משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשבועה · פרק לא
א) כתב הרמב"ם בפ"ד מטוען הל' ד' וז"ל אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו כיצד מי שטען חברו ואמר ק' דינרים יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם לפיכך נשבע היסת על החמשים עכ"ל וכתבו המפרשים שדעת הרמב"ם הוא דמשוה שאינו יכול לכפור הוי כמו הילך אע"ג דלא הוי שיעבוד קרקעות כגון שיש בו לו גם מטלטלין כמו שכתב הה"מ פט"ז מהל' אישות הל' כ"ה דכיון שתיקנו הגאונים שהכתובה נגבית מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד, דהיינו דס"ל להרמב"ם דשיעבוד קרקעות לא מקרי רק כשאינו גובה אלא מן הקרקע לבד אבל כשגובה מן המטלטלים ומן הקרקע לא מקרי שיעבוד קרקעות לכן דקדק הרמב"ם וכתב והרי כל נכסיו משועבדים בו היינו שגם המטלטלים משועבדים בו ולא הוי שיעבוד קרקעות ולא נפטר רק משום דכיון שאינו יכול לכפור הוי כהילך עיין מל"מ פ"ד מטוען הל' ד' מה שכתב בזה.
ב) והנימוק"י כתב בפ"ק דב"מ בסוגיא דהילך ד' ד' וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מטוען ונטען שאין מודה מקצת חייב עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ולפי דבריו ז"ל הא דאיצטריך הכא לטעמא דשיעבוד קרקעות לר' חייא דאמר הילך חייב הוא דמצרכינן להכי ולדידיה דבר שאינו יכול לכפור בו כהילך הוא וחייב אבל לרב ששת דקי"ל כותיה דאמר הילך פטור ה"ה לכל דבר שאינו יכול לכפור בו דכהילך דמי ופטור ולא צריכי לטעמא דשיעבוד קרקעות עכ"ל וכ"כ הלח"מ שם בפ"ד מטוען וכ"כ שאר מפרשים וכן הרא"ש בפ"ק דב"מ סימן ו' כתב ג"כ לענין שטר שכתוב שם סלעים דינרים שאם הלוה אומר שתים ומלוה אומר חמש הלוה פטור משבועה משום דהוה ליה הילך דשטרא דקמודי ביה כהילך דמי או משום דהוי ליה כפירת שיעבוד קרקעות ע"ש וכ"כ הרא"ש בריש פ"ב דכתובות סימן א' דכל מקום שאינו יכול לכפור הוי כהילך ע"ש שכתב דאפילו לאחר שתיקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין ולא הוי שיעבוד קרקעות מ"מ אינו נשבע משום שאינו יכול לכפור והוי כהילך ופטור משבועה ע"ש, ועיין ש"ך סימן פ"ח סעי' כ"ט ס"ק נ"א שהביא בשם כמה פוסקים דס"ל כן דכל מקום שאינו יכול לכפור כגון כתב יד שכתוב בו נאמנות הוי הילך ופטור משבועה.
ג) והדבר צריך ביאור אמאי נחשב שטר כהילך והלא קי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדאיתא בסוטה ד' כ"ה ובגיטין דף ל"ז ובשאר דוכתי בשלמא לב"ש דס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי יש מקום לומר דשטרא דקמודי ביה הילך הוא כיון דכגבוי דמי אבל כיון דאנן קי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לא הוי כגבוי אמאי נחשב כהילך כיון דעדיין מחוסר גוביינא לאו הילך הוא רק הוי כשאר חוב דעלמא דלאו הילך הוא.
ד) ועוד דאפילו לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי משמע דלא אמרו אלא בשטר גמור שגובין בו מנכסים משועבדים ואי אפשר לו ללוה להבריח את נכסיו מהמלוה שלא יגבה אותם אבל כתב ידו של הלוה אפילו אם יש בו נאמנות ג"כ אין גובין ממשועבדים שטר כזה ס"ל גם לב"ש דלא הוי כגבוי כיון שהלוה יוכל להבריחם מן המלוה א"כ לא הוי כגבוי א"כ אמאי נחשב כהילך כתב ידו בנאמנות לדברי הרבה ראשונים עיין ש"ך סימן פ"ח ס"ק נ"א וגדולה מזו כתב הה"מ בפ"ד מהל' טוען ד"ה בשם רב האי גאון דאפילו אם החמשים שהודה יש עליו עדים ג"כ אין הודאתו כלום לחייב עליו שבועה ובעדים בלא שטר בודאי לא הוי כגבוי לכו"ע א"כ בודאי תימה אמאי נחשב כהילך.
ה) וראיתי למרן הב"י בחו"מ סימן פ"ז שהביא מתחלה את דברי הרא"ש בפ"ב דכתובות שהבאנו לעיל דהיכא דתבעו מאתים והודה במנה והוא בענין שלא היה יכול לכפור באותה מנה כגון שאם היה כופר היה טוען אחר מב"ד ופטורמשבועה משום דההוא מנה דמודי ביה הוה ליה הילך כיון דאין לו טענה לפטור ממנו ואאידך מנה הוה ליה כופר בכל ופטור משבועה עכ"ל הב"י וכתב על זה בס' ב"ה וז"ל ויש גמגום בזה לפי מה שפסקנו כדברי האומרים דלא מקרי הילך אלא כשנותנו לו מיד אבל אם אומר לו הרי הוא בביתי ואתננו לך אין זה הילך מכ"ש דבנידון זה לא הוי הילך אבל מטעם אחר יש לקיים דין זה דלא מקרי מודה במקצת אלא כשמודה בדבר שהוא יכול לכפור אבל בדבר שלא היה יכול לכפור בו לא מקרי מודה עכ"ל ב"ה, מדבריו אלה שכתב בב"ה משמע דלאו מטעם הילך פטרינן ליה כשמודה בענין שאינו יכול לכפור רק הטעם הוא דכיון שאינו יכול לכפור לא מקרי הודאה דהודאה לא מקרי רק כשיכול לכפור אבל כשאינו יכול לכפור לא מקרי הודאה ולאו משום הילך פטרינן ליה, ודבריו תמוהים שהרי מדברי כל הפוסקים שהבאנו לעיל הנמוק"י ולח"מ והרא"ש ושאר פוסקים משמע בפירוש דמטעם הילך פטרינן ליה כשמודה בדבר שכתוב בשטר שאינו יכול לכפור ולא כמו שכתב מרן הב"י בב"ה שאין זה מטעם הילך אלא דכיון שאינו יכול לכפור לא הוי הודאה, וכן מסוגיא דב"מ (דף ד') בסוגיא דהילך משמע ג"כ דכשמודה במה שכתוב בשטר הוי הילך רק דלמ"ד הילך חייב מתרץ הגמ' דמשו"ה הוא פטור כשמודה במה שכתוב בשטר משום דהוי שיעבוד קרקעות אבל למ"ד הילך פטור משמע שנשאר הטעם דמשו"ה הוא פטור כשמודה במה שכתוב בשטר משום דהוי הילך וכמו שפירשו הנימוק"י ולח"מ והרא"ש ושאר פוסקים הוא מוכרח בגמ' לפרש כן אלמא דמשום הילך פטרינן ליה כשמודה במה שכתוב בשטר והדרא לדוכתיה קושית הב"ה הנ"ל כיון דבהילך קי"ל שצריך ליתן לו מיד א"כ יש לנו לומר דהשטר לא חשוב הילך, וגם קושייתנו נשארה עדיין כיון דקי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי א"כ אמאי נחשב השטר כהילך כיון דעדיין מחוסר גוביינא, עיין קצוה"ח
ו) ונראה לומר בביאור הדברים דהנה לענין מודה במקצת והעדאת עדים דקי"ל שמחייבים שבועה את הנתבע יש לחקור מי הוא העושה את החיוב הזה אם הפה של הלוה והפה של העדים הם המחייבים שבועה על השאר או פעולת פיהם היינו ממונו של הנתבע מחייבתו לישבע על השאר דכיון שהנתבע מחויב לשלם את החמשים שהודה הממון הזה זוקק אותו לישבע על השאר דהיינו פעולת הפה ולא הפה בעצמו או דלמא הפה בעצמו של העדים ושל מודה במקצת מחייב אותו שבועה ולא פעולת הפה היינו הממון שהנתבע משלם.
ז) ונפקא מינה לענין אלם שאינו יכול לדבר והודה ברמיזה ואחר כך נתרפא וכפר דאם נימא דהפה של המודה במקצת זהו המחייבתו שבועה א"כ כאן שלא הודה בפיו ממש רק ברמיזה לא מקרי מודה במקצת ואינו חייב שבועה מדאורייתא אפילו אם נתרפא ויכול לישבע דהרי כתיב אשר יאמר כי הוא זה ואמירה הוא דוקא בפה כמו שכתבו התוס' בגיטין דף ע"א לענין חליצה ד"ה והא יכול לדבר שכתבו וז"ל אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה עכ"ל התוס' וכיון דלא הודה אלא ברמיזא לכן לא מקרי מודה במקצת ואינו חייב שבועה דאורייתא על השאר אפילו אם יתרפא ויכול לישבע ונהי שהחמשים שהודה בודאי מחויב הוא לשלם אע"פ שכפר לאחר שנתרפא והודאתו לא היה אלא ברמיזה כדאיתא שם גיטין דף ע"א כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולירושות וכן הוא בחו"מ סימן רל"ה מ"מ אינו מחויב לישבע על השאר משום שצריך דוקא הודאה בפה וכיון שלא הודה אלא ברמיזה לכן לא מקרי מודה במקצת ואינו מחויב לישבע שבועה דאורייתא על השאר וכל זה הוא דוקא אם נימא שהפה של הנתבע מחייב שבועה על השאר.
ח) אבל אם נימא דהממון של הנתבע הם המחייבים שבועה על השאר היינו דכיון שהנתבע מחויב לשלם את החמשים שהודה הממון הזה זוקק אותו לישבע על השאר דהיינו פעולת הפה ולא הפה בעצמו א"כ כאן כשהודה ברמיזה לאחר שיתרפא מחויב לישבע שבועת התורה על השאר כיון דממון מיהת צריך לשלם לכן הממון הזה זוקק שבועה על השאר לכן אם אפילו הוא כופר בכל לאחר שיתרפא מ"מ מחויב הוא לישבע שבועת התורה ויוכל היות דאפילו אם לא נתרפא כלל אחר שהודה במקצת ע"י רמיזה מ"מ אם נימא שנתחייב האלם שבועת התורה יצטרך לשלם לדידן דקי"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ כמו שכתבנו לעיל דכל שאינו יכול לישבע משום איזה סבה שתהיה אמרינן מתוך שאיל"מ א"כ כאן באלם נמי כיון שאינו יכול לישבע מפני שהוא אלם לכן ישלם אם נימא שנתחייב שבועת התורה.
ט) ואע"ג דאמרינן לעיל דכל אמירה הוא בפה דוקא וא"כ לכאורה אין מה להסתפק שתועיל הודאה ע"י רמיזה באלם שהרי נאמר אשר יאמר כי הוא זה וכיון דאמירה היא בפה א"כ ממילא איתמעט אלם שאינו יכול לדבר בפיו א"כ אין מה להסתפק באלם ע"י רמיזה שתהא הודאתו הודאה ואיך אפשר לומר דממונו של הנתבע יחייב שבועה על השאר ויהא גם האלם חייב כיון שאמירה נאמר בקרא אשר יאמר כי הוא זה ואמירה הוא דוקא בפה הרי ממילא נתמעט האלם, בכל זאת אם נמצא ראיות מהגמ' דממונו של הנתבע מחייב שבועה על השאר והאלם חייב שבועה ע"י הודאתו ברמיזה נצטרך לומר ע"כ שיש איזה דרשא לרבות דממונו של הנתבע מחייב שבועה על השאר ולא פיו של הנתבע לכן גם האלם ברמיזה חייב שבועה על השאר ומתוך שאינו יכול לישבע משלם או אם יתרפא ויכול לישבע ישבע,
י) וכן לענין העדאת עדים נמי יש חילוק בין אם נימא דפיהן של העדים הוא המחייבתו שבועה על השאר או אם נימא דפעולת פיהם היא המחייבתו שבועה דהיינו החמשים זוז שהנתבע משלם על ידם זהו זוקק אותו לישבע על השאר כגון אם קבל עדים קרובים או פסולים דקי"ל בחו"מ סימן כ"ב שמחויב לשלם ממון כפי שיעידו א"כ אם ראובן תובע משמעון מנה ושמעון כפר בכל וראובן הביא עדים שהעידו שחייב לו חמשים זוז והעדים הם קרובים או פסולים רק כי שמעון קבל עליו את הפסולים האלה אזי יש חילוק דאם נימא דפיהם של העדים הם מחייבים לישבע על השאר א"כ רק עדים כשרים הנקראים עדים בתורה דוקא פיהם של אלה הם מחייבים שבועה על השאר אבל עדים הפסולים מדאורייתא לא מקריין עדים ופיהם של אלו אין בהם כח לחייב שבועה על השאר דנהי שהחמשים שהעידו העדים מחויב לשלם משום קבלתו שהקנה לחבירו ממון שאינו חייב בהם אבל לישבע על השאר שלא קבל הנתבע עליו אין בכח העדים לחייבו שבועה על השאר כיון דבאמת העדים הם קרובים או פסולים ודברי פיהם כמאן דליתא דמי, אבל אם נימא דממון הנתבע מחייב שבועה על השאר א"כ כאן נמי כיון דעכ"פ מחויב הוא לשלם החמשים זוז שהעידו העדים א"כ החמשים זוז האלה זוקקים לישבע על השאר אע"ג דהעדים הם קרובים או פסולים ואין כחם בפה מ"מ כיון דעכ"פ מחויב לשלם החמשים זוז שהעדים העידו א"כ החמשים זוז האלה זוקקים לישבע על השאר כיון דממונו של הנתבע הוא המחייב שבועה על השאר ולא פיהם של העדים לכן לא איכפת לן כלל אם העדים הם כשרים או פסולים רק כיון דעכ"פ משלם החמשים מחויב לישבע על השאר.
יא) ונראה לומר דזה תליא אם הילך חייב או לא דלמ"ד הילך חייב משמע דחייב אפילו אם נתן לו תיכף ומיד בב"ד דהודאת הנתבע לא פעלה שום פעולה כיון שנותן לו תיכף ומיד בב"ד את החמשים שהודה א"כ הודאת פיו של הנתבע כמאן דליתא דמי דבשלמא גבי הודאה דלאו הילך מהני הודאתו לעשות חיוב על עצמו, אבל כיון שאומר לו הילך ומחזיר לו מיד החמשים שהודה נמצא שההודאה לא עשתה שום חיוב על הנתבע כיון שמחזיר לו מיד מה שהודה ומוציא מרשותו הרי לא פעלה ההודאה על הנתבע שום פעולה ובלאו הודאתו נמי היה יכול להחזיר מה שהחזיר ולומר לא היו דברים מעולם על השאר שהתובע תובע ממנו וכיון שאין תועלת בהודאתו שלא עשתה שום חיוב עליו א"כ הודאתו כמאן דליתא דמי, ואעפ"כ ס"ל דהילך חייב א"כ צריך לומר דס"ל שפיו של הנתבע אינו גורם את החיוב שבועה על השאר רק פעולת ההודאה גורמת את החיוב שבועה על השאר והיינו ממונו של הנתבע זהו גורם את החיוב שבועה וכיון שמשלם לו החמשים שאמר לו הילך לכן ס"ל שחייב לישבע על השאר.
יב) עיין חו"מ סימן פ"ז ס"א שפסק וז"ל ואינו נקרא הילך אלא א"כ יהא המקצת שהוא מודה לו מוכן בידו בפני ב"ד ליתן לו מיד אבל אם אמר הרי הוא בביתי ואתננו לך לא עכ"ל א"כ חזינן דלדידן דקי"ל הילך פטור אינו אלא כשהוא מוכן בידו בפני ב"ד ליתן מיד המקצת שהוא מודה א"כ שמעינן ממילא דלמ"ד הילך חייב איירי ג"כ באופן זה דאע"ג שהוא מוכן בידו ונותנו תיכף בפני ב"ד ואפילו הכי ס"ל דמקרי מודה במקצת אע"פ שלא בא שום חיוב בהודאת פיו של הנתבע אלא ודאי צריך לומר דס"ל דפעולת ההודאה היינו ממונו של הנתבע זהו הגורם חיוב שבועה על השאר וכיון דעכ"פ מחויב הנתבע לשלם החמשים שאמר לו הילך לכן מחויב לישבע על השאר.
יג) ואין לומר דלעולם ס"ל דהודאת פיו של הנתבע זהו המחייבו שבועה על השאר ולא ממונו של הנתבע ואפילו הכי ס"ל דהילך חייב והוא משום דס"ל דאע"ג דהודאת פיו לא עשתה שום חיוב על הנתבע משום שאמר לו הילך אפילו הכי חייב לישבע על השאר משום דס"ל שגם ההודאה שלא עשתה שום חיוב מקרי ג"כ הודאה לחייב את הנתבע שבועה על השאר, כי מהיכא פשיטא לן האי מילתא לומר שכל הודאה שלא עשתה חיוב על הנתבע לא מקרי הודאה אשר בשביל זאת נהיה מוכרחים לומר דממונו של הנתבע זהו הוא הזוקק לו לישבע על השאר והלא אפשר לנו לומר דהודאה מקרי שפיר הודאה אע"פ שלא עשתה שום חיוב על הנתבע ולעולם הודאת פיו של הנתבע זהו המחייבו שבועה על השאר ולא ממונו של הנתבע.
יד) אך אי אפשר לומר כן שהדעת נותנת כיון שההודאה לא עשתה שום חיוב על הנתבע לא מקרי הודאה כלל ולאו הודאה שמה רק מילי בעלמא והיה לנו לומר שהודאה כזו לא תחייב שבועה על השאר, וכיוצא בזה כתבו הנימוק"י (בפרק חזקת הבתים על הסוגיא דשם דף נ"ז) בשם הריטב"א וכ"כ הש"ך בחו"מ סימן מ"ו ס"ק ל"ח לענין שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם דקי"ל דאין עד החי יכול להצטרף עם אחר שבשוק להעיד על חתימת יד המת משום דנפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדא לכן צריך ששנים אחרים יעידו על חתימת המת או יעידו שנים מן השוק על חתימת החי כדאיתא בפ"ב דכתובות וכתבו הנימוק"י והריטב"א והש"ך שאם מתחלה העיד העד החי על חתימת עצמו שוב לא מהני אם תתקיים חתימת החי ע"י עדים אחרים משום דכל יתר כנטול הוא ע"ש, אלמא דאע"ג שאם מתחלה העידו השנים מן השוק על חתימת העד החי היה יכול אח"כ העד החי להעיד הוא ואחר על חתימת המת ולא נחשב נפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדא כדאיתא התם מ"מ כשהעיד החי מתחלה על חתימת עצמו ואח"כ באו עדים אחרים להעיד ג"כ על חתימתו כדי שהחי יעיד על חתימת המת זהו אינן יכולים כיון שכבר העיד החי על חתימתו נחשבה עדות האחרים שמעידים על חתימתו כדבר שאין בו צורך כלל וכל יתר כנטול דמי ולא מיחשבה עדות כלל רק מילי בעלמא הוא א"כ כאן נמי לענין הילך כיון דהודאת פיו לא עשתה שום חיוב על הנתבע יש לנו לומר שלא תחשב הודאה כלל ולא תחייב את הנתבע שבועה על השאר שאין זה רק מילי בעלמא וכל יתר כנטול דמי כמו"ש הריטב"א והנימוק"י והש"ך אלא ודאי צריך לומר דלמ"ד הילך חייב ס"ל דממונו של הנתבע הוא המחייבו שבועה על השאר וכיון דעכ"פ מחויב הוא לשלם החמשים שאמר לו הילך לכן ישבע על השאר.
טו) וכל זה הוא למ"ד הילך חייב אבל למ"ד הילך פטור יש לומר דמשום הכי ס"ל דהילך פטור משום דס"ל דפיו של הנתבע עושים את החיוב שבועה על השאר וכאן כיון דהודאת פיו של הנתבע לא עשתה שום חיוב על הנתבע כיון שאמר לו הילך אע"ג דאיכא ממון הנתבע מ"מ ס"ל דלאו כלום הוא לכן הוא פטור.
טז) והנה לענין פקדון כתבו הפוסקים דמקרי הילך אפילו אינו מוכן בידו ליתן לו מיד בב"ד רק כשמודה לו ואומר הנה הפקדון בביתי או באגם בוא ואתן לך ג"כ מקרי הילך עיין ש"ך סימן פ"ז ס"ק ג' שכתב כן בשם הפוסקים וכן הוא מוכרח מהגמ' דב"מ (דף ה' ודף ק.) דדוקא היכא דקטעיה לידיה או מתה בפשיעה לא מקרי הילך אבל אם לא מתה הבהמה ולא קטעה לידה והיא שלימה רק שאינה מוכנת בידו בב"ד רק שאומר לו היא עומדת בביתי או באגם בוא ואתן לך זה ג"כ מקרי הילך בפקדון ודוקא במלוה בעינן שהמקצת שהודה יהא מוכן בידו בב"ד ולא בפקדון, א"כ לכאורא תימא לדברינו דאמרינן דלמ"ד הילך פטור הוא משום דס"ל דהודאת פיו של הנתבע עושה חיוב שבועה על השאר וכשאמר לו הילך כיון דפיו של הנתבע לא עשה שום חיוב עליו משום זה לא מקרי מודה במקצת, והלא כיון דאיירי שאין הפקדון מוכן בידו בב"ד א"כ יש תועלת בהודאתו שהרי אלמלא לא הודה לו שהפרה העומדת באגם או בביתו היא של התובע היה בידו לכפור בו ושלא ליתן לו את הפרה וע"י הודאתו שהודה בב"ד שהפרה היא שלו שוב אינו יכול לכפור בו ומחויב הוא ליתן לו הפרה שהודה לו א"כ יש לנו לומר שיהא נקרא הודאה שהרי יש תועלת גדולה בהודאתו
יז) מ"מ יש לומר דמשו"ה לא מקרי מודה במקצת כשאמר לו הילך בפקדון בעומדת באגם או בביתו משום כיון דהודאת הנתבע לא עשתה שום חיוב על עצמו לא מקרי הודאה כלל, שהרי כל זמן שהפרה קיימת ליכא שום חיוב גוף על הנתבע נמצא שלא חייב עצמו במאומה ונהי דאם מיגנב או מיתביד נתחייב הנתבע הנפקד לשלם מ"מ כל זמן שהפרה לא נגנבה ולא נאבדה רק קיימת היא בביתו או באגם אין שום חיוב על הנתבע לכן ס"ל דלא מקרי הודאה, והא למה זה דומה לראובן שתובע פרה משמעון והודה שמעון על הפרה שכבר החזירה לראובן והיא עומדת ברשות ראובן או שהיא עומדת ברשות הרבים ושמעון אינו עליה שום נפקד כלל והודה שמעון שהפרה זו היא של ראובן שיטלנה בודאי לא מקרי הודאה שהרי שמעון לא חייב עצמו כלום בהודאתו כן ס"ל אפילו בפקדון דכיון דכל זמן שהבהמה קיימת ליכא על הנתבע שום חיוב דמים לכן לא חייב הנתבע עצמו במאומה ולא מקרי הודאה באופן זה רק כשנתחייב הנתבע ע"י הודאתו מקרי הודאה דכיון דס"ל דממונו של הנתבע אינו עושה חיוב שבועה על הנתבע רק הודאת פיו של הנתבע זהו העושה חיוב שבועה עליו וכיון שאמר לו הילך א"כ הודאתו לאו כלום היא לכן הוא פטור למ"ד הילך פטור ולמ"ד הילך חייב הוא משום דס"ל דממונו של הנתבע זהו העושה חיוב עליו ולא הודאת פיו לכן חייב דכיון דעכ"פ משלם הנתבע הרי איכא ממונו וזהו זוקק לשבועה.
יח) היוצא מזה לענין אלם שהודה במקצת ברמיזא תליא אם הילך חייב או לא דלמ"ד הילך חייב דס"ל דממונו של הנתבע זוקקו לישבע על השאר ולא פיו של הנתבע א"כ חייב האלם לישבע ואם יתרפא ישבע ויפטר ואם לא יתרפא ישלם משום דאמרינן בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולמד הילך פטור דס"ל דהודאת פיו של הנתבע זוקקו לישבע ולא ממונו של הנתבע א"כ פטור האלם לישבע שבועה דאורייתא כיון דליכא הודאת פיו וכן בהעדאת עדים אם קבל עליו עדים קרובים או פסולים והעידו עליו שחייב מקצת תביעתו של התובע ג"כ תליא בהילך חייב או לא דאם הילך חייב משום דממונו של הנתבע עושה חיוב עליו א"כ כיון דעכ"פ מחויב לשלם המקצת שהעידו העדים הפסולים שקיבלם עליו לכן הממון הזה זוקקו לישבע על השאר אבל למ"ד הילך פטור א"כ שמעינן מזה דפיהם של העדים זוקקו לישבע על השאר א"כ בעינן עדים כשרים אז פיהם זוקקו לישבע אבל עדים פסולים לא יכלו לחייבו שבועה על השאר דפיהם של הפסולים כמאן דליתא דמי.
יט) והנה במודה במקצת בדבר שאינו יכול לכפור כגון שיש לו כתב ידו בנאמנות או במודה בדבר שהוא ומעשה ב"ד או כיוצא בו בדבר שאינו יכול לכפור הוי הודאתו ג"כ מילתא שאינה צריכה שהרי גם בלא הודאתו היה חייב וכל דבר יתר שאינו צריך הוי כמאן דליתא והוי כמו שלא הודה כלל, וכל זה הוא דוקא אם נימא דפיו של הנתבע והודאתו הוא זוקק ומחייב שבועה על השאר אז שייך לומר דכיון דהודאת פיו כמאן דליתא דמי כיון שאינו יכול לכפור לכן לא מקרי מודה במקצת אבל אם נימא דממונו של הנתבע זוקקו ומחייבו שבועה על השאר א"כ גם במודה בדבר שאינו יכול לכפור ג"כ חייב שבועה על השאר דנהי דהודאת פיו הוי דבר יתר ושאין בו צורך וכמאן דליתא דמי משום שאינו יכול לכפור מ"מ כיון דעכ"פ מחויב לשלם החמשים שהודה לכן החמשים זוז האלה זוקקים אותו לישבע על השאר דלא גרע מאלם שהודה ברמיזא שאין כאן הודאת פיו כלל ואפילו הכי חייב לישבע על השאר משום דממונו של נתבע זוקקו לישבע על השאר וכן בקבל עליו עדים קרובים או פסולים ג"כ מחויב לישבע על השאר משום דממונו של נתבע מחייבו שבועה אע"פ דפיהם של העדים כמאן דליתא הוא מ"מ ממונו של הנתבע זוקקו לישבע על השאר א"כ במודה בדבר שאינו יכול לכפור נמי נהי דהודאת פיו כמאן דליתא דמי מ"מ חייב לישבע על השאר דממונו של נתבע זוקקו על השאר.
כ) ובזה תתורץ הקושיא הנ"ל שהקשינו איך תליא מודה בדבר שאינו יכול לכפור בהילך אי חייב או לא והלא קי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וא"כ לא הוי הילך ומרן הב"י בב"ה הקשה כיון דקי"ל לענין הילך דבעינן שיהא מוכן בידו ליתן לו מיד בב"ד אבל כשמודה במקצת ואומר לו כי הוא בביתי ואתנהו לך לא הוי הילך א"כ מכ"ש במודה בדבר שאינו יכול לכפור שיש לנו לומר דלא הוי הילך שהרי אינו נותן לו מיד, ובדברינו תתורץ קושיתנו וקושית הב"ה דמשום זה תליא מודה בדבר שאינו יכול לכפור בהילך אם חייב או לא דתרווייהו היינו הילך ומודה בדבר שאינו יכול לכפור הודאות פיהם לאו כלום הם ואין בהם צורך ותועלת וכל דבר יתר שאין לישבע צורך הוי כמאן דליתא רק שיש מקום לומר דאעפ"כ מקרי מודה במקצת משום דממונו של הנתבע יכול לזקוק אותו לשבועה אפילו בלא הודאת פיו א"כ תליא בזה דאם נימא דהילך חייב א"כ ע"כ ס"ל דממונו של הנתבע זוקק אותו לשבועה ואין צריך לפיו של הנתבע א"כ גם במודה בדבר שאינו יכול לכפור ג"כ הוא חייב דנהי דהודאתו של הנתבע כמאן דליתא דמי מ"מ ממונו של הנתבע זוקקו לישבע על השאר, ואם נימא דהילך פטור א"כ ע"כ ס"ל דהודאת פיו של הנתבע מחייב אותו לישבע על השאר א"כ גם במודה בדבר שאינו יכול לכפור ג"כ הוא פטור דכיון דהודאת פיו כמאן דליתא דמי לכן הוא פטור דממון הנתבע אינו זוקקו לשבועה רק הודאת פיו וכיון דהודאת פיו ליכא כאן לכן הוא פטור.