אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דשבועה › פרק יג

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשבועה · פרק יג

פרק יב

א) והנה בעד א' דנסכא דר' אבא עדיין יש לתמוה אמאי יכול העד א' לחייבו שבועה והלא כי אתי עד א' מתחלה לממונא קאתי ולא לענין שבועה דבשלמא כשטוען הנתבע איני יודע והעד א' מעיד שחייב לו איכא למימר דלשבועה קאתי ולא לענין ממון שהרי יוכל היות שהנתבע יזכור לישבע להכחיש את העד או אם הנתבע הוא חשוד ואפילו בשניהם חשודים למ"ד חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ מ"מ עדיין איכא למימר דהעד לשבועה אתי ולא לממון שהרי יוכל היות שהנתבע יעשה תשובה. וישבע להכחיש את העד ונמצא דלשבועה קאתי העד ולא לממון אבל בעד דנסכא דר' אבא כיון שהנתבע כבר טען אין חטפי ודידי חטפי ואין לו להנתבע שום דרך ליפטור מממון ע"י שבועה ונמצא שהעד א' כי אתי מתחלה לממונא קאתי ולא לשבועה וזה תימה והלא קי"ל דעד א' אינו קם לממון רק לשבועה.

ב) ובלא דברינו הנ"ל לא היה קשה כלל שהיה אפשר לומר דדוקא לענין ממונא לא קם עד א' אבל לשבועה קם ובנסכא דר' ארא לא מקרי קם לממון רק קם לשבועה שהרי אינו מחייבו רק שבועה להכחיש את העד ורק מפני שאינו יכול לישבע משלם נמצא דהממון שמשלם הנתבע חלף השבועה הוא ובמקום שבועה בא הממון לכן מקרי קם לשבועה ולא מקרי קם לממון אבל לפי דברינו שכתבנו דמשו"ה קי"ל שאין נשבע ונוטל בתורה משום שאם נאמר שהנתבע לא יהא מחויב לשלם עד שישבע התובע נמצא שהעד א' קם לממון שהרי מיד נפטר הנתבע ואין עד א' קם לממון ואם נימא שהעד א' של נסכא דר' אבא לא מקרי קם לממונא רק קם לשבועה אע"פ דמתחלתו לממון בא העד א' ואנו מחייבין את הנתבע ממון גמור ואנו מוציאין ממון מיד הנתבע ליד התובע אם נימא דאעפ"כ מקרי קם לשבועה ולא לענין ממונא משום דהממון שאנו מחייבים אותו הוא מפני שאינו יכול לישבע לכן ישלם וכיון דהממון חלף השבועה באה ובמקום שבועה באה ממון א"כ גם לענין נשבע ונוטל נמי נימא הכי שהתובע ישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ואז יטול ובלא שבועה לא יטול מדאורייתא ואע"פ שהנתבע הוא מוחזק נכסיו ותיכף נפטר הנתבע מלשלם מ"מ לא מקרי קם לממון רק קם לשבועה מקרי כיון שהממון שנפטר הנתבע משום השבועה באה וחלף השבועה ובמקומה בא הממון עדיין לא מקרי שהעד קם לממון רק קם לשבועה, כי בודאי בזה אין שום חילוק בין בין תובע לנתבע כיון שאנו מוציאין ממון גמור ע"פ עד א' בנסכא דר' אבא כמו שאנו מוציאים ממון ע"פ שני עדים דאע"פ דבשעת שהעידו העדים ובשעת פסק ב"ד עדיין לא יצא הממון מרשות הבעלים מ"מ מקרי ששני העדים קמו לענין ממון שהרי ב"ד מחייבין ממון ע"פ עדותם ומוציאים מיד הנתבע, א"כ בנסכא דר' אבא נמי כיון שמתחלתו של העד לחייב ממון בא העד וב"ד מחייבים ממון ע"פ עדותו והם מוציאים מיד הנתבע א"כ בודאי מקרי שהעד קם לממון כמו בשני עדים דמקרי שקמו לענין ממונא ואין החילוק בין עד א' דנסכא דר' אבא לשני עדים רק בזה דבשני עדים מתחלתו באו העדים לחייבו ממון ואין הממון במקומה של השבועה ובעד א' הממון הוא חלף השבועה ובמקומו וא"כ לענין נשבע ונוטל נמי נימא הכי כיון שהממון שהנתבע נפטר הוא חלף השבועה ובמקומה לכן שפיר יש לנו לומר שישבע ויטול ולא יטול בלא שבועה להכחיש את העד ואמאי קי"ל שאין נשבע ונוטל בתורה

ג) והא שחלקנו לעיל בין תובע לנתבע היינו היכא שבאמת נשבעים להכחיש את העד או שאינם נשבעים באמת להכחיש את העד מפני שהנתבע טוען איני יודע או שהנתבע הוא חשוד ומשלם הנתבע אבל עכ"פ היה אפשר להיות במציאות שישבע ולא ישלם כגון אם יזכור הנתבע והחשוד יעשה תשובה דאיכא למימר שהעד לא בא מתחלה לממון רק לשבועה, אז יש חילוק בין תובע לנתבע דהחיוב שבועה שעושה העד על הנתבע מקרי שבועה ולא ממון כיון שנשבע הנתבע או שאפשר היה לישבע, אבל החיוב שבועה שעושה העד א' על התובע ממון מקרי ולא שבועה כיון שהנתבע מוחזק בנכסיו וקודם שנשבע התובע כבר גבה הנתבע משל התובע וכבר ירדנו לנכסי התובע ומה שנשבע התובע ונוטל הוא הוצאה וגביה חדשה שאנו מוציאים מיד הנתבע ומחזירים ליד התובע אבל כל זמן שלא נשבע התובע כבר גבה הנתבע דלא מחסרא גוביינא וכיון דעד א' אינו קם לממון לכן נוטל התובע בלא שבועה, ומכ"ש היכא שבאמת אין התובע נוטל כלום אפילו בשבועה ומפסידו העד א' ממון כנידון הש"ך שהעד המסייעו פוטרו מממון וכנידון הק"ו של הקצוה"ח שאז בודאי מקרי שהעד א' קם לממון כיון דלא מחסרא גוביינא ותיכף ירדנו לנכסי התובע וגבינו ממון ע"פ עד א'.

ד) אבל בנסכא דר' אבא דמתחלתו בא העד לחייבו ממון ולא שבועה כיון שאי אפשר להנתבע בשום אופן לפטור עצמו בשבועה כיון שכבר טען הנתבע אין חטפי ודידי חטפי, ואם נרצה לומר דשבועה מקריא ולא ממון צריכים אנו לומר דמשו"ה מקרי שבועה ולא ממון משום כיון דהממון הם חליפי השבועה ובמקומו עומדים כשבועה דמיא א"כ לענין נשבע ונוטל נמי נימא הכי דאע"ג שהתובע לא יטול בלא שבועה ותיכף הוי כגבוי וכמו שירדנו לנכסי התובע דמי מ"מ עדיין שבועה מקרי ולא ממון כיון דהממון הם חליפי השבועה כשבועה דמיא ועד א' קם לשבועה.

ה) ואם נרצה לומר דלעולם חליפי שבועה כממון דמי ומשו"ה זין נשבע ונוטל בתורה והא דעד א' קם לממון בנסכא דר' אבא משום שעדיין מחוסר גוביינא ותיכף בשעת עדותו לא ירדנו עדיין לנכסיו ויש חילוק בין תובע לנתבע, א"כ תימה גם כששני עדים מחייבים ממון נמי נימא דלא מקרי קמו לממון כיון דבשעת עדותן עדיין לא ירדנו לנכסי הנתבע ומה בין עד א' דנסכא דר' אבא לבין שני עדים כיון דאמרת דחליפי שבועה כממון דמי, אלא ודאי צריך לומר דאע"ג דבשעה שהעידו העדים השנים עדיין לא ירדנו לנכסי הנתבע ומחסרא גוביינא מ"מ מקרי שהעדים קמו לממון א"כ בעד א' דנסכא דר' אבא נמי נימא הכי דאע"ג דמחסרא גוביינא ועדיין לא ירדנו לנכסי הנתבע תיכף בשעת עדותו מ"מ מקרי ממון ולא שבועה כיון דחליפי שבועה כממון דמי, א"כ נשאר הקושיא אמאי מוציאין ממון בעד א' בנסכא דר' אבא והלא אין עד א' קם לממון וכאן ממון מקריא ולא שבועה, עיין קצוה"ח סימן פ"ז ס"ק ט"ז בשם תשובת מיימוני.

ו) ונראה לתרץ דהנה התוס' בב"ב דף ל"ד הקשו לענין נסכא דר' אבא אמאי אינו נאמן לומר דשלו חטף במגו דאי בעי אמר לא חטפתי והיה נאמן לומר לא חטפתי ונשבע להכחיש את העד א' א"כ עכשיו כשאומר אין חטפי ודידי חטפי ישבע ששלו חטף ויהא נאמן בשבועה לומר דשלו חטף במגו שלא חטף, ותירצו התוס' על זה שני תירוצים חדא תירצו שאין זה מגו שהוא ירא להכחיש את העד שהעד מכיר בשקרו וגם העד ובעל הנסכא יכולים לפוסלו לעדות וטוב לו לטעון אין חטפי ודידי חטפי שהעד אינו מכיר בשקרו ואינם יכולים לפוסלו לעדות הילכך אין לו מגו לכן אינו נאמן לומר דידי חטפי במגו דשלא חטפתי עוד תירצו בתוס' תירוץ אחר דבאמת הוי מגו ואע"ג דאית ליה מגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מגו ליפטור עכ"ל התוס' ועיין ש"ך סימן ע"ה ס"ק מ"ג שהר"ן והרמב"ן כתבו כתירוץ הראשון של התוס' וכן הוא דברי התוס' בפ' כל הנשבעים כדברי ר"י לבד שאין כאן מגו.

ז) ולפי תירוץ הזה של התוס' יש לתרץ גם קושיתו שהקשינו בנסכא דר' אבא איך קם עד א' לממון ובתירוץ התוס' הזה יתורץ דכיון שהעד א' אינו עושה מאומה רק שמרע ליה למיגו במה שמחייב שבועה אין להקשות והלא עד אחד אינו קם לממון שהרי מצינו דלא אמרינן מגו במקום דאיכא קול המתנגד להמגו שלו כגון שטוען טענה אחת ויש לו מגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת והיה זוכה בהאי טענה רק דאיכא קול המתנגד לטענתו האחרת לכן לא אמרינן מגו כדאיתא בב"ב (דף ל"ג) בעובדא דרבה בר שרשום משום דאמרינן שאין כאן מגו מפני שירא לטעון טענה השניה שיש קול כנגדה ובודאי אין להקשות שם איך מוציאין ממון ע"י קול בעלמא והרי עדים בעינן להוציא ממון כדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר וכן הוא בש"ס ופוסקים והקול גרע מעד א' עיין ב"ב דף ל"ב ובכתובות דף כ"ג שהקול גרע מעד אחד ואיך מוציאין ממון ע"פ הקול ובודאי אין זה קושיא כלל שאין אנו מוציאין ממון ע"פ הקול רק שהמגו שלו נפסלת ע"י הקול וממילא מוציאין ממון מזה כיון שאין לו מגו א"כ לענין עד א' נמי בנסכא דר' אבא אין אנו מוציאין ממון ע"פ עד רק דמשום העד א' נפסל המגו שלו כי ירא לטעון טענה שיש עד א' המכחישו וליכא למימר שיהא נאמן במה שאמר דידי חטפתי במיגו דאי בעי אמר שלא חטף כלל כיון דאיכא עד א' שאמר וחטף וירא לטעון ולישבע כנגד העד ונמצא שהעד לא קם לממון כלל רק שהעד פסל את המגו שלו כמו הקול וממילא משלם ממון.

ח) וגדולה מזו כתבו הרא"ש בתשובה כלל ס"ו סימן ח' והכנה"ג בקיצור כללי מגו ס"ק ח"י והתומים שם דלא אמרינן מגו כנגד עדים פסולים דאע"פ שהעדים פסולים הם ואינם נאמנים מ"מ ירא לטעון טענה שיש עדים פסולים המכחישים אותו דהוי כמו קול בעלמא אלמא דאע"ג דעדים פסולים בודאי לאו כלום הם, מ"מ יש כח בידם לפסול מגו ואמרינן שאין כאן מגו לומר דאי בעי הוי טעון טענה אחרת משום שירא לטעון טענה כנגד עדים פסולים וכיון שהמגו שלו נפסדת ע"י עדים פסולים לכן מוציאין ממון ע"פ עדים פסולים, וליכא להקשות והלא עדים פסולים הם וכמאן דליתנייהו דמי, א"כ מכ"ש כשעד א' פוסל את המגו. ג"כ אין להקשות והלא מד א' אינו קם לממון ואמאי מוציאין ממון ע"פ עד א' דבהאי גונא ליפסול מגו לא בעינן עדים גמורים דהרי אפילו עדים פסולים ואפילו קול בעלמא פוסלים מגו ומוציאים ממון א"כ לא גרע עד א' מעדים פסולים.

ט) אך לפי התירוץ השני של התוס' שכתבו הטעם בנסכא דר' אבא משום דכיון דאיכא עד א' המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מגו ליפטור בודאי יש להקשות קושיתנו הנ"ל איך קם עד א' לממון כיון שכבר טען הנתבע אין חטפי ודידי חטפי ותחלתו של העד לחייב את הנתבע ממון בא ולא לחייבו שבועה איך יקום עד א' לממון.

י) ונראה לתרץ דאע"פ שהעד בא לחייבו ממון ולא שבועה מ"מ לא מקרי קם לממון כשני עדים רק קם לשבועה מקרי, דלא מקרי קם לממון רק אם העדים אומרים כך והוא מכחישים ואומר כך ואנן מוציאים ממון מהנתבע כדברי העדים הרי העדים קמו לממון שהרי אין שומעים את דברי הנתבע ושומעים אל דברי העדים המכחישים אותו ועושים כדבריהם, אבל בנסכא דר' אבא מה שמוציאים ממון מהנתבע ונותנים להתובע אין זה בשביל כחו של העד רק הוא משום הודאתו של הנתבע שהודה לדברי העד ואמר אין חטפי כי אלמלא הכחיש הנתבע את העד שחטף וטען לא חטפתי לא היינו שומעין לדברי העד א' נמצא כי מה שמוציאים הממון מהנתבע ונותנים ליד התובע הוא בשביל הודאתו של הנתבע ולא בשביל העד א' לכן לא מקרי שהעד קם לממון רק מקרי שהעד א' קם לשבועה וממילא משלם בשביל הודאתו של הנתבע ולא בשביל דברי העד א'.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה