משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק כד
א) והנה הנתיבות בסימן ר' ס"ק י"ד תירץ עוד תירוץ אחר על קושיתו אשר הקשה שם ע"ש מה שהקשה, ותירץ דדברי הראב"ד והנימוק"י אינן אלא במתנה ולא במקח וממכר וכ"כ הח"ס חלק יו"ד סימן שי"ג שיש חילוק בין מתנה למקח וממכר וז"ל הנתיבות שם ועוד יש לחלק בין מתנה למכר דבשלמא במתנה שפיר אמרינן דדעת אחרת מקנה אותו שאני דהא המקבל אלו היה יודע מזה היה רצונו לקנות ואומדנא דמוכח הוי בכל דוכתי כאלו נתרצה, משא"כ במוכר ולוקח מה בכך דהמוכר נתכוין להקנות מ"מ אימר הלוקח אין רצונו עדיין לקנות שיתחייב בדמיו ואפשר דעתו שלא יעשה קנין עדיין כדי שיהא יכול לחזור בו עדיין משו"ה בעינן כונה לשם קנין עכ"ל הנתיבות שם וז"ל הח"ס שם ע"כ לא קאמר אלא בנותן לו מתנה קונה שלא בכונה לקנות אבל במכר אם אין כונת הלוקח לקנות אטו יתחייב באחריות מקחו ע"כ אין חבין אלא בפניו וכו' ותו תינח אי דעת אחרת מקנה אותו להדיא אע"פ שאין דעת הקונה והוא הדין נמי בהיפוך אם דעת הקונה לקנות ואנן סהדי שהמקנה ניחא ליה כדי לפטור באיסורא וכו' אבל היכא שאין כאן לא דעת מקנה ולא דעת קונה ניקום אנן ונימא אנן סהדי דהמקנה ניחא ליה להקנות איסורים דיליה והקנה קונה שלא מדעתו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו זה לא שמענו עכ"ל הח"ס.
ב) היוצא מדבריהם דתרתי בעינן לדברי הנימוק"י והראב"ד הנ"ל חדא שיהא דעת המקנה ושיכוין בפירש להקנות להקונה ועוד בעינן שיהא במתנה דוקא דזכות הוא לו אבל במקח וממכר לא מהני אע"ג שיש גם דעת המקנה בפירא וגם במתנה אינה מועיל רק אם היה דעת מקנה בפירוש בלא שום טעות אבל אם לא היה דעת מקנה אינו מועיל, ובה מתורצים ג"כ כל הקושיות הנ"ל מהך דמלוה ופרוטה ומהך דשמין את הנייר ומהך דקדשה לשם יבמות דכל הנך כמקח וממכר חשיבי כיון דקידושין הם ולאו זכות גמור הוא ולא כמתנה דמיא, וכן מההיא דקטן שקידש או שקידש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות כל הני כיון דבקידושין איירי ולא הוי זכות גמור לכן אינה מקודשת ועוד דכיון דבעינן דעת מקנה אפילו במתנה ובכל הנך ליכא דעת מקנה שהרי שניהם טעו המקדש והמתקדשת לכן אינו מועיל באופן זה אפילו במתנה מכל שכן בקידושין דדמיא למקח וממכר לכן אינה מקודשת.
ג) וההיא דשמיט ואכיל דב"מ ד' ס"ו אע"ג דאיירי במקח וממכר דהרי איירי במוכר דבר שלא בא לעלם ושניהם טעו ג"כ המוכר והלוקח וסברו שקונים דבר שלא בא לעולם א"כ תימה במה קנה הלוקח הפירות, אך אין זה תימה כיון שכבר אכל הפירות אין מה לחקור במה קנה כיון שכבר אכל הלוקח ולדברי הטור ומרן בשו"ע שכתבו שתפס הפירות צריך לתרץ כמו שכתבנו לעיל דאיכא אומדנא דניחא ליה דליקום בהימנותיה מקרי דאיכא דעת מקנה ודעת קונה נמי איכא מהאי טעמא, וכן צריך לומר בההוא דר"ח במוכר שטרו בלא כתיבה ומסירה וגבה הלוקח מהלוה צריך לומר ג"כ דזה נחשב כדעת בפירוש משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה ראי לאו הכי יקשה במה קנה הלוקח כיון דאיירי במקח וממכר שם בעינן דעת קונה ג"כ היינו דעת הלוקח ודעת המוכר, שם ליכא לא דעת קונה ולא דעת המקנה שהרי שניהם טעו וסברו שקונה את השטר בלא כתיבה ומסירה, אלא ודאי כדאמרן דזהו נחשב דעת קונה ודעת מקנה משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה.
ד) ועוד איכא למימר דאיירי שתפס הפירות והמעות בחצר וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכמו שכתבנו לעיל. ועוד בההיא מילתא דר"ת במוכר שטרו בלא כתיבה ומסירה וגבה הלוקח מיד הלוה התם איכא כונה גמורה לקנין דדעת הלוקח ודעת הלוה איכא שזה מכוין להקנותו והלוקח מכוין לקנות דדוקא בההיא דשמיט ואכיל שהלוקח והמוכר טעו שהקנין הראשון קיים ולפי טעותם שהקרקע כבר הוא קני להלוקח שוב אין לו ללוקח מה לקנות כי פירות שדותיו הא אוכל ולמה לו עוד לכוין לקנות, אבל במוכר שטרו בלא כתביה ומסירה אפילו לפי טעותם שהלוקח קונה בלא כתיבה ומכירה מ"מ אין הלוקח קונה רק שיעבודו בעלמא היינו שהלוה משועבד ללוקח כמו שהיה משועבד להמלוה לכן בשעה שהלוה משלם חובו להמלוה או להלוקח צריכים לקנות המעות כדי שיקנו את גוף המעות ויהא המעות שלהם לכל דבר שיכולים לקדש בו אשה ולקנות בהם ולהוציא המעות לכל צרכיהם שהמעות משתנים משיעבוד לקנין גמור שקודם שגבו לא היה להמלוה או להלוקח קנין גמור בהמעות האלה רק שיעבודא בעלמא ולאחר שגבו המלוה או הלוקח יש להם קנין גמור בהמעות האלה לכן נתכונו המלוה או הלוקח לקנות והלוה מכוין להקנותם משו"ה שפיר קנה הלוקח בהאי מילתא דר"ת שהרי איכא כאן כונה גמורה לקנין מצד הלוקח ומצד הלוה, אך לענין תפיסת הפירות אם נימא דליכא דעת קונה לא קנה רק בחצרו או בידו שקנוי לו לאדם שלא מדעתו אבל במשיכה או בהגבהה לא קנה כיון שהוא במקח וממכר ולא במתנה וגם אין שם דעת קונה רק דעת מקנה לחוד אשר אינו מועיל במקח וממכר רק במתנה לפי דעת הנתיבות והח"ס ושאר אחרונים.