משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק כג
א) ובאמת הדבר תמוה בההיא דב"מ דף ס"ו איך יכול שום אדם לקנות ממונו של חבירו בלא דעת מקנה והלא קי"ל שצריך המוכר לומר ללוקח לך משוך וקנה ומה איכפת לן אם המוכר מכר הפירות ללוקח מזמן ארוך כשנה או כשנתים מקודם ועשה אז הלוקח הקנין והלא כיין דהקנין שהלוקח עשה אז לא הועיל כלום כיון שהיה דבר שלא בא לעולם ובשעה שהלוקח עשה הקנין טעה גם המוכר וסבר שהפירות הם של הלוקח ותרווייהו טעו המוכר והלוקח והוי כעודר בנכסי הגר כסבור שהוא שלו איך יקנה הלוקח בלא דעת מקנה כיון שהמקנה אינו מכוין להקנותו עכשיו ומה איכפת לן במה שנתכוין להקנותו אז והלא צריך דעת מקנה בשעת הקנין ומה שהיה דעת המקנה לפני שנה או שנתים איך יקנה בזה עכשיו.
ב) והנה על הגמ' דב"מ דף ס"ו אין להקשות כיון דהגמ' איירי שהלוקח שמיט ואכיל אין מה להקשות עוד על הקנין כיון שהפירות כבר נאכלו אבל על הטור ומרן בשו"ע שכתבו אם תפס הלוקח אין מוציאין מידו כיון דאיירו שהפירות בעין בודאי יש להקשות במה קנה הלוקח כיון שהמוכר לא הקנה לו אז במה זכה הלוקח אפילו אם נימא דאיירי בקנין חצר דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ דעת המוכר מיהא בעינן שיכוין להקנותו וכיון שלא נתכוין להקנותו איך יקנה.
ג) וכן על מילתא דר"ת הנ"ל לענין מכירת שטרות דס"ל דבמוכר שטר חוב לחבירו בלא כתיבה ומסירה מ"מ אם גבה הלוקח לא מפקינן מיניה יש להקשות ג"כ במה קנה הלוקח ממונו של מוכר בלא דעת המקנה, ונהי שהיה דעתו של המוכר להקנותו לפני שנה או שתים מ"מ כיון דבעת שעשה הלוקח את הקנין וגבה את מעות המוכר לא היה אז דעתו של המוכר להקנותו שהרי טעו שניהם גם המוכר גם הלוקח שקנין הראשון קיים ואיך קונין מעותיו של אדם בלא דעת המקנה.
ד) ונראה דהנה הנימוק"י בב"מ פ' איזהו נשך בסוגיא דשם דף ס"ו משמע דס"ל בפירוש הגמ' דשם כפירוש ר"ת בב"מ שם בתוס' וברא"ש ובשאר מפרשים ע"ש בתוס' שחילקו בין ההיא דשמיט ואכיל דאמרינן מחילה בטעות הויא מחילה ובין שאר דוכתי דבההיא דשמיט ואכיל דאיירי שמכר לו דבר שלא בא לעולם דנהי דיכול לחזור בו משום שאין אדם מקנה דבר שלב"ע מ"מ כיון שאסור לחזור בו משום שמחויב דליקום בהימנותיה לכן אמרינן דאפילו היה יודע שיכול לחזור בו לא היה חוזר ע"ש בתוס', לכן נחשבת שפיר כדעת מקנה דהוי אומדנא דמוכח שאין רצונו לחזור בו ודעתו להקנותו, וגדולה מזו אמרינן בב"מ דף ט"ז בלוקח מגזלן וחזר הגזלן ולקח מבעלים הראשונים קנה הלוקח משום האי טעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה וכן אמרינן בב"מ ד' ע"ב דמשום האי טעמא דניחא ליה לאינש למיקם בהימנותיה מקרי השטר דלוקח מגזלן ניתן ליכתב וגובין מנכסים משועבדים ע"ש וכיון דאיכא אומדנא דמוכח א"כ הוי כאלו פירש לו בהדיא שרצונו לקיים ממכרו כי היכי דליקום בהימנותיה לכן ניחא בההיא דב"מ דף ס"ו שכתבו הטור ומרן בשו"ע דאפילו תפס הפירות שישנו בעין ואפילו הכי קנה והוא דכיון דאיכא אומדנא דליקום בהימנותא הוי כאלו פירש לו בפירוש שרוצה להקנות לו הפירות א"כ איכא דעת מקנה לכן קנה, וכן ההיא דר"ת לענין מכר שטר חובו בלא כתיבה ומסירה נחשב נמי דעת מקנה משום האי טעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה לכן קנה הלוקח מטעמא שכתבו הנימוק"י והראב"ד דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין לכן קנה הלוקח הפירות שתפס והמעות שגבה מהלוה דכיון דאיכא דעת מקנה לא בעינן כונת הלוקח ואם אפילו נימא דלא ס"ל לר"ת והטור ומרן בשו"ע ושאר מפרשים להאי דהנימוק"י והראב"ד הנ"ל מ"מ יוכל היות שקונין הפירות שתפס והמעות שגבה בקנין חצר דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכיון דאיכא דעת מקנה לכן קניא ליה חצרו
ה) ונדחה בזה ג"כ ראיית הגרעק"א שהבאנו לעיל שהביא ראיה מדברי הנימוק"י דב"ב הנ"ל דלא בעינן דעת מקנה מדכתב שהחילוק בין מילתא דרב ענן דאמרינן מחילה בטעות לא הוי מחילה למילתא דרב נחמן בב"מ דאמר לענין שמיט ואכיל דלא מפקינן מיניה דבמילתא דרב ענן דהאי גברא לא ידע מידי דמיא לאונאה דאמרינן התם דמשום דלא ידע לא הוי מחילה, אבל בההיא דשמיט ואכיל דידע דפירות דידיה אכל בכהאי גונא הוי מחילה, ומזה דייק הגרעק"א הנ"ל דדוקא משום מחילה בטעות אבל בידע המוכר או הנותן דדידיה קמחזיק או אכיל קנה המקבל אע"ג שחשבו הזוכה והמזכה שכבר קנה המקבל כההיא דדבר שלא בא לעולם מ"מ כיון דידע דבדידיה מחזיק מהני ע"ש בתשובות הגרעק"א סימן ל"ז. ובדברינו נדחו דבריו שגם בההיא דדבר שלא בא לעולם דשמיט ואכיל איכא דעת מקנה משום דהוי אומדנא דמוכח דניחא ליה דליקום בהימנותיה לכן קנה הלוקח ובשביל האומדנא הזאת מקרי דידע המזכה דדידיה אכיל וגמר ומקנה ליה, לכן סיים הנימוק"י וז"ל ושמעינן מהכא דאילו הוה ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה קנה עכ"ל הנימוק"י אלמא דס"ל דבעינן דעת המזכה דלא כהגרעק"א דאלו לדבריו בלא דעת המקנה נמי קנה.
ו) וכן משמע מדברי הנימוק"י בההיא סוגיא דשמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דאיתא בגמ' (ב"מ ס"ו) בהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי דהוי אסמכתא ולא קנה את השדה לאחר שלש שנים ואמר רב נחמן השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי (לאחר שלש אם אכלן לוקח. רש"י) והקשה הגמ' על זה למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה והאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו וכו' ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ומתרץ הגמ' התם זביני הכא הלואה וכתב הנימוק"י שם וז"ל כתב ר"ת ז"ל פירושו בספר הישר לפי מה שנראה לי דברי הרשב"א דזביני לא הוי מחילה בטעות והלואה מחילה בטעות וטעמא דזביני מתחלה לאו מחילה בטעות הוי שהרי דעתו למכור היה וזה נמי דעתו לקנות וכו', אבל האי שמשכן שדהו מתחלה לא עלה בדעתו למוכרו אלא למשכנו לבד והפירות שאכל המלוה לאחר שלש לא היו קטים לו אלא שהלוה טועה שהיה סבור שכיון שאמר ליה שלאחר שלש אם לא פדאו יהא שלו יצאה מתורת משכונא ונכנסה ברשות מכר ודמיא להא דאמרינן בענין אונאה (דף נ"א ודף ס"ז) דלא ידע דניתול עכ"ל הנימוק"י.
ו) אלמא דכתב הנימוק"י בפירוש דבההיא דשמיט ואכיל לא הוי מחילה בטעות כלל יען כי מתחלה מדעתו מכר לו לכן אמרינן שגם עכשיו מדעתו ומרצונו מניחו ליקח את הפירות בלא שום טעות כלל והוא כמ"ש התוס' בשם ר"ת דכיון דמתחלה מכר לו מדעתו לכן אע"ג שיוכל לחזור בו משום דהוי דבר שלא בא לעולם מ"מ כיון שאסור לחזור בו משום דליקום בהימנותיה אמרינן דמדעתיה הוא נותן לו גם עכשיו כמו שמכר לו מדעתיה בשעת המכירה.
ח) וסיים הנימוק"י אבל במשכונא דמיא לאונאה דלא ידע דאיכא אונאה, משום שלא היה בדעתו מתחלה למכור רק למשכונו בלבד אלא שהלוה טועה שהיה סבור שכיון שאמר ליה שלאחר שנים אם לא יפדהו יהא שלו יצאה מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר לכן דמיא להא דאמרינן בענין אונאה דלא ידע דניחול, ולדברי הגרעק"א ז"ל שכתב שגם בהאי דשמיט ואכיל לא נתכונו לקנין לא הזוכה ולא המזכה רק חשבו שהקנין הראשון קיים ואין החילוק בין מילתא דרב ענן לבין מילתא דרב נחמן דשמיט ואכיל אינו אלא בזה דבמילתא דרב ענן לא ידע המקנה כלל דדידיה לקח ודמיא לאונאה שלא ידע דאיכא אונאה כלל משא"כ בההיא דשמיט ואכיל ידע המוכר דדידיה אכיל לכן הוי מחילה, א"כ תימה דההיא דהלוהו על שדהו בודאי יש לדמותו לההיא דשמיט ואכיל ואין לדמותו לאונאה שהרי בההיא דהלוהו על שדהו ידע ג"כ דפירות שדהו הוא אוכל רק שטועה בדין וסבר דאסמכתא קניא ועל דעת קנין הראשון הוא אוכל והוא דומה ממש לההיא דשמיט ואכיל שידע ג"כ שאוכל פירות שדהו רק שהוא טעה וסבר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועל דעת קנין הראשון קאכיל הפירות, ואיזה דמיון יש לה לההיא דהלוהו על שדהו לההיא דאונאה והלא בההיא דאונאה לא ידע המתאנה כלל דאיכא אונאה משא"כ בההיא דהלוהו על שדהו ידע דדידיה אכיל רק שטעה דאסמכתא קניא והוי כמו ההיא דשמיט ואכיל.
ט) אלא ודאי דמה שכתב הנימוק"י בב"ב דההיא דשמיט ואכיל מקרי דידע המוכר דדידיה אכיל וההיא דרב ענן דמיא לאונאה דלא ידע דאיכא אונאה אין פירושו כמו שפירש הגרעק"א דאפילו אם טעו הזוכה והמזכה וסברו שקנין הראשון קיים מה שמכר לו דבר שלא בא לעולם אפילו הכי קנה כיון דעכ"פ ידע המוכר דשלו אוכל משא"כ באונאה ובההיא דרב ענן שלא ידע כלל דאיכא אונאה ולא ידע שהסיג את גבולו ואהדר גודא בארעא דלאו דיליה דאם יהא הפירוש כן אם כן בההיא דהלוהו על שדהו אמאי מפקינן מיניה והלא גם שם ידע הלוה דדידיה אכל רק שטעה וסבר דאסמכתא קניא א"כ דמיא ההיא דהלוהו על שדהו לההיא דשמיט ואכיל ולא דמיא לאונאה דלא ידע כלל שנתאנה אלא ודאי דמ"ש הנימוק"י דההיא דשמיט מקרי דידע המוכר דדידיה אכיל פירושו הוא שגם עכשיו ידע המוכר דדידיה אכיל ונתרצה לזה המוכר משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה ואין כאן טעות כלל רק דאמרינן כמו שמתחלה נתרצה המוכר למוכרו מדעתו בלא שום אונס ובלא שום תנאי ובלא שום טעות כך המוכר נתרצה עכשיו למוכרו בלב שלם ואין כאן שום טעות ושום תנאי כלל ובשביל זה מקרי דידע המוכר דדידיה אכיל.
י) אבל בההיא דהלוהו על שדהו כיון דמתחלה לא עלה בדעתו למוכרו רק למשכנו בלבד רק שאמר לו שאם לא יפדהו לאחר שלש שנים יצא השדה מתורת משכונא ותכנס לרשות המלוה בתורת מכר והלוה טעה שהיה סבור שדבריו קיימים והמלוה קנה את שדהו והפירות שאכל המלוה טעה הלוה וסבר דשל המלוה הם לכן שפיר דמיא לאונאה דלא ידע דניחול, דאע"ג שהלוה רואה דשלו אוכל מ"מ כיון שמתחלה לא נתרצה הלוה למכור שדהו רק למשכנו ואמרינן כשם שמתחלה לא נתרצה למוכרו כן עכשיו אינו מתרצה למוכרו ומה שמניחו לאכול את הפירות הוא משום שטעה וסבר דאסמכתא קניא לכן דמיא למילתא דרב ענן ולמילתא דאונאה דלא ידע כלל דליחול אע"ג דבאמת לא דמיא ההיא דאונאה ודרב ענן למילתא דהלוהו על שדהו דבההיא דאונאה ודרב ענן לא ידע כלל דאיכא אונאה ולא ידע כלל שהסיג את גבולו אבל בההיא דהלוהו על שדהו עכ"פ ידע שאוכל את הפירות שלו, מ"מ כיון דלא ידע הלוה דאסמכתא לא קניא וטעה וסבר דאסמכתא קניא הוי כאלו לא ידע כלל ודמיא לאונאה ולמילתא דרב ענן ושמעינן מזה דבההיא דשמיט ואכיל דמקרי דידע דדידיה אכל הוא משום שלא טעה כלל רק משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה מקנה ליה גם עכשיו מדעתו ומרצונו בלא שום טעות כלל ושפיר איכא דעת מקנה והוא כמו"ש הנתיבות ושאר אחרונים דדעת מקנה בעינן אפילו לדברי הנימוק"י והראב"ד דלא כהגאון רעק"א.
יא) ומתורצים בזה כל הקושיות שהקשינו מהך דמלוה ופרוטה ומהך דשמין את הנייר ומהך דיבמות דקידשה לשם אישות דכיון דבעינן דעת מקנה שיכוין להקנותו לכן בעינן שיהא כונתו בלא שום טעות וכיון דשניהם האיש והאשה נתכונו לקדש במלוה ולא בפרוטה או במה שכתוב בשטר ולא בנייר או לשם יבמות ולא לשם אישות לכן אינה מקודשת ומכ"ש בהך דקידשה בפחות משוה פרוטה או קטן שקידש ושלח סבלונות דליכא כונה לקידושין כלל לכן אינה מקודשת, ובקידושין יוכל היות דלא שייך לומר ניחא ליה דליקום בהימנותיה כמו גבי מקח וממכר ואפילו אם נימא דשייך גבי קידושין ג"כ ניחא ליה דליקום בהימנותיה כמו גבי מקח וממכר מ"מ תפיסה לא שייך שם, לכן במוכר דבר שלא בא לעולם בב"מ דף ס"ו או במוכר שטרו בלא כתיבה ומסירה ותפס הלוקח ושמט הפירות וכן אם גבה ותפס המעות מהלוה אמרינן שגם המוכר נתרצה לתפיסתו של הלוקח, משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה ומסתמא נתרצה המוכר כשתפס הלוקח אבל בקידושין כשעושה קנין שאינו מועיל כגון שקידשה בפחות משוה פרוטה וכיוצא בו ושלח סבלונות אמרינן שעל דעת קידושין הראשונים שלח ואין דעתו לקדשה בהסבלונות האלו ולא אמרינן כיון שכבר קידשה רק שלא הועילו הקידושין א"כ מסתמא מקדשה עכשיו ונתרצו בקידושין עכשיו משום דניחא להו דליקום בהימנותייהו זה לא אמרינן, חדא דיוכל היות דדוקא גבי ממון אמרינן כן ולא בקידושין ועוד דלא אמרינן כן גבי דבר שלא באו לעולם וגבי גביית שטר חוב אלא כשתפס הלוקח אבל לא תפס לא וגבי קידושין לא שייך למימר תפס לכן אינה מקודשת.