משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשבועה · פרק לט
א) הנה בב"מ דף ג' איתא תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו ותנא תונא שנים אוחזים בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וקתני ישבע וכו' ושם ד' ד' הקשה הגמ' על ר' חייא דקאמר ותנא תונא מי דמי התם למלוה אית ליה סהדי ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ביה ולא מידי דאי הוה ליה סהדי ללוה דלא מסיק ביה ולא מידי לא בעי ר' חייא לאשתבועי הכא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ואפילו הכי משתבע וכו' עכ"ל הגמ' שם. והנה לפי פשטות הגמ' וכפי מה שהעולם מפרשים משמע דאם היו העדים מעידים דחמישים חייב לו וחמשים אנחנו יודעים שאינו חייב לו היה הנתבע פטור משבועה על החמשים השניים משום שהעדים מסייעים להנתבע על החמשים השניים דכיון שהעדים אומרים שאינו חייב לו יותר מחמשים כי רק חמשים חייב לו ולא יותר לכן החמשים שהעדים מעידים שחייב לו הוא משלם ואידך חמשים שהעדים מעידים שבודאי לא חייב לו הוא פטור משבועה ומלשלם כן משמע פשטות דברי הגמ' וכן מפרשים העולם, ויש להקשות על זה אמאי יפטור הנתבע משבועה בשביל העדים המסייעים אותו והלא הנתבע פוסל את העדים שהרי הנתבע טוען אין לך בידי כלום והעדים מעידים שחמשים חייב לו וחמשים בודאי אינו חייב לו א"כ הנתבע פוסל את העדים ודמיא ממש לההיא דב"ב דף קכ"ח שהבאנו דאע"פ שהעדים מסייעים לו להנתבע שפרעו שהרי הם אומרים שפרעו כולו ויש בכלל מאתים מנה א"כ יש להאמינו שפרע מחצה והיה לט לומר שהנתבע יפטר משבועה ואעפ"כ חייב הנתבע לישבע מפני שהוא פוסל את העדים שהם אומרים פרע כולו והוא אומר פרע מחצה ולדבריו העדים פסולים הם ומשו"ה אין העדים יכולים להועילו לפוטרו משבועה לכן נשבע א"כ כאן נמי כיון שהנתבע פוסל את העדים שהוא אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים זוז א"כ אע"פ שהעדים אומרים שהם יודעים שאינו חייב לו יותר מחמשים זוז מ"מ יש לנו לומר שישבע על השאר ואין העדים יכולים להועילו לפוטרו משבועה דלדבריו העדים פסולים הם ויש לנו לומר שישבע על השאר.
ב) ולכל התירוצים הנ"ל יש להקשות הקושיא הזאת דלתירוץ הר"ן והנ"י הנ"ל שתירצו דמשו"ה חייב לישבע בההיא דב"ב משום דהוי הכחשה ולאו הכחשה והיינו דהוי ספק הכחשה ומשו"ה מחויב לישבע לברר ופטור מממון דמספקא לא מפקינן ממונא עיין קצוה"ח סימן ל' ס"ק ה' וס"ק ו' א"כ גם כאן יש לומר כך דהוי ספק הכחשה וישבע לברר דבריו וכן לתירוץ הש"מ בשם הר"י בעליות שתירץ דהוי כמו מגו דהעזה דמועיל לענין ממון ואינו מועיל לענין שבועה יש להקשות ג"כ כאן מכ"ש שיהא מחויב לישבע דכאן ליכא מגו כלל שהרי הוא טוען אין לך בידי כלום א"כ בודאי יש לנו לומר דישבע דהתם שטוען פרעתי מחצה ויש לו מגו דאי בעי אמר פרעתי הכל ויש לנו לומר שיפטר משבועה אע"פ דמשום דברי העדים אין לפוטרו משבועה שהרי הנתבע פוסל אותם מ"מ יש לנו לפוטרו משבועה משום מגו ואפילו הכי אינו פטור משבועה משום דהוי כמו מגו דהעזה א"כ מכ"ש כאן שגם מגו אין לו שהרי טוען פרעתי הכל והוא פוסל את העדים בודאי יש לנו לומר שישבע.
ג) וכן לפי מה שכתבנו בביאור דברי התוס' דב"ב דף קכ"ח ודברי הש"מ בשם תוספת הרא"ש שהטעם שהוא פטור מלשלם הוא מפני שהודאה כזה לפסול עדים מטעם קנין חדש אתינן עלה ולא מטעם בירור וכיון שאין רצונו לשלם ולא מקנהו יותר מחציו לכן אינו חייב לשלם יותר ממחצה משא"כ לענין שבועה כמו שכתבנו לעיל ע"ש א"כ ישאר ג"כ הקושיא דלעיל אמאי יפטר משבועה ע"י העדים שמסיימים אותו כיון שהנתבע פוסל את העדים.
ד) והנה גם סיום קושיית הש"ס צריך ביאור דמסיים הכא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ואפילו הכי משתבעי והיינו במתניתין דקתני שנים אוחזים בטלית דיחלוקו על זה קאמרה הגמ' דכי היכי דאנן סהדי להאי שיש לו החצי כך אנן סהדי להאי שיש לו החצי, והנה מה דאמרינן אנן סהדי להאי שיש לו החצי ואנן סהדי להאי שיש לו החצי בודאי אין פירוש הגמ' דאנן ב"ד ידעינן בבירור דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה לכן ידעינן בודאי שיש לכל אחד המחצה, כי זה בודאי אי אפשר לפרש כן חדא מהיכן ידעו ב"ד ברור כי תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה הלא לא ראו בעיניהם ולא שמעו מעדים אשר יעידו לפניהם שתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה א"כ מהיכן ידעו בבירור שכן היה ועוד מדאמרינן שם דף ב' אפילו תימא בן ננס התם ודאי איכא שבועת שוא הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא וכן אמרינן שם דף ג' אפילו תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלמא שהדבר מסופק אצלנו אולי אחד בלבד הגביה או שמא תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ואין הדבר ברור אצלנו שהטלית הוא של שניהם וכן משמע מכל הסוגיא שם דף ב' ודף ג' ע"ש שהדבר מסופק אצלנו אם הטלית הוא של שניהם או של אחד מהם.
ה) ולפי זה צריך לומר דהא דאמרינן שם אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא אע"ג שאין אנו יודעים ברור ששניהם ביחד אגבהוה ושמא באמת אחד מהם הגביה מ"מ מדתנן במתניתין שנים אוחזים בטלית יחלוקו דכיון ששניהם תפסי נחשב כאלו כל אחד יש לו החצי בודאי כמו"ש התוס' שם ד' ב' ד"ה ויחלוקו וא"כ כששנים באים ואוחזים טלית לפנינו וסוף הדבר נפסוק להם יחלוקו לזה החצי ולזה החצי משום שהם אוחזים ותפסי בה א"כ מיד אנן סהדי שיש לכל אחד ואחד החצי אע"פ שלא נתברר לנו אם הפסק שלנו הוא אמת לאמתו או לא מ"מ כיון דעכ"פ אנן פסקינן הכי משו"ה מקרי אנן סהדי להאי ואנן סהדי להאי משום הפסק שלנו אשר אנחנו פוסקים להם יחלוקו לכן מקרי אנן סהדי.
ו) והנה פשטות דברי הגמ' הנ"ל וכפי שהעולם מפרשים משמע דהכי פירושו דהגמ' מקשה על ר' חייא דאמר דהעדאת עדים מחייבה שבועה ומייתי ראיה ממתניתין דשנים אוחזים בטלית ומקשה הגמ' מי דמי התם למלוה אית ליה סהדי דמסיק ביה חמשים ללוה לית ליה סהדי באינך חמשים שאינו חייב לו עליה הכא כי היכי דאנן סהדי להאי דחציה שלו אנן סהדי להאי דחציה שלו ולמה צריך לישבע והלא יש לו לנתבע אנן סהדי דמסייעים לו וכמו שאם היו סהדי ללוה שאינו חייב לו החמשים השניים היה פטור מלישבע כן היה לנו לפטור משבועה את הנתבעים דמתניתין דשנים אוחזין בטלית.
ז) היוצא לנו מזה שאם ראובן תובע משמעון מנה ושמעון יש לו אנן סהדי המסייעים לו פטור שמעון משבועה אע"פ שב"ד אינם יודעים אם הפסק שלהם הוא אמת או לא מ"מ כיון דע"כ מוכרחים ב"ד לפסוק כן לכן פטור הנתבע משבועה ואין הנתבע צריך לישבע לחזק את הפסק ב"ד, והדבר תמוה מאוד א"כ אמאי צריך שבועה כלל בכל מקום כגון במודה במקצת ובהעדאת עדים וכל כיוצא בהם והלא בכל השבועות דאורייתא הנתבע מוחזק בנכסיו כדקי"ל בכל מקום שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים והלא אם העידו העדים או שהודה הנתבע על חמשים שחייב לו ועל החמשים השניים לא הודה הנתבע ולא העידו העדים, א"כ מיד אנן סהדי שאינו חייב לו יותר מחמשים ולמה צריך הנתבע לישבע על השאר, אלא ע"כ צריך לומר דאע"פ שנהיה מוכרחים לפסוק כן משום שהנתבע הוא מוחזק בנכסיו מ"מ כיון שהפסק שלנו אינו מבורר לנו אם הוא אמת או שקר לכן צריך לישבע לחזק את הפסק א"כ במתניתין נמי אע"ג דפסקינן הכי יחלוקו מ"מ כיון דאינו מבורר לנו אם הפסק שלנו הוא אמת או לא לכן חייבים שבועה לחזק את הפסק שהרי ס"ל להגמ' השתא דאנן סהדי מחייב שבועה מדאורייתא כמו בהעדאת עדים ומודה במקצת דעלמא ולא אתינן עליה לפוטרו משבועה רק משום דכיון דאנן סהדי מסייע ליה להנתבע לכן אינו צריך לישבע כמו שאם עדים היו מעידים שחמשים חייב לו וחמשים אינו חייב לו היה פטור משום שהעדים מסייעים לו להנתבע א"כ בהעדאת עדים ובמודה במקצת דעלמא נמי נימא הכי שהנתבע יפטר משבועה משום דאנן סהדי מסייעים לו לפוטרו שהרי כאן במתניתין נמי העדאת עדים איכא כמו שאר העדאת עדים ומודה במקצת.
ח) ומה שהגמ' מדמה האי דאנן סהדי להאי ולהאי דמתניתין הוא דומה כאלו היו עדים מעידים שחמשים חייב לו וחמשים אינו חייב לו בודאי אינו דומה כלל, דהתם כיון שהעדים העידו שחמשים חייב לו וחמשים יודעים הם ברור שאינו חייב לו בודאי הדין נותן שהנתבע יפטר משבועה כיון שנתברר לנו ע"פ עדים כשרים שאינו חייב לו החמשים השניים א"כ למה ישבע עוד, אבל האי אנן סהדי כיון דאין אנחנו יודעים באמת אם תרווייהו בהדי הדדי אגבהו אותה או שמא אחד לבד הגביהה רק אנו מוכרחים לפסוק כן משום ששניהם אוחזים א"כ בודאי יש לנו לומר שישבעו לחזק את הפסק כמו בכל העדאת עדים ומודה במקצת דעלמא שהרי גם כאן נחשב להעדאת עדים משום דאנן סהדי.
ט) ונראה לתרץ דמה שהקשה הגמ' מי דמי התם למלוה אית ליה סהדי ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ביה ולא מידי דאי הוה ליה סהדי ללוה דלא מסיק ביה ולא מידי לא בעי ר' חייא לאשתבועי הכא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי אין פירושו דמשום דאיכא אנן סהדי דמסייעי ליה להנתבע משו"ה אינו מחויב לישבע דזהו בודאי ליתא לא מיבעיא היכא דליכא עדים ברורים המסייעים לו להנתבע רק אנן סהדי דב"ד לבד בזהו בודאי אין כח לפוטרו משבועה שהרי גם במודה במקצת ובהעדאת עדים ובכל השבועות איכא ג"כ אנן סהדי לפוטרו משבועה אלא אפילו היכא דאיכא עדים ברורים דאמרי חמשים אנחנו יודעים ברור שחייב לו וחמשים אנחנו יודעים ברור שאינו חייב לו מ"מ אין כח ביד העדים לפוטרו משבועה משום דכיון שהנתבע טוען להד"מ הרי הוא פוסל את העדים כמו ההיא דב"ב דף קכ"ח וכמו שכתבנו לעיל
י) אלא נראה דהכי פירושו דאי הוה ליה סהדי לא בעי ר' חייא לאשתבועי היינו אי הוה אמרי העדים דחמשים אנחנו יודעים שחייב לו וחמשים אנחנו יודעים ברור' שאינו חייב לו היה פטור משבועה דממה נפשך אי מחזקינן להני סהדי דקושטא קאמרי אינו צריך לישבע שהרי אמרי סהדי שאינו חייב לו יותר מחמשים א"כ למה ישבע ואם מחזקינן להו לסהדי דמשקרי ג"כ ליכא שבועה שהרי הוא כופר בכל, וכופר הכל פטור משבועה ולא אתינן עליה לחייבו רק מכח העדים שמעידים שחייב לו חמשים והעדאת עדים מחייב שבועה כמו מודה במקצת ואם מחזקינן להני סהדי דמשקרי הרי ליכא העדאת עדים והוה כופר הכל ומי יזקוק אותו לשבועה וכן במתניתין נמי כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי וממה נפשך אינו צריך לישבע אם מחזקינן דהפסק שלנו אמת לאמתו הוא שהחציה הוא של זה והחציה הוא של זה א"כ אין צריך לישבע במתניתין דשנים אוחזים בטלית שהרי אנן סהדי שאינו חייב לו יותר מחציה א"כ למה ישבע ואם הפסק שלנו לאו אמת הוא ג"כ אינו צריך לישבע דהרי ליכא העדאת עדים ומי יזקוק אותו לשבועה והלא נשאר כופר הכל ופטור מן השבועה.
יא) ואין זה דומה לנידון דב"ב דף קכ"ח דאמרינן דכיון דהנתבע פוסל את העדים לכן חייב לישבע שהרי העדים אינם יכולים לסייעו לפטור משבועה התם שאני שהרי הודה במקצת שטוען פרעתי מחצה א"כ אם אפילו העדים נפסלו לסייע את הנתבע מ"מ עדיין חייב לישבע שהרי הודה במקצת ולאו מכח העדאת עדים אתינן עליה לחייבו שבועה רק מכח הודאה במקצת אתינן עליה א"כ שפיר יש לחייבו שבועה אם הנתבע פוסל את העדים משא"כ כאן שהנתבע הוא כופר הכל ולא אתינן עליה לחייבו רק מכח העדאת עדים לכן אם העדים אומרים חמשים חייב לו וחמשים בודאי אינו חייב איכא למימר דממה נפשך אם העדים אומרים אמת או שקר ליכא שבועה.
יב) וכן במודה במקצת והעדאת עדים דעלמא אע"ג דאיכא אנן סהדי דמסייע ליה להנתבע מ"מ מחויב לישבע משום דהזוקק הוא מבורר הודאת מקצת או העדאת עדים והחציה השניה אינו מבורר כ"כ לכן מחויב הוא לישבע על חציה השניה וליכא לאקשויי ממה נפשך, אבל הכא הזוקק והחציה השניה אשר עליה נשבעים שניהם שוים הם דכי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי א"כ איכא לאקשויי ממה נפשך ליכא שבועה דאם האנן סהדי הוא אמת הרי נתברר לנו ולמה ישבע ואם הוא שקר א"כ הוי כופר הכל וליכא שבועה כמו שכתבנו.