אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דשבועה › פרק ח

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשבועה · פרק ח

פרק ז

א) והנה תוס' בב"מ ד"ה שכנגדו כתבו וז"ל וא"ת מ"ש דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שאיל"מ כדאמרינן גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לקמן דף צ"ח ובנסכא דר' אבא ויש לומר דהכא אי אמרינן משלם לא שבקת ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ועוד דהתם אמר ליה שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם עכ"ל התוס' שם. וראיתי באחרונים שכתבו שיש חילוק בין תירוץ הראשון של התוס' להתירוץ השני דלתירוץ הראשון שכתבו התוס' דמשום דלא שבקת ליה חיי להחשוד לכן תיקנו דכשנגדו לא יטול בלא שבועה א"כ משמע דמצד הדין היה ראוי שהתובע יטול בלא שבועה כמו גבי נסכא דר' אבא וכמו גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהתובע נוטל בלא שבועה רק משום חששא דלא שבקת ליה חיי תיקנו חז"ל שהתובע לא יטול בלא שבועה כן הוא לתירוץ הראשון של התוס', אבל לתירוץ השני של התוס' כתבו האחרונים שהדבר הוא להיפך דכיון שהחשוד הוא רוצה לישבע אם נניחנו רק כי ב"ד אין מניחים אותו לישבע לכן היה ראוי לומר מצד הדין שהתובע לא יטול אפילו בשבועה רק דרבנן תיקנו שכנגדו ישבע ויטול כן כתבו האחרונים, וכ"כ הב"ח סימן צ"ב סוף אות י"א בענין המחלוקת של ר' ישעיה והרמ"ה על הרמב"ם בשומר שהוא חשוד וכ"כ התומים שם אות יו"ד וכ"כ בכסף הקדשים בגליון חו"מ סימן צ"ב בשם הב"ח וכ"כ הנו"ב מהדו"ת סימן ט"ז בשמו ע"ש.

ב) ולפי מה שכתבנו אין הדבר כן רק דכיון דהאומדנא דמודה במקצת או דברי העד א' עושים חיוב ודאי למאן דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ והשבועה היא ההכחשה וההזמה לדברי העד וכיון שהנתבע נעשה חשוד והרי הוא פסול להכחיש את העד או להכחיש את האומדנא של מודה במקצת לכן הוא מחויב לשלם מדאורייתא משום דהוי כמו שבאו שני עדים כשרים ונאמנים והעידו שראובן חייב לשמעון מנה וראובן הביא שני עדים גזלנים ופסולים ורוצה להכחיש בדבריהם את דברי העדים הכשרים שהביא שמעון בודאי אין בדבריהם כלום וראובן חייב לשלם א"כ כאן נמי כיון שדברי העד א' או האומדנא של מודה במקצת עשו חיוב ודאי על הנתבע רק שאם היה הנתבע אדם כשר שאינו נעשה חשוד היה בידו להכחיש את דברי העד א' או דברי האומדנא של מודה במקצת אבל כיון שהנתבע הוא חשוד לשבועה אינו יכול להכחיש בשבועתו דהוי כמו שמביא עדים פסולים וגזלנים להכחיש את העדים הכשרים דלאו כלום הוא, א"כ גם לתירוץ הב' של התוס' מחויב החשוד לשלם מדאורייתא ושבועת התובע שכנגדו אינו אלא מדרבנן.

ג) ועוד דלר' אבא דאיירו התוס' אליביה דאית ליה בנסכא דר' אבא וכן בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרינן מתוך שאיל"מ הוא ס"ל במס' שבועות ד' הנ"ל לענין חשוד שאם היו שניהם חשודים אמרינן חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ, ואם נימא כדברי האחרונים הנ"ל דלתירוץ השני של התוס' היה ראוי לומר בחשוד שלא יטול שכנגדו מדאורייתא אפילו בשבועה רק דרבנן תיקנו שנוטל מיהת בשבועה א"כ אם שכנגדו גם כן הוא חשוד ואמרינן חזרה שבועה למקומה היה ראוי לומר חזרה שבועה למקומה ואין כאן לא שבועה ולא פרעון כי נשאר הדבר על פי הדין שהחשוד אינו משלם כיון שע"פ הדין אינו נוטל שכנגדו בחשוד אפילו בשבועה רק שחכמים תיקנו שכנגדו יטול בשבועה איך יעלה על הדעת ששבועה כזו לא יעכב על התובע ויטול התובע אפילו כשהוא חשוד ואינו נשבע.

ד) אלא ודאי כדאמרן דס"ל להתוס' גבי חשוד דמצד הדין נוטל שכנגדו בלא שבועה ושבועת התובע אינו אלא מדרבנן לכן בשניהם חשודים שייך שפיר לומר חזרה שבועה למקומה ומתוך שאיל"מ דהיינו שנשאר הדבר ע"פ הדין שהתובע שכנגדו נוטל בלא שבועה, והוא כמו שכתבנו לעיל דס"ל לר' אבא דשבועות דרבנן אינן אלא משום בירור דלכתחלה ולא משום בירור הספק.

ה) וכיוצא בזה כתב הסמ"ע בסימן צ"ב ס"ק כ"ו לענין שאם היה על החשוד לישבע וליטול דיש אומרים כיון ששטר מקוים בידו גובה בלא שבועה וכתב הסמ"ע על זה וז"ל אפוגם שטרו או שיש בידו שטר חוב והלוה אומר ישבע לי שלא פרעתינהו הנ"ל קאי אבל בנגזל וחנוני על פנקסו מודים דהנתבע נשבע היסת ונפטר כיון שאין להתובע זכות בממון כ"א בשבועה והרי הם חשודים ואינן יכולים לישבע וכן מבואר בטור סימן זה ובסימן פ"ב עכ"ל הסמ"ע אלמא דדוקא בפוגם שטרו או כשהלוה טוען השבע לי שלא פרעתיך דכיון דמצד הדין גובה בלא שבועה כיון ששטר מקוים בידו לכן יש אומרים שאם התובע הוא חשוד גובה בל"ש שנשאר הדבר על פי הדין אבל בנגזל ונחבל וחנוני על פנקסו דמצד הדין אינו גובה אפילו בשבועה רק דרבנן תיקנו שנשבע ונוטל א"כ אם התובע הוא חשוד מודים כו"ע שאין התובע גובה כלל, ואם נימא כדברי האחרונים הנ"ל דלתירוץ השני של התוס' אינו גובה כלל מצד הדין היכא שהנתבע הוא חשוד משום שברצונו לישבע רק שחכמים אינם מניחים לו לישבע רק שהחכמים תיקנו שכנגדו יטול אחר שישבע א"כ היכא שהתובע ג"כ הוא חשוד אמאי ס"ל לר' אבא חזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ והלא יש לנו לומר כמו שכתבו הסמ"ע והטור לענין נגזל ונחבל דכיון שמצד הדין אינו גובה אפילו בשבועה רק שחכמים תיקנו שיטול בשבועה א"כ היכא שהתובע הוא חשוד ואינו נשבע יש לנו לומר שלא יגבה התובע כלל.

ו) אלא ודאי כדאמרן דלשני התירוצים של התוס' ס"ל גבי חשוד דמצד הדין היה ראוי לומר שיטול התובע בלא שבועה משום דאמרינן מתוך שאיל"מ רק דרבנן תיקנו שהתובע לא יטול בלא שבועה ולתירוץ הראשון הטעם שתיקנו חז"ל שהתובע לא יטול בלא שבועה הוא משום דלא שבקת ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ולתירוץ השני הטעם שתיקנו חז"ל שהתובע לא יטול בלא שבועה הוא משום שברצונו לישבע רק שב"ד אינם מניחים לו לכן תיקנו חז"ל שהתובע לא יטול בלא שבועה אבל מצד הדין מודים שני התירוצים של התוס' דבחשוד על השבועה נוטל התובע בלא שבועה משום דאמרינן מתוך שאיל"מ שלא כדברי האחרונים הנ"ל.

ז) והנה במשנה בריש פרק כל הנשבעים יש שם שני מיני שבועות אשר נשבעים ונוטלים א) מה שמצד הדין היה ראוי שאפילו בשבועה לא יטול רק שחכמים תיקנו שיטול בשבועה כגון הנגזל והנחבל שאין להם ראיה ברורה שגזל או שחבל בהם והיה ראוי לומר מצד הדין שלא יטול אפילו בשבועה רק חכמים תיקנו שיטול בשבועה ב) יש שבועה שמצד הדין היה ראוי שהתובע יטול בלא שבועה כגון בפוגם שטרו או הנפרע מנכסי יתומים או שלא בפניו וכיוצא בהם שתיקנו חז"ל שלא יגבו בלא שבועה דמצד הדין היה מהראוי שהתובע יגבה בלא שבועה שהרי התובע מוציא שטר מקוים אלא שחכמים תיקנו שלא יגבו בלא שבועה.

ה) והנה מה שכתבנו לעיל בסברת רב פפא דס"ל שכל שבועות המשנה שוים הם פירושו הוא שכל שבועות המשנה שהם מסוג אחד שוים הם שאם זה בא לברר את הספק כך זה הוא לברר הספק ואם זה הוא משום בירור דלכתחלה א"כ גם זה הוא משום בירור דלכתחלה, אבל בשבועות שהם משני סוגים שונים אין דינם להיות שוה כי השבועה שבאה על איזה ענין שמצד הדין לא היה ראוי לגבות אפילו בשבועה רק כי חכמים תיקנו שיגבה מיהת בשבועה בודאי השבועה הזאת מעכבת יותר משבועה אשר מצד הדין היה ראוי לגבות אפילו שלא בשבועה רק כי חכמים תיקנו שלא יגבה בלא שבועה כי באופן זה שמצד הדין יש לגבות בלא שבועה בודאי יש סברא לומר שאע"פ שתיקנו רבנן שלא יגבה בלא שבועה מ"מ השבועה לא באה רק משום בירור דלכתחלה אבל בדיעבד אינה מעכבת משא"כ דבר אשר מצד הדין לא היה גובה אפילו בשבועה רק כי חכמים תיקנו שיגבה בשבועה בזה יש סברא לומר שהשבועה מעכבת ואפילו בדיעבד אינו גובה בלא שבועה.

ט) והשבועה של שכנגדו נשבע ונוטל לענין חשוד על השבועה ס"ל לרב פפא דדמיא לשבועה של הנפרע מנכסי יתומים שלא יפרע אלא בשבועה ומסוג אחד הם שניהם הן לר' אבא הן לרב ושמואל כי לר' אבא בודאי הם מסוג א' דהרי ס"ל לר' אבא מתוך שאיל"מ משום שדברי העד אחד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי וא"כ מצד הדין היה ראוי שהתובע יטול בלא שבועה והוי כמו הבא ליפרע מנכסי יתומים וכמו פוגם שטרו או שלא בפניו שהמלוה נקט שטר מקוים בידו וראוי מצד הדין שיגבה בלא שבועה רק שחכמים תיקנו שהתובע לא יטול בלא שבועה ונמצא שהם מסוג אחד מה שתיקנו שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה בחשוד ומה שתיקנו שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה כי בשניהם מצד הדין נוטל בלא שבועה רק כי חכמים תיקנו שלא יטול בלא שבועה.

י) ולרב ושמואל דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ וא"כ יש מקום לומר דשבועת חשוד אינו מסוג אחד עם שבועה של הבא ליפרע מנכסי יתומים שהרי המלוה נקיט שטר מקוים בידו וחיובו משום ודאי הוא, ואלו בשבועת חשוד שכנגדו ישבע ונוטל ס"ל לרב ושמואל דדברי העד א' והאומדנא של מודה במקצת אין עושים רק חיוב ספק וא"כ לכאורא אינם מסוג אחד, מ"מ כיון דס"ל לרב ושמואל בבא ליפרע מנכסי יתומים וכשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה דמיפסדי בני המלוה משום שאינם יכולים לישבע אלמא דס"ל לרב ושמואל דאע"ג דהמלוה נקוט שטר מקוים בידו מ"מ עדיין ספק הוא אם הוא חייב לו או לא והמלוה צריך לישבע לברר את הספק דאה השטר מקוים היה עושה חיוב ודאי לא היו נפסדים היתומים בני המלוה, א"כ מסוג אחד הם גם לרב ושמואל השבועה של שכנגדו נשבע ונוטל שהאומדנא של מודה במקצת ודברי העד אחד עושים חיוב ספק והתובע נשבע לברר את הספק כמו ביתומים מן היתומים דשטרו של המלוה אינו עושה אלא חיוב ספק ושבועת התובע הוא ג"כ לברר את הספק וא"כ הם מסוג אחד גם לרב ושמואל.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה