אבא דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ דייק הגמ' מזה דר' אבא ס"ל לענין שניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, וגם דייק הגמ' דר' אבא ס"ל לענין שאם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה שהיורשים בני מלוה נשבעים שבועת יורשים ונוטלים:

יד) והטעם בזה הוא דר' אבא כיון דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ וס"ל דדברי העד אחד והאומדנא של מודה במקצת עושים חיוב ודאי א"כ מוכרח לומר דהא דקתני במשנה בריש פ' כל הנשבעים גבי חשוד שכנגדו נשבע ונוטל אינו אלא משום בירור דלכתחלה ולא משום בירור הספק, א"כ אם אינו נשבע כגון שהתובע הוא ג"כ חשוד היינו ששניהם חשודים אין התובע נפסד לכן דייק הגמ' דר' אבא דס"ל דאמרינן מתוך שאי"ל משלם ס"ל לענין שניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ, ועוד דייק הגמ' מזה דהא דקתני במשנה שם בריש פ' כל הנשבעים דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרעו אלא בשבועה הוא ג"כ מטעם בירור דלכתחלה אבל אם אינו נשבע אינו נפסד כמו שכתבנו לעיל דס"ל לרב פפא שכל השבועות השנויים במשנה בריש פ' כל הנשבעים שוים הם א"כ אם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה ס"ל לר' אבא דיורשים נשבעים שבועת יורשים ונוטלים אע"ג שאינם יכולים לישבע השבועה שתיקנו רבנן לאביהם שישבע שלא פרעו מ"מ גובין היורשים גם בלא השבועה הזאת דכיון שכל השבועות דקתני במשנה בריש פ' כל הנשבעים אינן אלא משום בירור דלכתחלה לכן בדיעבד לא נפסדו היתומים בני המלוה נמצא דממלתא דר' אבא דס"ד דאמרינן מתוך שאיל"מ שפיר יש למידק תרתי מילי דדייק הגמ' חדא דבשניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ ועוד יש למידק דהיכא דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אין היורשים נפסדים רק נשבעים שבועת יורשים ונוטלים, והכל הוא מטעם אחר דשבועות דרבנן לא תיקנו לברר שום ספק רק משום דלכתחלה תיקנוה ובדיעבד לא נפסד גם אם לא בירר.

טו) וממילתא דרב ושמואל דס"ל כשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה נפסדים בני מלוה דייק הגמ' מזה דס"ל לרב ושמואל לענין שניהם חשודים דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין והוא דכיון דס"ל דכשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה שנפסדים בני מלוה אלמא דס"ל לרב ושמואל דהשבועה דקתני במשנה בריש פרק כל הנשבעים שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה, דאם היה משום בירור דלכתחלה לא היו מפסידים בני מלוה אפילו אם לא נשבעו שבועת אביהם שתיקנו לו רבנן שישבע שלא פרעו אלא ודאי ס"ל לרב ושמואל דהשבועה דקתני במתניתין בריש פרק כל הנשבעים שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה א"כ השבועה דקתני במשנה שם בריש פ' כל הנשבעים שהחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ואינו נוטל בלא שבועה השבועה הזאת היא ג"כ מטעם בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה כמו שכתבנו דס"ל לרב פפא שכל השבועות השטים בריש פ' כל הנשבעים דין אחד להם או כולם מטעם בירור דלכתחלה או כלם מטעם בירור הספק וכיון דחזינן דס"ל לרב ושמואל לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים דהשבועה היא מטעם בירור הספק א"כ גם לענין חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל הוא ג"כ מטעם בירור הספק, א"כ אם התובע ג"כ אינו יכול לישבע משום שהוא ג"כ חשוד היינו ששניהם חשודים מוכרח לומר דס"ל לרב ושמואל דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין כיון דמשום בירור הספק הוא א"כ אם לא נשבע נשאר הספק כמו שהיה ואין מוציאין ממון מספק.

טז) וממילא דייק הגמ' מזה דרב ושמואל לית להו דר' אבא דאמר דאמרינן מתוך שאינו יכול לישע משלם והוא כמו שכתבנו לעיל דמאן דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ ס"ל דדברי העד א' והאומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי ולא חיוב ספק א"כ מוכרח לומר שהשבועה שתיקנו חז"ל לענין חשוד שכנגדו נשבע ונוטל אינו אלא משום בירור דלכתחלה ולא משום בירור הספק וכיון שאינו אלא משום בירור לכתחלה א"כ אם לא נשבע התובע החשוד היינו שהיו שניהם חשודים יש לנו לומר שלא יפסיד התובע רק יש לנו לומר חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ כמו דס"ל לר' אבא וכן לענין אם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה יש לנו לומר שלא יפסידו בני מלוה כיון שאינו אלא משום בירור דלכתחלה, וכיון דרב ושמואל ס"ל לענין מת לוה בחיי מלוה דמפסדי בני מלוה וכן לענין שניהם חשודים ס"ל לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין לכן דייק הגמ' שפיר דרב ושמואל לא ס"ל הא דר' אבא, וס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ כל זה הוא סברת רב פפא בסוגיא הנ"ל אליבא דמ"ד במתניתין בהיו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה.

פרק ה

א) והנה שם במשנה בריש פ' כל הנשבעים איתא היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי ר' יוסי ר' מאיר אומר יחלוקו ובגמ' שם ד' מ"ז איתא אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן (ר' יוסי אומר יחלוקו או ר' מאיר אומר יחלוקו) א"ל לא ידענא הילכתא מאי א"ל לא ידענא איתמר אמר ר"י בר מניומי אמר רב נחמן ר' יוסי אומר יחלוקו וכן תני רב זביד ב"ר אושעיא ר' יוסי אומר יחלוקו איכא דאמרי וכו' עביד רב נחמן עובדא יחלוקו עכ"ל והתוס' בב"מ ובשבועות שם הקשו כיון דרב נחמן עבד עובדא דיחלוקו א"כ פליג רב נחמן על ר' אבא דס"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם דלר' אבא כיון דס"ל מחויב שבועה שאיל"מ ס"ל בשניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ ורב נחמן כיון דס"ל בשניהם חשודים כר' יוסי דיחלוקו וגם עבד עובדא יחלוקו א"כ לא ס"ל כר' אבא וס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ ועל זה הקשו התוס' מרב נחמן דבפ' השואל ד' צ"ז הקשה הגמ' על רב נחמן ממתניתין דשם ומוקי לה רב נחמן בשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאיל"מ אלמא דס"ל לרב נחמן הא ר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ תירצו התוס' דרב נחמן בודאי לא ס"ל הא דר' אבא כיון דעבד עובדא יחלוקו רק דמתניתין דפ' השואל מוקי רב נחמן כר' מאיר דס"ל כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ ע"ש בתוס' ולפי זה לית הלכתא כרב נחמן דעבד עובדא יחלוקו כיון דקי"ל כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ וכן כמה פוסקים דחו מהלכה הך מילתא דרב נחמן דעבד עובדא כר' יוסי דיחלוקו משום דקי"ל כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ ע"ש בתוס' ובשאר מפרשים שדחקו מאוד בזה לקיים מילתא דר' אבא ומילתא דרב נחמן דעבד עובדא יחלוקו.

ב) ולפי מה שכתבנו אין סתירה כלל מדברי רב נחמן דעבד עובדא יחלוקו למילתא דר' אבא דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ, דלפי מה שכתבנו דהא דפליגי רב ושמואל ור' אבא אם אמרינן חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון או אמרינן חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ כתבנו לעיל דתליא בזה אם השבועות דרבנן דקתני באותה המשנה הוא מטעם בירור הספק או משום בירור דלכתחלה דאם הוא משום בירור דלכתחלה א"כ בשניהם חשודים לא נפסד התובע אע"ג שאינו נשבע לברר ואם השבועות הם משום בירור הספק א"כ נפסד התובע אם אינו נשבע לברר את הספק דאין מוציאין ממון מספק, א"כ יש להבין מאי טעמא דר' יוסי דאמר יחלוקו איך ס"ל לר' יוסי בהך תקנתא שתקנו רבנן שכנגדו נשבע ונוטל היינו שלא יטול התובע בלא שבועה וממה נפשך לא אתי שפיר דאם שבועות התובע הוא מטעם בירור לכתחלה אמאי אית ליה לר' יוסי יחלוקו היינו שהתובע נפסד מחצה הלא היה לנו לומר שהתובע לא יפסיד כלל כיון דשבועתו אינה אלא משום בירור דלכתחלה ואם נימא דשבועת התובע היא משום בירור הספק ג"כ תימה אמאי אית ליה לר' יוסי יחלוקו הלא יש לנו לומר שהתובע יפסיד הכל כיון דהשבועה באה לברר את הספק והתובע לא נשבע ונשאר הדבר בספק כמו שהיה א"כ יש לנו לומר שהתובע יפסיד הכל ואין מוציאין ממון מספק.

ג) והנה התוס' בשבועות כתבו דטעמא דר' יוסי דס"ל יחלוקו משום קנסא דקנסינן ליה לפי שהוא חשוד ע"ש, וכיון שהוא מטעם קנס אין הכרח בדברי ר' יוסי לידע מדבריו את מי קניס כי יוכל היות דר' יוסי ס"ל דהשבועות שתיקנו רבנן משום בירור דלכתחלה הוא ומדינא היה ראוי לומר בשניהם חשודים שלא יפסיד התובע כלל כיון שאינו אלא משום בירור דלכתחלה רק משום קנסא קנסו ליה להתובע בחצי לכן ס"ל לר' יוסי יחלוקו, ואיכא נמי למימר איפכא דס"ל לר' יוסי שהשבועות שתיקנו רבנן הוא משום בירור הספק ומדינא היה ראוי לומר בשניהם חשודים שלא יטול התובע כלל כיון שלא נשבע התובע ונשאר הדבר בספק לא נוציא ממון מספק רק משום קנסא קנסינן ליה לנתבע במחצה משו"ה קאמר ר' יוסי יחלוקו.

ד) וכיון דע"כ טעמא דר' יוסי דאמר יחלוקו לאו מדינא קאמר רק משום קנסא א"כ ר' אבא ורב ושמואל כולהו מצו סברי כר' יוסי דאמר יחלוקו, דדוקא בדברי ר' מאיר דלית ליה שום קנסא כלל רק מדינא קאמר חזרה שבועה למקומה ואין לנו הכרח איך לפרש את דברי ר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה אם פירושו הוא חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין או חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ וחזינן דרבותינו שבבבל אמרי חזרה שבועה לסיני ורבותינו שבארץ ישראל אמרי חזרה שבועה למחויב לה, שפיר קאמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל ורבותינו שבארץ ישראל ר' אבא דכיון דחזינן דרב ושמואל ס"ל ביתומים מן היתומים כשמת לוה בחיי מלוה דהיתומים בני מלוה מיפסדי משום שאינן יכולין לישבע שבועה דרבנן הרי חזינן דס"ל לרב ושמואל דשבועות דרבנן נתקנו משום בירור הספק א"כ כשאנו רואים בשניהם חשודים אליבא דר"מ דס"ל חזרה שבועה למקומה וכן הוא אליבא דדינא לר' מאיר ולית ליה לר"מ שום קנסא בשניהם חשודים א"כ בודאי מפרשים רב ושמואל למילתא דר"מ דאמר חזרה שבועה למקומה היינו לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פירעון דכיון שהתובע אינו יכול לישבע שבועה דרבנן נפסד התובע, וכיון דחזינן דר' אבא ס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ ומוכרח לומר דס"ל לר' אבא דשבועות דרבנן נתקנו משום בירור לכתחלה כמו שכתבנו לעיל א"כ בודאי מפרש ר' אבא מילתא דר' מאיר דס"ל חזרה שבועה למקומה היינו למחויב לה ומתוך שאיל"מ.

ה) וכל זה היינו במילתא דר' מאיר דלית ליה שום קנסא בשניהם חשודים אבל אליבא דר' יוסי דס"ל בשניהם חשודים יחלוקו והיינו שקנסו את החשוד במחצה יוכלו שפיר רב ושמואל ור' אבא ליסבור כר' יוסי דרב ושמואל אע"ג דס"ל ביתומים מן היתומים דמיפסדי היתומים בני המלוה וגם ס"ל בשניהם חשודים דמדינא נפסד התובע הכל והוא משום דס"ל לרב ושמואל דשבועות דרבנן משום בירור הספק ניתקנו מ"מ מצי סברי כר' יוסי שקנסו חכמים לנתבע שגם הוא מפסיד החצי לכן יחלוקו, וכן ר' אבא אע"ג דסבר דאמרינן מתוך שאיל"מ וגם ס"ל בשניהם חשודים דמדינא לא מפסיד התובע משום דשבועות דרבנן משום בירור דלכתחלה ניתקנו מ"מ מצי סבר ר' אבא דקנסו חכמים להתובע במחצה לכן יחלוקו כר' יוסי

ו) ואף אם נימא דרב ושמואל ור' אבא הם בעצמם כיון שהם מפרשים מילתא דר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה א"כ מסתמא ס"ל כר' מאיר למר כדאית ליה חזרה שבועה לסיני ומר כדאית ליה חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ ולית להו לרב ושמואל ור' אבא הא דר' יוסי דקניס את אחד מהם במחצה דזהו שינויא דחיקא לומר אליבא דר' מאיר קאמרי ולהו לא ס"ל הא דר' מאיר ומסתמא כיון שהם מפרשים טעמו של ר' מאיר מסתמא ס"ל כותיה ולא ס"ל יחלוקו כר' יוסי מ"מ היינו דוקא הם בעצמם רב ושמואל ור' אבא דטרחו עצמם לפרש טעמא דר' מאיר מסתמא ס"ל כותיה אבל שאר אמוראים דס"ל מתוך שאיל"מ כר' אבא או ס"ל כרב ושמואל בהא כשמת לוה בחיי מלוה דמפסדי היתומים בני המלוה נהי שיש להוכיח גם מדבריהם כמו שיש להוכיח מדברי רב ושמואל ור' אבא בפירושא דהאי מילתא דר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה אם הפירוש הוא חזרה שבועה לסיני או חזרה שבועה לנתבע מ"מ כיון דשאר האמוראים לא מצינן שיטרחו לפרש בהדיא את דברי ר' מאיר א"כ שפיר נוכל לומר דס"ל כר' יוסי שיחלוקו משום דקניס ליה לתובע או לנתבע במחצה.

ז) ובזה מתורץ קושית התוס' שהקשו על רב נחמן דעבד עובדא יחלוקו ובפ' השואל משמע דס"ל לרב נחמן כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ ובדבריו מתורץ הדבר שאין זה שום סתירה כלל דנהי דס"ל לרב נחמן כרבי אבא דאמרינן משאיל"מ אשר מזה יש להוכיח דהשבועות שתיקנו חכמים הוא מטעם בירור דלכתחלה כמו שכתבנו לעיל ומוכרח גם רב נחמן לפרש מילתא דר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה היינו חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון, מ"מ רב נחמן מצי סבר כר' יוסי דיחלוקו משום שקנסו חכמים להתובע במחצה, שהרי בדברי רב נחמן אין אנו רואים שום הוכחה שיסבור כר' מאיר ולא כר' יוסי שהרי רב נחמן אינו מפרש טעמא דר' מאיר כמו שמפרש ר' אבא בפירוש טעמא דר' מאיר א"כ מצי סבר רב נחמן שפיר יחלוקו כר' יוסי אע"ג דס"ל כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ.

ח) ובזה מיושב עוד קושיא עצומה דרבא ג"כ ס"ל כר' אבא כדאמרינן בפ' השואל דף צ"ח דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאיל"מ, וכן בשבועות מ"ז אמר רבא כותיה דר' אבא מסתברא אלמא דס"ל לרבא כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ ובשבועות דף מ"ז איתא אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן (ר' יוסי אומר יחלוקו או ר' מאיר אומר יחלוקו) אמר ליה לא ידענא הלכתא מאי אמר ליה לא ידענא עכ"ל אלמא דמספקא ליה לרבא אם יחלוקו או לא, ולדברי התוס' דס"ל דמאן דס"ל כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ לא מצי סבר כר' יוסי דיחלוקו רק מוכרח לומר חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ א"כ תימה מאי מספקא ליה לרבא אם הלכה כר' יוסי דס"ל יחלוקו או הלכה כמ"ד חזרה שבועה למקומה והלא כיון דס"ל לרבא דאמרינן מתוך שאיל"מ א"כ בודאי אין הלכה כר' יוסי דאמר יחלוקו אלא הלכה כר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה וכמו שפירש ר' אבא דהיינו שחזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ אלא ודאי כדאמרן שאין זה סתירה כלל ומאן דס"ל כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ מצי סבר שפיר כר' יוסי דס"ל יחלוקו.

ט) והנה מרן בשו"ע סימן צ"ב ס"ז פסק שאם היו שניהם חשודים חזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ ומרן הרמ"א פסק וכתב וז"ל וי"א דיחלוקו וכן נראה לי לדון דהמוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל הרמ"א וכן הש"ך שם ס"ק כ"ט הכריע להלכה דיחלוקו ע"ש בש"ך ובשאר פוסקים שדחקו מאוד לקיים את שני הדברים האלה לפסוק כרב נחמן דיחלוקו ולפסוק כר' אבא דס"ל מתוך שאיל"מ כי הרי"ף והתוס' ושאר פוסקים דחו מהלכה את דברי רב נחמן דס"ל יחלוקו אע"ג דקי"ל כרב נחמן בדיני ורב נחמן עבד עובדא דיחלוקו בכל זאת דחו הרבה פוסקים את דברי רב נחמן מהלכה משום מילתא דר' אבא דקי"ל כותיה דאמרינן מתוך שאיל"מ ומשמע בגמ' דמאן דס"ל מתוך שאיל"מ ס"ל לענין שניהם חשודים חזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ והש"ך ושאר ראשונים שפסקו כרב נחמן וכר' אבא דחקו מאוד ליישב את הדברים, ובדברינו מיושב הכל בס"ד בלא שום דוחק כלל וכלל.

פרק ו

א) עוד הקשו התוס' בב"מ ובשבועות וכן הקשו שאר ראשונים דאמרינן בשבועות דף מ"ח האי דיינא דעבד כרב ושמואל עביד דעבד כר' אלעזר עביד והיינו דר' אלעזר פליג על מילתא דרב ושמואל ביתומים מן היתומים, דס"ל לרב ושמואל כשמת לוה בחיי מלוה מפסדי היתומים בני המלוה משום שאינם יכולים לישבע השבועה דרמו רבנן עליה שלא פרעו ור' אלעזר פליג על זה וס"ל שהיורשים בני המלוה נשבעים שבועת היורשים ונוטלים, וכיון דהגמ' שם דף מ"ז ס"ל דרב ושמאל לא ס"ל הא דר' אבא וכיון דקי"ל הלכה כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ א"כ ממילא אין הלכה כרב ושמואל ואמאי קאמר הגמ' האי דיינא דעביד כרב ושמואל עבוד, ועוד הקשו דרב אמי סבר כר' אבא דבשבועות דף מ"ז איתא אמר רבא כותיה דר' אבא מסתברא דתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ובדף מ"ח משמע דמספקא ליה לרב אמי אם הלכה כרב ושמואל או לא דאיתא התם שלחוה בי רבי אמי אמר כולי האי שלחו לי וכו' אלא אמר רב אמי עמד בדין ומת וכו' ע"ש.

ב) ונראה לתרץ ע"פ מה שכתבנו לעיל ביסוד השני דרב פפא ס"ל שכל השבועות השטים במשנתנו בפ' כל הנשבעים כולם שוים הם וכיון דחזינן דרב ושמואל ס"ל לענין היתומים מן היתומים דמפסדי היתומים בני המלוה משום שאינם יכולים לישבע שמעינן מזה דס"ל לרב ושמואל שהשבועות דפ' הנשבעים נתקנו משום בירור הספק ולא משום בירור דלכתחילה א"כ השבועה שתיקנו בחשוד שיהא כנגדו נשבע ונוטל ולא יטול בלא שבועה נתקן ג"כ משום בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה כיון שכל השבועות דפ' הנשבעים שוים הם וכיון שהשבועה של החשוד שתיקנו שכנגדו לא יטול בלא שבועה נתקנה משום בירור הספק שמעינן מזה דהאומדנא של מודה במקצת או דברי העד א' אין עושים חיוב ודאי רק חיוב ספק לכן צריך התובע לישבע לברר את הספק וממילא לא אמרינן מתוך שאיל"מ כיון שאינו עושה עושה רק חיוב ספק כל זה כתבנו לעיל לדברי ר' מאיר דלא חזינן מדבריו שום שינוי בשבועת חשוד משאר שבועות דרבנן השנוים בפ' כל הנשבעים.

ג) אבל לר' יוסי כיון דחזינן אצלו מילתא חדתא בשבועות חשוד היינו מה דס"ל לר' יוסי יחלוקו וע"כ מחצה הוא מטעם קנס ואינו מבורר בדברי ר' יוסי את מי קנס אם את התובע קניס ר' יוסי במחצה או את הנתבע קניס ר' יוסי במחצה אבל כיון דעכ"פ שבועת החשוד אינו שוה לר' יוסי לשאר שבועות שהרי בשאר שבועות לא שמעינן ליה לר' יוסי שיאמר יחלוקו כשאינו יכול לישבע רק בחשוד לבד שמעינן ליה לר' יוסי שיאמר יחלוקו, וכיון שכן לר' יוסי יוכל היות שגם רב ושמואל יסברו דאמרינן מתוך שאיל"מ דאע"ג דס"ל לרב ושמואל ביתומים מן היתומים דמיפסדי היתומים בני המלוה משום שאינם יכולים לישבע א"כ משמע מזה שהשבועה שתיקנו רבנן שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה שהרי אם היה משום בירור דלכתחלה אמאי מיפסדי היתומים בני המלוה מ"מ בחשוד על השבועה שתיקנו רבנן שכנגדו נשבע ונוטל ולא יטול בלא שבועה זה יוכל היות שהוא משום בירור דלכתחלה משום שהאומדנא של מודה במקצת או דברי העד א' שחייבו שבועה את החשוד עשו חיוב ודאי ואמרינן מתוך שאיל"מ ובדין היה שכנגדו יטול בלא שבועה רק משום בירור דלכתחלה הצריכו חכמים לישבע וכשגם התובע הוא חשוד ואינו יכול לישבע היינו ששניהם חשודים היה ראוי לומר שלא יפסיד התובע כלל רק משום קנסא קניס ליה ר' יוסי במחצית דכיון דחזינן לר' יוסי דשבועת החשוד אינה שוה לשאר שבועות א"כ יוכל היות שהשבועה שתיקנו רבנן בחשוד שהתובע לא יטול בלא שבועה הוא משום בירור דלכתחלה והשבועה שתיקנו חז"ל שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום בירור הספק דאע"ג דאינן שוים השבועות דרבנן זה לזה שהרי תקנת שכנגדו נשבע ונוטל הוא משום בירור דלכתחלה והשבועה שתיקנו חז"ל שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום בירור הספק מ"מ לר' יוסי ע"כ שבועת חשוד נשתנה משאר השבועות דתני התם במשנה בריש פרק כל הנשבעים.

ד) ונהי דרב ושמואל בעצמם כיון שהם מפרשים מילתא דר' מאיר מסתמא כר' מאיר ס"ל מ"מ שאר אמוראים דס"ל כרב ושמואל בהאי מילתא דיתומים מן היתומים דמפסדי היתומים בני המלוה כשמת לוה בחיי מלוה ובמילתא דר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה מוכרחים גם הם לפרש כרב ושמואל דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון, דכיון שגם הם ס"ל דיתומים מן היתומים מיפסדי היתומים בני המלוה א"כ ס"ל ע"כ דהשבועה שתיקנו חכמים לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים משום בירור הספק הוא א"כ גם השבועה שתיקנו חז"ל בשכנגדו חשוד על השבועה שהתובע לא יטול בלא שבועה הוא גם כן מטעם בירור הספק לר' מאיר כיון דלר' מאיר כל השבועות שבמשנה בריש פ' כל הנשבעים שוים הם א"כ מוכרחים לפרש במילתא דר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה היינו חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון, מ"מ כל זה הוא בפירושא דמילתא דר' מאיר אבל כל שאר האמוראים הם בעצמם מצו סברי כר' יוסי דיחלוקו וס"ל דנשתנה שבועת החשוד משאר שבועות דרבנן לכן אע"ג דס"ל לשאר האמוראים בהא מילתא כרב ושמואל דיתומים מן היתומים מפסדי היתומים בני המלוה והוא משום דשבועת היתומים משום בירור הספק נתקנה מ"מ שבועת החשוד שתיקנו חז"ל שכנגדו נשבע ונוטל מצי סברי דמשום בירור דלכתחלה נתקנה ושפיר מצי סברי דאמרינן מתוך שאיל"מ כיון דס"ל כר' יוסי דיחלוקו וקנסו את התובע במחצה ונשתנה שבועת חשוד משאר שבועות רבנן ויוכל היות שגם רב ושמואל מודים דלר' יוסי נשתנה שבועת חשוד משאר שבועות דרבנן רק דרב ושמואל ס"ל כר' מאיר ואם אפילו נימא דאליבא דר' מאיר קאמרי רב ושמואל ולהו לא ס"ל מ"מ אליבא דר' מאיר ודאי מוכרחים לפרש כן הא דאמר ר' מאיר חזרה שבועה למקומה היינו לסיני קאמר כיון דס"ל לרב ושמואל ביתומים מן היתומים דמפסדי היתומים בני המלוה וכיון דס"ל לר' מאיר דשוים הם כל השבועות דרבנן זה לזה ולכן קאמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל דודאי רב ושמואל מוכרחים לפרש כן דברי ר' מאיר דחזרה שבועה לסיני קאמר ואין כאן לא שבועה ולא פרעון.

ה) ובזה מתורץ הקושיא שהקשו התוס' ושאר ראשונים אמאי קאמר הגמ' האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד לענין יתומים מן היתומים דמפסדי בני המלוה והלא מהגמ' מוכח דמאן דס"ל כרב ושמואל דבני מלוה נפסדים מוכרח לומר דלא ס"ל כר' אבא דמחויב שבועה שאיל"מ וכיון דקי"ל כר' אבא א"כ ליתא לדרב ושמואל ואם איתא לדרב ושמואל ליתא לדרבי אבא ובדברינו ניחא דכיון דהלכה כר' יוסי דאמר יחלוקו וס"ל דנשתנה שבועת חשוד משאר השבועות דרבנן א"כ ממילתא דרב ושמואל דאיירו לענין שבועת היתומים דנתקנה מטעם בירור הספק אין ראיה מדבריהם לענין שבועת חשוד שיהא ג"כ מטעם בירור הספק ושפיר יוכל להיות שבועת החשוד מטעם בירור דלכתחלה לר' יוסי אע"ג דשבועת היתומים מטעם בירור הספק הוא דדוקא לר' מאיר קאמר הגמ' דכולם שוים הם אבל לר' יוסי ע"כ אינם שוים וכיון דשבועת חשוד הוא משום בירור דלכתחלה שפיר מצי סברי כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ וקנסינן להתובע בחצי לר' יוסי ובשבועת היתומים מיפסדי בני מלוה כשמת לוה בחיי מלוה משום דהשבועה של היתומים נתקנה משום בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה

ו) ולכאורא יש להקשות על דברינו דא"כ מנא ליה לרב פפא דרבותינו שבבל הם רב ושמואל, דהיינו דמפני דחזינן דס"ל לרב ושמואל ביתומים מן היתומים דמפסדי היתומים בני המלוה לכן ס"ל ג"כ בשניהם חשודים דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון ולית להו להא דר' אבא, מנא ליה לרב פפא הא אולי ס"ל לרב ושמואל גם כן כר' יוסי דשבועת חשוד נשתנה משאר שבועות דרבנן ולכן אע"ג דס"ל לרב ושמואל ביתומים מן היתומים דמפסדי היתומים בני המלוה משום דשבועתם הוא משום בירור הספק מ"מ בשניהם חשודים ס"ל לרב ושמואל כר' יוסי דיחלוקו לפי דמשום בירור לכתחלה ניתקנה שבועת החשוד וס"ל לרב ושמואל גם כן הא דר' אבא כמו דאמרינן אליבא דשאר האמוראים דס"ל כהא דרב ושמואל ביתומים מן היתומים וס"ל בשניהם חשודים כר' יוסי דיחלוקו וס"ל כר' אבא א"כ יוכל היות שגם רב ושמואל בעצמם ס"ל ג"כ כנ"ל.

ז) ונראה דהא דאמרי רבותינו שבבבל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון וכן הא דאמרי רבותינו שבארץ ישראל חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם לא איירו כלל מענין זה אם הלכה כר' מאיר או כר' יוסי רק איירו בפירושא דהאי מילתא דר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה רבותינו שבבבל מפרשים דהכי היא כונת ר' מאיר היינו דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון, ורבותינו שבא"י מפרשים דכונת ר' מאיר היא מה דאמר חזרה שבועה למקומה היינו חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ אבל אם רבותינו שבבבל ורבותינו שבא"י ס"ל כר' מאיר או לא מזה לא איירי הגמ' כלל ויוכל היות דס"ל כר"מ ויוכל היות דס"ל כר' יוסי דיחלוקו ואליבא דר' מאיר קאמרי רבותינו שבבבל חזרה שבועה לסיני אבל הם ס"ל כר' יוסי דיחלוקו וכן רבותינו שבא"י דאמרי אליבא דר"מ חזרה שבועה למחייב לה ומתוך שאיל"מ יוכל היות ג"כ דס"ל כר' מאיר ויוכל היות דס"ל כר' יוסי דיחלוקו.

ח) לכן רב פפא דאמר רבותינו שבבבל רב ושמואל ורבותינו שבא"י ר' אבא לא איירי ג"כ מענין ההלכה אם פסקו רבותינו שבבבל ושבא"י כר' מאיר או כר' יוסי רק בפירושא דהאי מילתא דר' מאיר איירי רב פפא דרבותינו שבבבל היינו רב ושמואל הם מפרשים מילתא דר' מאיר חזרה שבועה לסיני ורבותינו שבא"י היינו ר' אבא מפרש מילתא דר' מאיר דחזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ, וכיון דרב פפא לא איירי מענין ההלכה כלל רק בפירושא דר' מאיר איירי א"כ שפיר קאמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל ורבותינו שבא"י ר' אבא דאף אם נימא דרב ושמואל ורבי אבא ס"ל כר' יוסי דיחלוקו היינו דקנסו במחצה את התובע או את הנתבע מ"מ בפירושא דמילתא דר' מאיר מוכרח לומר כן כדברי רב פפא דרב ושמואל כיון דס"ל ביתומים מן היתומים דמפסדי היתומים בני המלוה א"כ ע"כ ס"ל דתקנתא דרבנן שתיקנו ביתומים הוא משום בירור הספק א"כ בשניהם חשודים לר"מ ג"כ נפסד התובע כיון שלא נשבע נשאר הדבר בספק, ונהי דיוכל היות דרב ושמואל ס"ל כר' יוסי דיחלוקו ונשתנה שבועת החשוד משבועת היתומים ויוכל היות לר' יוסי כי שבועת היתומים היא מטעם בירור הספק ושבועת החשוד היא מטעם בירור לכתחלה מ"מ לר' מאיר דלא חזינן ממנו שום השתנות בשבועת היתומים משבועת החשוד א"כ לדידיה שוים הם שבועת החשוד לשבועת היתומים וכיון דרב ושמואל ס"ל דשבועת היתומים היא משום בירור הספק א"כ שבועת החשוד נמי היא משום בירור הספק לר' מאיר א"כ ס"ל לרב ושמואל דהא דאמר ר' מאיר חזרה שבועה למקומה היינו חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון וכן לר' אבא הוא איפכא אע"ג דיכול היות דר' אבא ס"ל כר' יוסי דיחלוקו מ"מ בפירושא דמתניתין אליבא דר"מ מוכרח לפרש חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ.

ט) ואם נימא דאליבא דר' מאיר קאמרי רב ושמואל ור' אבא ולדידהו לא ס"ל יוכל היות דבאמת ס"ל לרב ושמואל ור' אבא כר' יוסי דיחלוקו רק דמילתא דר' מאיר מפרשי רב ושמואל ור' אבא ויוכל היות לפי זה שגם רב ושמואל ס"ל כר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ כיון דלר' יוסי אינו דומה שבועת חשוד לשאר שבועות כמו שכתבנו לשאר האמוראים דס"ל כותיה, ומאי דאמרינן רב ושמואל האי שבועת ד' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה היינו דלר' אבא דרשינן שבועת ד' תהיה בין שניהם דאמרינן מתוך שאיל"מ אבל לרב ושמואל דלא ס"ל האי דינא דמתוך שאיל"מ מאי דרשי ביה בהאי קרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם אם נימא שגם רב ושמואל ס"ל האי דינא דמתוך שאיל"מ צריך לומר שהקשה הגמ' לרב ושמואל אליבא דר' מאיר מאי דרשי ביה בהאי קרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם.

פרק ז

א) עוד מילתא דתמיהה טובא איכא בהאי סוגיא דאיתא התם (דף מ"ח) לענין מילתא דרב ושמואל הנ"ל ורב אמי סבר שיש חילוק שאם עמד המלוה בדין עם יורשי הלוה ואח"כ מת המלוה אז אמרינן שכבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אבל אם לא עמד המלוה בדין ומת אזי נשבעים היורשים שבועת היורשים ונוטלים ורב נחמן פליג על זה ואמר שאין חילוק בין שעמד בדין או לאו רק אם איתא לדרב ושמואל איתא אי ליתא ליתא ופריך הגמ' אלמא מספקא ליה לרב נחמן אם איתא לדרב ושמואל או לא והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ותירץ הגמ' לדבריו דר"מ קאמר וליה לא ס"ל ע"כ ת"ד הגמ' ע"ש.

ב) מפשטות דברי הגמ' אלה משמע דדברי ר' יוסי שאמר יחלוקו בשניהם חשודים אמר יחלוקו גם ביתומים מן היתומים לכן הקשה הגמ' אמאי מספקא ליה לרב נחמן אם איתא לדרב ושמואל ביתומים מן היתומים אם מפסדי היתומים בני המלוה או לא מפסדי והאמר ר"י בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו לענין שניהם חשודים א"כ גם לענין היתומים מן היתומים יש לנו לומר שיחלוקו וכן פירש רש"י וז"ל יחלוקו גבי שניהם חשודים דדמיא להא שאין אחד מהם יכול לישבע אלמא ליתא להא דרב ושמואל עכ"ל רש"י אלמא משמע מרש"י ג"כ דכיון דעבד ר נחמן עובדא יחלוקו בשניהם חשודים ס"ל גם ביתומים מן היתומים יחלוקו דדמיא זה לזה שאין אחד מהם יכול לישבע, והדבר תמוה חדא שהתוס' בשבועות וכן שאר ראשונים כתבו דטעמא דר' יוסי דאמר יחלוקו בשניהם חשודים הוא משום שקנסו רבנן לחשוד מפני שהוא חשוד א"כ משמע דדוקא בחשוד ס"ל לר' יוסי ולרב נחמן יחלוקו אבל ביתומים מן היתומים דלא שייך שם קנסא לא ס"ל לר' יוסי ולרב נחמן יחלוקו ועוד דשם דף מ"ח ע"ב איתא איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו ליה ליתי מר נעקרא להא דרב ושמואל אמר להו איכפלי ואתאי כל הני פרסי למעיקרא להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשים נשבעים שבועת יורשים ונוטלים עכ"ל הגמ' אלמא דביתומים מן היתומים לא ס"ל לרב נחמן יחלוקו רק ס"ל כרב ושמואל דמפסדי היתומים בני המלוה לגמרי ולא גבו כלל ובפוגם שטרו ומת ס"ל לרב נחמן דבני המלוה לא מיפסדי כלל רק גבו הכל אלמא דלא ס"ל לרב נחמן יחלוקו בשבועת היתומים רק בשניהם חשודים א"כ צריך להבין קושית הגמ' שהקשה אלמא דמספקא ליה לרב נחמן אם איתא לדרב ושמואל או לא והא עבד רב נחמן עובדא דיחלוקו ומאי קושיא היא זו והלא רב נחמן דעביד עובדא דיחלוקו בשניהם חשודים הוא דעביד עובדא יחלוקו ומאי דמספקא ליה לרב נחמן אם איתא לדרב ושמואל או לא היינו בשבועת היתומים מספקא ליה דליכא למ"ד דס"ל בשבועת היתומים יחלוקו

ג) וכן היא מסקנת הגמ' שם דף מ"ח ע"ב השתא דלא דלא איתמר הילכתא לא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר האי דיינא דעביד כרב ושמואל עביד כר' אלעזר עביד עכ"ל הגמ' ואי נימא דרב נחמן דעביד עובדא יחלוקו בשניהם חשודים ס"ל נמי יחלוקו ביתומים מן היתומים אמאי לא קאמרה הגמ' האי דיינא דעבד כרב נחמן עבד דיחלוקו וכן יש הרבה פוסקים שפסקו כרב נחמן בשניהם חשודים דיחלוקו וביתומים מן היתומים לא אישתמיט שום פוסק לפסוק דיחלוקו אלמא כדאמרן דרב נחמן לא ס"ל יחלוקו רק בשניהם חשודים ולא ביתומים מן היתומים א"כ תימה מה זה שהקשה הגמ' והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ואמאי מספקא ליה לרב נחמן אם איתא לדרב ושמואל או לא והלא אין להם שייכות זה לזה דרב נחמן דוקא בשניהם חשודים עבד עובדא יחלוקו וספיקא דרב נחמן אם איתא לדרב ושמואל או לא היינו ביתומים מן היתומים.

ד) וגם דברינו הנ"ל אינם מיושבים לפי פשטות הגמ' הזאת דהרי כתבנו לעיל שיש חילוק בין ר' מאיר לר' יוסי דלר' מאיר דלא חזינן מדבריו שום שיטי והשתנות בין שבועת החשוד לבין שבועת היתומים יש לנו לומר שכולם שוים ולמדים זה מזה אם שבועת היתומים היא משום בירור הספק א"כ גם שבועת החשוד הוא משום בירור הספק ואם שבועת היתומים היא משום בירור דלכתחלה א"כ אף שבועת החשוד הוא כן לר' מאיר אבל לר' יוסי כיון דס"ל שיש חילוק בין שבועת חשוד לשאר שבועות דרבנן שהרי ס"ל לר' יוסי דיחלוקו בשבועת החשוד אם היו שניהם חשודים היינו משום דקנים ר' יוסי את אחד מהם במחצה או את התובע או את הנתבע וכיון דחזינן מילתא חדתא במילתא דר' יוסי היינו שנשתנה שבועת החשוד משאר השבועות א"כ יוכל היות שגם בזה נשתנו דשבועת החשוד היא מטעם בירור דלכתחלה ושבועת היתומים היא משום בירור הספק כיון שאין השבועות שוים לר' יוסי אין למדים זה מזה כל זה כתבנו לעיל אבל אם נימא כפשטות הגמ' דכאן דף מ"ח דר' יוסי דאמר יחלוקו וכן רב נחמן דעבד עובדא יחלוקו לא אמר בשבועת החשוד לבד רק גם ביתומים מן היתומים ס"ל לר' יוסי יחלוקו א"כ אין אט רואים שום השתנות גם לר' יוסי בין שבועת החשוד לשאר השבועות א"כ יש לנו לומר לר' יוסי כמו לר' מאיר דכל שבועות השנוים במשנה בריש פ' כל הנשבעים כולם שוים הם ולמדים זה מזה, א"כ נסתר בזה כל דברינו הנ"ל.

ה) עיין בזה בר"ן פ' כל הנשבעים סוף ד"ה ומקשו קודם ד"ה במשנה החנוני על פנקסו ועיין בדברי בעל המאור שם דף מ"ח ועיין במלחמות שם ועיין בביאור הגר"א בחו"מ סימן צ"ב ס"ק מה שדחקו בביאור דברי הגמ' הזאת ועיין בשאר מפרשים מה שדברו בזה.

י) והנה לפי דברינו הראשונים שכתבנו אליבא דר' מאיר שכל השבועות השנוים במשנה שוים הם יש ליישב דברי הגמ' הנ"ל דהכי מקשה הגמ' דכיון דר' נחמן עבד עובדא כר' יוסי דיחלוקו א"כ מסתמא קים ליה לרב נחמן ונתברר לו טעמו של ר' יוסי מפני מה אמר ר' יוסי יחלוקו דאי לאו דידע רב נחמן טעמו של ר' יוסי מסתמא לא הוי עבד עובדא כותיה כדאמרינן בעלמא טעמו של אחרים ושל דייני גולה לא ידעינן הלכתא כותיה עבדינן (ב"ב דף ק"ז) וכן הוא בב"ב דף קל"ו אמר ר' נחמן טעמא דר' יוסי לא ידענא הלכה איבעיא מיניה וכיון דר' נחמן כבד עובדא כר' יוסי דיחלוקו ויודע טעמו של ר' יוסי א"כ יודע רב נחמן את מי קנס ר' יוסי במחצה אם את התובע או את הנתבע ותו אין לו לרב נחמן מה להסתפק ביתומים מן היתומים אם איתא לדרב ושמואל או לא דהיינו אם נתבררה לו לרב נחמן דמשו"ה אמר ר' יוסי יחלוקו בשניהם חשודים משום שקנס את התובע במחצה והיינו דמצד הדין היה ראוי שהתובע לא יפסיד כלל משום דאית לנו לומר חזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ ושבועה דרבנן שתיקנו על התובע אינו אלא משום בירור דלכתחלה ואם התובע הוא חשוד אינו נפסד כלל מצד הדין רק דרבנן קנסו את התובע שיפסיד חציו משום שהוא חשוד א"כ ביתומים מן היתומים יש לנו לומר שלא יפסידו כלל היתומים בני המלוה אע"ג שלא נשבעו כיון דשבועות דרבנן אינן אלא משום בירור דלכתחלה ולא משום בירור הספק, א"כ יודע רב נחמן דליתא לדרב ושמואל דאמרי ביתומים מן היתומים דמיפסדי היתומים בני המלוה משום שאינן יכולין לישבע משום רב ושמואל ס"ל דשבועות דרבנן משום בירור הספק הם וכיון דלרב נחמן פסיקא ליה דלר' יוסי יחלוקו משום שקנסו רבנן להתובע א"כ בודאי ליתא לדרב ושמואל א"כ אין לו לרב נחמן מה להסתפק אם איתא לדרב ושמואל או לא.

ז) וכן להיפך אם נתברר לו לרב נחמן דטעמא דר' יוסי דאמר יחלוקו בשניהם חשודים הוא משום שקנסו חכמים את הנתבע במחצה, והיינו דמצד הדין היה ראוי לומר בשניהם חשודים שהנתבע לא ישלם כלל משום דכיון שתיקנו חכמים בחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל היינו שבלא שבועה לא יטול התובע א"כ שבועתו הוא מטעם בירור הספק וכיון שהתובע אינו נשבע לברר את הספק משום שגם התובע הוא חשוד היינו ששניהם חשודים א"כ היה ראוי לומר שהנתבע לא ישלם כלל שהרי נשאר הדבר בספק ואין מוציאין ממון מספק רק דקנסא קנסו חכמים להנתבע במחצה שיחלוקו, אם נתברר לרב נחמן כך, א"כ ביתומים מן היתומים בודאי איתא לדרב ושמואל דמיפסדי היתומים בני המלוה דכיון דהשבועה של החשוד הוא משום בירור הספק א"כ גם השבועה שתיקנו רבנן שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא ג"כ משום בירור הספק כמו שכתבנו דהשבועות דרבנן השנוים במשנה בריש פ' כל הנשבעים כולם שוים הם.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה