משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשבועה · פרק כד
א) ובזה שכתבנו יש לבאר הגמ' בסנהדרין דף ע"ב אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נוטל לא (והאלהים) אמר רב אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימא הכא נמי ברשותיה קיימא ולא היא כי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מיקנא ברשותא דמרייהו קיימי מידי דהוה אשואל עכ"ל הגמ' ופירש"י ולא היא מסקנא מילתא דרבא היא ולא היא לא מסתברא טעמא דרב בהא, א"כ משמע דאליבא דרב קאמר רבא לפי האמת כן דאפילו אם נטל ועדיין איתנהו בעין ג"כ הוא פטור מלהחזיר וראיתו של רבא דרב ס"ל כן הוא מזה מדחייב באונסין אלמא ברשותיה קאי ופטור מלהחזיר אפילו כי איתנהו בעין וכמו שאמר רבא בפירוש הטעם הזה, והדבר תימה מנא ליה לרבא לומר כן אליבא דרב שאין שום חילוק בין קנית גוף החפץ לחיוב אונסין, כיון דרבא בעצמו ס"ל שיש חילוק בין חיוב אונסים לבין לקנות גוף החפץ כמו שסיים רבא ואמר ולא היא כי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מיקנא ברשותיה דמרייהו קיימי אלמא ס"ל לרבא שיש חילוק בין חיוב אונסין לבין שיקנה את גוף החפץ, א"כ מנא ליה לרבא שרב לא ס"ל כן אולי גם רב ס"ל כן שיש חילוק בין חיוב אונסין לבין קניית גוף החפץ, ומהיכן פשיטא ליה לרבא שרב אינו מחלק בין קניית גוף החפץ לחיוב אונסים.
ב) ועוד תימה כי נחלקו הראשונים בזה שדעת הרמב"ן במלחמות הוא דדוקא אם שיבר בעודו במחתרת הוא כטור מפני שעדיין יש עליו חיוב מיתה אבל אם הוציא את הכלים ממחתרת ושיברן אח"כ הוא חייב לשלם כמו דאמרינן ב"מ דף מ"ג וב"ק דף ס"ה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזי ולבסוף שויא ד' ותבריה או שתייה משלם ד' משום דכיון דאי איתיה הדרא למרא בעיניה ההיא שעתא דקא שתי או דקא תבר קגזל מיניה, א"כ כאן נמי כיון שהוציא את הכלים ממחתרת ונפטר מחיוב מיתה יש לנו לחייבו בתשלומין על האי שעתא ששיברן אלא ודאי איירי ששיברן במחתרת כיון שהיה אז חיוב מיתה נפטר מתשלומין אבל אם שיברן אחר שיצא ממחתרת חייב בתשלומין, אבל דעת רש"י ותוס' והמאור הוא דאפילו אם שיברן אחר שיצא ממחתרת ג"כ הוא פטור ומדברי ה"ה משמע שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם כדעת רש"י דאפילו שיברן אח"כ הוא פטור, והדבר תימה מ"ש הך מילתא ממילתא דרבה ב"מ דף מ"ג דמחייבינן ליה בתברה או שתיה אע"ג דבשעה שגזל לא היה שוה אלא זוז א' מ"מ מחייבינן ליה ד' משום הגזלה של אחר כך דתבריה או שתיה א"כ כאן נמי יש לומר כן דאע"ג דבשעת שגזל היה במחתרת והיה עליו חיוב מיתה מ"מ יש לנו לחייבו בתשלומין משום השבירה של אחר כך דזהו מקרי ג"כ גזלה חדשה כמו במילתא דרבה.
ג) והבעל המאור כתב דאינו אלא חומרא בעלמא והיינו דמצד הדין אינו מחויב להחזיר אפילו אי איתנהו בעיניהו רק דרבנן החמירו כי איתנהו בעינייהו אבל אם שיברן לא החמירו רבנן ונשאר כפי הדין שהוא פטור לכן אפילו אם שברן אח"כ ג"כ פטור הוא דלא החמירו רבנן עלייהו רק כי איתנהו בעינייהו.
ד) אך הרמב"ן במלחמות כתב על זה וז"ל ומה שאמר בעל המאור ז"ל דבדמים קנינהו וכי איתנייהו דהדרי חומרא דרבנן הוא דברי הבאי הם שהרי מפורש בגמ' דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה הני מילי לענין אונסין אלמא מדינא דאורייתא הוא והרי דמוהו בפירוש לשואל עכ"ל הרמב"ן ובודאי קושיא עצומה היא זו על דברי הבעל המאור שכתב דמדינא מודה גם רבא דאפילו איתנהו בעינייהו קנה הגנב ורק משום חומרא דרבנן בעלמא קאמר רבא דהדרי דא"כ אמאי קאמר דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה הני מילי לענין אונסים וכו' מדקאמר רחמנא מכלל דמדאורייתא קאמר ולא משום חומרא בעלמא ועוד מדסיים מידי דהוה אשואל ובודאי בשואל מחויב להחזיר מדאורייתא אם החפץ הוא בעין א"כ משמע שגם בגנב במחתרת מחויב להחזיר מדאורייתא, וגם כולי מילתא דרבא ודרב לא שייך אלא על הדין ולא על החומרא בעלמא חדא דאמר מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא מסתברא מילתא דרב לפוטרו ואם נימא דמדינא מודה גם רבא דפטור מלהחזיר אפילו נטל ואיתנהו בעין א"כ לא שייך לומר דמסתברא מילתא דרב דוקא כששיבר אבל נטל לא אדרבה הרי הסברא הוא דאפילו נטל ואיתנהו בעין ג"כ הוא פטור מלהחזיר רק דס"ל לרבא דרבנן החמירו כשנטל ואיתנהו בעין שחייב להחזיר אבל הסברא הוא לפוטרו גם אליבא דרבא אפילו אם איתנהו בעין, ועוד דמסיים (והאלהים) אמר רב אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי הכא נמי ברשותיה קיימי ואם נימא דמשום חומרא בעלמא קאמר א"כ אפילו לפי מה דס"ל לרבא השתא אליבא דרב דמחויב באונסים יש ראיה שקונה קנין גמור מ"מ אינו ראיה רק אם נימא שנשאר הדבר כפי הדין ורבנן לא החמירו בזה כלל אבל אם נימא דרבנן החמירו עליו שיחזיר את החפצים אם הם בעין אין ראיה כלל לומר דכיון שחייב באונסים א"כ קונה קנין גמור ורבנן לא החמירו עליו דיוכל היות דאע"פ דמדינא קונה הבא במחתרת אפילו אם החפצים הם בעין מ"מ החמירו רבנן עליו שיחזיר החפצים לבעלים אלא ודאי דמילתא דרב ודרבא לא נאמרו משום חומרא בעלמא רק מדינא נאמרו מתחלתו ועד סופו א"כ נשארה הקושיא הנ"ל לשיטת רש"י ותוס' ובעל המאור וסיעתם דס"ל דאפילו אם שיברן אח"כ הוא פטור מ"ש מתברא או שתיה דמחייבינן ליה לשלם ד' משום השבירה ששיבר אח"כ אמאי לא חייב ג"כ כאן לשלם משום השבירה ששיבר לאחר שיצא במחתרת דנהי דעל הגנבה הראשונה הוא פטור משום דקי"ל בדרבה מיניה נתחייבו לשלם משום השבירה ששיבר לאחר שיצא ממחתרת שאין עליו חיוב מיתה כמו בתברה או שתיה דאע"ג דעל הגנבה הראשונה אינו חייב אלא זוז אחד מ"מ מחויב לשלם ד' משום השבירה של אח"כ ששוה ד' א"כ כאן נמי נחייב לשלם משום השבירה ששיבר אחר שיצא ממחתרת.
ה) ונראה לתרץ דהנה הטעם דפטרינן גבי בא במחתרת מתשלומין הוא משום דכיון שהוא חייב מיתה לכן פטור הוא מתשלומין כדילפינן מקראי או מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות או מקרא דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש דמשמע שאם יהיה אסון לא יענש או מפסוק' אחרים וכדאיתא בכתובות (דף ל"ז) ובשאר דוכתי ולא ילפינן מקראי רק שהחיוב מיתה או החיוב מלקות יש בכחם לפטור את האדם מחיוב ממון אבל לא ילפינן מקראי שיהא בכחן של המיתה או של המלקות לקנות חפץ בעין של חבירו היינו לומר דכיון שהוא חייב מיתה אי מלקות לכן יכול להוציא חפץ בעין מרשות הבעלים ולקנותם כי זה בודאי לא אמרינן, דבודאי אין בכח המיתה או המלקות רק לסלק מן האדם את חיוב התשלומין אבל לא לקנות את החפץ בעין.
ו) וממילתא דרב בב"ק דף ק"ו שהבאנו לעיל לענין שבועה קונה שמעינן מילתא חדתא דכיון דהגזלן מחויב באונסי הגזלה שגזל לכן קונה הגזלן תיכף את השיווי של החפץ כיון שהגזלן מחויב לשלם את השיווי שלה לכן נשאר החפץ נגד הבעלים כחפץ בלא שיווי וכיון דשבועה פוטר מחיוב תשלומין כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם אף שלא ידעינן מקרא שהשבועה יש בכחה להוציא את החפץ מרשות לרשות מ"מ קונה הגזלן הנפקד את החפץ הבעין משום דהחפץ הבעין כמאן דליתא דמי כיון שאין בו שום שיווי ועוד משום דאי אפשר באופן אחר כמו שכתבנו לעיל כיון דע"כ קונה הגזלן את השיווי של החפץ ואם נימא שלא יקנה הגזלן את החפץ בעין נצטרך לומר שהבעלים ישלמו להגזלן את השיווי של החפץ והרי נמצא שהשבועה מחייבת את הבעלים לשלם וזה לא למדנו מקרא אלא שהשבועה מסלקת את החיוב מהאדם אבל לא למדנו מקרא שהשבועה מחייבת את הבעלים לשלם.
ו) א"כ לענין בא במחתרת שמעינן ג"כ דס"ל לרב כן דכיון דסתם גנב או גזלן נתחייבו באונסי הגנבה והגזלה א"כ קט תיכף את השיווי של החפץ וכיון שהוא בא במחתרת ונתחייב מיתה והחיוב מיתה מסלק מן האדם את החיוב תשלומין ממילא קנה הגזלן את השיווי של החפץ ופטור מלשלם דמי השיווי משום דהחיוב מיתה פוטרתן. ומשו"ה קנה הגזלן גם את גוף החפץ אפילו החפצים שהם בעין מ"מ קנה הגנב הבא במחתרת משום דגוף החפץ הוא כמאן דליתא כיון שאין בו שיווי ונתבטל גוף החפץ אל השווי, ועוד דאם נימא שהגנב הבא במחתרת יחזיר לבעלים את החפץ הבעין משום דלא מצינו שהחיוב מיתה קונה את החפץ הבעין, א"כ נצטרך לומר שהבעלים מחויבים לשלם להגנב את דמי שיוויו של החפץ כיון שהגנב כבר קנה את השיווי של החפץ והחיוב מיתה פוטרתו מלשלם דמיו וזה אי אפשר לומר כן דאם כן נמצא שהחיוב מיתה מחייב את הבעלים לשלם ממון וזה לא למדנו מקרא כי לא למדנו רק שהחיוב מיתה פוטר מתשלומי ממון את האדם המחויב מיתה אבל לא למדנו שהחיוב מיתה יחייב לשלם ממון את אחרים, לכן לפי מה דס"ל לרב בב"ק דף ק"ו שהבאנו לעיל מוכרח הדבר לומר דאפילו אם החפצים הם בעין מ"מ פטור הבא במחתרת מלהחזיר לבעלים כי החפץ הבעין נתבטל אל השיווי והחפץ הוא כמאן דליתא.
ח) אך רבא לא ס"ל כן רק ס"ל לרבא דכיון דלא שמענו מקרא שהחיוב מיתה יש בכחה רק לסלק חיוב תשלומין מאדם אבל לא שמענו מקרא שהחיוב מיתה יש בכחה להוציא את החפץ מרשות הבעלים ולהקנותו להעושה החיוב מיתה לכן ס"ל לרבא שהגנב מחויב להחזיר לבעלים את החפץ בעין, דס"ל שהחפץ בעין לא נתבטל אל השיווי של החפץ לכן אע"ג שהגנב קונה את השיווי ופטור מתשלומין שהחיוב מיתה פוטרתו מן התשלומין מ"מ ס"ל לרבא שהגנב מחויב להחזיר לבעלים את החפץ הבעין שאין החיוב מיתה מקנה חפץ בעין דס"ל שהחפץ בעין לא נתבטל אל השיווי, ואף דמים דמי החפץ אין הבעלים מחויבים לשלם לגנב הבא במחתרת, אע"פ שכבר קנה הגנב דמי השיווי של החפץ והיה ראוי לומר דנהי שהחפץ הבעין לא קנה הגנב מ"מ כיון שהיא קונה את השיווי של החפץ א"כ ראוי לומר שהבעלים ישלמו לו דמיו דמי השיווי של החפץ מ"מ ס"ל לרבא שהבעלים אינם חייבים לשלם להגנב כלל והטעם הוא כמו שכתבנו לעיל דכיון שלא למדנו מקרא רק דחיוב מיתה פוטר מתשלומין או שהשבועה פוטרת מתשלומין אבל לא למדנו מקרא שהחיוב מיתה יחייב את אחרים לשלם או שהשבועה תחייב את אחרים לשלם ואם נימא שהבעלים ישלמו להגנב הבא במחתרת או להנפקד הנשבע הרי נצטרך לומר שהחיוב מיתה יחייב את אחרים לשלם או השבועה תחייב את האחרים לשלם וזה לא למדו מקרא, לכן ס"ל לרבא כיון שהחפץ בעין לא נתבטל אצל השיווי ומחויבים להחזיר לבעלים את החפץ בעין לכן אין על הבעלים לשלם כלום דאם יתחייבו לשלם נמצא שהחיוב מיתה עושה חיוב על אחרים לשלם או שהשבועה עושה חיוב תשלומין על אחרים וזהו לא למדנו מקרא לכן ס"ל לרבא שהבא במחתרת וכן הנפקד הנשבע מחויבים להחזיר החפץ הבעין לבעלים ואין הבעלים משלמין להם כלום.
ט) היוצא מזה דרב ורבא תרווייהו ס"ל שהגזלן והגנב דעלמא קונין תיכף את השיווי של החפץ כיון שנתחייבו באונסי החפץ, אך בגנב הבא במחתרת או בגזלן שהפקידו אצלו וכפר ונשבע בזה נחלקו רב ורבא דרב ס"ל שגוף החפץ נתבטל אצל השיווי וגוף החפץ כמאן דליתא דמי, לכן ס"ל לרב שהגנב הבא במחתרת והנפקד הגזלן קונין גם את גוף החפץ אפילו אם הוא בעין משום דהחיוב מיתה או השבועה פוטרתו מלשלם דמי השיווי של החפץ לכן קונים הם את השיווי ונתבטל גוף החפץ אל השיווי, אבל רבא ס"ל שגוף החפץ לא נתבטל אל השיווי לכן כיון דלא למדנו מקרא שהחיוב מיתה יש בכחה רק לסלק חיוב תשלומין מאדם אבל אין בכח החיוב מיתה לקנות חפץ בעין לכן ס"ל לרבא לענין גנב הבא במחתרת שאם החפצים הם בעין מחויב הוא להחזיר את החפץ לבעלים כי אין בכח החיוב מיתה לקנות חפץ בעין וכן הנפקד הגזלן שנשבע ס"ל לרבא שאין השבועה פוטרתו רק כשאין הפקדון בעין כגון שנשבר או נשבה או מת אבל אם החפץ בעין אין השבועה פוטרתו כי אין בכח השבועה לקנות חפץ בעין ואפילו השיווי של החפץ ג"כ אין הבעלים מחויבים לשלם משום שששבועה או החיוב מיתה אין בכחם רק לפטור ואין בכחם לחייב את הבעלים לשלם ואם הבעלים יצטרכו לשלם נמצא שיהא בכח השבועה ובכח החיוב מיתה לחייב את הבעלים לשלם, לכן נוטלים הבעלים החפץ בחנם ואינן צריכים לשלם כלום.
י) ובזה מיושבים דברי הגמ' דסנהדרין הנ"ל ד' ע"ב אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמים קנינהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא (והאלהים) אמר רב אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי הכא נמי ברשותיה קיימי ולא היא כי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לעני מקנא ברשותא דמרייהו קיימי מידי דהוה אשואל לענין הגמ'.
יא) והנה לעיל הקשינו מנ"ל לרבא שרב אינו מחלק בין חיוב אונסים לבין לקנות גוף החפץ והלא כיון דרבא בעצמו מחלק בין חיוב אונסים לבין לקנות גוף החפץ אולי גם רב ס"ל כן דאע"ג שהגנב חייב באונסים מ"מ אינו קונה קנין גמור, ובדברינו ניחא דהכי קאמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו בעין אבל נטל ואיתנהו בעין חייב להחזיר דהחיוב מיתה אינו מסלק רק חיוב תשלומין לשיטת רבא ואין בכח החיוב מיתה לקנות חפץ בעין לכן אע"ג שהבא במחתרת קונה את השיווי מ"מ גוף החפץ לא נתבטל אל השיווי וחייב להחזיר לבעלים ומסיים רבא ואמר (והאלקים) אמר רב אפילו נטל דאיתנהו בעין ג"כ אינו חייב להחזיר מפני דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי הכא נמי ברשותיה קיימי פירוש דהא אליבא דרב שמעינן בב"ק דף ק"ו שהחפץ בעין נתבטל אצל השיווי דכיון שהוא חייב באונסין קנה את השיווי של החפץ תיכף והחפץ בעין נתבטל אל השיווי לענין גזלן שקונה בשבועה א"כ גם לענין גנב הבא במחתרת ג"כ כיון שהגנב חייב באונסין קונה תיכף את השיווי של החפץ והחפץ בעין נתבטל אל השיווי לכן אינו חייב להחזיר לו אפילו אם החפץ בעין, ומסיים רבא ולא היא לא מסתברא טעמא דרב בהא דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסים אבל לענין מיקנא ברשותיה דמרא קיימי מידי דהוה אשואל, וכן הוא שיטת רבא גם בב"ק דף ק"ו דנהי שהוא חייב באונסין וקנה את השיווי של החפץ מ"מ מחויב להחזיר את החפץ הבעין לבעלים משום דהחפץ הבעין לא נתבטל אל השיווי ונמצא דרב ורבא תרווייהו לטעמייהו אזלי כאן בסנהדרין כפי מה דס"ל בב"ק דף ק"ו, דתרווייהו חדא מילתא היא הפטור שהחיוב מיתה פוטר מתשלומין הוא כמו שהחיוב שבועה פוטר מתשלומין וכמו דס"ל התם כן ס"ל ג"כ הכא.
יב) ובזה יתורץ הקושיא שהקשינו לעיל לשיטת רש"י ותוס' ובעל המאור דס"ל דאפילו אם שברן לאחר שיצא ממחתרת ג"כ הוא פטור מלשלם מאי שנא מתברא או שתיה דקי"ל דמשלם ד' זוז אלמא אע"ג דבשעה שגזל לא היה שוה אלא זוז א' מ"מ מחויב הוא לשלם ד' משום הגזלה ששבר אחר כך דהרי אם איתא הדרי בעיניה א"כ כאן נמי נימא הכי דנהי דבשעה שגזל היה במחתרת והחיוב מיתה פטר אותו מתשלומין מ"מ יש לנו לחייבו על השבירה של אחר שיצא ממחתרת שהרי אם איתא הדרא בעיניה כי התם. ובדברינו ניחא דכיון דגם רבא ס"ל שהחיוב אונסים שחייב הגנב לשלם קונה הגנב בזה את השיווי של החפץ והחיוב מיתה מסלק את החיוב תשלומין שעליו ונמצא שהבא במחתרת כבר קנה את שיוויו של החפץ ואינו חייב לשלם דמים מפני שהחיוב מיתה פוטרתו, א"כ נהי דס"ל לרבא דכל זמן שהחפץ הוא בעין מחויב הגנב להחזיר לבעלים והוא מפני שהחיוב מיתה אין בכחו רק לסלק תשלומין מאדם ואין בכחו לקנות חפץ בעין, מ"מ היינו דוקא כל זמן שהחפץ הוא בעין אז מחויב הגנב להחזיר לבעלים אבל אם שיברן הגנב אפילו אם שיברן לאחר שיצא ממחתרת מ"מ פטור הגנב מלשלם ששיבר חפץ שאין בה שום שיווי כיון שהבא במחתרת כבר קנה את השיווי של החפץ א"כ אמאי ישלם ואין זה דומה למילתא דרבה דבתברא או שתיה משלם ד' דשאני התם שהרי שבר חפץ שיש בו גוף בעין וגם שווי לכן מחויב לשלם ד' השיווי של עכשיו משא"כ כששיבר לאחר שיצא ממחתרת שאין בהחפץ שום שיווי לכן כל זמן שהוא בעין הוא מחויב להחזיר לבעלים שהרי החפץ הוא של הבעלים שהגנב לא קנאו בחיוב מיתה אבל אם שבר את החפץ הוא פטור מלשלם כיון שהוא חפץ שאין בו לבעלים שום שיווי אמאי ישלם להם.