אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דשבועה › פרק טז

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשבועה · פרק טז

פרק טו

א) ובדברינו שכתבנו לעיל יש לבאר הסוגיא דשבועות דף מ"ה שהיא ג"כ סוגיא מתמהת ונפלאה מאוד אשר רבים וכן שלמים דחקו מאוד בביאורה, דשם במשנה איתא שכיר בזמנו נשבע ונוטל ואמרינן שם בגמ' אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך וכו' אמר רמי בר חמי כמה מעליא הא שמעתתא אמר ליה רבא מאי מעליותא א"כ שבועת שומרים דחייב רחמנא היכא משכחת לה מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם יכול לומר לו נאנסו דאפקיד ליה בעדים מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך יכול לומר לו נאנסו דאפקיד ליה בשטרא עכ"ל הגמ'.

ב) ויש לתמוה על זה חדא דהרמב"ם בפי"ג מהל' מלוה הלכה ג' כתב שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון וכן מביא הרא"ש בשבועות בפ' כל הנשבעים והר"ן וש"פ בשם הגאונים דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי ועיין חו"מ סימן צ"ג וסימן רצ"ו ובסמ"ע ובש"ך שם דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ועיין חו"מ סי' ע"ב ס' י"ז וסכ"ג ובסמ"ע ובש"ך שם וכיון דס"ל דלא א"מ לאפטורי משבועה משבועה א"כ אמאי קאמר הגמ' שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם או החזרתי לך יכול לומר נאנסו והיינו שיפטור במיגו משבועת השומרים והלא אין מגו מועיל לפטרו משבועה עיין במפרשים שדחקו בזה.

ג) ועוד יש לתמוה על רמי בר חמי ששיבח וקילס מאוד להאי שמעתתא דרב ושמואל דאמרו לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך ואמר רמי בר חמא על זה כמה מעליא הא שמעתתא ואם משום שמעתתא דרב ושמואל נהיה מוכרחים לאוקמיה כשהפקיד לו בשטר ודוקא באופן זה איירי קרא דשבועת השומרים וגם כל המשניות וכל הברייתות דאיירו בשבועות השומרים נצטרך לאוקמינהו דוקא כשהפקיד לו בשטר בודאי לא מעליא האי שמעתתא דרב ושמואל ואין לו לרמי בר חמי לשבח ולקלס ולומר כמה מעליא הא שמעתתא אם נצטרך בשביל השמעתתא הזאת ליכנס לדחוקים גדולים כאלה לומר דהקרא וכל המשניות והברייתות איירו דוקא כשהפקיד לו בשטר ומה משבח רמי בר חמי לשמעתתא דרב ושמואל ואמר כמה מעליא הא שמעתתא.

ד) ועוד דכל הפוסקים פסקו דשבועות השומרים הוא אפילו אם הפקיד לו בלא שטר ובלא עדים עיין בדבריהם מה שדחקו ליישב את הסוגיא הזאת לפי הפסק שלהם דמהסוגיא הזאת מוכח דשבועת השומרים ליכא רק כשהפקיד לו בשטר והם פסקו דשבועת השומרים איתא בכל אופן ועוד יש תמיהות אחרות באותה סוגיא ויתבאר לקמן בס"ד.

ה) והנה הרא"ש בפ' כל הנשבעים סימן ג' הביא דברי ר' יוסף הלוי שכתב ג"כ דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אלא לאפטורי מממון והקשה הרא"ש על זה וז"ל ודבריו אינם מובנים לי כיון דמיגו דאורייתא מה לי ממון מה לי שבועה אטו שבועה לאו ממון הוא דזמנין דלא בעי אישתבועי וקיהיב ממונא עכ"ל הרא"ש עיין ריש סימן רצ"ו בסמ"ע ובש"ך מה שכתבו בטעמו של דבר החילוק בין ממון לשבועה. ונראה להסביר טעמא דהאי מילתא דס"ל להגאונים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, ע"פ מה שכתבנו לעיל דיש לחקור בכלל על כל עניני שבועות מה ענינם ולמה הם באים כי יש לומר בהם שני דרכים א) יש לומר דהשבועה באה לברר דהיינו דכיון שיש להתובע עד א' או שהנתבע הודה במקצת אמרה תורה שהנתבע מחויב לישבע לברר דבריו שטוען את האמת, דרך ב) יש לומר שדברי העד א' או האומדנא של מודה במקצת עשו חיוב ודאי ומחויב לישבע להכחיש את האומדנא או את דברי העד א' עיין לעיל פרק א'. והנה אם נימא דהשבועה באה לברר את הספק א"כ יוכל היות דאע"ג שיש לו להנתבע מגו מ"מ עדיין מחויב לישבע לברר את טענתו שטוען את האמת ואין מרמה בפיו שהרי גם בלא מגו יש לו להנתבע חזקה מעלייתא שאינו חייב לו להתובע שהרי אמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו וכשבא התובע להוציא את החפצים מיד הנתבע יש לנו לומר דקושטא קאמר הנתבע דהחפצים שבידו שלו הם משום האי חזקה דכל מה שביד אדם הם שלו, ואפילו הכי רמי רחמנא שבועה על הנתבע שיברר כי דבריו וטענתו אמת הם א"כ אע"פ שיש לו להנתבע מגו מ"מ אין הדבר מבורר לגמרי לומר שאין צריך שום בירור אחר וכיון שאין הדבר עדיין מבורר לכן עדיין צריך הנתבע לישבע לברר דבריו וטענתו דקושטא קאמר.

ו) וכיוצא בזה איתא בגמ' פסחים דף ד' לענין המשכיר בית לחבירו בי"ד דמספקא להגמ' אי חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ופריך הגמ' למאי נפקא מינה נשייליה היינו נשאל את פי המשכיר אם בדק אם לאו אלמא דאע"ג דחזקתו בדוק מ"מ אם איכא לברורי מבררינן הדבר ע"י שאלה, וכן הוא בי"ד בר"ס א' לענין שחיטה דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומוחזקין הם מ"מ אם אפשר לברר הדבר ע"י שאלה מבררין וקי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ומגו יוכל היות דגרע גם מחזקה שהרי מספקא לן בב"ב דף ה' אם אמרינן מגו במקום חזקה או לא ומכ"ש דמגו גרוע מרובא וא"כ כיון דאפילו במקום רובא אמרינן דאם אפשר לברר מבררינן ומכ"ש במקום דאיכא מיגו אמרינן כן שמחויב לברר הדבר ע"י שבועה כיון דאפשר לברר דבריו ע"י שבועה מחויב הנתבע לישבע לברר לכן ס"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה שכל זמן שאין שני עדים מעידים כדברי הנתבע והתובע אינו מודה לדבריו מקרי שהדבר צריך לברר ואינו מועיל שום מגו או רובא וחזקה לפטור את הנתבע משבועת הבירור רק אם עדים מעידים כדברי הנתבע או שהתובע מודה לו להנתבע אז מקרי שהדבר כבר מבורר ואין הנתבע צריך לישבע לברר אבל כל זמן דליכא עדים שמעידים כדברי הנתבע ואין התובע מודה לו צריך הנתבע לישבע לברר דבריו.

ז) ועיין ש"ך ביו"ד סימן ק"י ס"ק ס"ו לענין ספק ספיקא אם מחויב לברר או לא ועיין ב"ב דף קס"ט לענין הבא לידון בשטר ובחזקה ומסיק שם בגמ' דף ק"ע ואף רבי לא אמר אלא לברר ואמר ליה אנא נמי לברר קאמינא ועיין חו"מ סימן ק"ע סעיף ד' שאם ישנן לעדים לא תועיל לו חזקתו וצריך שיבואו עדים ועיין בסימן ע"ה ובכמה דוכתי בש"ס ובפוסקים שאם אפשר לברר מחויב לברר א"כ לענין שבועה נמי איכא למימר הכי דאע"ג שיש לו להנתבע מגו או רובא או חזקה מ"מ מחויב לישבע לברר לכן ס"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, ואע"ג שיוכל היות שהבירורים הנ"ל אינם אלא מדרבנן ולא מדאורייתא מ"מ לענין שבועה יוכל היות שהיא מדאורייתא שהרי מתחלתם של השבועות לא באו אלא לברר לכן אין תימא לומר שגם אי איכא מגו מ"מ מחויב מדאורייתא לישבע לברר דבריו.

ח) ואע"פ שכתבנו לעיל דלדידן דקי"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ סבירא לן שדברי העד א' והאומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי והשבועה זה היא ההכחשה וההזמה לדברי העד א' או להאומדנא של מודה במקצת מ"מ יש לומר גם לדידן שהשבועה באה גם לברר את אמתת דברי הנתבע ומכחיש את דברי העד א' ואת התובע ואת האומדנא של מודה במקצת את כולם מכחישם הנתבע בשבועתו ומברר כי דבריו המה אמתים וכנים וא"כ איכא בשבועתו גם בירור לדבריו וגם הכחשה לכשנגדו, וכל הכתובים דאיירי בענין שבועה יש לומר דלכו"ע משום בירור הוא ותחלתו משום לברר דברי הנתבע באו רק הקרא דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אשר מזה ילפינן דאמרינן מתוך שאיל"מ ממקרא זה למדנו שהשבועות באים גם להכחיש ולהזים את דברי העד או האומדנא של מודה במקצת אבל כל שאר הכתובים דאיירי משבועה כולם משום בירור כתיבי לברר את דברי הנתבע דקושטא קאמר לבד הכתוב הזה שבועת ה' תהיה בין שניהם דמשום הכחשה כתיבי ולא משום בירור וכיון דכל הכתובים כולם משום בירור הם לכן יש לומר דלעולם מחויב לברר מדאורייתא אפילו אי איכא מגו ומחויב לישבע לברר לכן אינו מועיל מגו לאפטורי משבועה דכל היכא דאפשר לברורי מבררינן, שוב מצאתי בט"ז ריש סימן רצ"ו שכתב בפירוש הטעם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה משום דכל מה דאפשר לברורי מבררינן. ע"ש.

ט) ולפי זה נראה לי לחדש דבר מעתה דאפילו להרמב"ם והגאונים דס"ל דלא א"מ לאפטורי משבועה היינו במקום שהנתבע יכול לישבע אז דוקא מחויב הנתבע לישבע לברר דבריו אבל במקום שהנתבע אינו יכול לישבע אינו מחויב לשלם כיון דיש לו להנתבע מגו וקי"ל דאמרינן מגו לאפטורי ממונא הרי נפטר מחיוב ממון ע"י המגו שלו רק דלכתחלה אם אפשר לברר דבריו ע"י שבועה מחויב הנתבע לישבע לברר דבריו לכתחלה אבל היכא שאינו יכול לישבע לא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ דלא אמרינן מתוך שאיל"מ אלא היכא דנעשה על הנתבע חיוב ודאי והשבועה באה להכחיש ולהזים בזה דוקא אמרינן מתוך שאיל"מ, אבל כאן בנידון דידן כיון שיש לו מגו וקי"ל דאמרינן מגו לאפטורי מממון תו אין על הנתבע שום חיוב ממון רק דלכתחלה מחויב הנתבע לישבע לברר דבריו, לכן לא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ.

י) ולכאורא יש להקשות על דברינו דהנה בנסכא דר' אבא הקשו התוס' ושאר פוסקים אמאי לא נימא שישבע ששלו חטף ויהא נאמן במגו דאי בעי היה אומר לא חטפתי א"כ כשאומר אין חטפי ודידי חטפי נמי יהא נאמן ותירצו על זה שני תירוצים א) תירצו שאין זה מיגו שאינו יכול להעיז להכחיש את העד ולישבע להכחישו עוד תירצו תירוץ אחר משום דעד א' כשאין נשבע להכחישו הרי הוא כשני עדים, א"כ לפי התירוץ השני דאיכא כאן מגו יש להקשות אמאי אמרינן מתוך שאיל"מ בנסכא דר' אבא והלא יש לנו לומר דכיון דקי"ל דאמרינן מיגו לאפטורי מממון כבר נפטר מחיוב ממון לכו"ע ואפילו למ"ד דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה היינו שהוא מחויב לכתחלה לברר אבל כשאינו יכול לישבע לא אמרינן מתוך שאיל"מ, א"כ תימה אמאי אמרינן מתוך שאיל"מ בנסכא דר' אבא כיון שיש לו מגו.

יא) ובאמת הקושיא הזאת אינה דוקא על דברינו רק זהו קושיא כללית לכל הפוסקים דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה א"כ בנסכא דר' אבא שיש לו מגו אמאי אמרינן מתוך שאיל"מ והלא ס"ל דאמרינן מגו הן לאפטורי מממון הן לאפטורי משבועה ואמאי מחויב לישבע ומשום שאינו יכול לישבע משלם והלא יש לנו לומר שהמגו יפטרנו הן מממון הן משבועה, ודוחק גדול לומר דכל הפוסקים הנ"ל ס"ל כתירוץ הראשון של התוס' דליכא מגו בנסכא דר' אבא דזהו דוחק גדול לומר כן.

יב) והנה הר"ן בריש פ' כל הנשבעים מביא ראיה לדברי ר"י הלוי דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה דאי לא תימא הכי יש להקשות היאך עד א' קם לשבועה והלא יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתי וכתב הר"ן על זה וז"ל ומעד א' נמי ליכא ראיה משום דעד א' לשבועה כשנים לממון וכדאמרינן (שבועות דף מ') כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה וכי היכא דלא אמרינן מגו במקום עדים לממון הכי נמי לא אמרינן לאפטורי משבועה עכ"ל הר"ן.

יג) היוצא לנו מדברי הר"ן הנ"ל דאפילו למ"ד דאמרינן מגו לאפטורי משבועה מ"מ כשראובן טוען מנה משמעון ושמעון אומר לא היו דברים מעולם וראובן יש לו עד א' שלוה שמעון מנה מיניה מחויב שמעון לישבע להכחיש את העד אע"ג שיש לו לשמעון מגו דאי בעי הוי אמר לויתי ופרעתי והיה נאמן דאפילו אם שני עדים מעידים על שמעון שלוה מנה מראובן יכול שמעון לטעון לויתי ופרעתי מכ"ש בעד א' שמעיד שלוה ואינו יודע אם פרע אם לאו שבודאי יוכל שמעון לטעון פרעתי א"כ יש לנו לומר כשטוען לא לויתי לא יצטרך שמעון לישבע להכחיש את העד משום שנאמן במגו דאי בעי אמר לויתי ופרעתי למ"ד דאמרינן מגו לאפטורי משבועה מ"מ כתב הר"ן דלכולי עלמא אינו נאמן במגו משום דעד א' לשבועה הוא כשנים לממון וכשם דלא אמרינן מיגו במקום עדים לממון הכי נמי לא אמרינן מיגו במקום עד א' לשבועה, ומה דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה לדברי הר"ן צריך לומר דהיינו בשאר שבועות כגון בשבועות השומרים החזרתי או להד"מ במגו דנאנסו וכיוצא בהם אבל בשבועת עד א' לא מהני מגו לכו"ע משום דעד א' לשבועה הוא כשנים לממון, א"כ מתורץ ג"כ הקושיא הנ"ל מנסכא דר' אבא שהקשינו אמאי לא יהא נאמן במגו דאי בעי אמר לא חטפתי ואמאי אמרינן מתוך שאיל"מ כיון דהמגו מהני לענין ממון יש לנו לומר שכבר אין שום חיוב ממון עליו ומכ"ש להפוסקים דס"ל דאמרינן מיגו גם לפוטרו משבועה בודאי יש לנו לומר שהמגו יפטרנו לגמרי הן משבועה הן מממון ואמאי אמרינן מתוך שאיל"מ בנסכא דר' אבא ובדברי הר"ן הנ"ל מתורץ כל זה שיש חילוק בין חיוב שבועה דעד א' לחיוב שבועה של שאר ענינים דבעד א' כיון שהוא כשנים אינו מועיל לו שום מגו לפוטרו לא משבועה ולא מממון ומחויב שבועה להכחיש את העד אם יכול להכחישו וכשאינו יכול להכחישו מחויב לשלם ואמרינן מתוך שאיל"מ, משא"כ בשארי חיובי השבועות למ"ד דס"ל דאמרינן מיגו לפוטרו משבועה פטור הוא משבועה ולמ"ד דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה מחויב לישבע לברר אבל כשאינו יכול לישבע אינו מחויב לשלם כיון שיש לו מגו הפוטרו מממון.

יד) ודע דהא דאמרינן דבעד א' אינו מועיל מגו משום שהוא כשנים היינו דוקא אם הוא מכחיש את העד שאמר לוה והנתבע אומר לא לוה או אם אפילו שאינו מכחיש את העד בהטענה שהוא טוען עכשיו רק שהיה מוכרח להכחיש את העד בטענתו של המגו כגון בנסכא דר' אבא שעכשיו אינו מכחיש את העד שהרי הוא טוען כדברי העד חטפתי ודידי חטפתי רק שהמגו שלו הוא דאי בעי היה אומר לא חטפתי והיה מכחיש לדברי העד באופן זה דוקא אמרינן שהוא כשנים ואינו מועיל לו מגו אבל אם יש לו להנתבע מגו בלא הכחשת העד כגון בנסכא דר' אבא אם לא תבעו תיכף ויש לו מגו דהחזרתי למ"ד הגוזל את חברו בעדים אינו צריך להחזיר בעדים בזה נאמן הנתבע שפיר לומר אין חטפי ודידי חטפי במגו דהחזרתי כמו"ש מרן הרמ"א סי' כ"ה סעי' י"ג ועיין שם בסמ"ע ס"ק ל"ג ול"ד ובש"ך שם ס"ק מ' וס"ק מ"ג והוא פשוט דאפילו בשנים שהעידו שחטף יכול לומר אין חטפי ודידי חטפי אם יש לו מגו דהחזרתי ולא עדיף עד א' משני עדים.

טו) היוצא מזה דאפילו למ"ד דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה היינו לכתחלה מחויב לישבע לברר דבריו אבל אם אינו יכול לישבע לא אמרינן מתוך שאיל"מ ואינו מחויב לשלם שהמגו פוטר אותו מממון לבד מעד א' שאין המגו פוטרו מממון ואמרינן מתוך שאיל"מ משום דעד א' לשבועה הוא כשנים לממון כנ"ל, והנה בפרשת השומרים נאמר (שמות כ"ב) שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו וגו' ודרשינן מינה בין שניהם ולא בין היורשין (שבועות מ"ז) ודייקינן מינה דאבוה כהאי גונא מתוך שאיל"מ הרי חזינן דבפרשת השומרים איכא חיוב ממון וכשאינו יכול לישבע אמרינן ביה מתוך שאיל"מ.

טז) לזה דייק הגמ' שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר נאנסו או מתוך שיכול לומר החזרתי יכול לומר נאנסו אין פירושו על השבועה בעצמה היכי משכחת לה שישבע והלא יש לו מיגו דאי בעי אמר להד"ם או החזרתי לך דזהו בודאי לאו קושיא היא דהרי לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה לכן אע"פ שיש לו מיגו דלהד"ם או החזרתי מ"מ חייב לישבע שנאנסו ואין המגו פוטרתו משבועה אלא פירושו הוא שבועת השומרים דחייב רחמנא לשלם ממון כשאינו נשבע היכי משכחת לה שיצטרך הנתבע לשלם ממון משום מתוך שאיל"מ והלא יש לו מגו לנתבע ובכל מקום שיש לו מגו לנתבע נהי דמחויב לישבע לברר דבריו ואין המגו פוטרתו אבל חיוב ממון אין עליו ואמאי אמרינן מתוך שאיל"מ בשבועת השומרים כדאמרינן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ודייקינן מינה דאמרינן מתוך שאיל"מ בשבועת השומרים והלא כיון שיש לו מגו לית לן לומר מתוך שאיל"מ, ומתרץ הגמ' כגון דאפקיד לו בשטר או בעדים וליכא מיגו לנתבע לכן אמרינן מתוך שאיל"מ.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה