משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשבועה · פרק מ
א) ומשני הגמ' אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא לענין הילך דחייב והתוס' ושאר מפרשים הקשו והלא הקושיא הראשונה במקומה עומדת כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ומה תירץ הגמ' בזה שאמר דדברי ר' חייא ותנא תונא איתמר לענין הילך דחייב סוף סוף יקשה כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, ולפי דברי התוס' שכתבו דס"ל להגמ' עכשיו דאנן סהדי עדיף מהעדאת עדים והוי כמודה במקצת יקשה נמי כי היכי דהאי מודה להאי האי מודה להאי ואפילו הכי משתבע ע"ש בתוס' בשאר מפרשים מה שדחקו בזה.
ב) ונראה לתרץ דהנה לעיל כתבנו שיש להסתפק לענין מודה במקצת והעדאת עדים מי הוא המחייב שבועה או פיו של המודה במקצת או ממון הנתבע מחייב שבועה על השאר ונפקא מינה לענין אלם וכן בהעדאת עדים נמי יש להסתפק מי הוא המחייב שבועה או דברי פיהם של העדים או ממון הנתבע דהיינו כיון שחייב לשלם חמשים זוז הממון הזה זוקק לישבע על השאר ונפקא מינה אם קבל עליו קרוב או פסול, וכתבנו לעיל דזה תליא אם הילך חייב או לא דבהילך נחשב הודאת פיו של הנתבע כמאן דליתא לכן אם נימא דהילך חייב ע"כ הוא משום דס"ל דממון הנתבע זוקק לישבע ולא דברי פיו וכיון דעכ"פ משלם החמשים שהודה לכן חייב לישבע על השאר כל זה כתבנו לעיל ע"ש, ולפי מה שפירשנו לעיל דקושית הגמ' כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי הוא מכח ממה נפשך דאם הפסק שלנו אמת הוא אין צריך לישבע שהרי אנן סהדי שאינו חייב לו יותר ואם הפסק שלנו לאו אמת הוא הרי זה כופר הכל דליכא העדאת עדים ומי יזקוק אותו לשבועה א"כ ליכא לאקשויי הקושיא הזאת רק אם נימא דהילך פטור דאז פיו של המודה במקצת או פיהם של העדאת עדים מחייב שבועה ולא ממונו של הנתבע אזי יש להקשות גבי אנן סהדי דמתניתין נמי אם הפסק של דיינים באמת דברו בפיהם או לא ממה נפשך ליכא שבועה כנ"ל, אבל אם נימא דהילך חייב ואז ממון הנתבע מחייב שבועה על השאר א"כ לא איכפת לן מאומה על דברי הדיינים אם קושטא קאמרי או לא דכיון דעכ"פ מוציאין המקצת מיד הנתבע ליד התובע משום הפסק דין של הדיינים הרי זה המקצת זוקק לישבע על השאר אפילו אם הפסק שלהם אינו אמת לאמתו דלא גרע מאלו לא היו עדים כשרים כלל רק שקיבל עליו קרובים או פסולים מ"מ כיון דעכ"פ מוציאים ממון מיד הנתבע לכן צריך לישבע על השאר משום שהממון זוקק לשבועה א"כ כאן נמי אם נימא דממון הנתבע זוקק לישבע ליכא לאקשויי ממה נפשך דאפילו אם הדיינים לאו קושטא קאמרי מ"מ מחויב לישבע על השאר.
ג) וזהו דקאמר הגמ' אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא דקסבר הילך חייב וכיון דהילך חייב ע"כ צריך לומר דממון הנתבע זוקק לשבועה ולא פיהם של המודה במקצת והעדאת עדים וכן לא דברי פיהם של הדיינים מחייבים לישבע רק ממונו של הנתבע זוקק לשבועה לכן ליכא לאקשויי ממה נפשך כדלעיל דכיון דע"כ מוציאין ממון ע"פ האנן סהדי של הדיינים לכן מחויב לישבע על השאר, ורב ששת משום דס"ל הילך פטור לכן מוכרח לומר דמתניתין תקנת חכמים היא כמו שפירש"י משום קושיא דלעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, דכיון דס"ל לרב ששת דהילך פטור והוא משום דס"ל דפיו של המודה במקצת והעדאת עדים ודברי פיהם של הדיינים מחייבים שבועה ולא ממונו של הנתבע א"כ שפיר יש להקשות ממה נפשך דאם הפסק שלנו אמת או לא ליכא שבועה, ומשו"ה קאמר אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא ומדקאמר אמר לך משמע שיש לומר דלאו תקנת חכמים היא אלא השבועה מדאורייתא היא והיינו דאיכא למימר הילך חייב וממון הנתבע מחייב שבועה וליכא לאקשויי ממה נפשך כנ"ל, רק דרב ששת לא ס"ל הכי רק ס"ל דהילך פטור וא"כ איכא לאקשויי ממה נפשך כנ"ל.
ד) ומה שהגמ' מסיים ואידך אין תקנת חכמים היא וא"כ משמע דלר' חייא הוי השבועה מדרבנן מתקנת חכמים ולא מדאורייתא א"כ לכאורא הוי תיובתא לדברינו שכתבנו דלר' חייא השבועה היא מדאורייתא כמו שכתבנו אף כי יש להקשות על ר' חייא מנא ליה להוכיח ממתניתין דהילך חייב וא"כ השבועה היא מדאורייתא אולי הילך פטור והשבועה אינה אלא מדרבנן מתקנת חכמים, לכן אומר דאפילו אם נימא דהשבועה דמתניתין היא מדרבנן מ"מ יש להוכיח ג"כ דהילך חייב דאי אמרת בשלמא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא אלא אי אמרת דהילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא כותה בדאורייתא לכן מוכרח לומר דהילך חייב, וכיון דהילך חייב א"כ מוכרח לומר דהשבועה דמתניתין היא דאורייתא דליכא לאקשויי ממה נפשך כנ"ל.