אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דשבועה › פרק יא

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשבועה · פרק יא

פרק י

א) והנה על דברי התוס' בב"מ דף ג' ד"ה מפני מה אמרה תורה וכו' שכתבו ואם תאמר ומנלן דכופר הכל פטור וליכא למימר מדאיצטריך קרא לחייב שבועה בעד א' מכלל דכופר הכל פטור דהא איצטריך במקום שהוא אינו תובע כלום ואינו יודע והעד מעיד שהוא גנב או שאביו הלוה לו, וראיתי בהגהת מהר"ץ חיות בב"מ שם שכתב בשם הגאון ר' משולם אבד"ק פ"ב שהקשה דאיך יתבע לו בספק ע"פ העד והלא הנתבע ישלם לו תביעתו ואחר כך יחזור ויתבענו ויהא זה הנתבע דעכשיו מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כיון שטוען איני יודע וכופר הכל חייב שבועה דאורייתא לפי דברי התוס' דהשתא וכהאי גונא אין עד המסייע פוטר כמו"ש הרא"ש בריש פ"ק דב"מ, ותירץ הגאון מהר"ץ דמשו"ה דקדקו התוס' וכתבו שהעד מעיד שגנב או שאביו הלוה לו דכיון דלא הו"ל למידע לא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ כמו"ש התוס' ב"ק דף מ"ו ד"ה דאפילו ניזק אומר ברי וכו'.

ב) ולפי דברינו שכתבנו לעיל בתירוץ הראשון דדעת התוס' הוא דאפילו אם נאמר דכופר הכל חייב שבועה דאורייתא מ"מ לא אמרינן מתוך שאיל"מ כמו שכתבנו לדעת רש"י בכופר הכל בפקדון דאע"ג דס"ל דחייב שבועה דאורייתא מ"מ לא אמרינן מתוך שאיל"מ א"כ מתורץ ג"כ קושית ר' משולם הנ"ל דאם הנתבע ישלם לו תביעתו ויחזור אח"כ ויתבע ממנו והנתבע דעכשיו יטעון איני יודע יפטור לגמרי משבועה ומתשלומין ולא אמרינן בהאי גונא מתוך שאיל"מ כיון שהוא כופר הכל, אך לפי תירוץ השני שכתבנו לעיל דלפי ס"ד דהתוס' דהשתא דכופר הכל חייב שבועה דאורייתא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ נשאר קושית ר' משולם הנ"ל וצריכין אט לתירוצו של מהר"ץ חיות הנ"ל כיון שהעד מעיד שאביו הלוה או שגנבו ממנו כיון דלא הוה ליה למידע לא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ.

ג) אך עיקר קושיתו של ר' משולם הנ"ל אינו מובן לי דמה ירויח בזה ראובן הנתבע הראשון במה שישלם לשמעון התובע אותו ויחזור ויתבענו לשמעון ויהא שמעון מחויב שבועה שאינו יכול לישבע שהרי שמעון טוען איני יודע, סוף סוף אחר שיפרע שמעון לראובן יחזור שמעון ויתבענו ע"פ העד כי כחו של העד אינו נפקע ע"י התשלומין האלה ולא יפטור ראובן משבועה שהעד מחייבו, דנהי דשמעון אינו יכול לעכב מלשלם לראובן אם נימא כדבריו דשמעון הוה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומתוך שאיל"מ והעד המסייע אינו פוטרו מחיוב ממין וכיון שאינו פוטרו מחיוב ממון גם שבועה דאורייתא אינו יכול העד לחייב את ראובן ומדאורייתא לא יכול שמעון לומר לראובן כיון שיש לי עד אחד שאומר כדברי א"כ לא אשלם לך עד שתשבע להכחיש את העד כי העד מחייבך שבועה דאורייתא, זהו בודאי אין שמעון יכול לטעון כן דקי"ל כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים ונשבע ונוטל ליכא בדאורייתא ואם נימא ששמעון יכול לעכב מלפרוע לראובן עד שישבע ראובן להכחיש את העד הרי מצינו נשבע ונוטל מדאורייתא ומפשטות המשנה בריש פ' כל הנשבעים ומהגמ' דכתובות דף פ"ז משמע דנשבע ונוטל ליכא מדאורייתא וכן משמעות כל הפוסקים דליכא מדאורייתא נשבע ונוטל אלמא דשמעון אינו יכול לעכב מלפרוע לראובן עד שישבע לו.

ד) וכן הוא בהדיא בכתובות דף פ"ז לענין עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמי למימר שבועה דאורייתא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וכו' אבל קם הוא לשבועה, אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות אלמא דכיון ששטר הכתובה בידה ומחויב לשלם לה אינו יכול מדאורייתא לעכב את הפרעון עד שתשבע מתחלה להכחיש את העד המעיד שהיא פרועה מחמת האי כללא דנקטינן כי כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים ואין נשבע ונוטל מן התורה ואם נימא שיכול לעכב את הפרעון עד שתשיב מתחלה להכחיש את העד המעיד שהיא פרועה הרי מצינו נשבע ונוטל בתורה, א"כ כאן נמי דאע"ג שיש לו לשמעון עד אחד המעיד כדבריו ומסייע לו לפוטרו מ"מ כיון שהוא מחויב לשלם משום דטעין איני יודע ומתוך שאיל"מ אינו יכול לעכב את הפרעון עד שישבע ראובן מתחלה להכחיש את העד דאם יעכב את הפרעון הרי מצינו נשבע ונוטל מן התורה ואנן קי"ל דכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים ואין נשבע ונוטל בתורה.

ה) מ"מ אע"ג דאין שמעון יכול לעכב את הפרעון ומחויב הוא לפרוע לראובן קודם שנשבע מ"מ לאחר שיפרע שמעון לראובן יכול לתבוע לו ע"פ עד אחד ומחייבו שבועה דאורייתא כדאיתא התם בכתובות דף פ"ח לענין עד אחד מעיד שהיא פרועה שאין עליה אלא שבועה דרבנן ומסיק הגמ' דאם פיקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא דפרע לה מתחלה בלא שבועה ואח"כ תובע ממנה ע"י העד אחד ומחויבת לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד א"כ כאן נמי נהי דשמעון מחויב לשלם לו לראובן בלא שבועה מ"מ אחר הפרעון יוכל שמעון לתבוע מראובן ע"פ עד אחד ומחייבו שבועה דאורייתא וחוזר חלילה עד שיעשו פשרה או עד שישבע ראובן להכחיש את העד נמצא שיש ריוח לשמעון במה שהעד אחד מחייב שבועה לראובן.

ו) והנה הרא"ש בריש פ"ק דב"מ סימן ג' הביא דברי ר"ת דעד המסייע פוטר מן השבועה וכתב וז"ל והביא ר"מ מרוטנברג ראיה לדבריו מדדרשינן (שבועות דף מ') לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם לענין שבועה דלא מיעטיה קרא בין לחיוב שבועה בין ליפטר מן השבועה, ועוד קל וחומר הוא איזה כח מרובה כח המוחזק או כח שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק א"כ ק"ו הוא ומה כשהעד מסייע למי שאינו מוחזק זוקק את המוחזק לישבע כשהעד מסייע למוחזק כל שכן שיפטרנו מן השבועה עכ"ל הרא"ש בשם הר"מ מרוטנבורג.

ז) ויש לתמוה על דבריהם דלפי מה דקי"ל דכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים ואין נשבע ונוטל בתורה הרי אנו רואין תמיד שכך הוא דרכו וכחו של העד אחד שמביא תועלת למי שאינו מוחזק אבל להמוחזק אינו מביא שום תועלת, שהרי אם ראובן תובע משמעון דברים העשוים להשאיל ולהשכיר והביא ראובן עדים שהכלים האלה שלו היו וראובן טוען השאלתים או השכרתים לשמעון דקי"ל בחו"מ שמוציאין הכלים מיד שמעון ונותנים לראובן ואפילו אם יש לו לשמעון עד אחד שקנה מראובן גם כן לאו כלום הוא דעד אחד אינו קם לממון ואפילו לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד גם כן אינו מוטל על ראובן דאם נימא שראובן ישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד הרי נמצא נשבע ונוטל בתורה וקי"ל שאין נשבע ונוטל בתורה וכיון שראובן נוטל את הכלים בלא שבועה דאורייתא הרי אט רואים שדברי העד לא הועיל כלום לשמעון המוחזק, ואלו לאחר שהוציאו את הכלים מיד שמעון והרי הם ביד ראובן אם בא שמעון ותובע מראובן את הכלים והביא שמעון את העד האחד בודאי מחויב ראובן לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד אלמא שיש בכח עד אחד להביא תועלת לשמעון לאחר שהוציאו מידו ואינו מוחזק בהם אבל כל זמן ששמעון היה מוחזק בהכלים לא היה בכח העד אחד להביא לו שום תועלת, וכן הוא ג"כ אם הלוה טוען איני יודע אם פרעתיך ויש לו עד אחד שפרעו שמחויב לשלם למלוה ואין המלוה צריך לישבע שבועה דאורייתא וכן אם המלוה הוציא שטר אפילו נכתב בפירוש שאין שם שיעבוד קרקעות ועד אחד מעיד שהוא פרוע שאין המלוה צריך לישבע שבועה דאורייתא כדאיתא בכתובות דף פ"ח אע"פ שהלוה הוא מוחזק ואלו לאחר שפרעו להמלוה יכול הלוה לחזור ולתובעו ע"פ העד א' ומחויב המלוה לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד וכן כל כיוצא בהם.

ח) א"כ אף אם נימא דעד המסייע לנתבע אינו יכול להועיל לו כלום ואינו פוטרו כלל אע"פ שהנתבע הוא מוחזק אין תימה מפני מה יש בכח העד אחד להביא תועלת להתובע אע"פ שהתובע אינו מוחזק שהרי כך אנו רואים תמיד ותדיר שכך הוא כחו של העד אחד דלהמוחזק אינו מביא שום תועלת ולמי שאינו מוחזק מביא תועלת גדולה. וא"כ יוכל היות דעד המסייע אינו פוטר את המוחזק משבועה דאורייתא ואינו מביא שום תועלת להמוחזק אע"פ דלהתובע שאינו מוחזק מביא העד אחד תועלת ומחייב את הנתבע שבועה דאורייתא, עיין חו"מ סימן ע"ב סעי' י"ח וסימן קל"ג ס"ה מדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ועיין חו"מ סימן ע"ב בש"ך ס"ק נ"ט לענין עד אחד המעיד שלא כדברי הלוה שנשבע הלוה ונוטל משכונו וכתב הש"ך דנשבע שבועת המשנה מדרבנן ואם רצה המלוה מחזיר לו המשכון תחלה ומשביעו אח"כ שבועת התורה עכ"ל הש"ך אלמא כל זמן שהמלוה הוא מוחזק אינו יכול לסייעו ולחייב שבועה דאורייתא את הלוה ולאחר שהחזיר המשכון והמלוה אינו מוחזק רק הלוה הוא מוחזק אז מחויב הלוה לישבע מדאורייתא.

ט) ובאמת הדבר צריך ביאור במה נתהפך ונתחלף כאן כחו של עד אחד מבכל התורה כולה דבכל התורה קי"ל דיפה כח המוחזק מכח המוציא וכאן יפה כחו של המוציא מכח המוחזק והדבר תימה, ונראה דטעמו של דבר הוא דכיון דקי"ל דעד אחד אינו קם לממון ואם נימא שיהא בכח העד לעכב את התשלומין נמצא שהעד קם לממון לכן מחויב הנתבע לשלם להתובע בלא שבועה דכיון שהוא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או שיש לו להמלוה שטר מקוים או שהלוה טוען איני יודע אם פרעתיך ובכל כיוצא בהם שהתובע זוכה ע"פ הדין להוציא מן הנתבע ואם יש לו לנתבע עד אחד אשר מעיד כדבריו ולזכותו אם נימא שיהא בכח העד א' לעכב את התשלומין שהנתבע לא ישלם לו בלא שבועה נמצא שעד א' קם לממון, כיון שיש לו להתובע הזכות להוציא מיד הנתבע בדין בלא דברי העד רק שהעד מעכבו מלהוציא נמצא שהעד א' קם לממון לכן מחויב הנתבע לשלם להתובע מתחלה ואינו רשאי לעכב את התשלומין בשביל דברי העד.

י) ואין לומר ולהקשות אכתי איזה חילוק יש בין תובע לנתבע והלא אם ישבע התובע להכחיש את העד ויטול נמצא שהעד לא הועיל לענין ממון כלל רק לענין שבועה הועיל העד שחייב את התובע לישבע ולא יטול בלא שבועה ולא מועיל דברי העד לענין ממון רק אם התובע לא ירצה לישבע להכחיש את העד ויפסיד התובע את ממונו אז מקרי שהעד הועיל לענין ממון, א"כ גבי שבועת הנתבע שנשבע הנתבע ונפטר דקי"ל בכל מקום דעד אחד קם לשבועה איכא למימר ג"כ אמאי העד א' קם לשבועה והלא אם הנתבע לא ירצה לישבע הרי יפסיד ממון ואיך קם עד אחד לממון אלא ודאי אמרינן דכיון שאם ירצה הנתבע לישבע ישבע ולא יפסיד ממון נמצא שהעד א' בא מתחלה לחייבו שבועה והעד א' קם לשבועה ומה שנסתבב אח"כ מזה שהנתבע אינו רוצה לישבע ומפסיד ממון אין זה ממעשה ומדברי העד רק הנתבע בעצמו עושה כן והעד כי קם לשבועה קם ולא לענין ממון והפסד ממון הנתבע בעצמו עושה מה שאינו רוצה לישבע, א"כ תימה דלענין התובע כשישבע ויטול נמי נימא הכי שיהא מחויב התובע לישבע מתחלה להכחיש את העד א' ואח"כ יטול ולא מקרי העד א' שקם לממון שהרי העד אינו מחייבו רק שבועה ולא ממון וכשישבע להכחיש העד לא יפסיד התובע שום ממון רק אם לא ירצה התובע לישבע אז יפסיד ממון נמצא שהתובע בעצמו הפסיד ממונו ולא העד והעד כי קם לשבועה קם ולא לענין ממון והפסד ממון התובע בעצמו עושה מה שאינו רוצה לישבע ואיזה חילוק יש בין תובע לנתבע.

יא) ונראה לתרץ דהנה בסנהדרין (דף ל"ג) איתא דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו ומקשה הגמ' מזה על מתניתין דקתני דיני ממונות מחזירין בו לזכות בין לחובה ומתרץ רב חסדא כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד, ומקשה הגמ' בשלמא חייב את הזכאי כגון שנטל ונתן ביד אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה דאמר ליה פטור אתה והא לא נטל ונתן ביד ומתרץ הגמ' כיון דאמר ליה פטור אתה כמו שנטל ונתן ביד דמי. עכ"ד הגמ'. הרי חזינן מהגמ' הזה שיש חילוק בין תובע לנתבע דהנתבע כיון שהוא מוחזק בנכסיו א"כ אם טעה הדיין ואמר לו פטור אתה הוי תיכף כמו שנטל הדיין את הכסף בידו מיד התובע ונתן בידו לנתבע כיון שהנתבע הוא מוחזק ולא מיחסרא גוביינא לכן בזיכה את החייב כיון שאמר ליה פטור אתה הוי כמו שנשא ונתן ביד, אבל בתובע כיון שהוא אינו מוחזק בנכסים אם טעה הדיין ואמר לנתבע חייב אתה לאו כלום הוא כיון דעדיין מחסרא גוביינא ולא אמרינן מה שעשה עשוי רק אם נשא הדיין ונטל בידו מיד הנתבע ליד התובע אבל אמירתו לאו כלום היא.

יב) א"כ לענין עד אחד נמי איכא למימר הכי דאם הנתבע חייב לשלם ע"פ הדין כגון בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או שיש לו למלוה שטר מקוים או בא"י אם פרעתיך וכל כיוצא בהם אם נימא שיהא בכח העד א' לפטור את הנתבע מתשלומין עד שישבע התובע מקרי שעד א' קם לממון כיון דלא מחסרא גוביינא ותיכף נפטר הנתבע מלשלם הרי הועיל דברי העד א' לענין ממון תיכף לפוטרו ונהי שאם התובע כשבא להכחיש את העד מחויב הנתבע לשלם והרי זה נשבע ונוטל מ"מ כל זמן שלא נשבע התובע ליטול כבר גבה הנתבע משל התובע וירדנו לנכסי התובע וגבינו ממון מיד התובע ונתנו בידנו ליד הנתבע ואם נשבע התובע ונוטל חוזרים אנחנו ומוציאים מיד הנתבע ומחזירים ליד התובע כיון דהנתבע מוחזק בנכסים ולא מחסרא גוביינא נחשב תיכף כאלו כבר גבה הנתבע וכיון דקי"ל דעד אחד אינו קם לממון ואין מוציאים ממון ע"פ עד אחד לכן מוכרחים אנחנו לפסוק שהתובע נוטל בלא שבועה והממון שיש לו להתובע ביד הנתבע לא נפקע אפילו רגע אחד ע"י דברי העד אחד.

יג) משא"כ אם העיד העד א' לחייב את הנתבע שפיר מחויב הנתבע לישבע להכחיש את העד א' ולא מקרי שהעד קם לממון כיון דמחסרא גוביינא ולא מיבעיא אם אח"כ נשבע הנתבע ונפטר בודאי לא מקרי קם לממון רק קם לשבועה מקרי שהרי תיכף כשהעיד העד א' לא גבינו שום ממון מהתובע ע"פ דברי העד א' ולא ירדנו לנכסי הנתבע תיכף שהרי מחסרא גוביינא עדיין ואח"כ נשבע הנתבע ונפטר ונמצא שהעד א' בעדותו לשבועה קם ולא לענין ממון אלא אפילו אם לא רצה לישבע ושילם אח"כ להתובע ממון אין זה ממעשה ומדברי העד א' רק הנתבע בעצמו עשה כן ששילם כי לא רצה לישבע והעד כי קם לשבועה קם ולא לענין ממונא כיון דבשעה שהעיד העד א' עדיין מחוסר גוביינא להוציא מיד הנתבע וליתן ליד התובע ורגע א' לא יצא ממון ע"פ העד א' מרשות הבעלים לכן שפיר יש בכח עד א' לחייב את הנתבע שבועה ולא קם לממון רק קם לשבועה, ועיין סנהדרין שם דף ל"ג דרבינא פליג על רב חסדא וס"ל דזיכה את החייב לא מקרי נשא ונתן ביד שיהא מה שעשה עשוי רק אם היה לו משכון והחזיר מ"מ נראה דבזה גם רבינא מודה דתיכף כשאמר לו לנתבע פטור אתה זכה הנתבע תיכף רק שלא מקרי נשא ונתן ביד וכן כתב הש"ך סימן כ"ה ס"ג ס"ק כ"ט אות ב' וז"ל כתב הטור כתב הרמ"ה דיינא דטעה ולא הספיק תובע לאפוקי ממונא דנתבע עד דאתברר דטעה ל"ש הדיוט ל"ש מומחה ל"ש טעה בדבר משנה לא שנא טעה בשקול הדעת כל כמה דלא זכי תובע בממונו הדר דיניה עכ"ל משא"כ לענין נתבע כיון שהוא מוחזק בממונו זכי תיכף ויש חילוק בין טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת או הדיוט או מומחה ע"ש.

יד) ובזה מתורץ הקושיא הנ"ל שהקשינו על דברי הרא"ש בשם ר"מ מרוטינבורג שהם דנים ק"ו ומה עד א' מחייב שבועה את הנתבע ומסייע את התובע שאינו מוחזק מכ"ש שיש ביד עד אחד לסייע את הנתבע שהוא מוחזק ופוטרו מן השבועה, והקשינו לעיל שאין זה ק"ו שהרי כך הוא דרכו של העד א' שהוא יכול לסייע את התובע שאינו מוחזק ומחייב את הנתבע לישבע, אבל אין בכח העד א' לסייע את המוחזק ולחייב את התובע שישבע ויטול. ובדברינו דהשתא ניחא דלעולם בכל התורה ובכל מקום כח המוחזק עדיף יותר ושפיר דנו ק"ו כנ"ל ומה דחזינן דלענין נשבע ונוטל אין בכח העד לחייב שבועה את התובע אע"פ שיש בכח העד לחייב שבועה את הנתבע התם שאני דכיון דעד א' אינו קם לממון רק לשבועה אין בכח העד א' לפטור את הנתבע מממון וכמו שכתבנו לעיל, משא"כ בנידון דהרא"ש והר"מ דאידי ואידי לענין שבועה הוא ולא לענין ממונא שפיר דן ק"ו ומה שיש בכח העד לסייע את התובע שאינו מוחזק ומחייב שבועה את הנתבע המוחזק ומכ"ש שיש כח ביד העד לסייע את הנתבע המוחזק ולפוטרו כנגד התובע שאינו מוחזק דאפילו אם העד פוטר את הנתבע המוחזק עדיין לא קם לממון רק לשבועה קם שזה יש בכח העד א' דעד א' קם לשבועה. ואינו דומה לזה שהעד א' אין בכחו לפטור את הנתבע מלשלם עד שישבע התובע ויטול דהתם שאני כיון דעד א' אינו קם לממון לכן לא יוכל לפוטרו מלשלם עד שישבע כמו שכתבנו לעיל.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה