משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק כז
א) והנה כל האחרונים כתבו שדעת רש"י הוא שהפקר מקרי דעת אחרת מקנה והוא מהגמ' דב"מ דף י"ב בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא אמר ליה ר"פ לרבא וכו' לאו היינו מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר רבי ירמיה אמר ר"י והוא שרץ אחריהן ומגיען ובעי ר' ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה ר"א ב"כ במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען אמר ליה מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי עכ"ל הגמ' ופירש רש"י בתחלת האיבעיא זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם, והתוס' כתבו לא גרסינן ואפקריה דהא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אותו דמייתי ראיה ממתנה ואי אפקריה א"כ מיד כשיצא הארנקי מידו היה הפקר ובשעת זכיה ליכא דעת אחרת מקנה אלא לא גרסינן ואפקריה ולעולם הוא שלו עד שיזכה בה אחר עכ"ל התוס' א"כ שמעינן מזה דרש"י שפירש דאיירי שהפקירו לכל הקודם מוכרח הדבר לומר דס"ל דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה וכן כתב הנימוק"י שם בפירוש וז"ל דמדמוכח ממתנה לומר דקנה ולא מוכח ממציאה איפכא דלא קנה דהא כתבנו לעיל דבעינן רץ אחריהן ומגיען שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי ואע"פ שרץ אחריהם ואינו מגיען קנה כדאמרינן במתנה עכ"ל הנימוק"י.
ב) אך באמת נראה שאין ראיה מזה דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה וקצת עוררני לזה ה' אש"ר דהנה רש"י פירש לעיל דף י"א על מילתא דרב פפא שתירץ דעת אחרת מקנה אותן שאני כתב רש"י וז"ל דהא דלא בעינן הכא עומד בצד השדה משום דדעת אחרת מקנה אותם שרבן גמליאל הקנה להם מטלטלין שהיו לו בחצר שלהן ולא מהפקירא קנו וניחא מתנה זו לקנות ואע"ג דאין עומד בצד השדה עכ"ל רש"י אלמא דס"ל לרש"י בהדיא דהפקר לא נחשב דעת אחרת מקנה שהרי כתב ולא מהפקירא קנה דמשמע דאם קנו מהפקירא בעינן עומד בצד שדהו או חצר המשתמרת ולא כמו מתנה שאין צריך לא חצר המשתמרת ולא עומד בצד שדהו, וכן להלן ד"ה קיבלה מיניה פירש"י וז"ל דשפיר דק שיש חילוק בין מתנה להפקר וכו' אלמא דהפקר לא מקרי דעת אחרת מקנה לפירש"י.
ג) והנה רש"י פירש הטעם דמשו"ה לא בעינן במתנה עומד בצד שדהו אפילו בחצר שאינה משתמרת משום דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה לכן נוחה מתנה זו לקנות, והנה איבעיא דרבא דמספקא ליה בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר אם אויר שסופו לנוח כמונח דמי או לא עיקר הספק הוא אם אויר שאין סופו לנוח מקרי חצרו של אדם ומקרי שבא החפץ לחצרו דאלו אויר שסופו לנוח בודאי מקרי חצרו של אדם ומקרי שבא החפץ לחצרו כשבא החפץ לאויר שסופו לנוח וכמו שפירש"י וכדאיתא במס' גיטין דף ע"ט היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת אלמא דמקרי שבא החפץ לחצרו כשבא לאויר שסופו לנוח ומספקא ליה באויר שאין סופו לנוח אם מקרי בא לחצרו או לא, והנה בסוגיא זו שראינו שיש חילוק בין דעת אחרת מקנה או לא, לא ראינו אלא בזה דבדעת אחרת מקנה הואיל ונוחה מתנה זו לקנות לכן לא בעינן שיהא עומד בצד שדהו וגם קנה כשרץ אחריהם ואינו מגיען אבל במציאה שאין דעת אחרת מקנה בעינן שיעמוד בצד שדהו וגם כשרץ אחריהם ואינו מגיען לא קנה, אבל זו לא שמענו שיהא שום חילוק בין דעת אחרת או לא דבדעת אחרת מקנה לא נצטרך שיבוא החפץ לחצרו של הקונה וכשאין דעת אחרת מקנה התם דוקא נצטרך שיבוא החפץ לחצרו בודאי אין שום חילוק ביניהם כי הן בדעת אחרת מקנה בין כשאין דעת אחרת מקנה בכולם בעינן שיבא החפץ הנקנה לחצרו של הקונה וכשלא בא החפץ לחצרו של הקונה לא קנה אפילו בדעת אחרת מקנה אותו.
ד) וזהו פירוש הגמ' בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, פירוש דהספק הוא אם הפקיר הארנקי לכל הקודם כפירש"י או שנתן במתנה לכל הקודם כפירוש התוס' וכפירוש הרא"ש דאיירי בין בהפקר בין במתנה ומספקא ליה להגמ' אם מקרי שבא החפץ לחצרו או לא דאם נימא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי אז מקרי שבא החפץ לחצרו ואם נימא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי מקרי שלא בא החפץ לחצרו אבל מה דבעינן במציאה או בהפקר שיהא רץ אחריו ומגיעו ובמתנה לא בעינן שיהא רץ אחריו ומגיעו מזה לא דבר הגמ' כעת כי באמת יוכל היות גם באויר שאין סופו לנוח שיהא רץ אחריו ומגיעו דהא דבעינן רץ אחריו ומגיעו היינו אלו היה רץ אחריו היה מגיעו כמו שכתבו הפוסקים וא"כ יוכל היות שהאיש עמד סמוך לפתח השני ויוכל לתפוס את החפץ לעכבו או האיש שהוא מהיר במרוצתו יותר מהארנקי הכבידה וכיון שאם היה רץ אחריו היה מגיעו קנה אפילו יצא בפתח אחר ולא רץ אחריו ולא הגיעו ג"כ מקרי רץ אחריו ומגיעו וקני ליה חצרו אם נימא דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ובא החפץ לחצרו אבל אם אמרינן דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי לא קנה דנהי שאם רץ אחריו היה מגיעו מ"מ לא קנה כיון שלא בא החפץ לחצרו.
ה) ופשיט ליה רב פפא ואמר לו לרבא לאו היינו מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר ר' ירמיה אמר ר"י והוא שרץ אחריהן ומגיען ובעי ר' ירמיה במתנה היאך וקיבלה מיניה ר"א ב"כ במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען וכיון שרץ אחריו ואינו מגיעו הוי כאויר שאין סופו לנוח שהרי הצבי יוצא מחצרו ודחי הגמ' אמר ליה מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי, פירוש שהגמ' לא ידע החילוק בין מתגלגל או אינו מתגלגל וס"ל דגם במתגלגל כשרץ אחריהם ואינו מגיען כיון שהצבי נכנס בפתח זה ויוצא בפתח אחר הוי כמו זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דהוי אויר שאין סופו לנוח לכן פשיט רב פפא מזה דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי ומקרי שבא החפץ לחצרו דבשלמא אם אמרינן אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי שפיר ניחא מה דקיבלה מיניה דבמתנה אפילו רץ אחריהם ואינו מגיען קני כיון שנכנס לרשות הקונה אבל אם נימא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אמאי קני אם רץ אחריו ואינו מגיען דנהי דמתנה נוחה לקנות אפילו בחצר שאינו משתמרת וכשאינו עומד בצדה אבל עכ"פ בעינן שיבוא החפץ לחצרו של הקונה וכיון שלא בא החפץ לחצרו אמאי קונה דס"ל דכיון שהצבי נכנס בפתח זה ויצא בפתח אחר הוי כמו כאויר שאין סופו לנוח ואע"ג דהוי מתגלגל ס"ל להגמ' השתא דגם מתגלגל לא הוי כמונח וכיון דקנה במתנה כשהצבי נכנס בפתח זה ויצא בפתח אחר שמעינן מזה דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וממילא יקנה גם בהפקר בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר אם הוא רץ אחריו ומגיעו כגון שעמד סמוך לפתח השני או שהוא מהיר במרוצתו ואלו רץ אחריו היה מגיעו, ודחי הגמ' מתגלגל שאני דכמונח דמי לכן מקרי בודאי שבא החפץ לחצרו כיון שהוא מתגלגל.
ו) ומה שהביא הגמ' מהא דקיבלה מיניה במתנה אע"פ שרץ אחריהם ואינו מגיען אין הטעם משום דהאיבעי דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר איירי במתנה דוקא כפירוש התוס' או משום דהפקר דינו כמתנה כפירוש הנימו"י והאחרונים דהפקר נחשב כדין אחרת מקנה. רק משום דאי לאו הכי היה מקום לומר דמתניתין איירי שהצבי אינו יוצא מהחצר רק נשאר בחצר א"כ ליכא לדמותו לזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר ולא הוי אויר שאין סופו לנוח לכן מביא הגמ' מהא דקיבלה מיניה ר"א ב"כ במתנה אע"פ שרץ אחריהם ואינו מגיען א"כ איירי שהצבי מתגלגל ויוצא מן החצר ולפי הס"ד דהשתא ס"ל להגמ' דמתגלגל לאו כמונח דמי ואפילו הכי קנה אלמא דאויר שאין סופו לנוח מקרי שפיר שבא החפץ לחצרו. ולפי הס"ד דהשתא משמע דס"ל להגמ' באם הצבי רץ בפתח זה ויצא בפתח אחר לא קנה אם נימא דאיירי שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אפילו היה רץ אחריו היה מגיעו דנהי שאם היה רץ אחריו היה מגיעו ומקרי שהצבי הוא משתמר לדעתו מ"מ לא קנה כיון שהצבי נכנס בפתח זה ויצא בפתח אחר והוי אויר שאין סופו לנוח ומקרי שלא בא הצבי לחצרו כלל כיון דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי.
ז) היוצא מזה שאין שום ראי' מפירוש רש"י דהפקר מקרי דעת אחרת מקנה, ומה דפשט הגמ' ממתנה להפקר משום דבזה בודאי שוים הם מתנה והפקר דבעינן שיבוא החפץ ברשות הקונה ואם אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי מקרי שלא בא החפץ לחצרו של הקונה ואינו קונה לא במתנה ולא בהפקר.
ח) ובזה ניחא מה שראיתי מקשים לשיטת האומרים דהפקר לא נחשב דעת אחרת מקנה והאיבעיא דרבא דוקא לענין מתנה ולא לענין הפקר, והלא בב"מ דף ק"ב מייתי הגמ' לענין הפקר האיבעיא דרבא אם אויר שסופו לנוח כמונח דמי או לא אלמא דהפקר נחשב דעת אחרת מקנה כיון דהאיבעיא דרבא הוא לענין הפקר ואפילו הכי פשיט הגמ' בדף י"ב ממתנה להפקר אלמא דהפקר נחשב דעת אחרת מקנה, ובדברינו ניחא דבאמת האיבעיא דרבא הוא לענין הפקר ג"כ כדאיתא ב"מ דף ק"ב ואפילו הכי אין ראי' דהפקר נחשב דעת אחרת מקנה, והא דפשיט הגמ' הפקר ממתנה לענין אויר שאין סופו לנוח הוא משום דבין במתנה ובין בהפקר בעינן שיבוא החפץ לרשות הקונה ואם אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אינו מועיל אפילו במתנה משום שלא בא בחצרו ואם אויר שסופו לנוח כמונח דמי מועיל אפילו בהפקר ומה דבעינן בהפקר רץ אחריו ומגיעו היינו שאם רץ אחריו היה מגיעו זה יוכל היות גם בזרק ארנקי שיהא רץ אחריו ומגיעו כנ"ל.
ט) ודעת הנימוק"י והתוס' ושאר מפרשים דס"ל דאם נפרש האיבעיא דרבא באויר שאין סופו לנוח אי כמונח דמי או לא דלענין הפקר נשאלה האיבעיא דרבא יש ראי' מדברי הגמ' דהפקר נחשב דעת אחרת מקנה צריך לומר דס"ל דבזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר הוי רץ אחריו ואינו מגיעו וכמו דמהני ברץ אחריו ואינו מגיעו כך מהני ג"כ בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דהוי ג"כ רץ אחריו ואינו מגיעו א"כ מוכרח הדבר לומר שגם האיבעיא דזרק ארנקי איירי ג"כ במתנה כפירוש התוס' או דהפקר נחשב דעת אחרת מקנה כפירוש הנימוק"י והאחרונים.
י) ולפי דברינו שכתבנו אין ראיה מדברי הגמ' הנ"ל דהפקר נחשב דעת אחרת מקנה משום דיש בכלל מאתים מנה אבל בכלל המנה אין מאתים היינו דהגמ' דס"ל דברץ אחריו ואינו מגיעו יש בו תרתי לגריעותא היינו חדא מה שהוא אויר שאין סופו לנוח ועוד מה שהוא רץ אחריו ואינו מגיעו שהוא אינו משתמר בחצרו, אבל בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר יוכל היות שלא יהא שם רק חדא לגריעותא היינו מה שהוא אויר שאין סופו לנוח אבל הגריעותא השניה של רץ ואינו מגיעו זה יוכל היות דליכא בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח כי יוכל היות שרץ אחריו ומגיעו היינו שאם היה רץ אחריו היה מגיעו ומשתמר בחצרו ואפילו הכי מקרי זה אויר שאין סופו לנוח שהרי באמת לא נח בחצרו שהרי יצא בפתח אתר וגם בתחלה הזריקה עומדת לכך שלא תנוח הארנקי בחצרו אם שום אדם לא יעכבנה ומקרי בשביל זה אויר שאין סופו לנוח אע"פ שבעל החצר עומד סמוך לפתח השני ואם היה רץ אחריו היה מגיעו מ"מ מקרי אויר שאין סופו לנוח
יא) ופשיט הגמ' מהא דמהני רץ אחריו ואינו מגיעו במתנה אלמא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וממילא קנה ג"כ בהפקר בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר אם היה רץ אחריו היה מגיעו דהוי אויר שאין סופו לנוח ומשתמר בחצרו, ואולי ס"ל להתוס' ולהנימוק"י שאם רץ אחריו והיה מגיעו בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כגון שבעל החצר עומד סמוך לפתח השני או שהיה קל מאוד ברגליו והארנקי היה כבר והיה מגיעו כשרץ אחריו כגון זה מקרי אויר שסופו לנוח אך לא נראה לי חדא כיון דאם לא עכבו שום אדם לא היה נח בחצרו מקרי אויר שאין סופו לנוח, ועוד אפילו אם ירוץ אחריו ויגיעו בידו סוף לא ינוח בחצר רק בידו ואויר החצר מקרי אויר שאין סופו לנוח והרי לא בא החפץ בחצרו ולא קנה אפילו אי היה רץ אחריו היה מגיעו אם נימא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי:
יב) ומדברי הגמ' ב"מ דף ק"ב בודאי הוא תימה גדולה על דברי התוס' כיון דס"ל דהפקר לא נחשב דעת אחרת מקנה והאיבעיא דרבא מוקי לה לענין מתנה דוקא אבל לענין הפקר כיון דרץ אחריו ואינו מגיעו אפילו מתגלגל דכמונח דמי מ"מ אינו קונה בהפקר מכ"ש שאינו מועיל בהפקר זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דהוי אויר שאין סופו לנוח ודאי אינו מועיל בהפקר, א"כ תימה והלא בפ' השואל ד' ק"ב מייתי הגמ' האיבעיא דרבא גם על הפקר אם אויר שסופו לנוח קנה בהפקר או לא א"כ אנו רואין דאפילו בהפקר מספקא להו להגמ' אם מועיל אויר שאין סופו לנוח או לא וצע"ג, אך לפי דברינו ניחא כמו שכתבנו לעיל.
יג) וצריך לומר לפי דברינו דההיא דב"מ דף ק"ב דהקולט מן האויר הרי אלו שו איירי ג"כ שאם בעל החצר היה רץ אחריו היה מגיעו לכן פריך הגמ' שיקנה בעל החצר אפילו בהפקר אם נימא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי דאם נימא דאיירי שאם בעל החצר היה רץ אחריו לא היה מגיעו לא היה פריך הגמ' מידי שיקנה בעל החצר בהפקר בקולט מן האויר דנהי דאויר שאין סופו לנוח מספקינן שיהא כמונח דמי מ"מ כיון דבעינן שיהא רץ אחריו ומגיעו בהפקר וכאן הוא רץ אחריו ואינו מגיען לכן לא קנה אלא ודאי צריך לומר גם כאן בדף ק"ב איירי שבעל החצר הוא רץ אחריו ומגיעו, לכן אם אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי היה קונה אי לאו טעמא דמיפסיק כלי כדאיתא התם.