אור ברסלב

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דחצר

פרק א

א) כתב הרמב"ם פ"ו מהל' שכירות דין ה' לענין זבל שבחצר שאם הזבל הוא מבהמות של אחרים הזבל הוא של המשכיר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים, וכן פסק בשו"ע חו"מ סימן שי"ג סעיף ג' הרי חזינן דדעת הרמב"ם והשו"ע הוא דחצר המושכר קונה למשכיר ולא לשוכר והקשו המפרשים על זה מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"א) בעובדא דר"ג וזקנים ומקומו מושכר לו אלמא דחצר המושכר מקרי חצרו של שוכר ולא של משכיר ואיך יקנה המשכיר דבר הפקר בחצר שאינו שלו, וכן הקשו מהא דתניא פ' הספינה (דף פ"ה) ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה וכו' עד שישכור ת מקומן עכ"ל הגמ' וכן הוא בחו"מ סימן קצ"ח סעיף ה' אלמא דחצר המושכר קנה השוכר ולא המשכיר עיין ש"ך סימן שי"ג ס"ק א' ובקצוה"ח שם ועיין בהשגות הראב"ד פ"ו מהל' שכירות

ב) עוד הקשו על זה דלפי דברי הרמב"ם דס"ל דחצר המושכר מקרי לענין קנין חצרו של משכיר ולא של שוכר, א"כ אם השוכר מכר דבר להמשכיר והקנה לו ע"י חצרו בודאי המשכיר קנה ולא השוכר כיון דמקרי חצרו של משכיר ובב"מ דף מ"ט אמרינן אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עליה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזרה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה הכא ברשותא דלוקח נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי ליה עכ"ל הגמ' וכן הוא בהרמב"ם פ"ג מהל' מכירה הלכה ו' עיין בכ"מ וכן הוא בטור ושו"ע סימן קצ"ח ס"ה וע"ש בסמ"ע וש"ך, אלמא דלא קני המשכיר מן השוכר רק בקנין מעות ולא ע"י קנין חצר, ולדברי הרמב"ם דחצר המושכר מקרי חצרו של המשכיר ולא חצרו של השוכר א"כ תימה אמאי לא יקנה המשכיר מן השוכר ע"י קנין חצר ולא בקנין כסף, וכן הקשה גם הגאון רעק"א בתשובה סימן קל"ג ע"ש.

ג) ועוד יש לדקדק בב"ב דף פ"ד דחצר השותפין אינן קונין זה מזה והוא משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר דליכא למימר שהטעם הוא משום שאין לו ללוקח קנין גמור בחצר דזה אינו דעכ"פ היה לו לקנות מחצה בחצי חצרו, שהרי אם נפל דבר הפקר או מציאה בחצר השותפין קנו שניהם כל אחד ואחד מחצה כמו שכתב הרמ"א בחו"מ סימן ר"ס סעיף ד' דהוי כמו שנים שהגביהו מציאה שכל אחד קונה מחצה כדאיתא שם סימן רס"ט סעיף ב' ובמוכר לחבירו ורוצה לקטתו ע"י חצר השותפין אינו קונה כלל, והטעם הוא כמו שכתבנו משום דבעינן בכל הקנינים שיצא החפץ מרשות מוכר כמו שכתבו התוס' בקידושין דף כ"ה בשם ר"ח כהן שהטעם דמשו"ה מסירה אינה קונה בסימטא משום שהסימטא רשות של יחיד הוא והקודם בו זכה וסתמא דמילתא המוכר קדם והביא את בהמתו לשם קודם שבא הלוקח וא"כ הוי מקום בהמתו כחצרו ואין מסירה ולא שום קנין מהני ברשות מוכר אע"ג דמשיכה קניא שם היינו משום שעקר הדבר ממקומו הראשון עכ"ל התוס' וכן פירש"י בריש פ' הזורק במה שמקשה הגמ' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ופירש"י ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל עכ"ל וכן הוא בכמה דוכתי אלמא שאין שום קנין קונה ברשות מוכר ולא קנה עד שיצא מרשות המוכר לכן בחצר השותפין כיון שגם המוכר יש לו שותפות בחצר לכן אין קונין זה מזה, אע"פ שאין זכות וכח להמוכר יותר מהלוקח בהחצר שהרי אם נפל בה דבר של הפקר קט שניהם חלק כחלק בשוה, מ"מ כיון דעכ"פ יש להשותף המוכר חלק בשוה עם הלוקח לכן לא קנה הלוקח שהרי לא יצא החפץ מרשות המוכר.

ד) א"כ יש לתמוה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דס"ל לענין דבר ההפקר שהמשכיר קונה אלמא שיש לו להמשכיר כח מרובה בחצר המשכיר א"כ תימה אמאי יכול השוכר לקנות מהמשכיר כשהמשכיר מוכר לו חפציו ומקנהו ע"י חצר המושכר, ומה גבי שני שותפים שאין חלק מרובה להמוכר יותר מהלוקח כדאמרן שהרי אם יפול שמה חפץ ההפקר קנו שניהם בשוה, ואעפ"כ אמרינן שאין אחד יכול למכור לחברו ולהקנותו ע"י חצר השותפים משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר, א"כ מכ"ש שיש לט לומר שלא יקנה השוכר מהמשכיר שהרי חזינן שיש למשכיר כח מרובה בהחצר יותר מהשוכר שהרי אם נפל דבר הפקר קונה המשכיר לחוד לדעת הרמב"ם והשו"ע א"כ יש לנו לומר כשהשוכר רוצה לקנות מהמשכיר שלא יצא החפץ מרשות מוכר ואעפ"כ אמרינן שהשוכר יוכל לקנות מהמשכיר ויצא החפץ מרשות המוכר והוא תמוה, עוד יש להבין שהרי המשכיר אין יכול לקטת מהשוכר ע"י חצרו כמו שכתבנו לעיל מההיא דפ' הזהב דף מ"ט אע"פ שאין לו לשוכר כח מרובה בחצר כמו המשכיר שהרי אם נפל דבר הפקר קונה המשכיר ואית לן לומר שהמשכיר יוכל לקנות מהשוכר משום שיצא החפץ מרשות מוכר אבל השוכר לא יוכל לקנות מהמשכיר משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר, וההלכה היא בהיפוך שהשוכר יכול לקנות מהמשכיר אבל המשכיר אין יכול לקנות מהשוכר והדבר צריך ביאור.

ה) ונראה לבאר בע"ה, דהנה לעיל כתבנו דבכל הקנינים בעינן שיצא החפץ מרשות המוכר ויש להסתפק מה נקרא חצר ורשות המוכר לענין זה לעכב את הלוקח מלקנות דיש לומר דבעינן שיהא למוכר קנין הגוף בחצר ואז מקרי חצרו של מוכר ומעכב את הלוקח מלקטת יען שלא יצא מרשות מוכר, אבל כשאין לו קנין הגוף למוכר בחצר לא מקרי רשות מוכר, ואולי אף אם אין לו למוכר רק קנין שאלה או שכירות מקרי ג"כ רשות מוכר ומעכב את הלוקח מלקנות, ואולי עוד יותר סגי לנו אף אם אין לו למוכר גם קנין שאלה או שכירות רק שיש לו למוכר רשות להניח שם חפציו גם זה מקרי רשות מוכר ומעכב את הלוקח מלקטת משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר.

ו) ויש להביא ראיה דאפילו כשאין לו למוכר שום קנין כלל רק רשות להשתמש בחצר ולהניח שם חפציו מקרי ג"כ רשות המוכר ואין הלוקח יכול לקנות ע"י חצר זה משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר, שהרי התוס' בקידושין דף כ"ה שהבאנו לעיל כתבו בשם רבינו חיים כהן דמשו"ה מסירה אינה קונה בסימטא משום דמסתמא המוכר קדם והביא בהמתו לשם קודם שבא הלוקח והוי מקום בהמתו כחצרו ואין מסירה ולא שום קנין מהני ברשות מוכר, והרי בסימטא בודאי אין לאדם לא קנין הגוף ולא קנין שאלה ושכירות רק שיהא לו זכות להניח שם חפציו ולהשתמש שם ואעפ"כ אמרינן שלא יצא החפץ מרשות מוכר אלמא דאפילו כשאין לו למוכר שום קנין רק שיש לו זכות ורשות להניח שם חפציו למי אמרינן שלא יצא החפץ מרשות נשכר וכן כתבו הרמ"א בשו"ע חו"מ סימן קצ"ח ס"ט והסמ"ע שם ס"ק ע"ז וז"ל הרמ"א שם לענין מסירה שאינה קונה אלא בר"ה ובחצר שאינה של שניהם וכתב הרמ"א והכניסה שם שלא ברשות בעל החצר וכתב הסמ"ע שם דאל"כ הוי חצר של זה שהרשהו להכניס או של שניהם עכ"ל אלמא דבנתינת רשות לבד הוי חצרו של המוכר ומעכב את הלוקח מלקטת אפילו כשאין לו למוכר שום קנין בחצרו.

ו) ונראה לי להסביר בטעמא דהאי מילתא דהנה אנו רואים דבכל הקנינים בעינן שיעשה המוכר מעשה או שיאמר לאחרים שיעשו מעשה המוכיח שגמר המוכר והקנהו ללוקח בלב שלם כגון גבי קנין חזקה שהוא נעל גדר ופרץ בעינן שיאמר המוכר ללוקח לך חזק וקני, שמזה מוכח שגמר המוכר והקנה ללוקח את ביתו שאלמלא לא הקנה המוכר את ביתו ללוקח לא היה אומר לו לך ונעול ביתי ולא תניח לשום אדם ליכנס בה או לך גדור ביתי או פרוץ ביתי שאין אדם עושה כן לביתו ולשדותיו כל זמן שהוא רוצה שיהיו שלו, וכיון שנתן המוכר רשות ללוקח שינעול ויגדור ויפרוץ מוכח מזה שגמר המוכר והקנה ללוקח בלב שלם לכן הוא נותן לו רשות להיות נועל וגודר ופורץ וכן גבי קנין משיכה כשאומר ראובן לשמעון לך משוך וקני את המטלטלין האלה יש ג"כ הוכחה מזה שגמר המוכר והקנה אותם ללוקח בלב שלם כי אלמלא היה רוצה המוכר שהמטלטלין יהיו שלו ולא של הלוקח לא היה נותן רשות ללוקח למשוך את המטלטלין שלו לרשותו של הלוקח שאין אדם עושה כן לנכסיו, אבל אם המוכר לא יגמור בדעתו למכור או אם לא יהא מעשה המוכיח מן המוכר שגמר בדעתו למכור לא יוכל הלוקח לקנות אף אם הלוקח עשה כל הקנינים שבעולם לא יוכל לקנות אם אין הוכחה בדעת המוכר שגמר ומקני.

ח) וכן גבי קנין חצר מלבד מה דבעינן שיבא החפץ לרשות הלוקח עוד בעינן ג"כ שהמוכר יעשה מעשה או שיאמר ללוקח לעשות מעשה המוכיח שגמר ומקני בלב שלם, וכשהמוכר מניח החפץ הזה לרשות הלוקח א"כ מוכח מזה שהמוכר רוצה שהחפץ הזה לא יהיה עוד שלו שהרי החפצים שהאדם רוצה בהם אינו מניח ברשות אחרים ואינו נותן רשות לאחרים שיניחו ברשותם וכיון שהמוכר מניח חפץ זה ברשות אחרים או שנותן רשות לאחרים שיניחו אותם ברשותם מוכח מזה שגמר המוכר ומקני בלב שלם.

ט) נמצא לפי זה דהוכחת המוכר לא תליא רק אם יש לו להמוכר רשות להניח שם חפציו או לא, והיינו שהחצר שאין לו למוכר רשות להניח שם חפציו אע"פ שיש לו למוכר כל זכותים וקנינים שבעולם בהחצר הזה מ"מ כיון שאין לו למוכר רשות להניח שם חפציו וכל החפצים והמטלטלין המוכר הזה רוצה שיהיו שלו אינו מניח בחצר הזה, א"כ כיון שהניח בחצר הזה את החפץ הזה שפסק למכור הוי שפיר הוכחה גמורה שהמוכר גמר ומקני בלב שלם שהרי הניח החפץ הזה במקום ששאר החפצים שלו אינו מניחם שם, ואם החפץ הזה שפסק למכור הניח במקום שיש לו למוכר רשות להניח שם חפציו, אע"פ שאין לו למוכר שום זכות וקנין בחצר הזה רק שיש לו רשות להניח שם חפציו, בכל זאת שייך לומר שלא יצא החפץ מרשות מוכר, שהרי ליכא הוכחה לומר מדהניח החפץ הזה כאן, דבודאי אין זה שום הוכחה שהרי גם חפציו שרוצה בהם מניח ג"כ במקום הזה כיון שיש לו רשות להניח כאן חפציו.

י) ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל לענין חצר המושכר וחצר השותפים דבאמת בין לשוכר בין למשכיר מקרי שיש להם חצר לקנות שהרי השוכר יש לו קנין שכירות בחצר וזה מקרי חצר לקנות וכן המשכיר כיון שגוף החצר שלו הוא מקרי ג"כ שיש לו חצר לקנות לכן לענין דבר הפקר או מציאה קונה המשכיר לבד ולא השוכר דאע"פ שגם קנינו של השוכר קנין מקרי וחצר מקרי, מ"מ כיון שיש לו להמשכיר קנין בגוף החצר ולהשוכר אין לו קנין רק בתשמיש החצר לכן מבטל ליה קנין חצרו של המשכיר לקנין חצרו של השוכר כמו שנים שעשו קנין בבת אחת זה ברכיבה וזה בהנהגה דאמרינן בב"מ (דף ח' וט') בסוגיא דרכוב ומנהיג דמספקא לן איזה מהם עדיף דמשמע דאם אחד מהם עדיף זה הוא קונה ומבטל את קנינו של חבירו אלמא אע"ג דרכוב לחוד הוי קנין המועיל ומנהיג לחוד הוא קנין המועיל מ"מ כי מתרמי אהדדי רכוב ומנהיג היינו ששני בני אדם עשו קנין בבהמה אחת בבת אחת זה ברכיבה וזה בהנהגה העושה הקנין הטוב זה הוא קונה ומבטל ליה לקנינו של חבירו א"כ גבי שוכר ומשכיר נמי אע"ג דקנין שכירות לחוד הוי חצר לקנות וקנין בגוף החצר לחוד הוי חצר לקנות מ"מ מתרמי אהדדי בבת אחת בחפץ אחד היינו כשנפל דבר הפקר או מציאה בחצר המושכר שהמשכיר עשה בו קנין בהחפץ הזה בגוף החצר והשוכר עושה בו קנין בתשמיש והחצר אמרינן שהמשכיר קונה שהרי המשכיר עשה קנין מעולה בהחפץ יותר מהשוכר

יא) אבל לענין מקח וממכר אמרינן נהי ששכירות החצר מקרי חצר לקנות וגוף החצר מקרי חצר לקנות מ"מ השוכר יכול לקנות מהמשכיר כההיא דר"ג וזקנים וכההיא דב"ב דף פ"ה או שוכר את מקומו וטעמו כיון שיצא החפץ מרשות מוכר שהרי הניח החפץ הזה במקום שאין לו רשות להניח שם חפציו כיון שהשכיר את ביתו לאחר אין לו למשכיר רשות להניח שם חפציו והרי יצא החפץ מרשות מוכר אבל המשכיר אין יכול לקנות מהשוכר כמו שכתבנו לעיל מההיא דב"מ דף מ"ט טעמא דאע"פ שיש לו להמשכיר קנין מעולה בהחצר לקנות שהרי גוף החצר שלו הוא, מ"מ אין המשכיר יכול לקנות מהשוכר משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר דכיון דהמוכר הוא השוכר שיש לו רשות להניח כאן כל חפציו ליכא הוכחה דגמר ומקני ליה ללוקח כיון שכל החפצים שלו ג"כ מניח שם.

יב) וחצר השותפים אין קונים זה מזה במקח וממכר, אבל במציאה והפקר קנו שניהם, וטעמא דהאי מילתא דבמציאה והפקר קנו שניהם משום דהוי כמו שנים שהגביהו מציאה ששניהם קנו כל אחד ואחד מחצה אבל במקח וממכר לא קנו כלום אפילו מחצה נמי לא דנהי שיש לו ללוקח מחצית החצר מ"מ לא יכול לקנות מן שותפו משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר שהרי יש גם למוכר זכות ורשות להניח שם חפציו וליכא הוכחה דגמר ואקני ליה ללוקח.

יג) ואם אחד מן השותפין קנה מקח מאינש דעלמא ולא משותפו והקנהו המוכר ע"י חצר השותפים צ"ע אם יכול לקנות כולו או מחציתו דיש מקום לומר שהוא קונה כולו דכיון שיש לו ללוקח רשות להשתמש בכל החצר הרי זה לא גרע מחצר המושכר דמקרי שהשוכר יש לו חצר לקנות וכאן יצא החפץ מרשות המוכר כיון שהמוכר הוא אינש דעלמא ואין לו חלק בחצר השותפות הרי יצא החפץ מרשות מוכר ויש מקום לומר שאינו קונה כולו רק מחציתו שהרי אין לו ללוקח קנין גמור בחצרו רק הוא שותף עם איש אחר, ואינו דומה לשוכר דהתם נהי שאין לו להשוכר קנין בגוף החצר הרי יש לו להשוכר קנין בתשמיש החצר ולכן מקרי שיש לו להשוכר חצר לקנות כיון דתשמיש החצר כולו של השוכר הוא אבל בחצר השותפים אין לכל אחד ואחד רק מחצית ואפילו בתשמיש החצר ג"כ אין להם אלא מחצית לכן יוכל היות שאינו קונה כולו רק מחציתו כפי חלקו שיש לו בחצר השותפות קונה הוא בהחפץ הנקנה ע"י חצרו.

יד) והנה בסימן ר"ס סעיף ד' פסק מרן המחבר וז"ל ראובן הדר עם שמעון בביתו וכו' אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם דהוי כשנים השותפים בחצר אבל אם קנה אחד מהם מציאה מגנב אין לחבירו זכות בה עכ"ל עיין בתשובת הרא"ש ובסמ"ע ס"ק ט"ו דמשו"ה אין לחבירו זכות בה משום דמציאה מגנב לא הוי דבר הפקר וממה נפשך הוי או של הבעלים או של הגנב לכן לא קנה שותפו, א"כ משמע מזה דוקא שותפו השני הוא דלא קנה אבל שותף הלוקח מהגנב קנה הכל, א"כ מכ"ש בלוקח מאינש דעלמא שלא מן הגנב בודאי קנה הלוקח הכל, ומ"מ יש לדחות ולומר דשאני התם שהגנב המוכר לא ערער כלום ולא חזר בו ממכירתו מאומה רק שהשותף השני ערער ורצה לזכות במחצית מקחו ועל זה הורה הרא"ש ז"ל ופסק כן בשו"ע שהשותף השני לא יוכל לערער על מקחו ויוכל היות שאם המוכר הגנב היה בא לערער על מכירתו ולחזור בו אולי היה יכול לחזור בו ממחצית מקחו מה שלא בא ליד ולרשות הלוקח וצ"ע כעת.

טו) והנה הסמ"ע והש"ך הקשו דדברי המחבר סתרי אהדדי דבסימן שי"ג פסק כדעת הרמב"ם דחצר המושכר קונה המשכיר דבר הפקר או מציאה, ובסימן ר"ס סעיף ד' פסק כדעת רש"י והרא"ש וסייעתם דהשוכר קונה דבר ההפקר או מציאה שהרי פסק שם לענין ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר ששניהם זכו אם נפל שם מציאה או דבר הפקר, אלמא אף שהבית הוא של שמעון מ"מ כיון שהיא שכורה גם לראובן זכו שניהם בשוה, ומשמע שאם היה הבית שכורה לראובן לבד ולא היה שמעון דר בבית היה ראובן לבד זוכה בהמציאה משום שהוא השוכר אלמא שהשוכר קונה את דבר ההפקר ולא המשכיר כדעת רש"י והרא"ש וסייעתם דאלו לדעת הרמב"ם אמאי קונה גם ראובן את דבר ההפקר כיון שאין הבית שלו רק שהיא שכורה אליו אית לנו לומר שהמשכיר יזכה ולא השוכר.

טז) ונראה ליישב קצת אף שגם אחרי התירוצים לא יתיישב היטב בכל זאת נראה ליישב קצת חומר הקושיא, דהנה התוס' ב"מ דף י"א ד"ה וכי בצד שדהו וכו' הקשו וז"ל וא"ת שלהי השואל דף ק"ב גבי הזבל של בעל הבית מוקי לה בגמ' בתורי דאתא מעלמא ובחצר דמשכיר וכר"י בר חנינא והשתא והלא השוכר משתמש בחצר וא"כ הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתא מעלמא ויש לומר שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו עכ"ל התוס' והש"ך סימן שי"ג ס"ק א' כתב דמשמע דס"ל כדעת הרמב"ם דהמשכיר קונה בחצר המושכר. ומיהו מדברי הרמב"ם וסמ"ג והמחבר ושאר פוסקים לא משמע דמיירי שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר עכ"ל הש"ך ולדבריהם נשארה קושית התוס' אמאי יקנה המשכיר והא הוי חצר שאינה משתמרת לדעתו ע"ש מה שדחק הש"ך. וראיתי בתשובת הגאון רעק"א ז"ל סימן קל"ג שכתב מה שנתקשה הש"ך ליישב קושית התוס' לדעת הרמב"ם אישתמיטתיה דברי התוס' גיטין (דף ע"ט) דתירצו הקושיא הנ"ל באופן אחר דהשוכר הוי כמו שומר ושלוחו של משכיר הוא לכן הוי שפיר החצר משתמר לדעת המשכיר אפילו אין ביתו פתוח לחצר והנה בב"ק דף מ"ח בענין הנכנס לביתו של חבירו ברשות מחלק הגמ' בין היכא שבעל הבית מסלק את נפשו לגמרי מן הבית אז נחשב השוכר כשומר אבל אם בעל הבית אינו מסלק את נפשו לגמרי מהבית אז לא נחשב השוכר כשומר דמחלק הגמ' בין לאפות בין לטחון ע"ש.

יז) א"כ מתורצים בזה דברי המחבר דלא סתרן אהדדי שהרי בסימן שי"ג שם איירי שהשכיר את כל החצר להשוכר ובעל החצר מסלק את נפשו לגמרי מהבית ומהחצר לכן הוי השוכר כשומר של בעל החצר והוי שלוחו של המשכיר והוי חצר המשתמרת לדעת המשכיר לכן קונה המשכיר את המציאה ודבר הפקר שנפל לחצר, אבל בסימן ר"ס ס"ד שם איירי שהמשכיר והשוכר דרים ביחד בבית ובעל הבית איננו מסלק נפשו לגמרי מביתו לכן לא הוי השוכר כשומר של בעל הבית ואינו שלוחו של משכיר רק ישמור לעצמו והוי החצר משתמרת לדעת שניהם לכן קנו שניהם יחד, ונהי שאם לא היה לו לראובן השוכר קנין שכירות בביתו של שמעון היה שמעון קונה לגמרי כיון שהוא ג"כ דר בבית והוא משתמר לדעתו לא איכפת לן כלל מה שגם איש אחר יכול לשומרו, מ"מ עכשיו כיון שיש גם לראובן קנין שכירות בביתו והבית משתמר גם לדעתו לכן קנה גם ראובן השוכר חלק בשוה עם שמעון הבעל הבית אפילו לדעת הרמב"ם. ולפי זה יש לומר שגם רש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דכח המשכיר עדיף מהשוכר לקנות חפץ ההפקר והא דפירש רש"י דבחצר דמשכיר שלא הושכר לשוכר אזי הזבל למשכיר דמשמע שאם החצר הושכר לשוכר אזי הזבל לשוכר אין הטעם משום דס"ל לרש"י דכח השוכר עדיף ואלים לקנות דבר מן ההפקר ע"י חצר המושכר, אלא הטעם שאין המשכיר קונה הוא משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתו ולא משמע ליה לרש"י לאוקמיה כגון שביתו של משכיר פתוח לחצר כדעת התוס' אלא ס"ל לרש"י דלא איירי בזה אלא איירי שאין ביתו של המשכיר פתוח לחצר כדעת הרמב"ם וסמ"ג וסייעתם כמו שהבאנו לעיל בשם הש"ך סימן שי"ג ס"ק א', וגם האי סברא שהשוכר הוא שומר של המשכיר ושלוחו ג"כ לא ס"ל לרש"י לכן הזבל הוא לשוכר משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעת המשכיר, אבל אם החצר משתמר לדעת המשכיר יוכל היות שגם רש"י מודה שהמשכיר קונה משום שכח המשכיר עדיף ואלים מהשוכר לקנות מההפקר.

יח) והנה לעיל כתבנו בשם הרא"ש והרמ"א סימן ר"ס ס"ד שאם נפל דבר הפקר בחצר השותפים זכו בהם שניהם בשוה ודהוי כמו שנים שהגביהו מציאה ששניהם קונין בשוה, והנה הקצוה"ח שם סימן ר"ס ס"ק א' חולק על זה וכתב וז"ל ולולי דברי הרא"ש נראה לענ"ד דאפילו מציאה דאתי מעלמא נמי אין חצר השותפים קונה אלא דהמוצא זכה מהא דאמרו בירושלמי סוף פרק הבית והעליה כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולו לזה מה מפקא מביניהון מצא מציאה מאן דמר מחצה לזה ומחצה לזה מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה ומאן דמר כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה עכ"ל הירושלמי וביאור הדברים נראה דמ"ד מחצה לזה ומחצה לזה א"כ לא הוי חצר השותפים כלל אלא כל אחד מכיר מקומו ומחציו והילך לזה קונה המציאה ומחציו והילך לשני קונה המציאה, אבל למ"ד כולו לזה הוה ליה חצר השותפים ולא קנו כלום דחצר אינו קונה אלא שיהיה חצרו לבדו ומשום הכי זוכה המוצא עכ"ל הקצוה"ח שם.

יט) ועיינתי בירושלמי ומפרשיו פני משה ומראה הפנים וראיתי שאין ראיה כלל מהירושלמי הזה לחלוק על דברי הרא"ש והשו"ע אשר כל בית ישראל נשען עליהם ע"ש דמפרש דלאו לענין זכיה איתמר דברי הירושלמי הלז רק לענין הא דתנן בב"מ דף כ"ו שאם מצא מציאה בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית והוא מפני שבחצי הכותל אשר לצד רשות הרבים דרך בני ר"ה להשתמש שם ותלינן שאחד מבני ר"ה הטמין שם את החפץ לכן הרי אלו שלו, אבל בחצי הכותל אשר לצד הבית דרך בעל הבית להשתמש שם ותלינן שהבעה"ב הטמין שם לכן הרי אלו של בעל הבית ואיירי שהבעל הבית טוען שהוא שלו או שעכשיו הבית הוא של היורש וטענינן ליורש, אבל אם הודה שהם מציאה הרי אלו של מוצאה כמו"ש הרמב"ם והשו"ע סימן ר"ס ס"ג ע"ש והיינו בכותל המפסיק בין אדם יחיד לרשות הרבים, אבל בכותל המפסיק בין שני אנשים פרטיים לא הוזכר במשנה ובגמ' שם איך דינו כי יוכל היות דדוקא אם הוא סמוך לר"ה אזי אין דרך של בני אדם להשתמש במחצית הכותל של צד חוץ שהוא צד רה"ר מפני שירא אולי אחד מבני רה"ר יקח את אשר יניח, וגם אחד מן בני ר"ה לא יניח חפציו במחצית הכותל שלצד הבית שהרי אין לו שום זכות להשתמש בכותל זה אבל שני בני אדם פרטיים יוכל היות שדרך האדם להשתמש גם במחצית כותלו הסמוך לחבירו שהרי מכירו ויודע מי הוא שותפו ומהימן ליה ולא ירא ממנו אולי יקח את אשר יניח כמו שירא מבני ר"ה וגם יש לו שותפות ושייכות בכותל לכן מניח חפציו גם במחצית הכותל שהוא לצד חבירו.

כ) ובזה נחלקו רב ושמואל כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ פירוש שאין הכותל מפסיק בין בית היחיד לרשות הרבים רק שהכותל מפסיק בין שתי בתים או חצרות, רב ושמואל חד אמר מחצה לזה וחד אמר כולו לזה וכולו לזה מה מפקא מביניהון מצא מציאה מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה ומאן דאמר כולו לזה וכולו מזה היוצא זכה, פירוש שאם אחד מן השותפים מצא מציאה בתוך הכותל הנפרץ וטען שהוא שלו שהוא הטמינו או שהוא יורש וטענינן ליורש, חד אמר דמחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה היינו שדינו שוה לדין המשנה דמחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית דס"ל שאין חילוק בין כותל המפסיק לשני בני אדם פרטיים לכותל המפסיק בין רה"י לר"ה וכמו דבכותל המפסיק בין ר"ה לרה"י אמרינן דמחציו ולחוץ שלו וכו' כן הוא בכותל המפסיק בין שני ב"א פרטיים וחד אמר כולו לזה וכולו לזה והמוציא זכה, היינו שאם אחד מן השותפים בכותל מצאו את המציאה הרי היא של המוצאה אפילו מצאה לצד חבירו מפני שדרך השותפים פרטיים להשתמש בכל הכותל אפילו לצד חבירו מפני שיש לו רשות ושותפות בכותל וגם יודע מי הוא חבירו השותפו ומהימן ליה, לכן הרי היא של מוצאה ואינו דומה לכותל הסמוך לר"ה שלבני ר"ה אין זכות וחלק בכותל לכן אינו משתמש במחצית הכותל הסמוך לבעה"ב, ובעה"ב יען שאינו מכיר ויודע את בני ר"ה לכן אינו משתמש במחצית הכותל שלצד ר"ה משא"כ בשני אנשים פרטיים השותפים בכותל שדרכן להשתמש כל אחד ואחד בכל הכותל לכן כל מי מהשותפים המוצא את המציאה נאמן לומר שהוא שלו שהוא הטמינה או אם הוא יורש טענינן ליורש עיין במראה הפנים מה שדחק לחלק בין ההיא פלוגתא דירושלמי להמשנה דב"מ הנ"ל ובדברינו ניחא ע"ש, היוצא מזה דהירושלמי לא איירי מדין זכיה כלל, לכן דברי הרא"ש והרמ"א בשו"ע שרירין וקיימים.

כא) ומה שהביא הקצוה"ח שם ראיה לדבריו מדברי מוהר"ם בר"ב נראה ג"כ דלאו ראיה היא דכיון שראובן ושמעון קנו את המציאה ולוי לא היה שם א"כ הוי לגבי לוי חצר שאינה משתמרת לדעתו דלא קני כמו"ש התוס' בב"מ בסוגיא דר"ג וזקנים ע"ש.

פרק ב

א) בגיטין דף ע"ז אמרינן גיטו וידו באין כאחד לענין הנותן שטר שחרור ביר עבדו דאע"ג דיד עבד ביד רבו דמי מ"מ גיטו וידו באין כאחד וכן הזורק גט לאשתו בתוך נכסי מלוג שלה דאע"ג שקניא ליה לבעל לאכול פירות ולהשתמש מ"מ מגורשת משום דגיטה וחצרה באין כאחר, ע"ש,

ויש להסתפק בראובן השוכר בית משמעון על משך שנה ובתוך הזמן כתב ראובן שטר מתנה לשמעון על קנין השכירות שיש לו בבית וזרק השטר לתוך הבית המושכר מי אמרינן בזה שטרו ומתנתו באין כאחד או לא דהנה הריב"ש סימן תק"י כתב דבשכירות בתים לא מהני מחילה אם חזר השוכר ומחל להמשכיר בתוך הזמן ודבריו מביאין להלכה מרן הב"י בטוח"מ סימן שי"ב והסמ"ע סימן קפ"ט ושט"ו ובאר הגולה בסימן שט"ו והפ"ת שם ס"ק א' ובאר היטב והנתיבות סימן קפ"ט ובעינן שיחזור השוכר ויקנהו למשכיר באחד מדרכי הקניה, א"כ יש להסתפק אם השוכר לא נתן שטר המתנה לידו של המשכיר רק זרק לתוך בית המושכר מי אמרינן בזה שטרו ומתנתו באין כאחד כמו בגט אשה ועבד או לא אמרינן כן רק בגט אשה ועבד ולא לענין ממון.

וכן לענין נכסי מלוג של אשתו דלא מהני ג"כ מחילה רק היא צריכה קנין כדאיתא שם גיטין דף ע"ז ובשאר דוכתי יש להסתפק אם הבעל כתב שטר מתנה על נכסי מלוג לאשתו וזרק השטר בתוך בית ושדה מלוג שלה אי מהני משום דגיטו וידו באין כאחד כמו בגט אשה ועבד או לא מהני זאת רק בגט אשה ועבד ולא בממון,

ב) והנה הקצוה"ח סימן ר' ס"ק ה' כתב וז"ל נסתפקתי בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו ואמר לו הנני נותן לך הבית עם השטר מתנה שבתוכו מי נימא כהאי גונא חצירו ומתנתו באין כאחד דכהאי גונא אמרו ר"פ הזורק חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק יד עבד כיד רבו אלא גיטו וידו באין כאחד והכא נמי חצרה וגיטה באין כאחד והרי בשעה שזרק לה הגט תוך חצרה עדיין אינה חצרה אלא על ידי הגט נעשה חצרה וכמו גבי עבד דנעשה ידו ע"י הגט שחרור והכי נמי נעשה חצרו דשמעון על ידי שטר מתנה שבחצר, ולאחר העיון נראה פשוט דכהאי גונא אינו זוכה דכיון דהחצר והשטר עדיין לא יצאו מרשותו איך יזכה בו המקבל ומאין יהיה לו למקבל זכיה בביתו ובשטרי, והא דאמרינן גבי גט גיטה וחצרה באין כאחד נראה דגט שאני דגט אשה ודעבד לא בעי זכיה שיזכה דרך זכיה כיון דגט אשה ועבד בעל כרחיך ואין זכיה בע"כ אלא ודאי דגבי אשה לא בעי רק ונתן בידה וכן בעבד וליכא תורת זכיה והקנאה בעל כרחיך ומהאי טעמא נמי נראה בהא דקי"ל כתבו על איסורי הנאה כשר וכו' וכיון דלא בעינן בגט אשה ועבד תורת זכיה בשטר אלא ונתן בידה או בחצרה ומשום הכי כל שגיטה וידה באין כאחד סגי לה והוי ונתן בידה כיון דהחצר והיד באין עם נתינת הגט כאחד אבל במתנה דבעינן שיזכה המקבל בשטר מתנה דרך זכיה וכל זמן שלא בא השטר לידו לא זכה בשטר מתנה, ועיין לשון רש"י ר"פ הזורק גיטה וידה באין כאחד ע"י הגט באה ידה לה ע"י נתינתו עכ"ל רש"י והוא משום דלא בעינן התם זכיה אלא נתינה עכ"ל הקצוה"ח.

ג) היוצא מדברי הקצוה"ח הנ"ל דלא אמרינן גיטה וידה באין כאחד אלא לענין גט אשה ועבד דלא בעינן זכיה רק נתינה בעלמא אבל בממון דבעינן זכיה לא אמרינן גיטה וידה באין כאחד, א"כ בנידון ספקתנו נמי כיון שהשוכר כבר שכר את הבית מהמשכיר ולא מהני מחילת השוכר בדברים בעלמא רק בעינן שהמשכיר יקנה ממנו בקנין גמור א"כ לא אמרינן ג"כ שטרו ומתנתו באין כאחד דהרי גם בזה בעינן זכיה ולא סגי בנתינה בעלמא דהוי כמו כל הקנאות שבעולם, וכן בנכסי מלוג כיון שהיא צריכה ג"כ קנין לקנות ממנו את זכותו ובעינן בזה קנין גמור וזכיה גמורה ולא סגי בנתינה בעלמא לכן לא אמרינן בזה שטרו ומתנתו באין כאחד כמו בנידון של הקצוה"ח.

ד) אך דברי הקצוה"ח שמחלק בין גט למתנה דגבי גט דלא בעינן זכיה רק נתינה אמרינן גיטה וידה באין כאחד אבל גבי מתנה דבעינן זכיה לא אמרינן שטרו ומתנתו באין כאחד, תמוהין דבריו אצלי מאוד דגבי גט אשה ועבד נהי דלא בעינן שהאשה והעבד יכוונו לזכות בגיטם שהרי אפילו בעל כרחך נמי נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אבל עכ"פ בעינן שיבוא הגט ליד האשה והעבד או ברשות האשה אבל כל זמן שלא בא הגט והשחרור ליד או לרשות האשה והעבד לא מהני מידי, א"כ איכא לאקשויי ממה נפשך אם נחשב שהגט בא לחצרה של האשה והשחרור בא לידו של העבד אף שאין להם עכשיו לא יד ולא חצר מ"מ כיון דאחר שתתגרש האשה וישתחרר העבד יהא להם חצר ויד לכן נחשב שמעתה יש להם יד וחצר והגט והשחרור בא לחצרה ולידה ואמרינן גיטה וידה באין כאחד, א"כ גבי מתנה נמי אמאי לא יזכה המקבל מתנה במתנתו כיון שבא השטר מתנה לרשותו ומה איכפת לן מה שצריך זכיה במתנה ואינה בע"כ כיון שמתכוין לזכות ובא השטר לרשותו, ואם נימא שלא נחשב שהשטר בא לרשות המקבל מתנה כיון שעכשיו אין לי להמקבל שום רשות וחצר אע"ג שאח"כ יהא לו להמקבל רשות וחצר מ"מ לא מהני ואמרינן שלא בא השטר להמקבל, א"כ גבי גט ושחרור נמי אמאי מהני ואיך נתגרשה האשה ונשתחרר העבד ע"י גט ושחרור שלא בא לרשותם, דנהי דלא בעינן כונה לקנין ומהני אפילו בע"כ מ"מ כיון דבעינן עכ"פ שיבוא הגט והשחרור לרשות העבד והאשה אית לן לומר שלא יועיל.

ה) ואדרבה בב"מ דף י"ב מוכח איפכא דגבי גט משום דאיתא בע"כ ואין דעת הקונה מסייעו לקנותו צריך שיהא החצר אלים שתהא עומדת בצד ביתה ובצד חצרה, כל גבי מתנה שדעת הקונה מסייעתו סגי לן אפילו בחצר שאינו אלים כ"כ ואינו עומד בצד ביתו ובצד חצרו, ואף שאינו מועיל משום יד מועיל משום שליחות ולדברי הקצוה"ח הוא איפכא דגבי גט סגי לן בחצר גרוע היינו בחצר שאינו שלה קודם שבא הגט לחצרה רק שיהא שלה אחר שבא הגט לחצרה במתנה בעינן שיהא החצר של המקבל קודם שבא השטר לחצרו, ולא סגי לן מה שהחצר יהא של המקבל אחר שבא לחצרו.

ו) לכן נראה שאין שום חילוק בין מתנה לגט, ובנידן ספקתנו דאיירי שהבית הוא של המשכיר והנותן הוא השוכר שנתן את קנין השכירות שלו למשכיר בודאי בזה אמרינן שטרו ומתנתו באין כאחד לכן אף אם השוכר לא נתן השטר בידו של המשכיר רק שהניח השטר בתוך הבית השכור כיון דעיקר הבית הוא של המשכיר אמרינן שטרו ומתנתו באין כאחר, וכן לענין נכסי מלוג כיון דעיקר הבית והחצר הוא של האשה ואין לו להבעל רק קנין פירות לכן אמרינן הזה שטרו ומתנתו באין כאחד וזכתה האשה בהפירות אפילו לא בא השטר לידה רק בביתה מ"מ זכתה, ואין חלוק בין גט למתנה, אך בנידון הקצה"ח דאיירי שהנותן כתב שטר מתנה לחבירו על ביתו ונתן לתוך הבית הזה בודאי אינו מועיל אפילו בגיטין כהאי גונא כיון דעדיין אין לו להמקבל מתנה שום שייכות בהבית הנתון לו לא אמרינן בזה גיטו וידו באין כאחד דלא אמרינן גיטה וחצרה באים כאחד רק היכא שיש לו להמקבל מתנה שייכות בגוה גם קודם המתנה כמו בגיטין דף ע"ז לענין הזורק את הגט לתוך שדה נכסי מלוג שלה או בטתן את השחרור ליד עבדו דהתם גוף הקרקע מלוג שלה הם וגוף הידים של העבד שלו הם גם קודם הגט והשחרור לכן אמרינן בזה גיטו וידו באין כאחד, משא"כ בנידון הקצוה"ח שאין לו להמקבל מתנה שום שייכות בהבית הנתון קודם שיזכה בה לא אמרינן בזה גיטו וידו באים כאחד אפילו בגט ושחרור (אם היינו יכולים לצייר אופן כזה) והנני לפרש דברי בס"ד.

ז) והנה צריכין אנו להבין טעמא דהאי מילתא דאמרינן גיטה וחצרה באין כאחד או בעבד דאמרינן גיטו וידו באין כאחד, דהעולם מפרשים הטעם כיון דלאחר שתתגרש האשה וישתחרר העבד יהא להם חצר ויד משו"ה יכולים להתגרש ולהשתחרר גם קודם שיש להם יד וחצר, והלא הדבר תימה הוא כיון שאין האשה והעבד יכולים להתגרש ולהשתחרר עד שיבוא הגט והשחרור לרשותם, א"כ מאי מהני מה שיהא להם יד וחצר לאחר שתתגרש האשה וישתחרר העבד, כיון דקודם הגירושין והשחרור אין להם רשות ולא יד ולא חצר, א"כ הקושיא במקומה עומדת איך תתגרש האשה וישתחרר העבד כיון שלא בא הגט והשחרור לרשות האשה והעבד.

ח) הנה בגיטין ד' ע"ז על מתניתין דקתני הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת פריך הגמ' מה שקנתה אשה קנה בעלה ומתרץ רבא אטו יד דעבד לאו כיד רבו דמיא אלא גיטו וידו באין כאחד הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד, והנה על הקושיא שהקשה הגמ' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה כתב רש"י וז"ל קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל עכ"ל וכן פירש"י לקמן ע"ב ד"ה נהי דקניא ליה וז"ל מכי יהיב גיטא לידה נפיק לה גט מרשותיה, וכן כתב הר"ן שם, ולכאורא דבריהם תמוהים מה שפירשו דקושית הגמ' הוא משום שלא יצא הגט, מרשות הבעל, והלא יותר ראוי לפרש קושית הגמ' מה שהקשו מה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ לא בא הגט לרשותה והלא זה הוא מפורש בפסוק ונתן בידה ומרבינן גם רשותה כדאיתא שם בגמ' אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ אלמא דלמדנו מקרא בפירוש דבעינן שיבוא הגט או לידה או לרשותה אף דממילא בעינן שיוציא את הגט מרשותו, מ"מ מה דבעינן שיבוא הגט לרשותה הוא מפורש יותר בתורה ממה שצריך שיצא הגט מרשות הבעל, א"כ היה להם לפרש קושית הגמ' דכיון דמה שקנתה אשה קנה בעלה לכן לא בא הגט לרשות האשה ולמה פירשו דקושית הגמ' הוא משום שלא יצא הגט מרשות הבעל וכן לענין קושית הגמ' שהקשה לענין עבד יד עבד כיד רבו דמיא לא פירש"י כלום ומשמע דסמיך על פירושו שפירש לענין אשה והיינו משום שלא יצא השחרור מרשות רבו כמו שפירש לענין אשה משום שלא יצא הגט מרשות הבעל, וגם זה תימה מדוע לא פירש"י יד עבד כיד רבו דמיא ולא בא השחרור ליד העבד, דבודאי אנן תרתי בעינן א) שיצא הגט והשחרור מרשות הבעל והאדון, ב) שיבואו לרשות האשה והעבד או לידם ומדוע שבקו דבר המפורש בקרא ופירשו לענין יציאת הרשות שאינו מפורש בקרא כ"כ.

ט) ובאמת הקושיא הזאת יש להקשות גם על הגמ' קידושין דף כ"ג דאיתא התם מחלוקת רשב"א ורבנן דרשב"א סבירא ליה דעבד כנעני יוצא בשטר דוקא ע"י אחרים ולית ליה גיטו וידו באין כאחד וקאמר שם מ"ט דרשב"א גמר לה לה מאשה מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו אף עבד נמי עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו עכ"ל הגמ' א"כ יש להקשות דהכי היה לו להגמ' לומר גמר לה לה מאשה מה אשה עד שיבא הגט לרשותה דידה אף עבד נמי עד שיבוא הגט לרשות שלו היינו של העבד וכיון דלית ליה לרשב"א גיטו וידו באין כאחד א"כ לא בא הגט לרשות העבד ומדוע שביק הגמ' את הכנסת הרשות להאשה והעבד המפורשים בקרא בפירוש ונקטו הוצאת הרשות מהבעל והאדון שאינם מפורשים בקרא כ"כ.

י) והנה לעיל כתבנו לדעת הרמב"ם דחצר המושכר יש לו להמשכיר רשות וכח יותר מהשוכר שהרי אם נפל שם דבר ההפקר המשכיר קונה ולא השוכר, ומ"מ לענין לקנות זה מזה השוכר עדיף שהשוכר יכול לקנות מן המשכיר אבל המשכיר אינו יכול לקנות מן השוכר דנהי שיש לו להמשכיר כח מרובה בחצר מהשוכר מ"מ אין המשכיר יכול לקנות מהשוכר משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר שהוא השוכר כיון שיש לו להמוכר השוכר רשות להשתמש בחצר ולהניח שם את כל חפיציו א"כ ליכא הוכחה שגמר בדעתו למכור עיין לעיל שהארכנו בזה א"כ יש לומר שגם החצר מנכסי מלוג כיון שגוף הקרקע הוא שלה א"כ כחה יפה משל הבעל כמו המשכיר נגד השוכר ומקרי שפיר שבא הגט לרשותה כיון שגוף הקרקע הוא שלה ואין כאן חסרון רק מה שהבעל משתמש בהקרקע ואוכל פירות ומניח שם כל חפציו ולא יצא הגט מרשות הבעל, לכן הוכרחו רש"י והר"ן לפרש קושית הגמ' שהקשה חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא משום שלא יצא הגט מרשות הבעל ולא היה באפשרי להם לפרש משום שלא בא הגט לרשות האשה שהרי באמת בא הגט לרשותה שהרי גוף הקרקע שלה הוא, ואלמלי יצא מרשות הבעל ולא היה עכוב מצדו היה נחשב שבא הגט לרשותה, וזהו מדוקדק בלשון רש"י שכתב וז"ל קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל עכ"ל רש"י והוא כמו שכתבנו דבכל מקום שיש לו להמוכר או להבעל רשות להשתמש מקרי שלא יצא החפץ מרשות המוכר.

יא) אע"ג דרש"י לא ס"ל כהרמב"ם לענין זבל וס"ל שהשוכר קונה הזבל ולא המשכיר אלמא דס"ל לרש"י דכח השוכר עדיף מהמשכיר אך כתבנו לעיל שיוכל היות שגם רש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דכח המשכיר עדיף והא דשוכר קונה את הזבל הוא משום דהוי חצר המשתמרת לדעת השוכר ואינה משתמרת לדעת המשכיר עיין לעיל מה שכתבנו בזה ואפילו אי נימא שדעת רש"י הוא שכח השוכר עדיף מהמשכיר מ"מ לענין נכסי מלוג יוכל היות שגם רש"י מודה דכח האשה אלים מהמשכיר, שהרי המשכיר שהשכיר את ביתו ומת השוכר בתוך הזמן יורשיו יורשים אותו, משא"כ הבעל שמת אין היורשים יורשים אותו לכן כח הבעל גרע משוכר דעלמא עיין תוס' ב"ב דף נ"א ד"ה במתנה שכתבו סברא זאת לכן ס"ל לרש"י דאע"ג דכח השוכר עדיף מהמשכיר מ"מ כח הבעל בנכסי מלוג שלה לא עדיף משלה אדרבה כחה יפה מכחו כמו כח המשכיר שעדיף משוכר להרמב"ם כך כח האשה עדיף מהבעל בנכסי מלוג שלה ומקרי שפיר שבא הגט לרשותה רק מפני שלא יצא הגט מרשות הבעל לכן אינה מגורשת ולא פירשו משום שלא בא הגט לרשות האשה, כיון דבאמת בא לרשות האשה אם יצא מרשות הבעל.

יב) אך לענין עבד עדיין צריך ביאור שהרי עבד כנעני גופו קנוי לרבו והרי הוא כשורו וחמורו ואין לו רשות לעצמו רק עומד ברשות רבו, א"כ תימה הוא אמאי אמרו הטעם משום שלא יצא השחרור מרשות רבו, ואמאי לא אמרו הטעם משום שלא בא השחרור לרשות העבד כמו שכתבנו לעיל, אך אין זה דבר פשוט שהרי מהרי"ק סימן צ"ד ס"ל דעבד מקרי מוחזק בעצמו ומביא ראיה לזה וז"ל והיכא דתפס מקמי הודאה ואח"כ מודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה דמקמי הודאה כעדים דמיא ממאי מדקאמר רבן גמליאל לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמר ליה ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית והא טבי תפס לפני הודאה הוה שהרי גופו אצלו היה ולא היה מחוסר גוביינא ואפילו הכי לא יצא לחירות מפני הודאה של ר"ג אלמא לאו כעדים ומפקינן מיניה עכ"ל משמע בהדיא דס"ל דאפילו עבד כנעני חשוב כמוחזק בעצמו ולא חשבינן ליה לרבו כמוחזק בו עכ"ל מהרי"ק ע"ש במהרי"ק שהביא ראיה לדבריו דהעבד מקרי מוחזק בעצמו מדברי התוס' גיטין דף י"ז ד"ה מפני מה שהקשו ואם תאמר וגט שחרור למה תיקנו בו זמן וכו' ואומר ר"י דתיקנו זמן דאי לא הוי ביה זמן פעמים שאדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קודם לשחרור שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השיעבוד עכ"ל התוס' אלמא דאפילו עבד כנעני מקרי מוחזק בעצמו ע"ש במהרי"ק.

יג) וכיון דאפילו עבד כנעני מקרי שיש לו רשות לעצמו אתי שפיר ומתורץ הקושיא הנ"ל שהקשינו אמאי אמרו בגמ' קידושין דף כ"ג דמשו"ה אין העבד יוצא בשטר ע"י עצמו למ"ד דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד משום שלא יצא השטר שחרור מרשות רבו אמאי לא אמרו הטעם משום שלא בא השטר שחרור לרשות העבד ובזה ניחא דכיון דהעבד יש לו רשות לעצמו כמו שהמשכיר יש לו רשות בביתו כך העבד יש לו רשות לעצמו לכן מקרי שבא החפץ לרשות העבד כמו שכתבנו לעיל לענין משכיר רק כיון שהאדון יש לו רשות להשתמש בידי עבדו ולהניח שם כל חפציו כמו שמניח בתיבתו לכן מקרי שלא יצא השטר מרשות האדון לכן אמרו הטעם משום שלא יצא מרשות האדון ולא אמרו הטעם משום שלא בא לרשות העבד כי אלמלי יצא מרשות האדון היה בא לרשות העבד כיון שיש לו רשות לעצמו כמו המשכיר ביתו שיש לו עדיין רשות למשכיר בביתו המושכר לקנות חפצי הפקר כך יש לו לעבד רשות לעצמו, ונהי שאין העבד יכול לקנות חפצי הפקר לעצמו הוא מפני הטעם דמה שקנה העבד קנה רבו ולאלתר קונה האדון חפץ ההפקר מן העבד, אבל כיון שהוא בר דעת לעצמו אינו דומה כשורו וחמורו של האדון שבכל מקום שהם עומדים ברשות בעליהם עומדים רק העבד דומה כחפץ המושכר לרבו לכל ימיו ושכירות ליומיה ממכר הוא ומשו"ה מקרי שגופו קנוי לרבו ובכל זאת נשאר גם לעצמו רשות וחצר כשאר משכיר ושוכר שהרשות נשאר למשכיר, לכן הוכרחו לומר דמשו"ה אינו מועיל בשטר ע"י עצמו משום שלא יצא השטר מרשות רבו ולא אמרו משום שלא בל לרשות העבד.

יד) היוצא מזה דהאשה בנכסי מלוג שלה וכן העבד כנעני יש להם רשות וחצר לקנות כמו שיש למשכיר רשות וחצר לקנות ע"י חצר המושכר מן ההפקר רק העבד לקנות מאדונו והאשה לקנות מבעלה ע"י נכסי מלוג שלה אינם יכולים משום שלא יצא החפץ מרשות הבעל והאדון כמו שהמשכיר אינו יכול לקנות מהשוכר ע"י חצר המושכר משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר שהוא השוכר, והיינו כמו שכתבנו דכיון שכל החפצים אף שאינו רוצה למוכרם גם כן מניח השוכר המוכר בחצר הזה שהרי שכרו להשתמש בו א"כ ליכא הוכחה שגמר דעתו למוכרם וכן הבעל והאדון כיון שיש להם רשות להשתמש בנכסי מלוג של אשתו ולהניח שם כל חפציו שהרי אוכל פירות, וכן יש רשות להאדון להשתמש בידי עבדו כדרך שמשתמש בתיבתו ולהניח שם כל חפציו א"כ ליכא הוכחה שגמרו בדעתם לגרש ושחרר כמו שכתבנו לעיל דדוקא כשהמוכר מניח או מצוה לאחרים להניח את חפציו במקום שאין לו רשות להניח שם חפציו איכא הוכחה שגמר ומקני אבל אם המוכר מניח חפציו או מצוה לאחרים להניח חפציו במקום שיש לו למוכר רשות להניח כל חפציו ליכא הוכחה שגמר ומקני ומקרי שלא יצא החפץ מרשות המוכר.

טו) והנה ביבמות דף קט"ו לענין שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת יכולים הם להוציא שטר חוב על אחרים דמאי ניחוש לה אי נפילה לא חיישינן ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה עכ"ל הגמ' היוצא מזה שאין דרך של האדם להפקיד שטרותיו אצל אדם שיכול להחזיק בשטרותיו ויאמר שלו הם כדאמרינן כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה ולפי זה נראה דאע"ג שיש רשות להבעל ולהאדון להשתמש בידי עבדי ובנכסי אשתו ולהניח שם כל חפציהם וליכא הוכחה שגמר בדעתו להקנות ולא יצא החפץ מרשות המקנה כמו שכתבנו, היינו דוקא בשאר החפצים, אבל אם האדון מניח את שטר השחרור בידי עבדו, או אם הבעל מניח את הגט בנכסי מלוג של אשתו בודאי איכא הוכחה גמורה שגמרו בדעתם להקנות לשחרר ולגרש כי אלמלי לא גמרו בדעתם לשחרר ולגרש לא היו מניחים את השחרור והגט בתורת פקדון ביד העבד והאשה שהרי העבד יכול ליקח את שטר השחרור המופקד בידו ולומר משוחרר אני וכן האשה יכולה ליקח את הגט שבידה או בחצרה המשתמרת לדעתה ותאמר מגורשת אני ותפקיע את עצמה ונכסיה מבעלה, הילכך כשהבעל והאדון מניחים את השחרור והגט לרשותם איכא הוכחה מעליא שגמרו בדעתם לשחרר ולגרש.

טז) ובזה מתורץ הא דאמרינן גיטו וידו באין כאחד שהקשינו לעיל מה מועיל מה שיהא יד לעבד וחצר לאשה לאחר שתתגרש האשה וישתחרר העבד כיון דבעינן יד וחצר להאשה והעבד להתגרש ולהשתחרר ובלא יד וחצר לא יוכל העבד להשתחרר והאשה להתגרש וכיון דקודם השחרור והגירושין אין להם יד וחצר א"כ סוף סוף הדבר תימה איך תתגרש האשה וישתחרר העבד בלא יד וחצר ובזה ניחא כיון דבאמת יש להאשה והעבד רשות לעצמן כמו שיש להמשכיר בחצר המושכר כמו שכתבנו לעיל רק מפני שיש לו להאדון ולהבעל רשות להשתמש בידי עבדו ובחצר אשתו לכן מקרי שלא יצא השחרור והגט מרשות הבעל והאדון, לזה אמרינן גיטו וידו או גיטה וחצרה באין כאחד והיינו דכיון שהוא גט שחרור או גט אשה שפיר יצאו מרשות הבעל והאדון, שהטעם דבעינן שיצא החפץ מרשות מקנה הוא משום דבעינן הוכחה שגמר ומקני ולזה בעינן שיניח את חפציו במקום שאין לו להמקנה רשות להניח שם חפציו, א"כ כשמניח את השחרור והגט ליד העבד או לחצר אשתו מוכיח שפיר שגמר להקנות שאלמלא לא גמר להקנות לא היה מניח את השחרור והגט לרשותם בפקדון כיון שיכול לבוא לידי הפסד כמו שהבאנו מגמ' דיבמות הנ"ל.

יז) היוצא מזה דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד אלא היכא שיש לו להקונה חצר ורשות לעצמו גם קודם השחרור והגירושין כמו העבד והאשה ולא מחסרה רק שיצא השחרור והגט מרשות הבעל והאדון בזה לבד אמרינן גיטו וידו באין כאחד והיינו כי ע"י הגט והשחרור איכא הוכחה שגמר להקנות לגרש ולשחרר, אבל בנידון הקצוה"ח שהבאנו לעיל דאיירי שהנותן כתב שטר מתנה ונתן לתוך ביתו, ועדיין אין לו להמקבל שם קנין בהבית הניתן לו בזה בודאי לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד שהרי השטר מתנה או הגט לא בא לחצר ולרשות הקונה כיון שאין לו שום קנין כלל בהבית ולא שום חצר ורשות במה יזכה הקונה בהבית, אך בנידון ספקתנו שהשוכר או הבעל כתבו שטר מתנה על קנין שלהם ונתנו את השטר להבית המושכר ולהאשה בנכסי מלוג בזה בודאי קנו האשה או המשכיר כיון שגוף הבית של המשכיר הוא או של האשה ויש להם חצר ורשות לזכות מההפקר ע"י הבית הזה, רק כי מהבעל והשוכר לא יכלו האשה והמשכיר לקנות ע"י החצר משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר, הילכך אמרינן דזה הוא דוקא בשאר דברים דליכא סמיכות דעת מפני שהמוכר נותן שם כל חפציו אבל כשכותב שטר מתנה למשכיר או לאשתו ונותן לתוך הבית הזה בודאי איכא הוכחה גמורה שגמר בדעתו ליתן להם דבפקדון לא יהיב אינש לגברא דמטו פסידא מיניה.

יח) עיין תוס' גיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה מה שקנתה אשה וכו' ור"ת מפרש דאף ע"ג דבמתנה אין הבעל אוכל פירות כיון דאם מכרה ונתנה אינו קיים כדאמרינן מחזקת הבתים חשיב כאלו הוי דבעל ואינה יכולה לקנות על ידו מה שבתוכו ואין תלוי באכילת פירות, ותדע דהא שני לעיל בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ואע"ג דאכתי הבעל אוכל פירות כדאמרינן בהכותב (דף פ"ג) אלא הואיל ואם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהכותב חשיב לה חצרה וכן כתבו התוס' בב"ב דף נ"א ע"ב ד"ה במתנה וכו' ומשמט דאפילו הבעל אוכל פירות ג"כ מיכל לקנות ע"י החצר דמקרי שילא מרשותו ויש לדחות כיון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שיב אין לו רשות להשתמש בחצרה אע"ג שאוכל פירות לכן קנתה ע"י חצרה בלאו טעמא דגיטה וידה באין כאחד ע"ש בתוס' לדברי ר"ת, אך התוס' וכן שאר מפרשים לא ס"ל כר"ת, ובלאו הכי דברי התוס' בשם ר"ת תמוהים במה שכתבו שאם נתן הבעל מתנה לאשתו אינה יכולה למכור ואם מכרה ונתנה אינה קיים כדאמרינן בפ' חזקת הבתים עיין פני יהושע בגיטין דף ע"ז שכתב וז"ל לא מצאתי דבר זה מבואר בפ' חזקת ותליתי בחסרון ידיעתי אמנם בינותי בספרים וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת שכתב בשם ר' שמואל הנורד שכתב בשם הגאונים רב שרירא ורב האי, דאם מכרה ונתנה קיים אלא שאם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולפי זה בההיא דשמעתין שמגרשה מקרי שפיר חצרה שהרי לאחר הגירושין המקח קיים לגמרי למפרע ועור שהטור כתב בשם הרמ"ה ז"ל באה"ע סימן פ"ה שהמכר קיים לגמרי אפילו אם מתה וצ"ע מהיכן יצא כן לרבינו תם מסוגיא דפ' חזקת הבתים עכ"ל הפ"י.

יט) ובדברינו שכתבנו יש לתרץ קושית התוס' בגיטין דף ע"ז ד"ה ידה גופה וכו' לענין תירוצו של ורבא הנ"ל שתירץ וז"ל אמר רבא אטו ידה מי לא קניא ליה לבטל אלא גיטה וידה באין כאחד הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד, ומקשה הגמ' על זה והלא יד דאשה נהי דקניא ליה למעשה ידיה ידה גופא מי קניא ליה והקשו התוס' על זה וז"ל וא"ת חצרה נמי לא קניא ליה גופיה אלא פירי עכ"ל התוס' ע"ש מה שתירצו, ובדברינו ניחא דחילוק גדול יש בין ידה לחצרה, דחצרה אף על פי שאין גוף החצר קנוי לו לבעל ולא קניא ליה אלא לפירות מ"מ קניא ליה חצרה גם להשתמש בו ולהניח בו כל חפציו כמו שפירש רש"י שם ע"ז עמוד א' קנה בעלה לפירות להשתמש בה עכ"ל רש"י וכיון שיש רשות לבעל להניח בה כל חפציו א"כ ליכא הוכחה שגמר ומגרש כשמניח את הגט ברשות ובחצר שמניח שם כל חפציו והרי לא יצא הגט מרשות הבעל, אבל יד אשתו נהי שמעשה ידיה שלו הם, אבל ידה טפה לא קניא ואין לו רשות להניח בידיה שום חפץ, א"כ כשמניח חת בהגט בידה שפיר מוכיח שגמר ומגרש כיון שמניח את הגט במקום שאין לו רשות להניח שם שאר חפציו, ומתרץ הגמ' אלא יד דעבד קשיא ליה דעבד גופו קנוי לרבו ויכול האדון להשתמש בידיו של עבדו מעשה עץ ואבן ומעשה תיבה ויוכל האדון להניח כל חפציו בידיו של עבדו כמו שמניח בתיבתו א"כ ליכא הוכחה שגמר לשחררו כמו שכתבנו לעיל ואולי כוונו התוס' בתירוצם הראשון ע"ש.

פרק ג

א) והנה הקצוה"ח סימן רמ"א ס"ק ג' חולק על מהרי"ק הנ"ל וס"ל דעבד כנעני אין לו רשות לעצמו כלל רק לעומד ברשות רבו כשורו וחמורו, והביא הקצוה"ח שתי ראיות לזה, הראיה הראשונה היא מדלא מהני בעבד כנעני לשון מתנה כשאומר לו הרי את לעצמך הרי את קנוי לך דזה הוא לשון מתנה לא מהני דאי מהני לשון זה בע"פ למה לן שטר שחרור שהוא כותב לו ג"כ הרי את לעצמך הרי קנוי לך, דאותו לשון לכותב לו בשטר יאמר לו בע"פ כמו"ש התוס' קידושין דף ט"ז ד"ה לימא ליה וכו' אלא ודאי דלא מהני בעבד כנעני לשון מתנה בע"פ, ואם נימא שהעבד כנעני יש לו רשות לעצמו היה לו להועיל לשון מתנה בע"פ כשאומר לו הרי את נתון לך או הרי את לעצמך הרי את קנוי לך, שהרי אם ראובן יש לו חפץ בפקדון ביד שמעון ואמר לו ראובן לשמעון אני נותן לך את החפץ הזה במתנה בודאי מועיל כדאיתא בקידושין דף מ"ז שקדשי לי בפקדון שיש לי בידך וכו' ובב"ב דף פ"ה ובשאר דוכתי דתיכף קניא ליה רשותו לשמעון כיון שהחפץ מונח בידו או ברשות שמעון א"כ גבי עבד נמי יש להועיל לשון מתנה אם נימא שהעבד יש לו רשות לעצמו אלא ודאי אין לו לעבד רשות לעצמו רק הוא קני לרבו כשורו וחמורו ע"ש בקצוה"ח.

ב) עוד הביא הקצוה"ח ראיה לדבריו שהעבד אין לו רשות לעצמו, מהא דאמרו בגיטין דף ע"ז דיד עבד כיד רבו דמי ואינו יוצא בשטר אלא משום דגיטו וידו באין כאחד ובפ"ק דקידושין למאן דלית ליה גיטו וידו באין כאחד אין העבד יוצא בשטר אלא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ואם נימא שהעבד יש לו רשות לעצמו אמאי לא יצא העבד בשטר ע"י עצמו אפילו בלאו האי טעמא דגיטו וידו באין כאחד ע"ש בקצוה"ח, והנה ראיתו השניה כבר כתבנו מזה לעיל דאדרבה משום ראיה להיפך היינו שיש רשות וחצר לעבד כנעני שהרי אמרו הטעם בזה רק משום שלא יצא השטר מרשות רבו ולא אמרו הטעם משום שלא בא לרשות העבד כמו שהבאנו לעיל מגמ' דקידושין דף כ"ג ומרש"י גיטין אלמא דמקרי שבא לרשות העבד והוא מפני שיש לעבד רשות וחצר לעצמו, רק דמ"מ מקרי שלא יצא השטר מרשות רבו משום דכיון שיש לרבו רשות להשתמש בידי עבדו ולהניח שם כל חפציו כמו שמניח בתיבתו לכן מקרי שלא יצא השטר שחרור מרשות רבו דהרי ליכא הוכחה שגמר ומקני כיון שכל חפציו מניח שם.

ג) כן ראיתו הראשונה של הקצוה"ח לאו ראיה היא לפי מ"ש לעיל שדין העבד כחצר המושכר שהרשות הוא של המשכיר ולא של השוכר וכן העבד כיון שהוא בר דעת לעצמו הרי הוא כחצר המושכר שהרשות נשאר לעצמו וגופו קנוי לרבו כי שכירות ליומיה ממכר הוא, א"כ ניחא מה שאינו מועיל לשון מתנה בעבד שהרי כתבנו לעיל בשם הריב"ש ושאר פוסקים שגם השוכר לזמן ידוע אינו יכול ליתן להמשכיר בדבור בעלמא את קנין השכירות שלו שיש לו בשדהו של המשכיר, רק צריך קנין כמו מקבל מתנה דעלמא לכן לא מהני גם בעבד כנעני כשאומר בע"פ לשון מתנה הרי אתה נתון לך כמו שאינו מועיל בשאר שוכר ומשכיר דעלמא.

ד) ותדע שכן הוא שהרי גם בעבד עברי לא מהני לשון מתנה כדאיתא בקידושין דף ט"ז ובתוס' שם ובעבד עברי בודאי ליכא למימר שאין לו רשות לעצמו והוא של רבו כשורו וחמורו שהרי העבד עברי בודאי עומד ברשות עצמו וקונה קנין לעצמו וקונה מרבו כללו של דבר הרי הוא כישראל גמור לכל דבריו ואפילו הכי אמרו שגופו קנוי ואינו יוצא לחירות בלשון מתנה בע"פ רק צריך גט שחרור א"כ גם בעבד כנעני מה שאינו מועיל לשון מתנה אין הטעם כמו"ש הקצוה"ח משום שאין לו רשות לעצמו שהרי עבד עברי יש לו רשות לעצמו ואפילו הכי אינו מועיל בו לשון מתנה אלא טעמא אחריני אית ביה והוא כמו שכתבנו מפני שדומה כחצר המושכר וכשם כשהשוכר כשנותן למשכיר אינו מועיל לשון מתנה בע"פ רק צריך קנין כך האדון כשנותנו במתנה ואומר לו הרי את נתון לך ג"כ אינו מועיל לשון מתנה בע"פ.

ה) ובמשכיר בית לחברו לזמן קצוב והשוכר הפקיר קנין השכירות שלו צ"ע אם המשכיר זכה בו או גם איש אחר מן השוק יכול לזכות בו, ואולי דינו כעבד כנעני דקי"ל ביו"ד סימן רס"ז סעיף ה' ובחו"מ סימן ער"ה גר שמת והיו לו עבדים גדולים קנו עצמם בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, יעו"ש הטעם שהגדולים שיש להם יד לזכות בעצמם יכולין לזכות בעצמם לכן קנו עצמם בני תורין אבל הקטנים כיון שאין להם יד לזכות בעצמם לכן כל המחזיק בהם זכה בהם, א"כ יוכל היות שגם לענין חצר המושכר הדין כן שאם המשכיר הוא איש גדול שיש לו יד וחצר קניא ליה חצרו מן ההפקר את קנין השכירות שלו אבל אם המשכיר הוא קטן שאין לו יד וחצר לא קניא ליה חצרו את קנין השכירות מן ההפקר רק כל הקודם בו זכה, שהרי לפי מה שכתבנו דין העבד כדין הקרקע המושכרת לאדונו לכל ימיו, א"כ כמו דבעבד כל המחזיק בו זכה בקטנים וקנו עצמן בני חורין בגדולים כך דין הקרקע המושכרת

ו) ואין לתמוה ולומר מ"ש דלשון מתנה לא מהני בעבד ובחצר המושכר ולשון הפקר מהני בשניהם דזה אין תימה כלל שהרי מצינו חילוק גדול בין מתנה להפקר דלשון מתנה לא מהני כלל בדיבורא בעלמא וכל זמן שהקונה לא עשה קנין המועיל עדיין לא יצא מרשות הנותן לכן נהי שיש לו להעבד ולהמשכיר רשות וחצר לקנות מ"מ לא מהני מידי כיון שלא יצאו רשות הנותן, משא"כ בהפקר כיון דבדבורא בעלמא יוצאין מרשות השוכר ומרשות האדון אף שאין הדבור מועיל להכניסו ברשות הקונה כל זמן שלא עשה שום קנין, מ"מ המשכיר והעבד כיון שיש להם חצר ורשות לקנות יכולין שפיר לקנות כיון שכבר יצאו מרשות בעליהן השוכר והאדון יכולין שפיר לקנות בהרשות והחצר שיש להם.

ז) ואם בא אדם מן השוק והחזיק בבית המושכר קודם שהפקיר השוכר ומשכה חזקתו גם אחר שהפקיר או אם השוכר היה גר שמת בלא יורשים ובא איש אחד מן השוק והחזיק בבית המושכר קודם מיתת השוכר הגר והמשיך חזקתו גם אחר מיתת הגר באופן שהבית לא היתה פנויה אפילו רגע אחת בלא חזקה משעת ההפקר או מיתת הגר, נראה לכאורא דזה תליא במחלוקת רש"י ותוס' בקידושין דף כ"ג בענין ר' יהודא הנדואה, דז"ל הגמ' בקידושין סוף דף כ"ב ר' יהודא הנדואה גר שאין לו יורשים הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסאני ואמטינהו לביתא, איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים וכו' ופירש איכא דאמרי גדול היה העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד עכ"ל רש"י ואיכא דאמרי קטן הוה ופירש"י ואעפ"כ הוצרך לכל זאת ודלא כאבא שאול דאמר קטנים הקודם בהם זכה אפילו לאחר זמן זכה בהם עכ"ל רש"י, אבל התוס' בשם ר"ת פירשו דאיכא דאמרי קטן הוה ס"ל דדוקא בעבד קטן מהני חזקת מר זוטרא אבל בעבד גדול לא, אבל בלישנא קמא דגדול הוה מודים גם התוס' שגם בעבד גדול מהני חזקת מר זוטרא. והיוצא מזה דלפירש"י מהני אפינו בעבד גדול חזקה דמר זוטרא כיון שלא היה אפילו רגע אחד בלא אדון וכיון שמת הגר זכה בו מר זוטרא שהחזיק בו קודם מיתת הגר ומשכה חזקתו גם אחר מיתת הגר ואין העבד יכול לזכות את עצמו מן ההפקר כיון שלא נשאר אפילו רגע אחד בלא אדון, א"כ כאן נמי אין המשכיר יכול לזכות בשכירות הבית כיון שקדמו איש אחד מן השוק והחזיק בו ולא נשאר הבית אפילו רגע אחד בלא מחזיק, אפילו אם המשכיר הוא איש גדול שיש לו יד וזכיה מ"מ אינו יכול לזכות כמו בעבד גדול לפירש"י, אבל לפירוש התוס' שפירשו דדוקא בעבד קטן שאין לו יד התם הועילה חזקת מר זוטרא, אבל בעבד גדול לא מהני מידי ואין שום אדם יכול לזכות בו אפילו אם החזיק בו קודם מיתת הגר ומשכה חזקתו גם אחרי מיתתו רק העבד הוא זוכה בעצמו כיון שהוא עבד גדול, א"כ גם בשוכר ומשכיר אין שום אדם יכול לזכות בו אם המשכיר הוא איש גדול שיש לו יד וזכיה לעצמו.

ח) אכן נראה שיש לחלק בין עבד לשוכר ומשכיר בזה ומתחלה צריכין אנו לבאר במאי פליגי רש"י ותוס', ונראה דפליגי בזה, דהנה לעיל כתבנו כששני בני אדם עושין קנין ביחד במציאה מוכח מסוגיא דרכוב ומנהיג בב"מ דף ח' שמי מהם שעשה את הקנין היותר טוב מחברו מבטל את קנין חבירו לכן מספקא לן התם ברכוב במקום מנהיג מי הוא עדיף מחברו, וכנ"ל לענין שוכר ומשכיר ע"ש וכיון שכן יש לט להסתפק בקנין חזקה וקנין יד וחצר איזה מהם עדיף, ואם יש איזה חפץ שנקנה בקנין חזקה ובקנין חצר ובאו שני בני אדם זה החזיק בו בחזקה וזה רוצה לקנותו בקנין חצר יש להסתפק איזה מהם עדיף שיקנה ויבטל את קנין חברו והדעת נותן דקנין חצר עדיף מקנין חזקה דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו משא"כ בשאר קנינים וכן בקנין חזקה בעינן דעת וכונה לקנות דקי"ל ביבמות העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה.

ט) א"כ כאן כשמת הגר ומר זוטרא קדם והחזיק בעבדו של הגר והמשיך את חזקתו גם אחר מיתת הגר נמצא כשמת הגר שני קנינים שולטים בו, העבד בא לזכות בעצמו בקנין יד וחצר שיש לו כיון שהוא עבד גדול ומר זוטרא בא לזכות בעבדו של הגר בחזקה שעשה בו א"כ כיון שקנין חצר עדיף מקנין חזקה לכן ס"ל להתוס' שהעבד קונה את עצמו לחירות דקנין חצרו מבטל לקנין החזקה של מר זוטרא אכן דעת רש"י לכאורא תמוה כיון דקנין חצר עדיף מקנין חזקה אמאי ס"ל לרש"י שמר זוטרא קנה אפילו בעבד גדול הלא היה לנו לומר שקנין חצרו של העבד יבטל לקנין החזקה של מר זוטרא רק דקנין חצר עדיף, וצריך לומר שדעת רש"י הוא דמשום הכי זכה בו מר זוטרא דכיון שמר זוטרא אמר לו להעבד שלוף לי מסאני והעבד עשה כן הרי גילה העבד את דעתו שאין רצה לזכות בעצמו לכן קנה אותו מר זוטרא, א"כ לא שייך לומר כן אלא גבי עבד אבל בשוכר ומשכיר ובא אדם מן השוק והחזיק בבית המושכר קודם שמת הגר ומשך חזקתו עד לאחר נדחת הגר בזה גם רש"י מודה שהמשכיר זוכה בשכירות הבית שהמשכיר בא לזכות בקנין חצר והמחזיק בא לזכות בקנין חזקה וכיון דקרן חצר עדיף ואלים מקנין חזקה בודאי המשכיר קונה דכאן לא סייע המשכיר להמחזיק מאומה כמו החם שהעבד סייע להמחזיק להחזיק בו לכן ס"ל לרש"י שהמחזיק זוכה משא"כ כאן מודה גם רש"י שהמשכיר קונה.

י) וכל זה בשוכר ומשכיר או בעבד, אבל במשכון כהאי גונא כגון משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה דקי"ל מוציאין אותו מידו כדאיתא בב"ק דף מ"ט ובחו"מ סימן ע"ב סעיף ל"א משום דכיון שמת הגר פקע לה שעבודיה בזה אין חילוק בין שהישראל האחר החזיק במשכון אחר מיתת הגר או שהחזיק במשכון קודם מיתת הגר ומשכה חזקתו וקנינו לאחר מיתת הגר דבין כך ובין כך אין חזקתו כלום ואינו דומה לעבד ושוכר ומשכיר דהתם כמו שהאיש מן השוק צריך קנין בעבד ובלא קנין לא קני כך העבד בעצמו צריך קנין לזכות בעצמו וכן המשכיר צריך קנין לקנות בהשכירות של השוכר, א"כ היכא שבא אדם מן השוק והחזיק בעבד או בשדה המושכרת קודם מיתת הגר ומשכה חזקתו גם אחרי מיתתו דאז עשו קנין ביחד האדם מן השוק עם העבד או האדם רק השוק והמשכיר, א"כ יש מקום לדון ולהסתפק מי מהם יקנה ולכן אמרינן מי שעשה הקנין הטוב יותר הוא הוא הקונה מפר שהקנין הטוב מבטל את הקנין הגרוע ממנו כמו שכתבנו לעיל אבל כאן במשכון כיון שבעל המשכון אין צריך שום קנין רק ממילא נפקע שיעבודיה בלא שום קנין איך יוכל איש אחר לזכות במשכון שכבר זכה בו ישראל בעל המשכון ע"י מיתת הגר ונפקע שיעבודו ואינו חייב מעכשיו שום דבר להגר בודאי הישראל השר שבא לזכות במשכון לא יוכל לבטל הפקעת השיעבוד דלא שייך ביטול רק בשני קנינים אחד טוב ואחד גרוע ממנו שהקנין הטוב מבטל את הגרוע ממנו אבל קנין לענין הפקעה בלא קנין לא יוכל הקנין לבטל את ההפקעה, וזה נראה פשוט לדעתי ולא הוצרכתי לכתוב זאת רק מפני שראיתי להקצוה"ח סימן ע"ג שמדמי להדדי לכן כתבתי את הנראה לדעתי.

פרק ד

שאלה

א) עובדא הוה בעיר פ' בשני אנשים שהיו שותפים בחנות, אך הנה להם עוד עסקים שהתעסק כל אחד לעצמו ולא בשותפות, פעם אחת היו מהלכין יחד בשוק ורא את המציאה וירץ אחד מן השותפים הנ"ל להגביה לצורך עצמו ויהי כאשר ראה השותף השני שהוא רץ להגביה לצורך עצמו צעק אליו לחצאין לחצאין ויענהו השותף המגביה לא כן אלא לעצמי בלבד אני מגביה, ויענהו חבירו מחויב אתה להגביה את המציאה לחצאין יען כי שותפים אנחנו בחנות וכיון שאנחנו שותפים בחנות ביחד כן הוא הדין וההלכה כי כל המציאות שמצא אחד מהשותפים הרי של שניהם בשוה, ויענהו שוחט ויאמר לו כיון שכן הוא הדין וההלכה עפ"י תוה"ק לבן הנני מגביה לחצאין לצורך שניט, ואחר כך הניח השותף המגביה את המציאה בתיבתו של חבירו העומדת ברשות חבירו, ואחר כך שמע השותף המגביה שאין הדין כן אלא אע"פ שהם שותפים בחנות מ"מ זה אין שום שייכות להמציאות שמוצאין וכל מי שתצא הרי אלו שלו וטען המגביה אלו הייתי יודע שכן היא הדין וההלכה לא הייתי מגביה לצורך חבירו כלל רק לצורך עצמו לבד א"כ יש לדון ולהסתפק הדין עם מי.

תשובה

ב) הנה בעיקר הדבר שטען השותף המגביה דאע"פ שהם שותפים בחנות מ"מ אינם שותפים בהמציאות שמוצאים בזה בודאי הדין עמו כמו"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ב ס"ק י"ב וסימן קע"ו ס"ק ט"ז ובפרט בנידון זה שיש להם עוד עסקים רבים שאינם בשותפות בודאי מודים כולי עלמא וגם הרמ"א יודה לזה שאין המציאות בשותפות דלא עדיפי מפועל שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום שאין מציאתו לבעל הבית כדאיתא בב"מ דף י"ב ועיין חו"מ סימן ע"ר וכן מה שרוצה לבטל את הקנין מחמת שהיה בטעות וקנין בטעות חוזר, גם בזה דבריו נכונים כדאיתא בחו"מ סוף סימן כ"ה וכאן נמי גילה המגביה את דעתו דמשום זה הגביה גם לצורך שותפו מפני שטעה וסבור שכן הוא הדין וההלכה א"כ בודאי הוי קנין בטעות וחוזר וכן אמרינן בב"ב דף מ"א בעובדא דרב ענן דקנין בטעות חוזר וכן הוא בחו"מ סימן קמ"ב סעיף ב' ובכמה דוכתי דקנין בטעות חוזר ועיין בזה לקמן פרק י"ב.

ג) אך מה שיש לדון ולהסתפק בזה הוא, דהנה זה ידוע שהטעות אין בכחו רק לבטל מעשה או מחשבה ולעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינם כגון קנין בטעות קי"ל דחוזר שהטעות עושה אותו כאלו אינו, אבל אין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאילו עשה וחישב כגון אם אדם רואה בהמה של הפקר ורוצה לילך למשוך אותה לקנותה ואמר לו חבירו שאין הבהמה של הפקר ושמע לו ולא משכה ולא עשה בה שום קנין בודאי אינו קונה אותה, ולא אמרינן כיון דמניעת משיכתו היתה בשביל טעות שטעה וסבר שאינה של הפקר ואלמלי היה יודע שהיא של הפקר היה מושכה א"כ נחשבת גם מניעת משיכתו כאלו משכה זה בודאי לא אמרינן כן, אלא אמרינן כיון דעכ"פ לא משכה ולא עשה שום קנין אינו קונה שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב.

ד) ולא זו בלבד אם לא עשה שום קנין ע"י טעותו בודאי לא קנה שאין בכח הטעות לעשות מבלי מעשה כאלו עשה אלא אפילו אם עשה קנין בנכסי הגר רק כי מחמת טעות לא נתכוין לקנות ג"כ לא קנה כמו העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו, דאף שעשה מעשה הקנין רק שלא נתכוין לקנין מחמת שטעה וסבר שאינה של הפקר רק שהוא שלו ג"כ לא קנה שהרי אם לא טעה היה מתכוין לקנות ורק מפני שטעה עשה מעשה הקנין בלא כונה לקנין ואין בכח הטעות לעשות מבלי מחשבה וכונה כאלו חשב ונתכוין.

ה) וכיון שכן בניד"ד שראובן המגביה את המציאה נתכוין לקנות מחציתה לשמעון שותפו אף כי כונתו מה שנתכוין לקנות לשמעון בטעות היה ונתבטלה כונתו כי יש בכח הטעות לעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינם מ"מ כיון שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב ליכא כונה לקנין ובלא כונה אי אפשר לקנות מציאה דליכא דעת אחרת מקנה בקנין הגבהה שצריכה כונה לקנין לכו"ע ומחצה קנה כיון שנתכוין לקנות לעצמו אבל מחצה השניה לא קנה וקנה שמעון חבירו בשעה שנתנה ראובן לתיבתו של שמעון שקודם שבא החפץ לתיבתו הפקר היה מחציתו וזכה שמעון כשבא החפץ לתיבתו ואולי לא קנה ראובן כלל כיון דמחציתו היה הפקר א"כ הוי כמו חרש ופקח שהגביהו מציאה עיין ב"מ דף ח' ובחו"מ ועכ"פ יותר מחצי לא קנה ראובן,

ו) וכל זה דוקא אם לא היה כל החפץ ביד ראובן המגביה רק שאחז במקצת החפץ והגביהו, אבל אם היה כל חפץ המציאה ביד ראובן המגביה דאז אתינן עלה משום יד ולא משום קנין הגבהה עיין נתיבות סימן רס"ח ס"ק ב' וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו לכן קנה ראובן את כולו דנהי שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב מ"מ קנה כיון דלא בעינן שום כונה ודעת רק ראובן קנה מה שבידו בלא כונה כלל אך לפי מה שכתבו התוס' ב"ב דף נ"ד ד"ה אדעתא דציבי לא משמע כן שכתבו דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו של אדם דקי"ל שקונה לאדם שלא מדעתו וסיימו שם וז"ל דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יורע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ל התוס' א"כ בנידון דידן שידע ראובן המגביה שהחפץ הוא בידו ולא נתכוין לקנות לעצמו רק לשמעון שותפו, יש מקום לכאורא לומר שלא יקנה אפילו אם אחז כל החפץ בידו ואתינן עלה משום קנין יד דקנה שלא מדעתו מ"מ לא קני כהאי גונא שידע שהוא בידו ולא נתכוין לקנותה כמו"ש התוס' ב"ב הנ"ל, לכן נשאר החפץ הפקר עד שבא לתיבתו של שמעון ואז קניא ליה חצרו לשמעון.

ז) אך זה אינו דהטעם שכתבו התוס' דכשידע שהחפץ הוא בידו ולא נתכוין לקנותה דלא קני הוא מטעם דהוי כאומר בפירוש שאינו רוצה לקנות דאז בודאי אינו קונה בע"כ וא"כ בנידון דידן שמה שחשב בפירוש שאינו רוצה לקנות לעצמו בטעות היה מפני שחשב שכן הוא הדין וההלכה, והטעות יש בכחו לעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינם א"כ נשאר כאילו לא חישב כלל האי מחשבה שאינו רוצה לקנות לעצמו כיון שהטעות מבטלו, ונהי שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאילו עשה וחישב מ"מ נשאר בלא שום מחשבה כלל והוי כאלו לא נתכוין לא לקנות ולא שלא לקנות וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, לכן קנה ראובן את כל החפץ כשהיה בידו, ומה שהניח בתיבתו של שמעון לאו כלום הוא.

ח) אך עדיין יש מקום לומר דמה שכתבו התוס' דכשהחפץ הוא בידו ואינו מתכוין לקנותו דלא קני אולי אין הטעם כמו שכתבנו משום דהוי כאומר בפירוש שאינו רוצה לקנותו אלא יוכל להיות דטעם אחר יש בזה דהנה יש להסתפק בהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו או ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו אם הוא מטעם דאמרינן דמסתמא ניחא ליה שחצרו יזכה לו את החפץ שנפל לתוכו כיון דזכות הוא לו והוי כאלו אמר בפירוש שניחא ליה שחצרו יזכה לו את החפץ, או דילמא הא דאמרינן חצרו וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, הוא משום דלא בעינן כלל שיחשוב שום מחשבת ניחותא רק כיון שבא החפץ לתוך חצרו של אדם קניא ליה חצרו בלא שום דעת ומחשבה כלל,

ואם נפרש כפירוש הראשון שכתבנו דבאמת גם בחצר ויד בעינן כונה לקנין והא דאמרינן חצרו וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא משום דאמרינן דמסתמא ניחא ליה כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו, אם נפרש כן נוכל לומר טעם אחר בדברי התוס' הנ"ל דאיכא למימר דמשו"ה אינו קונה כשידע שיש חפץ בחצרו או בידו ולא נתכוין לקנותה משום דכאן ליכא למימר דכיון דזכות הוא לו מסתמא ניחא ליה שהרי כיון דידעינן שלא נתכוין לקנות הרי אנו רואים דלא ניחא ליה, דדוקא כשלא ידע אם יש חפץ בחצרו או בידו התם שייך לומר דמסתמא ניחא ליה כיון דזכות הוא לו אבל כיון דידעינן דעכ"פ לא ניחא ליה משו"ה לא קני, ואין הטעם כמו שכתבנו לעיל דמשו"ה לא קני משום שהיה מחשבה דלא ניחא ליה אלא הטעם משום שמחוסר כונה ומחשבה לקנין, אך אם נפרש כפירוש השני שכתבנו דבחצר ויד לא בעינן שום כונה כלל לקנות רק כיון שבא החפץ לחצרו או לידו קניא ליה אזי מוכרחים אנו לפרש דמה שכתבו התוס' דאם החפץ הוא בידו או בחצרו וידע בו ואינו מתכוין לקנות לא קנה הוא מחמת הטעם שכתבנו דהוי כאלו אמר בפירוש שאינו רוצה לקנות ואין אדם קונה בע"כ, דליכא למימר שהטעם הוא כמו שכתבנו לפירוש הראשון משום דמחסרא כונה לקנין כיון דלא בעינן שום כונה ודעת לקנין כלל וכלל בקנין חצר ויד.

ט) ובנידון דידן כשראובן הגביה בידו לצורך שותפו מחמת טעות הנ"ל נפקא מינה גדולה יש בין שני הפירושים, דאם נימא דידו וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו משום דלא בעינן כונה כלל בקנין חצר ויד, א"כ שפיר קנה ראובן המגביה דאף שהיתה כונתו בפירוש שלא לקנות לעצמו מ"מ כיון שהיתה בטעות יש בכח הטעות לעשות את מחשבתו כאלו לא חישב מעולם שאינו רוצה לקנותה, אע"ג דעדיין מחסרא כאן כונת הקנין שהרי עכ"פ לא חישב לקנות לעצמו ואין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו חשב לקנות, מ"מ לא איכפת לן מידי לפירוש הזה דידו וחצרו של אדם קונין בלא שום מחשבה ובלא שום כונה א"כ ראובן המגביה קונה את כל החפץ, אבל, אם נימא כאידך פירושא שגם בקנין חצר ויד בעינן כונה וניחותא לקנין, רק מאי דקי"ל ידו וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו משום דאמרינן דמסתמא ניחא ליה לקנות כיון דזכות הוא לו, א"כ בנידון דידן קנה שמעון מחצית החפץ כיון שהניחו בתיבתו, דכיון שראובן בשעת הגבהתו בידו חשב שגם שמעון שותפו יקנה מחצה, אע"פ דמה שחשב ששמעון יקנה ולא הוא בטעות היה ויש בכח הטעות לבטל את המחשבה הזאת שחשב לקנות לשמעון ולא לעצמו, מ"מ כיון דעכ"פ לא נתכוין ראובן לקנות לעצמו לא קני דכאן ליכא למימר דמסתמא ניחא ליה ומסתמא נתכוין לקנות דהרי אנו יודעים שנתכוין לקנות בשביל שמעון ולא לעצמו ואע"ג דבטעות היה מה שלא נתכוין לקנות לעצמו מ"מ לא קנה ראובן שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מחשבה כאלו חשב לקנות שהרי גם יד וחצר צריכין דעת וניחותא לפירוש זה.

י) ולכאורה היה נראה דזה תליא אם חצר משום יד איתרבאי או משום שליחות איתרבאי דאי אמרינן חצר משום שליחות איתרבאי בודאי בעינן דעת שיעשה שליח דהרי גמרינן שליחות מאתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א"כ הרי בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת השליחות, אבל אי אמרינן דחצר משום יד איתרבאי לא בעינן שום מחשבה ודעת רק מטעם גזרת הכתוב חצרו קניא ליה כידו, שהרי גם בקטנה קניא ליה חצרה אי אמרינן משום יד איתרבאי כדאיתא בב"מ דף י' וי"א אע"ג דקטנה לית לה דעת כלל אלמא דבקנין יד לא בעינן דעת וכן מחלק הגמ' בהדיא בב"מ דף י"א וי"ב לענין גט דמשום דאיתא בע"כ וליכא דעתה, לכן אינה מגורשת רק ע"י חצר הדומה לידה דהיינו שהיא עומדת בצדה דאז חצרה לידה דמיא דסמיכה לה אבל ע"י חצר דאיתרבאי משליחות אינה מגורשת, כגון שאינה עומדת בצדה דאז חצרה משום שליחות הוא אינה מגורשת משום דליכא דעתה, נמצא לפי זה הא דקי"ל חצרו וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, יש בזה שני פירושים דאי אמרינן חצרו משום יד איתרבאי ומכ"ש יד ממש לא בעינן רק שיבוא החפץ לחצרו או לידו ולא בעינן שום כונה וניחותא ולא אמרינן דמשו"ה קניא ליה משום דמסתמא ניחא ליה רק לא בעינן שום כונה לקנין כלל ביד או בחצר דאיתרבאי מתורת יד, אבל אם אמרינן חצר משום שליחות איתרבאי ובשליחות בעינן כונה ודעת לכן מוכרחים אנו לפרש דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא משום דאמרינן מסתמא ניחא ליה כיון דזכות הוא לו הלכך לכאורא כן הוא הפסק הלכה בנידון דידן שזכה ראובן המגביה כיון שהיה בידו קודם שהניח לתיבת חבירו דאע"ג שהיה מחשבתו שגם השני יזכה חציו מ"מ כיון שהיה בטעות הרי הטעות עוקרת את המחשבה ועושה אותה כאילו אינה אף שאין בכח הטעות לעשות כאלו חישב לקנות לעצמו כנ"ל מ"מ לא איכפת לן דהרי בידו של אדם לא בעינן דעת וכונה כלל, אך אי איתרמי כהאי מילתא בחצר דגברא כגון שראובן ראה שנפל חפץ של הפקר לתוך חצרו ונתכוין שיזכה גם שמעון שותפו מחמת הטעות הנ"ל ואח"כ נתן שמעון את החפץ לתוך תיבתו כנ"ל אז הדין עם שמעון דכיון דקי"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי ובשליחות בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת השליחות והאי גברא כיון שלא חשב לקנות לעצמו היה החפץ הפקר כל זמן שהיה בחצר ראובן ואח"כ כשהניח שמעון את החפץ לתוך תיבתו זכתה לו חצרו לשמעון, אבל אי איתרמי כהאי מילתא גבי אשה כיון דקי"ל חצר דאתתא משום יד איתרבאי וביד לא בעינן דעת לכן זכה הראשון כמו שכתבו לענין יד, עיין חו"מ סימן רמ"ג ס' נ"ג ובש"ך שם ס"ק י"ב ובאה"ע סימן קמ"א ס"ז.

יא) אך אין זה מספיק לתרץ למ"ד חצר מטעם שליחות איתרבאי ולא סגי לן במה שנאמר דמסתמא ניחא ליה, דהנה קי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואפילו אה בעל החצר טרוד היה בעסקיו או ישן בשעה שנפל החפץ של הפקר לחצרו נמי קניא ליה חצרו, ודבר תימה הוא איך יקנה את המציאה ע"י חצרו למ"ד חצר מטעם שליחות איתרבאי דהרי בשליח בעינן שיחשב בפירוש מחשבת השליחות כדאמרינן בפ' אלו מציאות ד' כ"ב לענין היורד לשדה חבירו ותרם שלא ברשות ובא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות ונמצאו יפות מהם שגילה דעתו דניחא ליה בהפרשתו דאז הוי תרומתו תרומה ומוקי לה בגמ' דדווקא דשווייה שליח ומסיים הגמ' וז"ל הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דלא שוייה שליח מי הוה תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אלא הכא במאי עסקינן דגון דשווייה שליח ואמר ליה זיל תרום ולא אמר ליה תרום מהני וסתמיה דבעל הבית כי תרם מבינונית הוא תורם ואזיל איהו ותרם מיפות ובא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אלל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה עכ"ל הגמ' אלמא דבשליחות בעינן דעת המשלח בפירוש שיעשנו שליח משים דאמרינן מה אתם לדעתם אף שלוחכם לדעתכם ואף דאם ידע הבעל הבית שהוא תורם משלו היה ניחא ליה מ"מ אינו מועיל כיון דעכ"פ ליכא דעתו בפירוש א"כ לענין חצר נמי כיון דמשליחות איתרבאי אמאי יקנה לו חצרו כשהוא ישן או שהוא טרוד בעסקיו כיון שלא חשב בפירוש מחשבת השליחות כשנפלה המציאה לחצרו.

יב) וכי תימא דמשום הכי קניא ליה חצרו משום דאנן סהדי דאף עכשיו בשעת טרדתו אם היה יודע שנפלה לו מציאה או דבר הפקר לחצרו היה חושב בפירוש מחשבת השליחות ומה שלא חשב בפירוש מחשבת השליחות הוא מפני שאינו ודע אם נפל החפץ לחצרו או לא זה אינו, דהרי אמרינן שאינן בנח הטעות לעשות מבלתי מחשבה כאלו חשב, וכיון דעכ"פ לא חישב מחשבת השליחות אית לנו לומר שלא יקנה לו חצרו דמשום שליחות איתרבאי, [וקושיא כזאת הקשו המפרשים למאן דס"ל דזכיה היא מטעם שליחות וקנה נמי אפילו אם הוא ישן או טרוד בעסקיו בשעה שזכו בשבילו א"כ תקשה נמי אמאי יזכה כיון שלא חשב בפירוש מחשבת השליחות ובעינן דעת בפירוש בשליחות דהרי גמרינן מאתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם עיין קצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק ח' ע"ש מה שתירצו] ובשמעתתא דשליחות הארכנו בזה בס"ד ע"ש פרק י"ד.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה