אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דשבועה › פרק לב

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשבועה · פרק לב

פרק לא

א) והנה הקצוה"ח סימן פ"ז ס"ק ה' הקשה וז"ל אך אכתי תקשה לפי דברי הב"י דלאו הילך הוא אלא דלא חשיב מודה כיון דאינו יכול לכפור אין צריך להודאתו א"כ דל הודאתו מהכא ויתחייב ע"פ העדאת עדים מדר' חייא ונראה דכיון דהודאת פיו אינו מחייבו בדבר שאינו יכול לכפור אזי ממילא גם העדאת עדים מדר' חייא אין לחייב דאינו אלא משום דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וכל דפיו אינו מחייבו בדבר שחיובו ברור גם העדאת עדים אינו מחייבו בדבר שחיובו ברור והא דהעדאת עדים מחייבו היינו כמו"ש הריטב"א פ"ק דב"מ דהיינו באומר להד"ם ועדים מעידים שלוה חמשים דאין זה חייב ברור דאפשר פרע עכ"ל הקצוה"ח שם.

ב) והנה מה שחידש הקצוה"ח דבדבר שאינו יכול לכפור כמו דפיו אינו מחייבו שבועה כך העדאת עדים אינה מחייבה שבועה בדבר שאינו יכול לכפור, ומה שחייב שבועה בהעדאת עדים היינו כמו"ש הריטב"א בפ"ק דב"מ דהיינו באומר להד"ם ועדים מעידים שלוה חמשים זוז דאין זה חיוב ברור דאפשר פרע, יש להשיב על דבריו כמה תשובות א) יש להשיב על דבריו מדברי הריטב"א בעצמו בפ"ק דב"מ שכתב בפירוש וז"ל דהשתא דתיקון רבנן דמלוה ע"פ לא גביא ממשעבדי בכל ענין הוא ואפילו בשמעידים שעדיין חייב לו וכדפרישית ע"ש בריטב"א שרצה לפרש דמילתא דר' חייא לא נאמרה כשמעידים העדים שלא זזה ידם מתוך ידו ועדיין חייב לו משום דקי"ל שיעבודא דאורייתא ואפילו מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים א"כ הוי שיעבוד קרקעות אלא איירי כגון שאמר להד"ם והעדים מעידים שלוה וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואינו גובה ממשעבדי לכן לא מקרי הודאה בקרקעות רק במטלטלין, וסיים דהשתא דתקון רבנן דמלוה על פה לא גביא ממשעבדי איירי מילתא דר' חייא בכל ענין אפילו כשמעידים בו שעדיין חייב לו שלא זזה ידם מתוך ידו אפילו הכי חייב לישבע שבועה אורייתא על השאר ולא הוי שיעבד קרקעות אלמא דהעדאת עדים שמחייבים אותו שבועה איירי אפילו כשהעידו בדבר שחיובו ברור ואינו יכול לכפור דלא כהקצוה"ח.

ג) עוד יש להקשות על דבריו מהא שכתב הסמ"ע סימן פ"ז ס"ק י"ג דהעדאת עדים מדר' חייא קמייתא הוא דוקא באופן זה שאמרו העדים לוה ועדיין חייב לו החמשים דומיא דהודאת פיו ואפילו להש"ך שם ס"ק י"ב שחולק עליו וס"ל דאפילו אם אמרו העדים שלוה ואינם יודעים אם פרע לו ג"כ מקרי העדאת עדים כיון שהנתבע טען להד"מ וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מ"מ מודה הש"ך שגם באופן זה שאמרו העדים שבודאי עדיין חייב לו ג"כ מקרי העדאת עדים ע"ש בש"ך שהאריך בזה.

ד) עוד יש להקשות על דבריו מהא שהכריע הש"ך בסימן ע"ה ס"ק י"ב לענין שטר או קנין בהעדאת עדים דחייב דאע"ג דחשוב כהילך ופטור לענין העדאת פיו כשהודה במה שכתוב בשטר כיון שאינו יכול לכפור לא חשיב מודה במקצת מ"מ אם כפר הנתבע ויש לו לתובע שטר על המקצת ובאופן שאינו חשוב שיעבוד קרקעות חייב הנתבע לישבע על השאר משום דחשוב כהעדאת עדים דחייב אפילו כשאינו יכול לכפור ע"ש בש"ך שהכריע כסברת היש מי שחולק שהוא סברת מרן הב"י אשר לדידיה חידש הקצוה"ח סברתו דלעיל דהעדאת עדים אינו חייב בדבר שחיובו ברור ואינו יכול לכפור והלא מרן הב"י בעצמו סימן ע"ה כתב בפירוש ההיפוך מדבריו וכמו שהכריע הש"ך בסימן ע"ה ס"ק י"ב להלכה כדברי הב"י דאפילו בשטר ועדי קנין דכשטר דמו ואפילו הכי חייב בהעדאת עדים כשהלוה כפר והעדים העידו דלא כהקצוה"ח.

ה) עוד תשאר הקושיא שהקשה הקצוה"ח על עצמו מסימן ל"א מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות א' במנה וא' במאתים וכפר הלוה בשני השטרות וכת א' מאלו (משני כתי עדים המכחישות זו את זו) חתומה בשטר זה וכת שניה חתומה בשטר אחר אם הוציאן כאחד לא ישלם אלא מנה וישבע על השאר בנקיטת חפץ עכ"ל וכתבו הסמ"ע והש"ך שם דמשו"ה נשבע בנקיטת חפץ משום דהוי כמו מודה במקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים והקשה שם הש"ך ס"ק ב' בשם הכ"מ דהא מ"מ אינו יכול לכפור במנה והרמב"ם בפ"ד מטוען כתב דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במודה במקצת ותירץ הש"ך שם וז"ל ונראה לי דלא קשה מידי דדוקא במודה פטור מטעם דהוה ליה הילך משא"כ בשאינו מודה על מה שבשטר וכמו שחלקתי בסימן ע"ה ס"ד ע"ש עכ"ל הש"ך, והיינו בהעדאת עדים שהלוה סופר והעדים מעידים חייב לישבע אפילו אם העידו העדים בדבר שלא היה יכול לכפור ג"כ מקרי העדאת עדים וחייב שבועה ולדברי הקצוה"ח שלא כ"כ אלא גם בהעדאת עדים פטור כשלא היה יכול לכפור א"כ נשארה במקומה קושית הכ"מ וכמו שהקשה זאת הקצוה"ח בעצמו.

ו) גם הסברא אינה נותנת כדברי הקצוה"ח שכתב דכיון דהעדאת עדים שמחייבתו שבועה הוא משום שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וכל דפיו אינו מחייבו בדבר שאינו יכול לכפור בו גם העדאת עדים אינה מחייבתו בדבר שאינו יכול לכפור בו, ובודאי אין הסברא כדברי הקצוה"ח דבשלמא אם היה זה גזרת הכתוב דבמודה בדבר שאינו יכול לכפור בו הוא פטור מקרא אז שייך שפיר לומר דלא מצינו למילף חיוב שבועה בהעדאת עדים יותר ממה שמצינו בהודאת פיו כיון דמפיו ילפינן אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פיו אינו חייב כשמודה בדבר שלא יכול לכפור בו אף העדאת עדים כן. אבל השתא דמאי דפטרינן בפיו לענין כשמודה בדבר שאינו יכול לכפור בו לאו מגזרת הכתוב אתינן עלה רק מסברא ידעינן דכיון דבעינן שיודה בפיו לכן בעינן שהודאתו יעשה תועלת לחייב את הנתבע ואם לא יוכל לכפור נמצא שהודאתו לא הביאה שום תועלת וכאלו לא הודה דמי והרי הוא כאלו שתק ולא הודה כלל, א"כ ממילא שמעינן לענין העדאת עדים כיון שהנתבע כפר ולא הודה במאומה ואלמלא העידו העדים היה פטור מלשלם כלל והעדים שהעידו עליו שחייב חמשים זוז הרי הועילו באמירתן הרבה לכן הוי עדותן עדות מעלייתא ויכולים לחייב שפיר שבועה על השאר, ולא שייך כאן לומר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכיון שפיו אינו מחייבו שבועה אף העדאת עדים כן והלא הטעם הוא שהודאת פיו אינו מחייבו שבועה במודה בדבר שאינו יכול לכפור הוא מפני שאין כאן הודאת פיו ואלמלא היה כאן הודאת פיו היה מחייבו שבועה אפילו במודה בדבר שאינו יכול לכפור בו, וא"כ שמעינן ממילא לענין העדאת עדים כיון דאיכא העדאת עדים אפילו בדבר שאינו יכול לכפור וחיובו ברור בודאי הדעת נותנת שיכול לחייבו שבועה על השאר דלא כהקצוה"ח.

ז) וכיון דתירוצו של הקצוה"ח ליתא א"כ נשאר קושיתו במודה בדבר שאינו יכול לכפור אמאי אינו חייב לישבע מטעם העדאת עדים מדר' חייא ולבאר בס"ד טעמו של הש"ך לענין הילך בהעדאת עדים דחייב וכן המוציא שטר שאינו יכול לכפור חייב מטעם העדאת עדים כמו"ש הש"ך (סימן ל"א ס"ק ב' וסימן ע"ה ס"ק י"ב) ונראה לתרץ דהנה כשמודה בדבר שאינו יכול לכפר בו כגון שיש לו להתובע שטר חתימת ידו בנאמנות או שיש לו להתובע עדים שיודעים שעדיין חייב לו כגון שהעדים ראו שלוה ממנו מנה ולא זזה ידם מתוך ידם ויודעים שעדיין לא פרע לו או שהוא בתוך זמנו, מ"מ אין הנתבע מחויב עדיין לשלם להתובע את מעותיו כל זמן שלא הגידו העדים עדותן בב"ד, ולענין שטר נמי כל זמן שלא הביא התובע את השטר בב"ד אין הנתבע מחויב לשלם ואפילו אם העידו העדים בב"ד והביא השטר בב"ד מ"מ כל זמן שלא נחקרו היטב העדות והשטר בב"ד אין הנתבע מחויב עדיין לשלם להתובע את מעותיו שאם ימותו העדים או נתקרע השטר קודם שנתברר בב"ד את חיובם הרי נפטר הנתבע מלשלם להתובע את מעותיו, מ"מ אם לא מתו העדים ולא נתקרע השטר מהני שפיר שטר חתימת ידו בנאמנות וגם העדים מהנו שעל ידי העדים והשטר עושה את הודאת הנתבע הודאה שאינה צריכה ולא חשיבה הודאה במקצת הטענה לחייב את הנתבע שבועה דאורייתא כיון דלא מתו העדים ולא נתקרע השטר הרי אין אנו צריכים להודאת הנתבע ונחשבה הודאתו כמאן דליתא, כיון דס"ל דממונו של הנתבע אינו זוקק לשבועה רק הודאת פיו של הנתבע מחייבו שבועה וכאן נחשב הודאת פיו כמאן דליתא כיון דסוף סוף לא מתו העדים ולא נתקרע השטר.

ח) ואם הודה הנתבע קודם שבאו לב"ד העדים והשטר וקודם שנחקרו העדים והשטר בב"ד, ואחר שהודה הנתבע במקצת באו עדים והעידו שחייב לו את המקצת שהודה או שהביא לב"ד את השטר אחר הודאתו של הנתבע בודאי אין זה נחשב העדאת עדים לחייב את הנתבע שבועה על השאר דכיון שכבר הודה הנתבע א"כ לא פעלו שום פעולה דברי העדים והשטר וכמאן דליתא דמי דכיון דבהעדאת עדים פיהם של העדים עושה חיוב שבועה על הנתבע ולא ממונו של הנתבע וכאן נחשב פיהם של העדים כמאן דליתא כיון שכבר הודה הנתבע קודם שבאו העדים וקודם שנתקיים השטר א"כ העדים והשטר לא עשו שום פעולה וכמאן דליתנייהו דמי.

ט) והדברים ק"ו ומה כשיש עדים או שטר אשר בשטר ובידיעת העדים לבד לא נתחייב עדיין הנתבע לתובע ובאמת יש תועלת קצת מהודאת הנתבע שהודה במקצת שהרי בהודאתו נתחייב מיד כשהודה וע"י השטר והעדים לא יתחייב רק כשיבאו השטר והעדים לב"ד ויכונו עדותם, ושמא ימותו העדים ושמא יתקרע השטר ושמא לא יכונו את עדותם, ובכל זאת אמרינן דלא מקרי הודאה כיון שאינו יכול לכפור והטעם בזה הוא דלא מקרי מודה במקצת שיתחייב שבועה על השאר רק כשההודאה עשתה חיוב גמור על הנתבע שאלמלא לא הודה היה פטור וע"י הודאתו נתחייב זה מקרי הודאה אבל אם היה חייב בלא הודאתו רק שלא יתחייב מיד רק לאחר שעה זהו לא מקרי מודה במקצת לחייב שבועה על השאר, א"כ מכ"ש כשכבר הודה הנתבע וכבר נתחייב בה בודאי יש לנו לומר שדברי העדים שהעידו אחרי הודאתו של זה כמאן דליתא דמי וכן השטר שחתם בו ידו בנאמנות כמאן דליתא דמי שהוא מילתא שאינה צריכה כיון שכבר נתחייב הנתבע ע"י הודאתו.

י) וכל זה דוקא אם הודה הנתבע במקצת ואחר כך באו עדים על זה אמרינן דדברי העדים כמאן דליתא דמי משום שכבר נתחייב הנתבע בהודאתו והוו דברי העדים מילתא שאינה צריכה ואינה נחשבת להעדאת עדים לחייב שבועה על השאר, אבל אם הנתבע כפר ואח"כ באו עדים או שהוציא כתב ידו בנאמנות שחייב לו מקצת באופן זה בודאי נחשב להעדאת עדים וחייב שבועה על השאר שהרי פעולה גדולה פעלו דברי העדים לחייב את הנתבע שכפר לכן דברי פיהם של העדים מחייבים שבועה על השאר.

יא) היוצא מזה דכשמוציא התובע על הנתבע שטר שאינו יכול לכפור או עדים שאינו יכול לכפור שכתבו הפוסקים דהוי הילך ופטור כשהודה הנתבע במקצת מ"מ לענין העדאת עדים היינו כשכפר הנתבע והשטר והעדים העידו עליו שחייב במקצת נחשב שפיר כהעדאת עדים ומחייב את הנתבע שבועה על השאר וכן לענין הילך גמור ג"כ חייב בהעדאת עדים אע"פ דהילך גמור פטור במודה במקצת מ"מ בהעדאת עדים הילך חייב כמו"ש הש"ך (סימן ע"ה ס"ק י"ב) וטעם החילוק הוא כמו שכתבנו דכשראובן אומר לשמעון מנה לי בידך ושמעון אומר לו חמשים יש בידי והילך כיון שלא הועילה כלום הודאת פיו של הנתבע שהרי הנתבע לא חייב את עצמו כלום בהודאתו והרי לא הועילו דברי פיו של הנתבע לכן לא מקרי מודה במקצת ופטור, וכן כשיש לו להתובע שטר שאינו יכול לכפור בו ג"כ כהילך דמי ופטור וכל זה הוא לענין מודה במקצת אבל לענין העדאת עדים כשראובן תובע משמעון שתי פרות של פקדון ושמעון כפר בכל ויש לו לראובן עדים שהעידו שהפרה זו היא שלו אע"ג דהוי הילך שהרי מיד שהעידו העדים שהפרה זו היא של ראובן מיד לוקחים אותה ב"ד ונותנים אותה לראובן והוי הילך גמור מ"מ בהעדאת עדים חייב שבועה על השאר שהרי עכ"פ הועילו דברי העדים לחייב את הנתבע להחזיר את הפרה לראובן א"כ שייך שפיר לומר שדברי העדים זוקקים שבועה על השאר, שהרי בלא דברי פיהם של העדים לא היה אפשר להוציא הפרה הזאת מהנתבע להתובע והועילו דברי העדים, ואין זה דומה לכשהנתבע בעצמו אומר הילך דשאני התם שדבורו של הנתבע דבר יתר הוא שהרי היה יכול ליתן תיכף להתובע מה שאמר לו הילך ועל השאר שכפר יאמר לו להד"מ נמצא שהודאתו דבר יתר הוא שלא לצורך לכן לא מקרי הודאה במקצת אבל בהעדאת עדים שהעדים מוכרחים להעיד כי הנתבע כפר בכל ובלא העדאתן לפני ב"ד אין בכחם ליקח ממון הנתבע ליתן ליד התובע רק ע"י עדותם של העדים מוציאין מיד הנתבע ליד התובע א"כ עדותם של העדים לאו דבר יתר הוא הילכך אפילו אם אמרו העדים הילך מקרי ג"כ העדאת עדים וחייב לישבע על השאר

יב) וכן במודה בדבר שאינו יכול לכפור שדינו כהילך ופטור במודה במקצת מ"מ בהעדאת עדים חייב דכיון שהנתבע כפר יש תועלת בעדותם ופיהם של העדים יכול שפיר לחייב שבועה על השאר כמו שכתבנו לעיל, ודלא כהקצוה"ח סימן פ"ז ס"ק ה' דפשיטא ליה דדוקא הילך גמור חייב בהעדאת עדים אבל בדבר שאינו יכול לכפור פטור אפילו בהעדאת עדים כשהנתבע כפר, ובדברינו ליתא לדברי הקצוה"ח.

יג) ובזה תתורץ קושית הקצוה"ח הנ"ל שהקשה במודה בדבר שאינו יכול לכפור אמאי לא יתחייב משום העדאת עדים מדר' חייא וכדברינו ניחא דכיון שכבר הודה הנתבע א"כ לא הועילו כלל דברי העדים וכתב ידו בנאמנות וכיון שלא הועילו כלום לכן כמאן דליתא דמי העדים וכתב ידו ואין כאן העדאת עדים משו"ה אינו חייב שבועה על השאר, משא"כ בנידון שכתבו מרן המחבר (בסימן ל"א) בשם הרמב"ם והש"ך שם כשהוציא המלוה שני שטרות והלוה כפר בשניהם ושטר אחד נפסל ושטר אחד נשאר בכשרותו מחויב הנתבע לישבע משום העדאת עדים מדר' חייא דהתם כיון דאיירי שהנתבע כפר בשניהם והשטר והעדים הועילו לחייב את הנתבע א"כ דברי השטר והעדים לא מקרי דבר יתר כי הועילו הרבה לחייב את הנתבע לכן מחויב הוא לישבע על השאר.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה