אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דשבועה › פרק ד

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשבועה · פרק ד

פרק ג

א) ובזה שכתבנו יש לבאר סוגא במס' שבועות ד' מ"ז אשר היא תמוה מאוד והיא עמוקה מני ים דשם במשנה בראש הפרק איתא שכנגדו חשוד על השבועה אזי נשבע התובע ונוטל היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי ר' יוסי ר' מאיר אומר יחלוקו, ושם בגמ' ד' מ"ז איתא חזרה שבועה למקומה להיכן חזרה אמר רב אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני (לשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל על לא תגזול וכו' אבל ב"ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון רש"י) רבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחויב לה (על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא ישלם, רש"י) אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וט' אלא הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה וכו' אמר ר' אבא הוה מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם עכ"ל הגמ'.

ב) היוצא לנו מהסוגיא הזאת דמהא דאמרי רב ושמואל דכשמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת המלוה נפסד המלוה ואינו גובה שטרו משום שכבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו מזה דייק הגמ' דס"ל לרב ושמואל בשניהם חשודים חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון, וגם דייק הגמ' מזה דרב ושמואל לא ס"ל הא דר' אבא דס"ל דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאיתא התם רב ושמואל האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה ע"ש) והטעם בזה צריך לומר כמו"ש התוס' שם ד"ה מתוך דלמאן דס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ס"ל דאפילו מת לוה בחיי מליה גם כן מחויב לשלם דכיון שאיני יכול לישבע לא זה ולא זה משלם הנתבע דלא שנא מחויב התובע שבועה ולא שכא מחויב הנתבע שבועה ואינו יכול לישבע אותו שחייב שבועה משלם הנתבע ע"ש בתוס'.

ג) והוא תמוה דכיון דבמקום שהנתבע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם הנתבע א"כ מכ"ש שיש לנו לומר שאם התובע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע יפסיד התובע כיון שאין התובע נשבע כפי חיובו אית לנו לומר שיפסיד התובע דאם הסברא הזאת מועלת להוציא ממון מיר הנתבע משום שאינו יכול לישבע כפי חיובו א"כ מכ"ש שיש לנו לומר שתועיל הסברא הזאת להחזיק הממון ביד הנתבע וכיון שהתובע אינו יכול לישבע יפסיד התובע ואיזה סברא הוא לומר כן שאם התובע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם לו הנתבע את מעותיו.

דא ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל והוכחנו שהטעם מה דאמרינן מתוך שאיל"מ הוא משום שהאומדנא של מודה במקצת או דברי העד עושה חיוב ודאי והשבועה היא ההכחשה וההזמה של החיוב הזה א"כ אין שייך לומר שישלם הנתבע רק אם הנתבע מודה במקצת או שיש עד אחד שמחויב הנתבע שבועה אז שייך לומר שישלם הנתבע משום דאמרינן מתוך שאיל"מ היינו כיון שיש על הנתבע חיוב ודאי ולא הכחיש את החיוב הזה בשבועה לכן ישלם הנתבע אבל אם התובע מחויב לישבע ואינו יכול לישבע אמאי ישלם הנתבע והלא החיוב שבועה כשם שעושה חיוב ודאי על הנתבע אם הנתבע מחויב לישבע כך עושה החיוב שבועה פטור ודאי על הנתבע אם התובע מחויב שבועה ואינו נשבע ואמאי ישלם הנתבע בשביל זה שהתובע אינו יכול לישבע

ה) וז"ל הר"ן על הסוגיא דשם ואיכא למידק טובא אשמעתין היכי מוכחינן דרבותינו שבארץ ר' אבא דהא ודאי מצי אמר במתניתין חזרה שבועה לסיני דאע"ג דאיהו ס"ל מחויב שבועה שאיל"מ הני מילי היכא דאין שכנגדו מחויב שבועה כגון בנסכא דר' אבא אי נמי בשכנגדו מחויב שבועה ויכול לישבע כעין משנתנו בשאין התובע חשוד אבל בשהתובע חשוד שפיר מצי אמר ר' אבא דמתוך שאינו יכול לישבע מפסיד אע"ג דלדידיה ליתא אלא שבועת התקנה וכו' ומהאי טעמא נמי קשיא לן מאי דאמר בשמעתין ורב ושמואל האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה דאלמא רב ושמואל דאמרי חזרה שבועה לסיני לא מצי דרשי שבועת ה' תהיה בין שניהם כדר' אבא ואמאי לא היה ודאי אפשר דאית להו דר' אבא דמחויב שאי"ל משלם ואפילו הכי אמר במתניתין חזרה שבועה לסיני דכיון דתובע מחויב לישבע שבועה של דבריהם ואינו יכול לישבע הפסיד כדאמר איהו גופיה במת לוה בחיי מלוה עכ"ל הר"ן שם ע"ש מה שדחק, לתרץ הקושיות הנ"ל.

וא והריטב"א על מס' שבועות שם דף מ"ז כתב וז"ל דכיון דאמרינן דרבותינו שבבבל רב ושמואל וכו' לית להו דר' אבא דנסכא וכן דאית ליה דר' אבא דנסכא לית ליה כרב ושמואל וכו' וזהו תימה דהא ר' אמי גופיה דתני כר' אבא אית ליה נמי דרב ושמואל דאיהו אמר לקמן עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואנן קי"ל נמי כרב ושמואל בההיא דמת לוה בחיי מלוה וקי"ל כר' אבא בכוליה תלמודא עכ"ל הריטב"א שם ע"ש מה שדחק מאוד לבאר את הסוגיא ועיין בתוס' וברשב"א ובר"ן ובהגהות הגר"א על מס' שבועות דף מ"ז ובשאר מפרשים מה שהקשו על הסוגיא הזאת ומה שהאריכו ודחקו מאוד ליישב את הסוגיא ואת ההלכה ע"ש בדבריהם.

ז) ונראה דהסוגיא הזאת דשבועות נבנית על היסודות האלה, דהנה כתבנו לעיל דבשבועה דאורייתא נחלקו התנאים והאמוראים מה ענינה ולמה היא באה כי מאן דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ ס"ל דדברי העד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי והשבועה זהו ההכחשה והזמה לדברי העד או להאומדנא של מודה במקצת לכן ס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ, ומאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ הוא משום דס"ל שדברי העד א' או האומדנא של מודה במקצת לא עשו רק חיוב ספק והשבועה באה לברר את אמתת שהנתבע קושטא קאמר בלא שום ספק לכן ס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ שהרי אם אפילו לא נשבע ולא נתברר הדבר דקושטא קאמר הנתבע מכל מקום עדיין נשאר הדבר בספק ואין מוציאין ממון מספק.

דא וזהו דוקא בשבועה דאורייתא פליגי אם אמרינן מתוך שאיל"מ או לא אבל בשבועה דרבנן כתבנו לעיל דליכא למ"ד שיסבור דשבועה דרבנן מטעם ודאי תקנה חז"ל לכן מודים כו"ע דלא אמרינן בשבועה דרבנן מתוך שאיל"מ, וגם ס"ל דלא נחתינן לנכסיה בשבועה דרבנן אפילו כשיכול לישבע ואינו רוצה, והוא משום דשבועה דרבנן לא משום ודאי חיוב תקנוה, אך את זה יש לחקור בשבועה דרבנן משום מאי נתקנה או מטעם ספק או מטעם בירור דלכתחלה, היינו שיש לומר דכל השבועות שתיקנו חז"ל לישבע לא תיקנו רק שיברר לכתחלה את אמתת דבריו ולא משום שנסתפקו חז"ל אולי קושטא קאמר התובע או הנתבע רק כיון שהתורה לא רמי שבועה עליה והחזיקה התורה דבודאי קושטא קאמר ואין עליו שום שבועה מדאורייתא לכן גם חז"ל החזיקו כן דבודאי קושטא קאמר רק דלכתחלה מחויב לברר אמיתת דבריו ע"י שבועה שתיקנו חז"ל שישבע, ויוכל היות שאין הדבר כן רק חז"ל כיון שתיקנו שמחויב לישבע מדרבנן נסתפקו באמת אם קושטא קאמר אם לאו, ושבועתו לא הוי בירור דלכתחלה רק בירור הספק הוא וכשלא נשבע נשאר הדבר בספק אם חייב לו או לא.

ט) והנה אם הנתבע מחויב שבועה דרבנן אין שום נפקא מינה בחקירתנו הנ"ל אם הוא מטעם בירור דלכתחלה או משום בירור הספק דבין כך ובין כך לכתחלה צריך הנתבע לישבע לברר אמתת דבריו מדרבנן אפילו אם נימא דשבועתו אינו אלא מטעם בירור לכתחלה מ"מ עכ"פ צריך לישבע מדרבנן לכתחלה לברר דבריו, ובדיעבד אם לא נשבע הנתבע אינו משלם אפילו אם נימא דשבועתו היא משום בירור הספק מ"מ כיון שאינו אלא ספק חיוב ולא ודאי חיוב לכן אין מוציאין ממון מספק כמו שכתבנו לעיל דמשום האי טעמא לא אמרינן בשבועה דרבנן מתוך שאיל"מ וגם לא נחתינן לנכסיה משום שאין מוציאין ממון מספק.

ו) אך הנפקא מינה בחקירתנו הנ"ל הוא אם התובע חייב לישבע שבועה דרבנן, כגון שהוציא שטר על חבירו וטען הלוה השבע לי שלא פרעתיך דאיכא על המלוה חיוב שבועה מדרבנן כדאיתא והתובע הוא חשוד או כשראובן תובע משמעון מנה ושמעון מודה במקצת ושניהם חשודים דמצד הדין היה ראוי להיות שראובן יטול מעותיו בלא שבועה אפילו אם התובע לא היה חשוד דכיון ששמעון הנתבע אינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד יש לנו לומר דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם רק דרבנן תיקנו שהתובע לא יטול בלא שבועה לכן אם התובע הוא חשוד גם כן היינו ששניהם חשודים דאז לא יכול התובע לישבע את השבועה שחייבוהו חכמים לישבע או בפוגם שטרו דאיכא ג"כ על המלוה התובע חיוב שבועה מדרבנן והתובע הוא חשוד על השבועה ואינו נשבע אזי תליא בזה דאם נימא דכל שבועות דרבנן אינם אלא משום בירור דלכתחלה, א"כ אם התובע הוא חשוד ואינו נשבע אפילו הכי אמרינן שהנתבע מחויב לשלם דנהי דרבנן רמו על התובע חיוב שבועה לברר לכתחלה מ"מ אין התובע נפסד בשביל זה שלא בירר אמתת דבריו ומחויב הנתבע לשלם לו, אבל אם נימא דכל שבועות שתיקנו רבנן הוא משום שנסתפקו חז"ל אם אמת בפי התובע או לא א"כ אם התובע הוא חשוד על השבועה ואינו נשבע לברר את הספק א"כ נשאר הספק במקומו ואין מוציאין ממון מספק, זהו היסוד הראשון.

יא) היסוד השני הוא כי הגמ' בסוגיא הזאת ס"ל דכל השבועות דרבנן כגון החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל והפוגם שטרו והבא ליפרע מנכסי יתומים וכיוצא בהם כל השבועות השנוים במשנה בריש פרק כל הנשבעים כולם שוים הם או כולם מטעם בירור דלכתחלה הם או כולם מטעם בירור הספק הם כי אין סברא לומר שהשבועות השנוים במשנה אחת יהיו חלוקים זה מזה שקצת מהם יהיו משום בירור דלכתחלה וקצת מהם יהיו משום בירור הספק בודאי לא מסתבר לומר כן רק כל השבועות השנוים במשנה כולם שוים הם זהו היסוד השני.

יב) היסוד הג' הוא דס"ל לרב פפא דהספק שיש להסתפק בשבועה דרבנן אם הוא מטעם בירור דלכתחלה או אם הוא מטעם בירור הספק זהו תליא אם אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא, לפי מה שכתבו לעיל דהפלוגתא אם אמרינן מתוך שאיל"מ או לא תליא אם דברי העד א' או האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים אם עושים חיוב ודאי או חיוב ספק דאם אמרינן שדברי העד א' והאומדנא הנ"ל עושים חיוב ודאי אמרינן מתוך שאיל"מ ואם דברי העד א' והאומדנא הנ"ל עושים חיוב ספק לא אמרינן מתוך שאיל"מ, הילכך אם אמרינן מתוך שאיל"מ דדברי העד והאומדנא הנ"ל עושים חיוב ודאי א"כ כשהנתבע הודה במקצת או שיש עד א' לחייבו והנתבע הוא חשוד על השבועה ותיקנו חז"ל שהתובע נשבע ונוטל אין סברא לומר דהשבועה של התובע באה לברר את הספק היינו דמספקא להו לרבנן אולי קושטא קאמר הנתבע או לא לכן צריך התובע לישבע לברר את הספק בדאי אין שום סברא לומר כן דכיון שהתורה חשבה את דברי העד א' והאומדנא הנ"ל לחיוב ודאי היינו שהנתבע מחויב בודאי לשלם, איך יחשבו רבנן את דברי העד א' והאומדנא הנ"ל לחיוב ספק ולומר שהתובע מחויב לישבע לברר את הספק והלא אין כאן ספק כלל אלא ע"כ צריך לומר שהשבועה שתיקנו רבנן שהתובע ישבע ויטול ולא יטול בלא שבועה אינו אלא כדי לברר לכתחלה אבל בדיעבד אין התובע נפסד אף אם לא נשבע התובע כיון דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ, לכן היכא שהתובע הוא ג"כ חשוד היינו ששניהם חשודים ס"ל חזרה שבועה למקומה ומתוך שאיל"מ ומאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ והוא משום דס"ל שדברי העד והאומדנא של מודה במקצת לא עשו על הנתבע רק חיוב ספק ולא חיוב ודאי איהו סובר דמה שתיקנו רבנן דהיכא שהנתבע חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ולא יטול בלא שבועה שבועתו היא כדי לברר את הספק אם הוא חייב או לא, א"כ אם התובע הוא ג"כ חשוד היינו ששניהם חשודים אית לנו לומר חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין כיון שהתובע מחויב ישבע לברר את הספק ולא נשבע לברר משום שהוא חשוד לכן נשאר הדבר בספק ואין מוציאין ממון מספק, זהו היסוד השלישי.

יג) ובזה יתבאר הסוגיא בס"ד דממילתא דרב ושמואל דס"ל דכשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה נפסדים בני מלוה דייק הגמ' מזה לענין שניהם חשודים דס"ל לרב ושמואל דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין, וגם דייק הגמ' מזה דרב ושמואל לא ס"ל להא דר' אבא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וממילתא דר' אבא דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ דייק הגמ' מזה דר' אבא ס"ל לענין שניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, וגם דייק הגמ' דר' אבא ס"ל לענין שאם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה שהיורשים בני מלוה נשבעים שבועת יורשים ונוטלים:

יד) והטעם בזה הוא דר' אבא כיון דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ וס"ל דדברי העד אחד והאומדנא של מודה במקצת עושים חיוב ודאי א"כ מוכרח לומר דהא דקתני במשנה בריש פ' כל הנשבעים גבי חשוד שכנגדו נשבע ונוטל אינו אלא משום בירור דלכתחלה ולא משום בירור הספק, א"כ אם אינו נשבע כגון שהתובע הוא ג"כ חשוד היינו ששניהם חשודים אין התובע נפסד לכן דייק הגמ' דר' אבא דס"ל דאמרינן מתוך שאי"ל משלם ס"ל לענין שניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ, ועוד דייק הגמ' מזה דהא דקתני במשנה שם בריש פ' כל הנשבעים דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרעו אלא בשבועה הוא ג"כ מטעם בירור דלכתחלה אבל אם אינו נשבע אינו נפסד כמו שכתבנו לעיל דס"ל לרב פפא שכל השבועות השנויים במשנה בריש פ' כל הנשבעים שוים הם א"כ אם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה ס"ל לר' אבא דיורשים נשבעים שבועת יורשים ונוטלים אע"ג שאינם יכולים לישבע השבועה שתיקנו רבנן לאביהם שישבע שלא פרעו מ"מ גובין היורשים גם בלא השבועה הזאת דכיון שכל השבועות דקתני במשנה בריש פ' כל הנשבעים אינן אלא משום בירור דלכתחלה לכן בדיעבד לא נפסדו היתומים בני המלוה נמצא דממלתא דר' אבא דס"ד דאמרינן מתוך שאיל"מ שפיר יש למידק תרתי מילי דדייק הגמ' חדא דבשניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ ועוד יש למידק דהיכא דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אין היורשים נפסדים רק נשבעים שבועת יורשים ונוטלים, והכל הוא מטעם אחר דשבועות דרבנן לא תיקנו לברר שום ספק רק משום דלכתחלה תיקנוה ובדיעבד לא נפסד גם אם לא בירר.

טו) וממילתא דרב ושמואל דס"ל כשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה נפסדים בני מלוה דייק הגמ' מזה דס"ל לרב ושמואל לענין שניהם חשודים דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין והוא דכיון דס"ל דכשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה שנפסדים בני מלוה אלמא דס"ל לרב ושמואל דהשבועה דקתני במשנה בריש פרק כל הנשבעים שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה, דאם היה משום בירור דלכתחלה לא היו מפסידים בני מלוה אפילו אם לא נשבעו שבועת אביהם שתיקנו לו רבנן שישבע שלא פרעו אלא ודאי ס"ל לרב ושמואל דהשבועה דקתני במתניתין בריש פרק כל הנשבעים שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה א"כ השבועה דקתני במשנה שם בריש פ' כל הנשבעים שהחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ואינו נוטל בלא שבועה השבועה הזאת היא ג"כ מטעם בירור הספק ולא משום בירור דלכתחלה כמו שכתבנו דס"ל לרב פפא שכל השבועות השטים בריש פ' כל הנשבעים דין אחד להם או כולם מטעם בירור דלכתחלה או כלם מטעם בירור הספק וכיון דחזינן דס"ל לרב ושמואל לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים דהשבועה היא מטעם בירור הספק א"כ גם לענין חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל הוא ג"כ מטעם בירור הספק, א"כ אם התובע ג"כ אינו יכול לישבע משום שהוא ג"כ חשוד היינו ששניהם חשודים מוכרח לומר דס"ל לרב ושמואל דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין כיון דמשום בירור הספק הוא א"כ אם לא נשבע נשאר הספק כמו שהיה ואין מוציאין ממון מספק.

טז) וממילא דייק הגמ' מזה דרב ושמואל לית להו דר' אבא דאמר דאמרינן מתוך שאינו יכול לישע משלם והוא כמו שכתבנו לעיל דמאן דס"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ ס"ל דדברי העד א' והאומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי ולא חיוב ספק א"כ מוכרח לומר שהשבועה שתיקנו חז"ל לענין חשוד שכנגדו נשבע ונוטל אינו אלא משום בירור דלכתחלה ולא משום בירור הספק וכיון שאינו אלא משום בירור לכתחלה א"כ אם לא נשבע התובע החשוד היינו שהיו שניהם חשודים יש לנו לומר שלא יפסיד התובע רק יש לנו לומר חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"מ כמו דס"ל לר' אבא וכן לענין אם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה יש לנו לומר שלא יפסידו בני מלוה כיון שאינו אלא משום בירור דלכתחלה, וכיון דרב ושמואל ס"ל לענין מת לוה בחיי מלוה דמפסדי בני מלוה וכן לענין שניהם חשודים ס"ל לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא תשלומין לכן דייק הגמ' שפיר דרב ושמואל לא ס"ל הא דר' אבא, וס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ כל זה הוא סברת רב פפא בסוגיא הנ"ל אליבא דמ"ד במתניתין בהיו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה