משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשבועה · פרק לח
א) ובזה שכתבנו יש לבאר הסוגיא בב"ב דף קכ"ח המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרע כולו הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל ממשועבדים לא דאמרי אנן אעדים סמכינן עכ"ל הגמ' וכן הוא בחו"מ סימן פ"ב סי"ג היוצא מזה דהלוה מחויב לשלם המחצה שהודה וגם מחויב הלוה לישבע שבועה דאורייתא על חציה השני שהלוה כופר כשאר מודה במקצת שחייבים לישבע שבועה דאורייתא עיין בר"ן ר"פ שבועת הדיינים שכתב וז"ל ואיכא למידק כיון דאיכא עדים שמעידים שפרע כולו הם המעידים כדבריו דיש בכלל מאתים מנה ולמה צריך לישבע יש לומר דשאני הכא שהוא פסלם שמכחיש דבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן ומיהו לאו למימרא דפסלינהו לגמרי דא"כ אפילו בשבועה לא מהימן דהא איכא שטרא אלא לאו הכחשה היא לגמרי דאפשר שאינו זכור אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה ולא הכחשה היא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והוה ליה תביעתו של מלוה כתביעה על פה שאין עליה עדים שכל שהנתבע מודה מקצת נשבע עכ"ל הר"ן שם וכ"כ הנ"י בפרק יש נוחלין.
ב) והדבר תימה ממה נפשך אם אמרינן דכיון שהלוה פסל את העדים לכן לא יוכלו העדים להועיל להלוה דאדם נאמן על עצמו משו"ה מחויב הלוה לישבע דאע"ג שהעדים העידו שפרע כולו וא"כ יש בכלל מאתים מנה דהיינו שהחצי הוא בודאי פרוע לדברי העדים א"כ יסייעו העדים לדבריו שחציה פרוע ויפטור משבועה מ"מ אין העדים פוטרין אותו משבועה שהלוה אומר שהעדים שקרנים הם כי הלוה אומר פרע מחצה והעדים אומרים פרע כולו א"כ עדי שקר הם, אם נאמר כך יש לתמוה שיש לנו לומר שהלוה ישלם כולו כיון דהמלוה יש לו שטר יש לו לשלם כולו אע"ג דהעדים מעידים שפרע כולו מ"מ העדים כמאן דליתנהו דמי שהלוה פסל אותם ואם נימא דלא הוי הכחשה ולא פסל את העדים א"כ יש לנו לומר שהלה יפטר מלישבע שהרי העדים מסייעים אותו לפוטרו משבועה שהרי אומרים פרע כולו ויש בכלל מאתים מנה והדברים שכתבו הר"ן והנימוק"י הכחשה ולאו הכחשה אינם מובנים כלל ואם הוא ספק איך מחייבינן ליה לישבע מספק עיין ש"ך סימן פ"ב ס"ק ל"ז והקצוה"ח ס"ק י"ט מה שכתבו בזה.
ג) והתוס' בב"ב שם ד' קכ"ח ד"ה נשבע כתבו וז"ל נראה לר"י דלהכי נאמן בשבועה משום דחשיבא כמלוה על פה שהרי עדים מעידים שהשטר פרוע ואע"ג דלדבריו העדים פסולים שהרי מכחישם ואומר שחייב מחצה מכל מקום שטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה עכ"ל התוס' שם וכדברים האלה כתב ג"כ השיטה מקובצת בשם הרא"ש בתוספותיו ע"ש וגם דברי התוס' והש"מ הנ"ל בלתי מובנים הם כיון דעכ"פ הלוה פוסל את העדים ואומר שהם שקרנים יש לנו לומר שישאר השטר בתקפו וגבורתו ויהא חייב הלוה לשלם הכל.
ד) ובדברינו ניחא דכיון שהלוה אינו מעיד על עצמו רק מעיד על עדים אחרים לפוסלן ובמקום שהוא מעיד על אחרים אמרינן שהודאתו אינה מועילה רק מטעם קנין חדש ולא מטעם בירור לכן אם הלוה היה מודה בסתם שהעדים האלה שאמר שהשטר שעליו הוא פרוע גזלנים הם ופסולים לעדות אז היינו אומרים דאע"פ שבהודאתו אין בו משום בירור מ"מ חייב לשלם שטרו משום חיוב חדש דכיון שהודה שהעדים הם פסולים א"כ נשאר השטר בתקפו וגבורתו, אבל כאן דכיון דבשעה שהודה שהעדים הם פסולים באותה שעה טען פרעתי מחצה הרי אומר בפירוש שאין רצונו להקנות בקנין חדש רק מחצה ולא יותר לכן אינו חייב לשלם רק מחצה וזהו שכתבו התוס' והש"מ דהשטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה והיינו דהשטר אינו מתקיים רק ע"י הקנין חדש שהודה הנתבע לכן אינו מועיל רק על מחצה שרצה הלוה להקנות למלוה ולא על יותר.
ה) ולכאורא יש להקשות א"כ לענין שבועה נמי נימא הכי דכיון שלא הקנה לו בקנין חדש רק המחצה שהודה לו ולא יותר א"כ אמאי ישבע הלוה שפרע לו המחצה השניה והלא יש לנו לומר שהעדים יסייעו אותו לפוטרו משבועה שהם אומרים פרע כולו ויש בכלל מאתים מנה, ונהי שהלוה פוסל את העדים מ"מ כיון שאין פסולו מועיל רק מטעם קנין חדש א"כ האי מחצה שהקנה לו בקנין חדש ישלם אבל במחצה השניה שכפר יפטר לגמרי אפילו משבועה ואמאי ישבע.
ו) ונראה דבהאי עובדא דב"ב דף קכ"ח הנ"ל אם בשעה שהודה על המחצה והודה אז שהעדים הם פסולים אם היה הנתבע אומר אז חמשים אית לך וחמשים לית לך ואין רצוני לישבע על החמשים של הכפירה יוכל היות דאין הכי נמי שהנתבע פטור מלישבע כמו שפטור מלשלם את החמשים שכפר מפני שאמר בפירוש שאינו מקנה לו רק חמשים זוז ולא יותר כן יש לומר לענין שבועה כיון שבפירוש אמר הנתבע שאינו רוצה לישבע הרי לא הקנה לו מאומה בהחמשים שכפר והרי יש לו להנתבע עדים כשרים שמעידים שהוא פטור משבועה ומלשלם את החמשים שכפר וקנין חדש אין כאן כיון שהנתבע עומד וצווח שאינו מקנה לו מאומה לא בשבועה ולא בממון א"כ כמו שאינו מחויב לשלם את החמשים שכפר כך אינו מחויב לישבע כיון שאומר בפירוש שאינו רוצה לו לישבע ולא לשלם ומה שמחויב לישבע על החמשים שכפר הוא מפני שלא פירש בפירוש שאינו רוצה לישבע וכיון שהלוה פוסל את העדות מהני פסולו מטעם קנין חדש וצריך לישבע וכן לענין תשלומין אם הלוה היה פוסל את העדים בסתם בגזלנותא ולא פירש שאין רצונו לשלם רק מחצה היה הלוה מחויב לשלם כולו מטעם קנין חדש ורק מפני שפירש שפרע מחצה ורוצה לפטור ממחצה לכן הוא פטור מתשלומין במחצה וכן לענין שבועה היה פטור מלישבע אם היה מפרש שרוצה ליפטר משבועה.
ז) עוד יש לומר דאפילו אם הנתבע פירש בפירוש בשעה שהודה על החמשים שאין רצונו לישבע על החמשים השניים מ"מ יוכל היות דאעפ"כ מחויב לישבע על החמשים שכפר כשאר מודה במקצת דעלמא, והטעם בזה כמו שכתבנו לעיל לרבה ורב חסדא דס"ל הודאה מטעם קנין חדש היכא דאיכא עדים דמכחשי ליה וא"כ אם הודה במקצת ואמר שהוא מודה במקצת ואינו רוצה לישבע בודאי אינו מועיל אפילו לרבה ורב חסדא דאע"ג דחמשים שהודה הוא מטעם קנין חדש א"כ לכאורא יש מקום לומר דאע"ג דבשאר מודה במקצת חייב לישבע משום שהקנה לו שני דברים א) החמשים זוז שהודה, ב) החזקה שכל מה ביד אדם הוא שלו אשר מזה הטעם כל כופר הכל פטור משבועה וזה שהודה לו במקצת ואנו רואים שיש ממש בדברי התובע משו"ה חייב לישבע אע"ג שהוא מדין קנין חדש א"כ יש מקום לומר דאם פירש בפירוש ואומר שאינו רוצה לישבע לא ישבע ויפטר משבועת מודה במקצת כיון שלא הקנה לו שני דברים רק דבר אחד הקנה לו היינו החמשים זוז ולא החזקה, מ"מ חייב לישבע במודה במקצת דעלמא אפילו אמר בפירוש בשעת ההודאה שאין רצונו לישבע אלמא דכיון דעכ"פ הודה לו בחמשים ואמר לו בלשון הודאה ולא בלשון קנין חדש רק הודה לו מקצת טענתו שתבע ממנו התובע תפסה התורה שיש ממש בדברי התובע ומחויב לישבע על השאר וזהו בכל שאר מודה במקצת דעלמא.
ח) וכן אם אפילו איכא עדים דמכחשי ליה ואמרו לו החמשים שהודית שלוית באחד בשבת ולא פרעת אנחנו ראינו שפרעת לו בשני בשבת או אנחנו יודעים ברור שלא לוית שום ממון מראובן שלא זזה ידך מתוך ידנו אפילו הכי חייב לישבע על החמשים השניים שכפר אפילו לאביי אע"פ שפירש ואמר בשעת הודאתו שאין רצונו לישבע אפילו הכי חייב לישבע אפילו לאביי דס"ל דהודאה כזה שהעדים מכחישים אותו מדין קנין חדש אתינן עלה ולא מטעם בירור והטעם הוא ג"כ כמו שכתבנו לעיל כיון דעכ"פ הודה לו בלשון הודאה ולא בלשון קנין חדש לכן תפסה התורה שיש ממש בדברי התובע וחייב לישבע על השאר ואינו מקנה לו רק החמשים שהודה לו
ט) א"כ כאן נמי בנידון דב"ב דף קכ"ח הנ"ל כיון שהודה במקצת הטענה ואמר שפרע מחצה וחייב מחצה א"כ דינו כשאר מודה במקצת וחייב לישבע דאע"ג שהעדים אמרו שפרע כולו ויש בכלל מאתים מנה והודאתו שהודה שחייב לו חמשים זוז אינו אלא מטעם קנין חדש וגם מה שהלוה פוסל את העדים ג"כ אינו אלא מטעם קנין חדש והלוה אומר שאינו רוצה לישבע ואינו מקנה לו רק דבר אחד היינו החמשים זוז ולא יותר ולא שום חזקה ולא שום עדים מ"מ כיון דעכ"פ מודה לו במקצת בלשון הודאה ולא בלשון חיוב חדש הרי אנו רואים שיש ממש בדברי התובע כיון שהודה לו מקצת טענתו לכן מחויב הנתבע לישבע על השאר כשאר מודה במקצת אע"פ שאמר הנתבע שאין רצונו לישבע אפילו הכי חייב לישבע על השאר.
י) עוד תירוץ נכון מצאתי בשיטה מקובצת בשם הר"י בעליות וז"ל וא"ת כיון שפסל הלוה עדותן של עדים אלו לפיכך אין מועילים לו משבועה יגבה המלוה כל השטר כדין כל תובע בשטר ולמה פוסלין אותו בשבועת הלוה ואין לומר שהלוה נאמן במיגו דמצי טעין פרעתיו כולו כיון דאיכא סהדי דמסהדי הכי דהא אמרת דכיון דאיכא שטרא אירתותי מירתת אלמא ליכא מיגו לפי שאינו יודע עדיין שהעדים מעידים כן, יש לומר אע"ג דאמרינן כיון דאיכא שטרא ארתותי מירתת לא מפקינן ליה מהאי טעמא אלא מתורת משיב אבדה שאין לפוטרו משבועה וכו' ומ"מ איכא מיגו לפוטרו מממון שאם הוא חפץ בממון היה יכול לכפור על בטחון עדות העדות שאומרים שפרע וכן הא דאמרינן בעלמא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח לאו למימרא שאם היינו מחייבים אותו וכו' בתשלומין לא היה מעיז וכו' אלא הכי קאמר חזקה לא יעיז כדי להפטר משבועה, תדע דאמרינן בהני עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא יכול לטעון עד כדי דמיהם מתוך שיכול לטעון לקוחים הם בידי ולא אמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו וכו' כיון שחברו יודע שהוא משקר וכו' דהא ודאי אדם מעיז פניו כדי להרויח ממון עכ"ל הש"מ סוף דבר דכאן יש לו מיגו דאי בעי אמר פרעתי כולו רק כיון דאיכא עדים לא ידע מה שיאמרו העדים אירתותי מירתת והוי כמו מיגו דהעזה ולענין לאפטורי מממון אמרינן מגו דהעזה ולענין לאפטורי משבועה לא אמרינן מגו דהעזה לכן נשבע וגובה מחצה, עיין חו"מ סימן ל' סעיף א' וסעיף ב' ובטור שם ובקצוה"ח שם ס"ק ג' וס"ק ה' וס"ק ו' ובנתיבות שם לענין הכחשת עדים זה אומר מנה וזה אומר מאתים ולענין אם הבעל דין מכחישם ואינו ובע שניהם ע"ש.
יא) היוצא לנו מכל הנ"ל דלדידן דקי"ל כרבא דלא אמרינן מגו במקום עדים קי"ל בענין הודאה דשני דברים יש בהם א) יש בהם משום בירור דהתורה האמינתו על עצמו יותר ממאה עדים ואפילו אם העדים מכחשי ליה ג"כ נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ובמקום דלא שייך בירור כגון שהתובע או הנתבע פוסלין את העדים דלא שייך בירור כיון שמעידים על אחרים לפוסלן מהני ההודאה מטעם קנין חדש, ב) ונכלל בזה דלענין מילי דאיסורא ג"כ מהני קנין הודאה כמו"ש התוס' בב"מ דף מ"ו לענין היה עומד בגורן דמהני ליה קנין הודאה לפוטרו מן החומש אע"פ שהוא ידע דשקורי משקר אעפ"כ נפטר מן החומש והטעם דהודאה מהני ג"כ מטעם קנין חדש וכן קנין הודאה דב"ב דף קמ"ט בעובדא דאיסור גיורא ג"כ מהני מדין קנין חדש דאי לא תימא הכי הרי גוזלים איסור ורב מרי מרבא אלא ודאי שיש בהודאה גם קנין חדש וגם בירור וכל היכא דאיכא למימר בירור שההודאה מבררת כי כן הוא האמת כמו שהודה מהני ההודאה מטעם בירור וכל היכא דליכא למימר כן מהני הודאתו מטעם קנין חדש ותרתי מילי שמעינן מהודאה בירור וקנין חדש לדידן דקי"ל כרבא